מתוך מחזור תרגום-עיבוד ל"עשרים שירי אהבה ואחד חסר תקווה" לפַּאבְּלוֹ נֶרוּדָה
דברי הסבר קצרים:
בסוף שנת לימודי הראשונה באוניברסיטה העברית הייתי קרוב לסיים את תרגום ספר שיריו של פאבלו נרודה "עשרים שירי אהבה ואחד חסר תקווה" מספרדית לעברית, כתרגיל בלימוד השפה. כמה ימים לפני שהתפניתי לתרגם את השיר האחרון נסעתי בְאוטובוס לְערב הקראת שירה של משוררים צעירים (רובם מבוגרים מנרודה כשכתב ספר זה) בבית-הקפה רֶבֶּקָה. בדרך חזרה ממרכז העיר, מבושם מוויסקי בדבש ומחיוכי הקהל, ומלווה בשתי בחורות צעירות ששרו יחד עמי ברחובות שירים של בוב דילן ואהוד בנאי, עליתי על אחרון האוטובוסים לאותו הלילה, שלקח אותנו חזרה לַמעונות שעל הר-הצופים; וּממנו ירדתי ללא התיק בו היה מונח התרגום…
והתיק, כדרכם של תיקים נטושים בירושלים של אותם זמנים, התפוצץ עוד באותו הלילה.
אחרי שבעה ימים של אבל על אובדן השירים המתורגמים החלטתי לשחזר אותם; אך לא באותה דרך של פשטות והיצמדות למשמעות המילולית, כפי שעשיתי במעשה התרגום הראשון. עכשיו, בתוך הזיכרון שלי של השירים הללו, נמצאו לא רק שיריו של פאבלו נרודה במקורם הספרדי, אלא גם זכר התרגומים שלי עצמי, על הניואנסים הקטנים שהבדילו בינם למשורר הצ'יליאני, ואובדנם, וחיי בין לבין, עם סיפורי האהבות שלי (פתאום ידעתי גם אני מהי התבשמות עכורה של אהבה), ובתוך התרגום התערבב הטיול לספרד בו עשיתי את רוב מלאכת התרגום החוזר (שם מצאתי את עצמי מחפש אחר נרודה, וגם, משום מה, אחר ה"מוּחֵר" של פאבלו נרודה, במוזיאונים ובכפרים).
זהו תרגום כפול. בחרתי להפוך את סדר השירים, ולפתוח בסוף, לשכוח את החרוזים, ולא להיות נאמן לחלוקות הפנימיות לשורות ובתים; והשירים עצמם הפכו ארוכים הרבה יותר: לפעמים אפילו יותר מפי שניים מאשר במקור.
אלו הם שירים משוחזרים: רוקנתי אל תוכם הרבה מתוך עצמי. עלי להתוודות: דרך נרודה הצלחתי לכתוב דברים שאחרת לא יכולתי לכתוב אותם, לא דרכי; והאם השפה העברית שבפי היא קשה ואכזרית ומרובעת ומדברית תצליח לשאת את דבריו של נרודה שבאוזניי הם רכים ומתפתלים ומתעגלים?
ביקשתי לחזור חזרה לַימים של מְספרי הסיפורים, ולהיות שותף עמם למירוץ השליחים של הספרות: אני לוקח את מילותיו הספרדיות, ומעביר אותן הלאה, בעברית, אליכם. תרגום זה הוא במידה רבה אי-תרגום: אך אולי אין זה פשע, אלא מעשה של אהבה, אהבת הסיפור והספרות, השיר והשירה.
חופשי מלחפש אחר נקודת מוצא משלי, אני יכול לכתוב את עצמי מתוך המילים שלו. אני עושה כאן גם מעשה של תרגום וגם מעשה של מסורת (אותו הקשר הידוע שבין תרגום (traduccion) לבין מסורת (tradicion)).
מי שרוצה תרגום אמין, ייגש לתרגום אחר (ואכן יש תרגום אחד וָתיק של ספר זה במלואו, שנעשה בידיו האמונות של יורם ברונובסקי, וכן תרגום חדש של הספר, על-ידי מתרגמת מוכשרת מאוד, טל ניצן, שראה אור לאחרונה). כאן חזרתי לתרגום של פעם, או אולי לעיבוד, אשר מתעלם מן המושג המודרני הנוקשה של זכויות היוצרים.
אינני מתרגם מקצועי: עסקתי בו בעת לימודי את השפה הספרדית, וזהו הספר הראשון שקראתי בשפה זאת, בפרוזה ובשירה. מילים שלא ידעתי קודם למדתי מתוך שיריו, וכשלא הבנתי אותן במקורן שיבצתי אותן מחדש אל תוך משפטים עבריים, כמעשה משחק בפאזל או בתשבץ. לקחתי לי זכות לשנות, לפעמים להפוך. רציתי לשיר דרכו כל מה שאיני יכול לשיר לבדי.
