אנא מן אל-יהוד: הלכה למשה מסיני

"אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד" / أنا من اليهود / אלמוג בֶּהַר / أَلْمُوج بِيهَار / קובץ סיפורים / הוצאת בבל / דצמבר 2008

 

לסיפורים נוספים מן הספר וקישורים:

http://www.notes.co.il/almog/51070.asp

 

 

הֲלָכָה למשה מסיני

 

הֲלָכָה לְמשה מסיני: אמנון שונא לתמר ושרה לישמעאל. שמע חֶזְקֵאל את דברי הרב שהיו מתגלגלים לפניו כבר שעה ארוכה, וידע שעוד שעה ארוכה יימשכו, מושכים אחריהם את רעיוניו. ניסה לְחַשֵב בלבו דברֵי אהבות ושנאות שפגש, ותוך כדי כך שיקע את ראשו מעט לפנים ועצם את עיניו במתיקות עֲצֵלה, מנחש כי מבית-הכנסת הסמוך עולים קולות שירה רבים ולא אינספור מילים מתגודדות של דרשנים. גופו פתאום נדמה עליו כבד משהיה, ונפלה עליו תנומה חצויה או מחולקת לִרבעים, והנמנום שהתחיל בעיניו המכווצות מילא את ראשו ערפל נעים, ואילו שאר גופו היה רועד ורעידתו מתגברת בתנודות קטנות עד שהיה נופל ומתנגש באחד משכניו לַקהל או באחד הדרגשים לשים עליהם ספרי קדושה, ואז היה מתעורר אל תוך אחד ממשפטיו של החכם, והמילים היו נכנסות אל תוך מחשבותיו.

 

לא יבואו על גבר בגדי אישה ולא תידָרֵש אישה לכלי גָּבֶר. מילותיו של חכם עובדיה נמסכו אל תוך הרהוריו והתפתלו ביניהם, ויחזקאל נזכר איך כשהיה ילד היה מחכה שנה שלמה שיבוא שוב פורים וילבש בגדי אישה. ואיך אמרה לו אמו שנה אחת אולי הפעם תתחפש לרב או חזן או קוסם או סוכן ביטוח, ואיך בכה לה הרבה וביקש שמלה ופאה עם שערות חלקות וארוכות שיוכל ללטף, וביקש את שמחתה על שרצה להתחפש לה. למה כל שנה אותה תחפושת, שאלה אותו אמווהדמעות על לחייו, אמרה אפשר לחשוב כל השנה אתה מחופש ורק בפורים אתה חוזר למלבושיךָ האמיתיים. ומתוך שנתו הקטועה התחבט מי היה אמנון ומי היתה תמר ולמה שונא אמנון לְתמר, ומאי-שם בראשו וזמן לימודו אצל החכם ריחפה ובאה תמר האבלה אפר על ראשה, לגופה כתונת יוסף קרועה, והיא הולכת וזועקת ויושבת שוממה, והוא נזכר בסיפורה.

 

התאבל עמה על אהבת אמנון מִקֶּדֶם שהיתה שנאה, והיה שונא לאמנון עם אבשלום אחיו יפה התלתלים, נחרד כי נפשו מצווה עיקשת לא להיות כאַמִינוֹן ויתר הגברים, לא לומר בואי שכבי עמי אחותי, לא להחליף שנאה באהבה, לא לבקש שלחו נא את זאת מעלַי, לא לגעת בתמר הבתולה והיפה ולא להִתְחַלות. והחכם מסביר: אמנון שונא היה לתמר אחותו כטוב לבו בלביבות ידיה, ואבשלום שונא היה לאמנון אחיו כטוב לבו ביין, ושניהם לא חשבו על תמר, חשבו כבוד. ורצה חֶזְקֵל לשאול, ודוד אביהם היה אוהב לתמר? ולאמנון? ולאבשלום? וליהונתן? אוהב גם למְפִי-בֹשֶת בן-יהונתן בן-שאול נכה רגליים בן חמש שנים? ומי היתה רִצְפָּה בת אַיָּה ששמה נותר מעין אִיום בגורל אָיום?

