מן המקורות (יד): שני פיוטים ליום הזיכרון לשואה

אלי אלי נפשי בכי / יהודה לייב ביאלר

 

לביצוע של הפיוט:

http://www.piyut.org.il/tradition/673.html?currPerformance=880

 

אֱלִי אֱלִי נַפְשִׁי בְּכִי / וְזַעֲקִי בַּת יִשְׂרָאֵל

מִסְפֵּד שְׂאִי והִתְיַפְּחִי /  אָכְלָה הָאֵשׁ בְּיִשְׂרָאֵל

 

עַל טֶבַח עַם אֲשֶׁר הוּכַן / יִסּוּרֵי שְׁכוֹל אַשְדוֹת דָּמִים

זָקֵן גַּם טַף לֹא רוּחַם / עַל עֲקֵדָה קָרְבָּן תָּמִים

 

עַל עוֹלָלִים גְּמוּלֵי חָלָב / הַמְּרוּטָשִּׁים לְפִי צוּרִים

וְעַל דָּמָם אֲשֶׁר זָב / בְּרֹאשׁ חוּצוֹת לְעֵין הוֹרִים

 

עַל הַקְּהִלּוֹת הַשּׁוֹמֵמוֹת / וְעַל חוּרְבָּן מִקְדְּשֵׁי אֵל

יְקוּדֵי לַהַב שַׁלְהָבוֹת / עָרֵי פְּאֵר בְּיִשְׂרָאֵל

 

עֲלֵי דּוֹרוֹת אֲשֶׁר נִגְדְּעוּ / דְּמֵי אָבוֹת עַל דְּמֵי בָּנִים

בְּגֵיא אוֹשְׁבִיץ תַּמּוּ גָּוְעוּ / עֲלֵי מוֹקְדוֹת הַכִּבְשָׁנִים

 

עֲלֵי כְּלוּאִים חֲגוּרֵי שַׂק / הַנְּמַקִּים בְּרִבְבוֹתֵיהֶם

בִּטְרֶבְּלִינְקִי וּמַיְדָנֶק / וְאֵין מְלַקֵט עַצְמוֹתֵיהֶם

 

עֲלֵי קְרוֹנוֹת צְפוּפֵי אָדָם / אֲשֶׁר רוּפְּדוּ גָּפְרִית וָסִיד

צַחֵי צָמָא כִּכְלוֹת נַפְשָׁם / צָעֲקוּ מַיִם וְאֵין מוֹשִׁיט

 

עֲלֵי בָּנוֹת אֲשֶׁר עוּלְפוּ / רַעְיוֹת בְּנַפְשָׁן שָׁלְחוּ יָדָן

צ"ג הַטְּהוֹרוֹת יַחְדָּיו נִסְפּוּ / וְלֹא חוּלַל תֹּם כְּבוֹדָן

 

עֲלֵי קְפוּאִים בִּשְׂדוֹת שְׁלָגִים / יְלָדִים רַכִּים בְּחֵיק אִמָהוֹת

וְעַל קְדוֹשִׁים הַשּׁוֹאֲגִים / קְבוּרֵי חַיִּים מִתּוֹךְ בּוֹרוֹת

 

עֲלֵי גְּוִילִים הַמְּחוּלָלִים / בִּידֵי נָאצִים מְנַאֲצֵי אֵל

טְרוּפִים קְרוּעִים וּמְגֹאָלִים / בֵּין אַשְׁפָּתוֹת וְאֵין גּוֹאֵל

 

עַל צַדִּיקִים עַנְוֵי עוֹלָם / נְדִיבֵי עַם הוֹגֵי תּוֹרָה

בְּתָאֵי רַעַל נֶחְנַק קוֹלָם / נָפְלָה כָּבְתָה הַמְּנוֹרָה

 

עֲלֵי נֹעַר פִּרְחֵי הָעָם / חֲלוּצֵי קְרָב, כְּפִירֵי מְרִי

מוּל זְדוֹנִים שׁוֹפְכֵי הַדָּם / הִשְׁתַּלְהֲבוּ רִשְׁפֵי חֳרִי

 

עַל נַהֲרוֹת דָּם וּבְכִי / נִקְמַת בְּרִית בַּלֵב שְׁמוּרָה

בִּקְרָב גֵטוֹ לְלֹא רְהִי / נֶחְשָׂף הָעֹז טְמִיר גְּבוּרָה

 

עֲלֵי קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וָעַם / וְעַל נִקְמַת דַּם טְהוֹרִים

בְּתַעֲצוּמוֹת מָסְרוּ נַפְשָׁם / לָחֲמוּ נָפְלוּ הַגִּבּוֹרִים

 

עֲלֵי גִּבּוֹר עַל בָּמֳתֵי עַד / כְּנֵר תָּמִיד בְּהוֹד זְרָחִים

כָּל נֶטֶף דָּם קָרְבַּן לְשַׁד / נִזְכֹּר עַד נֶצַח נְצָחִים

 