שיריו התערבבו בחיי; והייתי רוצה להאמין שגם חיי בשיריו; טקסט התערבב בטקסט, כמו גוף בגוף. ביקשתי לחפור בְּטקסט אחד, עד לבו, עד לבי, עד שמחלת העולם תתפרק לרסיסים, וגם אני אהיה מחולק – אוהב ולא אוהב ברגע אחד, ובאותו רגע ממש אהיה גם שונא ושונה ולא שונא.
מילותיו של פאבלו נרודה הן כמו נמלים הרוקדות ג'אז לצלילי הקְרֵפּוּסְקוּלוֹ המדמדם בעינֵי מוּחֵר אחת ששפתיה רוטטות כמו כנפי מַרִיפּוֹסָה. הפַּאלַאבְּרַאס של נרודה מצטטות את מסעות הפַּאחַארוֹס כולם, ואת דרכה של אֶסְקְלַאבָה אחת הניצבת נישאת וגאה.
ועכשיו סִילֵנְסִיוֹ, ואחר כך הווֹס של גופך הנעדר…
ולפני השירים עצמם: תודה לחברי רָן שֶֹגֶב שגילה לי את פאבלו נרודה ואת הספר הזה; ולנערה מכסיקנית שאיני זוכר את שמה, ולמַארִיָה וִיקְטוֹרְיָה בֵּחַארַאנוֹ קַאסְטַאנְיוֹ (מן הכפר קַאנְדֵלַארְיוֹ הסמוך לעיר בֵּחַאר אשר בקַאסְטִיָה אִי לֵיאוֹן), אשר קראו יחד עמי בספר.
מבחר מן השירים:
שיר מס' 19: (נַעֲרָה כֵּהָה קַלַּת-רַגְלַיִם…)
נַעֲרָה כֵּהָה קַלַּת-רַגְלַיִם… הַשֶּמֶש אֲשֶר נוֹתֶנֶת חַיִּים לַפֵּרוֹת, וּמַצְמִיחָה אֶת הַחִטָּה, וְצוֹבַעַת אֶת הָאַצּוֹת, הִיא הַמְּמַלֵּאת גּוּפֵךְ בַּעֲלִיצוּת, וּמַעֲנִיקָה אוֹר לְעֵינַיִךְ, וְשָֹמָה בְּפִיךְ חִיּוּךְ שֶל מַיִם. שֶמֶש שְחוֹרָה וּמְלֵאַת תְּשוּקָה מוֹשֶכֶת בְּחוּטֵי שְֹעָרֵךְ הַשָּחוֹר, בְּעוֹדָהּ מוֹתַחַת זְרוֹעוֹת. וְאַתְּ מְשַֹחֶקֶת עִם הַשֶּמֶש כְּמוֹ הָיִית שוֹכֶנֶת בִּצָּה גְּדוֹלָה מֵעִידָן אַחֵר, וְהִיא מַרְשָה לָךְ, בְּמַבַּט שְתֵּי עֵינֶיהָ הַחֲשוּכוֹת הַזּוֹרְמוֹת לְאִטָּן, שֶהֵן שְנֵי חוֹרִים אֲפֵלִים שֶל זְרִימַת מַיִם אִטִּית. נַעֲרָה כֵּהָה וְקַלַּת-רַגְלַיִם, דָּבָר בָּךְ לֹא נוֹגֵעַ לִי. הַכֹּל בָּךְ מַרְחִיק אוֹתִי, כְּמוֹ צָהֳרֵי-הַיּוֹם. אַתְּ חוֹלֶמֶת בְּהָקִיץ עַל עֲלוּמֵי הַדְּבוֹרָה, עַל שִכְרוּת שֶל גַּל בַּיָם, עַל עָצְמַת זַרְעֵי-הַשִבֹּלֶת. גּוּפִי הַקּוֹדֵר תָּר אַחֲרַיִךְ בְּלִי מְנוּחָה, וְלִבִּי אוֹהֵב אֶת גּוּפֵךְ הָעַלִּיז, אֶת קוֹלֵךְ הַחָפְשִי וְהַצָּנוּם. לְפָנַיִךְ כֵּהוּת פַּרְפָּר מְתוּקָה, וְיֵש לָהֶם גְּבוּל כְּמוֹ לִשְֹדֵה הַחִטָּה וְהַשֶּמֶש, כְּמוֹ לַפָּרָג וְהַמַּיִם.