 

זו תורה וזה שכרה, סיפר החכם שאלות של מלאכים, וענה בתשובה משלו, תורה היא וללמוד אני צריך. ללמוד אני צריך חשב חזקל, ונזכר בכל שנות לימודיו לאורך השנים, איך היו שני הוריו יושבים עמו בביתם הצר באחד השיכונים הארוכים מעשה רכבות ברחוב בר-יוחאי בקטמון ח' או ט' ומצווים עליו ללמוד, בימים שקודם לבר-מצווה, ואיך אמר למורה אחת שלו, כורדייה אדומת שיער, כשהיה בן ארבע-עשרה, העתיד שלי לא הסתדר לי, אני כבר לא אלמד יותר, למדתי די, מה תעזור לי עכשיו תעודת בגרות. ואיך אהב בילדותו את בית-הכנסת, החזיק בשולי טליתו של אביו ושר שירים ללִיַהוּ הנַבִּי ולבר-יוחאי זה הקדוש הנורא שאף-פעם לא עבר ברחוב, ובאמת התורה, אהב את אביו אהבה עזה, וכמה כאב כשהוא מת שבועיים אחרי הבר-מצווה שלו, אמר לו עם כף-ידו הכבדה על ראשו ברוך שפטרני מעונשו של זה והלך ונפטר מן העולם כל-כך מהר כאילו נפטר מעול כבד וכבר אין לו עוד תפקיד בעולם אז באמת התפטר ממנו. וכמה בכה אחריו, עד שאמו כבר אמרה, די, אני קברתי בעל, אני בִּיכִּיתִי אותו, באמת התורה, הרבה בכיתי, אבל אתה ילד שלי צריך לאכול וצריך ללמוד וצריך לצייר ציורים בהרבה צבעים, די לבכות כל היום, יש לך גם אמא. והוא שתק לה ובלבו גִלְגֵל: יש לי גם אמא, יש לי גם אמא, יש לי גם אמא.

 

משה לימד תורה מן השברים של הלוחות, השמיע החכם ורקע ברגליו כאילו ניסה להזכיר ליושבים את קול ניפוץ לוחות הברית ואת בהלת העם החוגגים לַעגל. וחזקל חשב, משה לימד תורה מן השברים של הלוחות, ולי אין לי זמן פנוי ממחשבות, וניסה לספור כמה שברים היו לו בחייו, כמה אסף, כמה התפזר, ומצא כי מלאכתו קשה משל משה רבנו. וחשב על רגע אחד, כשהלך ברחוב קינג-ג'ורג' לפני שלוש שנים וראה את השתקפותו בחלונות הראווה, והבין כמה הוא נעשה דומה לאביו עם השנים, למד כי ידיו אסופות מאחורי גבו כמוהו, וכי הילוכו זהיר ואיטי כמוהו, רחוק מאחורי אמו, וכי הוא שותק כבר ארבע שנים כמוהו. וכל פעם כשהיה מתגלח היה משאיר לו שפם כשל אביו, עומד מול המראה כמה דקות ומתבונן ורואה את פני אביו מולידו מביטות בו, ורק כשדמעות מתחילות לצוף בעיניו היה מעביר את התער על השפם ואומר לעצמו בקול אביו: ברוך שפטרנו מעונשו של זה, ברוך שפטרנו, ומניח יד קלה על ראשו, מנסה ולא מצליח להכביד. ואַחַר בוכה או לא בוכה.