עַל שֶׁבֶר עַם נִשָּׂא קִינָה / כְּבוּלֵי יָגוֹן עֲטוּיֵי שׁוֹאָה

הֲלָנֶצַח תַּאֲפִיל שִׂנְאָה / וְלֹא תִּפְרשׂ הַנְּגֹהָה

 

רְאֵה אֱלֹהִים עוֹרִי צָפַד / נָפַל לִבִּי שׂוֹנְאַי קָמִים

הַקְשִׁיבָה שַׁוְעִי חִישָׁה מִפְלָט / הַצִּילָה נַפְשִׁי מֵאַנְשֵׁי דָּמִּים

 

 

קינה זאת נכתבה לאחר תום מלחמת העולם השניה, בשנת ה'תש"ה, כשחזר ביאלר אל וורשה. הקינה נכתבה על-פי הקינה החותמת את קינות ט' באב בקהילות אשכנז, "אלי ציון ועריה", ומושרת בחלק מן הקהילות לאחר קינה זאת, באותה מנגינה, בערב ט' באב.

 

שמעו גם "אני מאמין" של הרמב"ם בלחן חסידות מודז'יץ שהולחן ברכבת אל מחנות ההשמדה, ונשמר והועבר על-ידי שני בורחים מן הרכבת:

http://www.piyut.org.il/tradition/840.html?currPerformance=1092

 

 

אני ארעד ואתחלחל / מנשה בן סלימאן מנשה מעתוק שהרבאני

 

אני ארעד ואתחלחל / ובקרבי יבער אש גחל / כי האלמאן קם כשחל / וכתנין לבָלענו

בשנת הת"ש תשש כוחי / ומצרות קצרה רוחי / כי הן מדחי אל דחי / בכף קלע קלענו

גדע קרן עם נאמן / ועשה בם כשוד שלמן / אלמאן הרשע כהמן / אכלנו הממנו

דת נתן היתלר צוררי / הכופר והאכזרי / כל הנקרא בשם עברי / את זכרו מחה אמחנו

הרג חכמים ונבונים / וישרים ונאמנים / והכני אם על בנים / שפך כמים דמינו

ויצא הוא למלחמה / וכבש מלכי אדמה / ורדף באף ובחמה / אותנו להשמידנו

זחלתי מאוד ואירא / ונשמה בי לא נותרה / כי חצי אפו בי ירה / מטרה לחץ שמנו

חרף וגדף לבלי חוק / ובעמי ונתנם לצחוק / וה' עמד מרחוק / נקרא ולא יעננו

טפלו עלי שקר זדים / וחמס בי הם מעידים / כי אין אמון ביהודים / ולבוגדים חשבונו

יחד כולם חברו חבר / מכל פינה מכל עבר / הוסיפו שבר על שבר / ובכחש הם סבבונו

כמה אלפים מלחצם / בחרו מחנק לנפשם / כי נפלו בפח מוקשם / על זאת דאבה נפשנו

לקחו מהם את ממונם / וכל קנינם והונם / וגדל מאוד יגונם / כי גז חיש עף ואיננו

מאוד נסו ליערים / אבות ובנים והורים / והיו כולם פגרים / לחייתו ארץ נתנו

נהי אעורר וקינה / ואזעק ברוב מגנה / עד אנה אלי עד אנה / תסתיר פניך ממנו

ספדו עמי והילילו / ואת קינתכם הגדילו / ועליהם התאבלו / וקראו לצור ישענו

עד מתי אל יחרף צר / ואומר כי ידך תקצר / להושיע מן המצר / חרפה זו שברה לבנו

פדה עם אסור בזיקים / והמה ברוב מצוקים / ובכל זאת הם מחזיקים / בתורתך אלוהינו

צועקים בוער וערב / הלא נטו צללי ערב / ואנחנו עוד בקרב / הגויים ולא נושענו

קדוש אל מלא רחמים / נא הפר כעס וזעמים / ואם גברו האשמים / סלח נא לנו אבינו

רחם עמך הנרדפים / וברעב הם עטופים / ובצמא מתעלפים / אומרים מי מים ישקנו

שעו מני ואמרר / מתגרת יד צר הצורר / ואקונן ואעורר / לבכי את לב אחינו

תוחלתי אהה נכזבה / ואני אנה אני בא / ויבער בי אש להבה / כי גדול כים שברנו

 

 

מנשה שהרבאני נולד בשנת תרמ"א (1881) בעיראק, ומוצא משפחתו מהעיר שהרבאן. הדפיס בבגדאד שני ספרי פזמונים, ואת השיר זה כתב כנראה בשנת ה'ת"ש, 1940, בעיראק. עלה בשנת תש"י (1950) לישראל, ונפטר בה בשנת תש"ך (1960) ברמת-גן.

 

מתוך שירה ופיוט של יהודי בבל בדורות האחרונים, אוסף ומבחר, העתיק רשם והקדים מבואות: אברהם בן-יעקב, ניקדו ופירשו: דוד צמח ויוסף טובי, ערך והתקין: מאיר בניהו, הוצאת מכון בן-צבי באוניברסיטה העברית, ירושלים תש"ל.