שיר מס' 14: (אֲנִי יוֹשֵב אֵצֶל שֻלְחָנִי…)
אֲנִי יוֹשֵב אֵצֶל שֻלְחָנִי וְרוֹאֶה אֵיךְ כָּל הַיָּמִים אַתְּ מְשַֹחֶקֶת עִם הָאוֹר שֶל הַיְּקוּם, בָּאָה אֵלַי בִּפְרָחִים וּבְמַיִם; הָרֹאש שֶלִּי לָבָן וּמְלֵא הִסְתַּבְּכֻיּוֹת וּמְצוּקוֹת, וְאַתְּ כְּמוֹ אֶשְכּוֹל עֲנָבִים שֶנִּכְנָס אֶל פִּי מִדֵּי עֶרֶב. אַף אֶחָד לֹא חוֹשֵב שֶאֲנִי עֲדַיִן אוֹהֵב אוֹתָךְ: הָנִיחִי לִי לָשִֹים אוֹתָךְ שְֹרוּעָה בְּתוֹךְ מִקְלְעוֹת פְּרָחִים צְהֻבִּים. מִי כּוֹתֵב אֶת שְמֶךְ בְּאוֹתִיּוֹת עָשָן בֵּין כּוֹכְבֵי הַדָּרוֹם? אָה, אֲנִי מְבַקֵּש לְהַזְכִּיר לָךְ אֵיךְ הָיִיתִי קַיָּם גַּם בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן בּוֹ אַתְּ עֲדַיִן לֹא הָיִית קַיֶּמֶת. פִּתְאוֹם הָרוּחַ מְיַלֵּל וְחוֹבֵט בְּחַלּוֹנִי הַמּוּגָף, מַשְלִיךְ לְתוֹךְ חַדְרִי פֶּתֶק עָלָיו כָּתוּב: "הָרָקִיעַ הוּא רֶשֶת חֲלָבִית שֶנּוֹעֲדָה לִלְכֹּד אֶת הַדָּגִים חוֹלְמֵי-הַכּוֹכָבִים הַמֶּלַנְכּוֹלִיִּים!". לְכָאן בָּאוֹת כָּל הָרוּחוֹת כֻּלָּן וּמְסִיטוֹת מִמֶּנִּי אֶת הַגֶּשֶם. עוֹבְרוֹת בּוֹרְחוֹת הַצִּפֳּרִים. הָרוּחַ. הָרוּחַ. רַק אֲנִי יָכוֹל לְהֵאָבֵק נֶגֶד עָצְמַת הַהִתְנַגְּדוּת שֶל כָּל הָאֲנָשִים. סוּפַת עֲלֵי אַרְמוֹלִינָה אַרָעִית מְשַחְרֶרֶת אֶת כָּל הַסִּירוֹת שֶאֶמֶש קָשְרוּ אֶת הַשָּמַיִם. אַתְּ נִמְצֵאת כָּאן. אָה, אַתְּ לֹא בּוֹרַחַת, עֲדַיִן לֹא מִתְחַמֶּקֶת. אַתְּ מְשִיבָה לִי עַד הַצְּעָקָה הָאַחֲרוֹנָה. אַתְּ יוֹשֶבֶת לְצִדִּי, מְכֻוֶּצֶת כְּמוֹ פְּקַעַת חוּטִים, כְּאִלּוּ הָיְתָה לָךְ סִבָּה לְפַחֵד. וּפַעַם אַחַת, לַמְרוֹת הַכֹּל, צֵל זָר וּמוּזָר חָלַף דֶּרֶךְ עֵינַיִךְ – יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אוֹתוֹ, הוּא רָאָה אוֹתִי. וְעַכְשָיו, עַכְשָיו גַּם אֲנִי, קְטַנְטֹנֶת; אַתְּ מְבִיאָה לִי אֶת אֵם יַעֲרוֹת-הָעַד, וְיֵש לָךְ שָדַיִם מְבֻשָֹּמִים. וּבִזְמַן שֶהָרוּחַ הֶעָצוּב דּוֹהֵר וּמֵמִית פַּרְפָּרִים אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ, וְכָל הַנְּשָמָה שֶלִּי עוֹרֶגֶת בְּשִֹמְחָה נִכְמֶרֶת לְפֶה הַשְּזִיף שֶלָּךְ. כַּמָּה יִכְאַב לָךְ לְהִתְרַגֵּל אֵלַי, לְנַפְשִי הַבּוֹדֵדָה וְהַפִּרְאִית, לִשְמִי שֶכֻּלָּם מְנַסִּים לְהַבְרִיחַ. הֵם רָאוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה פְּעָמִים אֶת הַלּוּסֵרוֹ, אֶת אַיֶּלֶת הַשַּחַר, בּוֹעֵר וּמְנַשֵּק אֶת הָעֵינַיִם שֶלָּנוּ, וְאֶת הַשָּמַיִם שֶמֵּעַל רָאשֵינוּ כִּסּוּ דִּמְדּוּמִים הַנּוֹטְפִים מַטָּה בִּמְנִיפוֹת מִסְתּוֹבְבוֹת – וְהַדָּם חָזַר לִמְקוֹרוֹ. מִלּוֹתַי נָשְֹאוּ מֵעַלַיִךְ לִטּוּפִים, הַלִּטּוּפִים שֶיָּדַי כָּעֵת כְּבָר לֹא יְכוֹלוֹת לְהַעֲנִיק לָךְ. אָהַבְתִּי אוֹתָךְ מֵאָז אוֹתָהּ שָעָה בָּהּ גּוּף הַצֶּדֶף שֶלָּךְ הִפְקִיר עַצְמוֹ לְאוֹר הַשֶּמֶש בְּלִי פַּחַד; הֶאֱמַנְתִּי בָּךְ שֶיָּצַר אוֹתָךְ אֲדוֹן הַיְּקוּם. הֵבֵאתִי לָךְ מֵהֶהָרִים שֶל הַפְּרָחִים הַשְֹּמֵחִים אִלְסָרִים כֵּהִים, וְסַלְסִלָּאוֹת שֶל נְשִיקוֹת בַּר. אֲנִי רוֹצֶה לַעֲשֹוֹת אִתָּךְ אֶת שֶהָאָבִיב עוֹשֶֹה עִם הַדֻּבְדְּבָנִים: נְשִיקוֹת דֻּבְדְּבָן וְעֵינֵי דֻּבְדְּבָן, וּלְחָיֵי דֻּבְדְּבָנִים רַבִּים, וּשְֹדוֹת דֻּבְדְּבָנִים עַל לְחָיַיִךְ.