 

והחכם מקריא רשימות במתינות עצומה: הדסה היא אסתר, יִסְכָּה היא שָׂרָי היא שרה, איוב הוא משה, קֹהלת הוא שלמה, יעקב הוא ישורון הוא ישראל, אליהו הוא אליה הוא ינון, ישו הוא אותו האיש, המן הוא היטלר הרשע הוא עמלק, עֵשָׂו הוא רוֹמִי ממלכות נוצרים, וישמעאל אלו שבטי ערב והמדבר. וחזקל מושך מעליו את הכיפה הלבנה הגדולה להתבונן בה, נמשך לכסות ראשו כל השעות בכיפה הגדולה, לא רק בבית-הכנסת, אבל אומר לעצמו כשאשלם עוד כך וכך מצוות אמשוך על ראשי כיפה ואעטה על גופי ציצית, בינתיים עדיין אני עובר בכמה איסורים, עולה בכמה ייסורים. חושב אולי כוס תה בנענע ולימון והרבה סוכר תִמנע אותו מלהירדם כל-כך, אולי מתיקות מעט אורז בחלב בפיו תשובב רוחו. ומחשבותיו נמשכות אל זְקַן הרב, אולי יחדל מן הגילוח היומיומי הפוצע בעורו, ויגַדֵּל זקן כזה המאריך את הפנים ונוסך עליהן שלוות תורה, והוא מחייך אל החכם חיוך הנוגע אל הלב והחכם מזכה אותו בחיוך תשובה ואחריו אומר מילים מלאות בהתכוונות כלפיו.

 

תפילה היא קיר נטוי, מסביר הרב, לפעמים היא מחתרת נגד הצער, לפעמים היא הצער עצמו. וחזקל חושב לעצמו, אולי זאת התפילה, לשאוב מים מן העין. הוא יודע כי גם כשיזקין הרב חכם עובדיה מאוד ויפסיקו תלמידיו, המכנים אותו עתה בחיבה גדולה חכם עַבְּדַאלְלָה-עֶבֶד-אדונָי, לפקוד את דרשותיו, ולא יהיה בו כבר כוח למשוך על עצמו תפילין של יד ותפילין של ראש ושפתותיו ימלמלו את התפילות והפסוקים והדרשות בקול חלוש שאיש כבר לא ישמע מלבד האלוהים, הוא ימשיך לבוא אצלו ויסייע לו בהנחת התפילין ולא ימנע מן החכם את עונג תלמוד התורה, והחכם ימשיך ללמדו עד יומו האחרון, רק אותו, ימשיך ללמד גם כשעיניו של חזקל תהיינה כבדות ונעצמות הרבה מן העבודה בלילות, גם בלילות שבת רחמנא ליצלן, הכיס זקוקלַכסף והמעביד לכוח הסבל שבידיו ובגבו. ימשיך החכם ללמד בכל כוח שייוותר בו, ובכל בקיאותו וחריפותו שלא יחלפו גם כשיגלה בחזקל סימנים של קוצר רוח ועייפות, עייף הוא מאוד בַּימים, והחכם לא יקצץ בתלמודו, רק יאמר בקול רך מילות שִׁכנועין וכיבושין במתינות איומה: קטן אביו חייב ללמדו תורה, שנאמר וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם, ואם אינו יודע ללמדו חייב לשכור לו מלמד מבני עירו ללמדו, ואין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, ואם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואחר-כך מכניסין אותו לבית-המדרש ומלמדין אותו.

 