שיר מס' 13: (הָלַכְתִּי כְּשֶעַל גּוּפִי צְלָבִים…)
הָלַכְתִּי כְּשֶעַל גּוּפִי צְלָבִים שֶל אֵש – עַל פְּנֵי הָאַטְלָס הַלָּבָן שֶל גּוּפֵךְ; פִּי הָיָה עַכָּבִיש שֶחָצָה אֶת קַרְקַעִיתָהּ שֶל תֵּבַת אוֹצָר; בָּךְ, מֵאֲחוֹרַיִךְ, חָרֵד, צָמֵא. הִיסְטוֹרְיוֹת אֲשֶר סִפְּרוּ אוֹתָךְ עַל שְֹפַת הַדִּמְדּוּמִים, בֻּבָּה עֲצוּבָה וּמְתוּקָה, כְּדֵי שֶאַף אֶחָד אַחֵר לֹא יִהְיֶה נוּגֶה – בַּרְבּוּר אֶחָד, עֵץ אֶחָד, קְצָת רָחוֹק וְשָֹמֵחַ. הַזְּמַן שֶל הַגֶּפֶן, הַזְּמַן הַבָּשֵל וְהַפּוֹרֶה שֶסּוֹפְרִים הָעֲנָבִים. אֲנִי שֶחָיִיתִי בַּנָּמֵל מִמֶּנּוּ אָהַבְתִּי אוֹתָךְ, יָצָאתִי לְמַסַּע הַצְּלָב הַבּוֹדֵד, הַגַּלְמוּד, שֶל חֲלוֹם וְשֶל שְתִיקָה. נִדְחַק לַפִּנָּה בֵּין הַיָּם וְהָעֶצֶב, בֵּין הַמְּצָרִים, מַחֲרִיש, הוֹזֶה בְּהָקִיץ, לָכוּד בֵּין שְנֵי גּוֹנְדּוֹלֶרִים דּוֹמְמִים, חַסְרֵי חַיִּים. בֵּין שְֹפָתַיִךְ וְקוֹלֵךְ, מַשֶּהוּ הוֹלֵךְ וְגוֹוֵעַ; מַשֶּהוּ עִם כְּנָפַיִם שֶל צִפּוֹר, מַשֶּהוּ שֶל מוּעָקָה, מְצוּקָה; מַשֶּהוּ שֶל שִכְחָה. כָּךְ כְּמוֹ רִשְתוֹת הַדַּיָּגִים בַּיָּם שֶלֹא מַחֲזִיקוֹת אֶת הַמַּיִם, וְגַם לֹא זוֹכְרוֹת אוֹתָם. בֻּבָּה שֶלִּי, מוּנְיֵיקָה, אַתְּ מַחְדִּירָה עַצְבוּת בַּטִּפּוֹת הַנִּשְאָרוֹת רוֹעֲדוֹת בָּרְשָתוֹת. וְלַמְרוֹת זֹאת אַתְּ שָרָה מַשֶהוּ, וּבֵין הַשּוּרוֹת הַמִּלִּים הַלָּלוּ חוֹמְקוֹת, קְצַרְצָרוֹת, קְצָרוֹת בִּזְמַן. גַּם אֲנִי שָר, הַפֶּה הַתַּאַוְתָן שֶלִּי גּוֹאֶה עַד אֶל פִּיךְ. הוֹ, אֶפְשָר לַחְגֹּג לָךְ עִם כָּל הַמִּלִּים שֶל הַשִֹּמְחָה, לָשִיר לָךְ וּלְנַגֵּן אוֹתָן, לְהִדָּלֵק וְלִבְעֹר, וְאָז לָנוּס, כְּמוֹ מִגְדַּל פַּעֲמוֹן בְּמֶרְכַּז הָעִיר, בְּיָדָיו שֶל מַפְעִיל מְטֹרָף שֶשָּנִים לֹא יָרַד בְּמַדְרֵגוֹתָיו חֲזָרָה לָרְחוֹב. יָגוֹן נָעִים שֶלִּי, עָדִין וָרַךְ, מָה אַתָּה עוֹשֶֹה פִּתְאוֹם, לְפֶתַע, בְּמַפְתִּיעַ? כַּאֲשֶר הִגַּעְתִּי אֶל חֹד הַפִּסְגָּה, מְאֹד נוֹעָז, וְעַז-מֶצַח וְחָצוּף וְגַם צוֹנֵן וָקַר, לִבִּי נִנְעַל בַּחֲצוֹת-הַיּוֹם כְּמוֹ פִּרְחֵי הַגּ'וּנְגֶּל הַלֵילִיִּים, הַטּוֹרְפִים.
שיר מס' 12: (לִבִּי יָכוֹל הָיָה לְהִסְתַּפֵּק…)
לִבִּי יָכוֹל הָיָה לְהִסְתַּפֵּק בַּחֲמִימוּת חֲזֵךְ, חֵירוּתֵךְ הָיְתָה אוּלַי מִסְתַּפֶּקֶת בִּכְנָפַי: מֵאָז שֶפִּי נָשַק לַשָּמַיִם הוּא מוּנָח יָשֵן עַל גַּב נַפְשֵךְ. יֵש בָּךְ אַשְלָיָה הַמִּתְחַדֶּשֶת יוֹם יוֹם: אַתְּ בָּאָה כְּמוֹ הַטַּל לַעֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת שֶל הַפְּרָחִים, אַתְּ חוֹפֶרֶת מִתַּחַת לְקַו הָאֹפֶק הַיַּצִּיב בְּמַעְדֵּר הֵעָדְרוּתֵךְ, אַתְּ חַיָּה בְּנִסָּיוֹן נִצְחִי שֶל מְנוּסָה, כְּמוֹ גַּלֵּי הַיָּם. אַתְּ שָרָה בָּרוּחַ: כְּמוֹ אֳרָנִים וּכְמוֹ תְּרָנִים שֶל סְפִינוֹת; כְּמוֹהֶם אַתְּ גְּבוֹהָה וְדוֹמֵמָה, מִתְמַלֵּאת בְּעֶצֶב בְּדַקָּה, כְּמוֹ בִּשְעַת יְצִיאָה לְמַסָּע. פָּנַיִך נְעִימוֹת לְמַרְאֶה כְּדֶרֶךְ יְשָנָה הַמְּאֻכְלֶסֶת בְּקוֹלוֹת מֻכָּרִים וּבְהֵדִים יְשָנִים, וַאֲבָנֶיהָ מְעוֹרְרוֹת גַּעְגּוּעִים, וַאֲמִירֵי עֵצֶיהָ כּוֹתְבִים נוֹסְטַלְגְּיָה בֵּין הָרוּחוֹת וְהָעֲנָנִים. וַאֲנִי הֵעַרְתִּי בְּרַעַש צְעָדַי הַפְּזִיזִים אֶת הַצִּפֳּרִים אֲשֶר יָשְנוּ בְּנִשְמָתֵךְ, וְשוּב הֵן בּוֹרְחוֹת, יוֹצְאוֹת לְעוֹנָה חֲדָשָה שֶל נְדוּדִים וַהֲגִירָה.