שלוש שנים חזקל פוקד את שיעוריו של החכם. חמש שנים ראשו התמלא ספקות ונאכל מהליכת אביו ולא פקד את בית-הכנסת ולא הכניס בילקוטו ספר, חמש שנים. חמש שנים היה שותק הרבה, ונעלם לאמו מן הבית הצר, ומסתובב ברחובות ירושלים וישן בהם, ולא מחבר מילה של בית למילה של ספר ולא מילה של בית למילה של כנסת. ולא הצליח להיזכר כשניסה האם רק בחמש השנים הללו התחיל חולם להיות סַפָּר של נשים, או כבר לפני בר-המצווה חלם זאת ואחר-כך עוד נשאר החלום, רק ידע, חלם לא לעבוד בסולל בונה כמו כל המשפחה, חלם על עבודה אחרת. ואז קרה אותו משבר שפקד החכם את ביתם והורה אותו להישאר בבית לַשבעה, לבכות את אמו, ולהתנתק מן הרחובות. ונשאר הרב לספר לפני שנים בצעירותו קודם שזקנו הלבין לימד גם את אביו של חזקל, את לִיַהוּ נִשַׁאוִי כל זיכרונו וזיכרו ברכה, והיה ליהו לומד לפניו במאור גדול ומושך מן כוחותיו הגשמיים אל הרוחניים ומתמסר לדברי חכמים. ואחרי שיצא חזקל מן השבעה ואחרי שגילח את זקנו בן שלושים הימים, ביקש מן החכם ללמדו תורה, לסייע לו להכניס אישה לביתו ככל האדם, ולא לִילֵך לצבא, כי מה עשה צבא זה בשבילו ומה עשו חיים אלו בשבילו, רוצה להתחיל חיים חדשים, של תשובה ולא של מלחמה. והחכם שיעור ראשון הודיע את חזקל הלכה: הרואה ירושלים בחורבנה יקרע קרע בבגדו, ואז יתפור הקרע, שלא יהיו בגדיו עשויים קרעים קרעים. וחזקל שאל את עצמו, איזו ירושלים זאת, הרחובות בהם גדל, סן מרטין ובר-יוחאי עד צומת פת, והרי הוא רואה אותם יום-יום בחורבנם, לא יספיק החוט בביתו לתפור את הקרעים או לחשות הלב. אבל היה זהיר בשאלות החכם ולא ענה מיד, זכר דברי אביו כי לכל דבר פנים שניים, נסתרים, נזכר כי אביו גילה את אוזנו שקיימות אלפי הלכות העומדות עדיין סתורות ונסתרות, אלפי שנים מאז גלותם של ישראל מהר סיני, הלכות אותן אפילו רבי עקיבא הגדול בישראל לא למד מן הכתרים והתגים שנתן האלוהים מעל האותיות שבתורה, ואיך הוא הקטן בישראל יעמוד מול שאלות של הלכה. ורק חשב, והרואה אדם בחורבנו, מה יעשה, מה יעשה הרואה אדם בחורבנו.

 

נעימה תורה לאוהביה כאיילה לבועלה שרחמה צר. נזכר איך אמר לו החכם אחרי שראה אותו הולך בדרך תלמודו ישר שבעה-עשר ירחים, הנה אני עומד ומשדך לך אישה שתהיה ככל האדם, שתהיה היא כלי מלא דברים טובים וצנועים ונאים, ותרבה בך יראת אלוהים ותקיימו פרו ורבו ומלאו את הארץ, ותהיו שני כלים מתרוקנים ומתמלאים, שלובים. ואחרי אחד-עשר חודשים כשמצא לו כלה הדריכו במילים רכות, אמר בשקט ובקדושה מחר אתה נכנס אל החופה ואני עומד לצדך ומקדש, ואף-על-פי שמצוות תשמיש מיטה מן התורה היא, אין זה נאה להתנאות בה יום-יום, אלא לאורך השבוע לא יפסיק מעבודתו ותפילותיו וחינוך עצמו ומשפחתו, ואת המצווה יקיים בשבתות כשהגוף פנוי והלב פנוי. ולא יקיים המצווה בראשית הלילה של ערב שבת בשעה שיכול אחד משכניו לשמוע מעשיו והוא בִּטנו מלאה ולבו שבע וחזהו מלא גאווה על סעודה שאכל ועל ביתו שהתמלא אורה לקראת שבת המלכה, ולא יקיימה בבוקר כשאור שופע על אשת חיקו מן החלון והוא מתגאה ביופייה ובטנו ריקה והוא רעב וממהר לתפילה בבית-הכנסת, אלא יקיים המצווה באמצע הלילה, ולכבודה יתעורר אחר חצות כתלמידי החכמים המלקטים ניצוצות בַּשדות, ויעורר אותה באיטיות ויסתובב סביב לה, ויאמר לה את רעייתי בין הבנות כשושנה בין החוחים, ויפנה אליה בדברי משחק וקילוסין ומילים נאות ונשיקות צנועות כשל פרפר, ולא יקלל אותה ולא יקלל עצמו, ולא ישכח כי הוא עושה מצוות המקום, ובין גבר ואישה בשעת חיבורם נמצאת שכינה.