שיר מס' 10: (אֲפִלּוּ אֶת הַשְּקִיעָה הֶחְמַצְנוּ…)
אֲפִלּוּ אֶת הַשְּקִיעָה הֶחְמַצְנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב, כְּשֶיָּשַבְנוּ בְּיָדַיִם מְאֻחָדוֹת, וְלֹא שַֹמְנוּ לֵב אֵיךְ לַיְלָה כָּחֹל צוֹנֵחַ וּמְמַלֵּא אֶת הָעוֹלָם. וְרַק מוֹנָדָה אַחַת, כְּמוֹ מַטְבֵּעַ אוֹצָר עָשֹוּי זָהָב, הִצִּיתָה חֲתִיכַת שֶמֶש בְּתוֹךְ כַּף יָדִי הַפְּנוּיָה. אֲנִי רָאִיתִי מֵחַלּוֹנִי אֶת חַג שְקִיעַת הַחַמָּה בְּיַם-הַמַּעֲרָב מֵעֵבֶר לַגְּבָעוֹת הַיְּרֻקּוֹת, בִּשְעַת דִּמְדּוּמִים יַם-תִּיכוֹנִית קְצָרָה אוֹתָהּ פָּגַשְתִּי בִּלְעֲדַיִךְ. נַפְשִי, שֶנּוֹתְרָה תָּמִיד נִבְדֶּלֶת, לֹא מוּכָנָה לְהִתְעַרְבֵּב בְּשֶלָּךְ, הִזְכִּירָה לָךְ אֶת עֶצֶב הֶכֵּרוּתֵךְ אִתִּי, הָעֶצֶב שֶנּוֹלַד בָּךְ מֵאָז יָדַעַתְּ אוֹתִי. אִם כֵּן: הֵיכָן הָיִית אָז, לְפָנַי? בֵּין אֵלּוּ אֲנָשִים? בֵּין אֵלּוּ מִלִּים? וְלָמָּה מָכַרְתִּי אֶת אַהֲבַת-הָאָסוֹן שֶלִּי, שֶנּוֹלְדָה מִתּוֹךְ אַחַת מִמַּהֲלֻמּוֹת הַחַיִּים, כַּאֲשֶר הִבְחַנְתִּי בָּעֶצֶב שֶנּוֹלַד בְּלִבֵּךְ וְרָאִיתִי אוֹתָךְ רְחוֹקָה רְחוֹקָה? הַסֵּפֶר, אֲשֶר תָּמִיד הָיִינוּ מוֹשְכִים מִן הַמַּדָּף בִּשְעַת בֵּין-הָעַרְבַּיִם, נָפַל, וּכְמוֹ כֶּלֶב פָּצוּעַ מָעַד וְהִתְגַּלְגֵּל עַד שֶעָצַר בְּשוּלֵי גְּלִימָתִי. תָּמִיד, בְּהִתְקָרֵב שְקִיעוֹת, הָיִית בּוֹרַחַת אֶל אוֹתָהּ נְקֻדָּה בָּאֹפֶק בָּהּ הַלַּיְלָה נוֹזֵל אֶל תּוֹך הַיּוֹם בְּמַשְפֵּךְ הַדִּמְדּוּמִים. הָיִית צוֹפָה בִּזְרִימַת הַחֹשֶךְ הַשָּקֵט וְיוֹדַעַת: הַלַּיְלָה מוֹחֵק בִּשְנִיּוֹת פְּסָלִים וְאַנְדַּרְטָאוֹת שֶלַּיּוֹם לָקַח שָנִים לִבְנוֹת.
שִיר מס' 1, גִּרְסָא ב': (הוֹ מוּחֵר…)
הוֹ מוּחֵר, אִשָּה שֶל אַהֲבָה, תְּמוּנָה שֶל אַהֲבָה, בֵּין גְּבוּלוֹת בְּגָדִים רַכִּים וְקַצְוֵי גּוּפִים קָשִים: גְּבָעוֹת לְבָנוֹת מְסָרְבוֹת חֲרִישִית, מִתְגָּאוֹת בִּכְתָרִים שֶל שֶמֶש חָרְפִּית, חֲשוּכָה, מְשִיבוֹת אֶת יָדַי רֵיקָם. מַחֲשָבוֹת עַל אֲהָבוֹת קַלּוֹת, כַּקֶּמַח, כְּמַּיִם, וְכִנְשִיקַת פַּרְפָּר (וּכְמַבַּט סָבִי), וְאַהֲבָה כְּבֵדָה כְּחַיַּי, כְּרוּחַ מִדְבָּר, וּכְחוֹמוֹת יְרוּשָלַיִם (וּכְמַבָּטִי שֶיָּרַשְתִּי מֵאָבִי). מְמַהֶרֶת לְהִקָּשֵר, מִזְדָּרֶזֶת לְהִפָּרֵם, מְמָאֶנֶת לְהִתְפּוֹרֵר. תַּחַת סְלִיחַת חוֹפֵי רָקִיעַ, בְּפֶתַח צֹמֶת דַּלְתֵי עֲרוּגוֹת,רָאִיתִי סְתָו שֶל אֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת: נִשְאַרְתִּי כֹּהֵן שֶל כֵּלִים שְבוּרִים הַמְּבַקֵּש אֶת סְלִיחַת שְֹפַת גּוּפֵךְ וְחוֹף שְתִיקָתֵךְ בְּיָם זָר שֶל אוֹיְבִים קָשִים בִּמְחִלּוֹת וּסְעִיפֵי סְלָעִים