 

הלכה: אהבת רחל ליעקב אינה כאהבת יעקב לרחל, ואהבת בועז לרות אינה כאהבת רות לבועז, ושתיהן אינן כאהבת שמשון לשער ראשו ואהבת בלעם לאתונו. וחזקל נזכר בלילה הראשון, איך התעכב לבוא אל כלתו, ואיך היא קרבה אליו במילים של קילוסין והתחילה לסובב דודה ולנשקו, והוא אמר לה משפטים קטועים, עדיין אני שָׂבֵעַ מסעודת החתונה, באמצע הלילה כתלמידי החכמים, מנהג בערב שבת לעשות עונג שבת, והתרחק ממנה אומר מצוות המקום עלינו אבל איך אכניס שכינה בינינו, לא לקלל עצמי, לא לקלל עצמך. וגילה כי הוא מתרחק מגופה כהִתרחק אמנון מתמר אחרי אותו מעשה, אבל ביניהם לא היה אותו מעשה, והוא לא היה שונא בה רק דחוי מאיבריה ומפוחד, אומר בלחש חֲלוּלִים חלולים בנה בְּחוכמה, נְקָבִים נקבים יצר לְתאווה, מלך עולם מפליא לעשות. וכל גופו ציטט שמועות שזכר מדברי הרב כדי לאושש גופו להתחזק ולִיקְרַב אליה: כל לידה בריאה מחודשת בקדמוניות העולם, וראשיתה חושך על פני תהום, ורוח מרחפת על פני מים, ותוהו ובוהו בין ארץ לְשמים, ואז נמצא מבדיל בין מים למים, החוקק תוהו ובוהו ורפש וטיט, ועושה ממש את שאינו ממש, וחוצב עמודים גדולים מאוויר שאינו נתפס, ועושה אותם כמעין ערוגה, מציבם כמין חומה, מסוכך עליהם כסוכה, יוצק עליהם מים עד שהם נעשים עפר. והלידה והבריאה בדיבור ובהבדלה ובנתינת שם, ומכאן שמה שאין הפה יכול לדבר, ומה שאין באוזן יכולת לשמוע, אין לגוף בגוף יכולת לברוא. אמר לה, אם אין לי כוח לדבר במעשינו לא תהיה לנו בריאה חדשה, והיה דוחה מעשה האהבה לילה לילה עד שהיא כל גופה התבהלה, חשבה איזה בעל זה שודך לי, אינו ממש, אינו מממש מעשה האירוסין והקידושין בינינו. ואחרי שלושה שבועות וארבעה ימים באמצע הלילה של שבת בחושך לחש באוזנה אמר לנו הרב, מצווה להעמיד בן זכר ובת נקבה, פרו ורבו אמר, אמר גלגל חוזר עובר בעולם, צר צורות ומפרק צורות, והלילה צר. התעוררה לגופו בשמחה, ואחרי ששתל את גופו בגופה התרחק מנשיקותיה ואמר, לא ברעב ולא בשובע, במתינות.

 

והִתבהל כל-כך במעשהו באותו הלילה, שלא חזר עליו חודשיים תמימים, ואז שב ועודד רוחו, והיה חוזר אליה במתינות כל ערב שבת באמצע הלילה באשמורת שנייה, והיה מתפלל לפניה ואחריה תפילה מיוחדת שחיבר יחד עם רבו: שָׁמְרֵנִי אֵלִי כְּאישׁוֹן בת-עין, הָצֶל-נָא בִּכנפיךָ הרחמניות על מבטִי שלא אצטרך לראות דבר, הַחְדֶּר-נָא נוצותיךָ החנונות אל עומק אוזנַי שלא יהיה עלַי לשמוע קול, חוּס-נָא על-פי שלא אומר מילה, ולא אתחייב בְּדבר. ובאחרונות נוצותיך אלי הַעֲמֶד-נָא אוהל מעל ערוותי ברוב טוּבֶךָ, שלא יהיה בי מין מזכר ועד נקבה, שלא אוליד עצמי מחדש גוף אחר בלי זיכרון, לבוש רֶחֶם-אֵם או מִתְנָאֶה במצוות המילה. והיא היתה שומעת אחריו את בקשתו ונעצבת, מה שידוך שידך לה החכם, למה אין הוא מבקש את אהבתה שכבר מפכה בה, רוצָה לנסות אותו, לראות בו, והוא נותר לה ערוגת בשמים חסומה או פרי גנוז שמור מכל משמר, חשבה בסוף תשים אפר על ראשה, תשמיע זעקה, תאמר אני כאן מול המקום אני שוממה.

 

משה לימד את הקליפה, ואת הפרי שמר גנוז לחכמים. חזקל מצא שגלגולי מחשבותיו הותירו אותו פתאום ער ממש, שומע את דברי החכם בזמן אמירתם. וכשבחן עצמו ואת הזמן החולף חש כי שיעור הרב התארך מרוב חלומותיו, אך ניחש כי הוא קרוב לסופו. ודאי יאמר עכשיו החכם כי כפולה המשמעות במשפטו, אחת שהפרי הגנוז נתון רק לחכמים למצוא אותו, שנייה שרק לפני החכמים גנוז הפרי, ואילו מי שאינו חכם ייטול ויקח. אך במקום זאת המשיל החכם את הכלה לפרי הגנוז, הסביר כי הכלולות הן הגילוי של הפרי הגנוז, ואז חילק לשניים, אחת הודיע שהכלה בבתוליה שהיא התורה האמיתית נתונה רק לחכמים למצוא אותה פתחים פתחים ולהפוך לבעליה ובועליה, שנייה הודיע שרק לפני החכמים נותרת הכלה בבתוליה ממתינה ולא נושעת ולא נודעת באמיתה, ואילו מי שאינו חכם נוטל ולוקח בתולי כלתו תורת אמת ולומד הסודות כאילו לא היו סודות.

 

התחיל ממלמל, מי כמוךָ בַּאלים אדונָי, מי כמוךָ, אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סֶלָה, קדוש קדוש קדוש, מלוא כל הארץ כבודךָ. עוד רגע החכם מסיים את דרשתו, והוא לא יודע, עוד שלושה חודשים נולד לו ילד, בֵּן או בַּת, זכר ונקבה ברא אותם, וכלתו מאיימת לפנות אל הרב, לומר כי השידוך ששידך לה, הבעל שנתן בידה, אינו אוהבה באמת, אולי אוהב הוא לַתורה, אולי לאחרים, אבל לא לה. והיא אינה יכולה לעמוד בכך, להיות בלתי-נאהבת, שוממה עמו בתוך ביתם, והוא מכוון לשם שמים, מבקש לו כתר תורה וצאצאים להשביע רצון רב, ולא אותה. והיא מסתובבת עם בטן מלאה, מקיימת בידו מצווה מן התורה לפרות ולרבות אבל אומללה, לא יודעת איך תוכל לעזוב אותו כשהתינוק ממלא את בטנה. וחזקל ניסה להניא אותה מללכת אל החכם, תחילה אמר לה במילים מתוקות, אמר את אהבתי קשה לתאר כמו שקשה לצייר אור, על נייר דהוי יש למשוח צבעים כהים עד מאוד בהרבה כתמי צלליות ושלוליות של שחור, עד שיתגלה ביניהם פתע לעיניים, כאילו היה מונח שם על הדף מאז ומעולם, אור. אחר אמר לה בדמעות מה יאמר החכם אם יגלה, אני כמעט בנו ואיני כלי נאה כפי שאמר לך ולעצמו, איני שלם, ואל תרמזי לו במעשים פסולים.