שֶהָיוּ פַּעַם גּוּפִי וְהַיּוֹם הֵם בֵּית קִנּוּן לַעֲטַלֵּפִים. וּשְֹפָתַיִם שוֹתְקוֹת מִלִּים וְיָדַיִם נְסוֹגוֹת מִמַּעֲשִֹים: אֲנִי בָּא בְּשַעַר נְשִיקוֹתַיִךְ הַכְּבֵדוֹת, הַגּוֹמְעוֹת בִּשְנִיָּה, בִּשְנִיּוֹת, לְבָבוֹת, אֲשֶר הִמְתִּינוּ, וְהִתְכּוֹנְנוּ, שָנִים, אוּלַי חַיִּים שְלֵמִים. כְּאֵבִים קָשִים שֶל אֲהָבוֹת רַכּוֹת וְאֶצְבָּעוֹת דַּקּוֹת. אֲהָבוֹת רַכּוֹת כַּקֶּמַח, כִּנְשִיקוֹת טִפּוֹת הַגֶּשֶם בַּיּוֹרֶה וּבַמַּלְקוֹש, כִּלְטִיפַת פַּרְפָּר; וְקָשוֹת כַּמַּיִם בַּנָּהָר, כַּפְּסָלִים בַּסֶּלַע, כְּחוֹמוֹת יְרוּשָלַיִם. תְּשוּקוֹת כְּבוּיוֹת, תְּלוּיוֹת בְּחִלּוּפֵי עוֹנוֹת, בִּנְעִיצוֹת מְחָטִים, בִּתְנוּדוֹת קְטַנּוֹת שֶאֵינָן מֵעִנְיַן הַלֵּב. חוּט בֵּין הָעֵצִים נָפַל תַּחַת רַגְלֵינוּ, קָפַץ לַשָּמַיִם וְנָשַק לַיָּרֵחַ; אַהֲבַת קַיִץ מְהִירָה בַּשָּעָה הָעֲנִיָּה הַזֹּאת, עִם הִתְבַּשְֹּמוּתָהּ הָעֲכוּרָה, הַמַּזְכִּירָה עֲרָפֶל יַנְקוּת: בֵּין רַעַד הַלַּיְלָה לְשַלְוַת גּוּפֵךְ, בֵּין רַעַש הַכּוֹכָבִים לִשְתִיקַת יוֹמֵךְ, בֵּין דְּלֵקַת הַשָּמַיִם לְצִנַּת עוֹרֵךְ, בֵּין הִתְפָּרְצֻיּוֹת הָרָקִיעַ לִבְדִידוּת שְמֶךְ, בֵּין שִֹמְחַת הַיָּרֵחַ לַחֲרוֹן אַפֵּךְ, בֵּין שַעַר הַשֶּמֶש לִסְגֹר רַחְמֵךְ. אַהֲבָה קַלָּה כְּנַחַל בַּחֹרֶף וְקָשָה כְּקִצּוֹ הָאַכְזָב, כְּאַהֲבַת עֶגְלָה לְאִמָּהּ הַפָּרָה תַּחַת עֵץ-זַיִת בְּאַנְדַּלוּסִיָה. קֶרֶן אוֹר אַחֲרוֹנָה, אֲדֻמָּה, מֵעַל מֵזַח זָנוּחַ: עֵת לַעֲזֹב, עֵת לַחֲזֹר, עֵת לְהַבִּיט בַּגַּלִּים; בְּקֵן דִּמְיוֹנִי חַיַּי פּוֹגְשִים אֶת חַיֶּיהָ, וּמִתְנַפְּצִים הַרְבֵּה לִפְנֵי שוֹבֵר הַגַּלִּים. קֶרֶן אוֹר מֵעַל מֵזַח, כְּדֵי לְהַבִּיט בַּגַּלִּים: כָּל כָּךְ הַרְבֵה גַּלִּים.
שִיר מס' 1: (גּוּף שֶל אִשָּה…)
גּוּף שֶל אִשָּה, מוּחֵר, נוֹשֵֹא כֶּתֶר גְּבָעוֹת לְבָנוֹת, מִתְפַּתֵּל בְּמוֹרַד יְרֵכַיִם לְבָנוֹת, מוֹפִיעַ לְעֵינֵי כָּל הָעוֹלָם כְּהִתְגַּלְּמוּתָהּ שֶל הַמְּסִירוּת. וְגוּפִי גּוּף אִכָּר, פִּרְאִי וְאַכְזָר. יְדֵי הַחַקְלַאי שֶלִּי כּוֹרוֹת תַּחְתַּיִךְ בּוֹר, וַאֲנִי – בְּנָהּ שֶל קַרְקָעִית-הָאֲדָמָה, מְנַתֵּר אֶל תּוֹךְ לִבָּהּ. חָיִיתִי לְבַדִּי בָּעוֹלָם כְּמִנְהָרָה הַחֲצוּבָה בָּהָר: הַצִּפֳּרִים נָסוּ מִמֶּנִּי, וְהַלַּיְלָה פָּלַש בְּלִי רַחֲמִים אֶל תּוֹךְ קְרָבַי הַמְּרוֹקָנִים, שֶנִּכְנְעוּ לוֹ. כְּדֵי לִשְֹרֹד בָּנִיתִי אֶת גּוּפִי שֶיִּהְיֶה כְּמוֹ צָבָא, כְּמוֹ חֵץ אֶחָד בַּקָּשָתִי הַמְּתוּחָה, כְּמוֹ חֲלוּק-אֶבֶן אֶחָד, קָטָן וּמְדֻיָּק, בְּקֶלַע-דָּוִד שֶלִּי. אֲבָל שְעַת הַנְּקָמָה כְּבָר חָלְפָה, וְעַכְשָו אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ. גּוּף שֶל עוֹר מָתוּחַ וּמִתְקַפֵּל, שֶל טַחַב בְּמוֹרְדוֹת נְחָלִים צְמוּקִים וּסְבוּכִים, שֶל חָלָב חַם וְאֵיתָן. אָח, כְּלֵי-הַדָּם הַשּוֹקְקִים שֶל הֶחָזֶה! אָח, הָעֵינַיִם שֶל הַהֵעָדְרוּת, שֶל רוּחוֹת הָרְפָאִים הַמְּאַכְלְסוֹת אֶת עוֹלָמִי! אָח, גַּן הַוְּרָדִים שֶל הָעֶרְוָה! אָח, קוֹלֵךְ כְּשֶהוּא אִטִּי וְעָצוּב, זוֹחֵל עַל גּוּפִי וּמְפוֹרֵר אֶת נִשְמָתִי וּמַרְעִיד אֶת לִבִּי! גּוּפָהּ שֶל אִשָּה שֶלִּי, מַתְמִיד בְּלִי גְּבוּל בַּחֵן שֶלּוֹ, בַּאֲדִיבוּתוֹ וּבְחַסְדּוֹ. צִמְאוֹנִי חֲסַר תַּחְתִּית, כִּסּוּפַי לְלֹא קֵץ, נְתִיבִי מְהֻסָּס לֹא בָּטוּחַ! הַצִּמָּאוֹן רוֹדֵף אַחֲרַי בַּעֲרוּצִים אֲפֵלִים שֶל נְחָלִים שֶאֵין לָהֶם מוֹצָא לַיָּם, וְהֵם מִתְמַשְּכִים לָנֶצַח עַל הָאֲדָמָה בְּמַעְגָּלִים קְטֵנִים וְהוֹלְכִים, שֶאֲנִי בְּמֶרְכָּזָם. וְהַלֵּאוֹת נִשְֹרֶכֶת אַחֲרַי בָּרְחוֹב כְּצֵל, כִּמְרַגֵּל, וְהַכְּאֵב אֵינְסוֹפִי, מְמַלֵּא אֶת הַתֵּבֶל.
מתוך כתב העת "בינתיים – כתב עת לספרות צעירה", גיליון מס' 3, מאי 2009, עורכים: מורן בנית, אלעד מרגל, אדם רון בלומנטל, נעם גל ודני הקר.
ויפה סיפור האבדן והמציאה
ועדיין מאוד בעייתי בעיניי מה שעשית לשירים של נרודה,
מבחינה אתית ומבחינה מוסרית.
המושג של זכויות יוצרים אינו "נוקשה":
יש בו הגינות והיגיון, שאתה מנפנף כאן ביד קלה מדי.
"עשרים שירי אהבה" של נרודה הוא טקסט קלאסי,
ואני מודה שקראתי את ה"עיבוד" שלך באי-נוחות גדולה.
ציון שמו של המשורר ואזכור התרגומים שכן מתחשבים במושג (ה"נוקשה"?) תרגום, אינם נותנים לך הכשר לעשות ביצירתו החשובה של נרודה כבשלך.
זו דרך יפה להשתתף במעשה יצירה, והביע התפעלות לנוכח יצירה קיימת. הזכרת בכתבת הספד שכתבת לזכרו של רצון הלוי ז"ל את סוגת שירי המענה, שרצון השתמש בה רבות.
ההשתלבות שלך, שמלווה גם בתרגום, נראית לי ששואבת מאותו מעיין התפעמות שממנו שואבת שירת המענה
שירי אהבה מעולים.
http://www.imeet.co.il/
http://www.xn—-zhcdbmb6lij.com/
מקסים מקסים מקסים!!! אין לי
עוד מה לומר!
כמה נפלא היה לקרוא לגעת בכל מילה ולהבין את המשמעות שמאחוריה
אין לי מילים להסביר כי זה פשוט מדהים מדהים מדהים!!!!
רוצה ברשותך להזמין לחוש ניחוח כתיבת שירים שירי אהבה מאוד מרגשים אלא שבעומק הלב ברכות נוגעים ובכול פעם את החותם שלהם משאירים.
אשמח לביקור
תודה רבה
תודה פאני!
אלמוג יקר,
גם אני "מכור" לפבלו נארודה וסיפורך נגע לי בעצב
שמעון
אלמוג, איזו עברית מושחזת (כלומר מדוייקת, מכילה תתי רבדים של השפה) אני נפעמת מול הכתיבה הזאת, בעיני זו כתיבה מהמעולות שקראתי אם לא ה… משהו בעברית הזאת (אולי המקור העראקי) הלשון הבגדדית הזאת, אוך!