 

החליט עם עצמו, יהיה זהיר בחכם, לא יאמר משלו, הביטחון לאדונָי, הוא ינהג מתינות, ישמע מה יש לחכם לומר, אולי לא התרגש מדבריה, אולי כבר ידע, אולי לא דיברה עמו עדיין, אם היתה מדברת עמו ודאי היה מרגיש זאת בשיעור, ולא הרגיש. אבל אולי תדבר עמו היום, אולי עוד יצליח לעצור בעדה, אוהב הוא את החכם ואת חוכמותיו. אשתו רומזת אולי היא עוזבת אותו, והוא מפליג במחשבות, כמה רצה ילד ולא רצה, לא יכול היה להוליד בעצמו, לבדו, אז שם את גופו בגופה, ודווקא יש בו אהבה, לא אהבת גופה, אבל הוא מחבב את תנועותיה בעת ההיריון, גם את בחילות הבוקר שלה, ואת ההפרעות בַּשקט שהיא מכניסה לחייו, אולי לא יהיה שקט כאביו. נזכר איך לילה אחד לפני שבוע או שבועיים, כשהפרידה הפכה סמוכה כמו הבל פה, ניסה להסביר לה שבילדותו היה הרבה עצב שפוך על סדינים וכריות, וכיסה גופה בנשיקות דודים.

 

סיים החכם לדרוש את דרשתו ורמז לחזקל באצבעו לגשת אליו. חזקל כבר שם רגליו לפתח וביקש לחמוק מן המקום אבל משלא יכול היה להעמיד פנים שלא ראה בקשת החכם ניגש אליו. חכם עובדיה סימן לו לכופף ראשו לפניו, הניח את ידו הכבדה על שער ראשו אותו גילה מן הכיפה ואמר בלחש ובמתינות גמורה, ברוך שפטרני מעונשו של זה. פירש החכם ואמר עתה עליך כל השבחים והקללות, כל הכללים והשבָּחוֹת, ובמקום ששכינה באה בין אישה ואיש אין אני בא. גִלְגֵל חזקל בלבו, ברוך שפטרני מעונשו של זה, ברוך שפטר אותו מעונשי שלי, ברוך.

 

יצא חֶזְקֵל את בית-הכנסת בְּרגליים כבדות, הלך לאט ובמתינות, מנסה לחשוב לְמָה רמז החכם בדבריו שתי פנים, נזכר במות אביו ובידו הכבדה מאוד עליו, ושאל מה מקום האהבה בלבו בכל שנותיו, מה המקום בו היא נכנסת, מה מקום בו היא יוצאת. קרא לעצמו חיבה במבטא אביו חֶסְקֵל חסקל, והתכוון אל ביתו ואל אשתו, תוהה מי ברא הפכים והפגישם, ומי הניח דומים והפרידם. הביט ברחוב הצר, סמוך לרחוב בו גדל, ולא שמע קולות שירה מבתי-הכנסת השוכנים לאורכו. כבר ירד גלגל חמה או עוד רגע הוא קם ועולה, חש כאילו שתי יממות מלאות ישב ושמע דברי הלכה מתוקים, כאילו עבר את הפרגוד ושב. פקפק בכובד רגליו ובכובד המדרכה, ועורר ראשו בעזרת גלגל שִׁירות של בקשות ופיוטים ושבָּחוֹת לימים טובים ואחרים. חשב הרב יודע, הרב אינו יודע, והחל אוסף אותיות לְשמות, עד שהיו השמות מאירים בלבושם כפנסי רחוב, התרגש כל כולו הנה הבוקר בא, והחל מתבלבל בברכות השחר, מודה אני לפנֶיךָ, החזרתָּ-בי נשמתי בחמלה, ברכִי נפשי את אדונָי, עוטה אור כַּשַׁלְמָה, וְאֵרַשְׁתִּיךְ לי באמונה, ברוך שעשני עבד לבוראו, ברוך שעשני כרצונו, ברוך.