מרחפת על פני המים, מיכל הלד, סדרת שירה בהוצאת רשימו, עורכת:חביבה פדיה, 2009, תשס"ט.
שיריה של מיכל הלד נעים בין שתי שפות, עברית וספרדית-יהודית. לעיתים לשיר אחד שני נוסחים, קרובים אך לא זהים, בשתי השפות, ולעיתים בתוך השיר האחד מעורבות שתי השפות, והיא נעה ביניהן, עוצרת רגע בזו ורגע בזו (מחכה לרגע הקסום בו הן נעות זו לקראת זו), אך רוב הזמן "מרחפת על פני המים", כשם ספר שיריה השני. ריחוף זה אינו מביא עמו את עוצמת הבריאה, אלא את כאב התוהו-ובוהו והחושך שעל-פני התהום, הכאב של שפה אבודה, שכל עוצמת הבריאה נטשה אותה. אבל הלד יודעת, ומדייקת תחושה זאת אל תוך שיריה, שלא רק הספרדית-היהודית, הלאדינו, אבודה, אלא גם העברית, העברית ההיא מבראשית, שפת הבריאה והשירה. הלד מגלה לקוראיה, אלו הקוראים גם לאדינו, אלו שרק שומעים לאדינו, אלו המכירים רק את עקבותיה של הלאדינו בעברית, ואלו הרחוקים ממנה עד מאוד, שהעברית והלאדינו אבודות זו ללא זו כשפות שירה וכשפות יהודיות. על-כן המקום שתוספת הלאדינו על הדף אינו מקום מבוזבז לאלו שאינם מבינים אותה, אלא הוא בדיוק המקום הממלא את העברית מחדש, בצליליה הישנים, המזכירים לה ולקוראיה את עברם (גם אם הוא התקיים ביידיש, ערבית, רוסית או פרסית), ואת אפשרויות עתידם.
אובדן השפה המשפחתית, שהלד שקדה על לימודה מחדש כחוקרת הספרות הספרדית-יהודית באוניברסיטה, מחדד את רגישותה של הלד לאובדנים אחרים, וכך היא כותבת שיר "לעילוי נשמתם של בעלי מלאכות שאבדו": "מתקן עטים נובעים / כובסת / מתקן מטריות / מטליאה / מתקן פרימוס / מגהצת / מדליק פנסי רחוב / סנדלר / מכשפה… אני בצר לי מנסה לעשות לכם גילוי מצבה / מנייר שעוד מעט גם הוא יתפורר // ואתם מצחקים" (עמ' יח). לצד אובדן אותן מלאכות ובעליהן מן העולם, מודיעה הלד גם על המרחק בין הכתוב בספרים, מהם היא לומדת את עברה, לבין המעשים שהיא בוחרת לעשות בעולם, והמעשים שהיא בוחרת לא לעשות, בשיר "אִיסֵדֶר ט"ו בשבט": "בספר פרי עץ הדר שנדפס באותיות גדולות / על נייר משובח עם כמה תיקונים והוספות / בהוצאת בָּקָאל / מצאתי עתיד אדם לתת דין וחשבון / על שראה מיני מגדים ולא אכל — / ולא אכלתי // וקראתי מעשה בגינת וורדים שהיתה בירושלים — / ולא הרחתי // ולמדתי כיצד מברכין על הפירות — / ולא ברכתי" (עמ' יג). כך משוררת מצפינה בספרה מראש את הידיעה על החלל הפעור כלוע בין הספר לחיים, בין הלימוד למימושו במעשה.
שירים רבים מתחילים ממוטו מתורגם משיר ספניולי, וכך השיר "פּוּאֵירְטַאס שערים" פותח: "פור לה טו פואירטה ייו פאסי ייו לה טופי סיראדה / לפני דלתך עברתי מצאתי נעולה / לה ייאב'ידורה ייו ביזי קומו ביזאר טו קארה / חור המנעול נשקתי כמו לנשק פניך", וממשיך: "מבעד למילים המתוקות של השיר / מבעדן ראיתיו בלילות מבקש את שאהבה / נפשו את טֵיטוּאָן / סובב בשווקים / וברחובות מבקש / את גרנדה שתשקה אותו עסיס רימונים // עד מתי תישן בירושלים ולבך ער / עובר / לפני שערי ירושלים שאהבה נפשך מוצא אותם / מוגפים // כשאתה בירושלים אתה בטטואן וכשאתה / בטטואן אתה / בגרנדה וכשאתה בגרנדה אתה / בירושלים // ולשיר ההוא בספניולית מילים מתוקות עוד יותר / אַבְ'רֵי אֵיסְטֵי אַבַּאז'וּר בִּיז'וּ אַבְ'רֵי לַה טוּ בֵ'ינְטַאנַה / העלי אורך אבן חן פתחי חלונך // וירושלים מגיפה הוילון וגרנדה / לא משקה אותך עסיס רימוניה וטיטואן / לא פותחת חלון עדייה // ואצבעותי על כפות המנעול" (עמ' יט).
ירושלים של ההווה היא נעולת שערים, שומרים סובבים בה ופוצעים במחפשים את שאהבה נפשם, והמשוררת חשה כשולמית חדשה המתבוננת ממרחק בדודה, הפעם הוא ישן ולבו הער מניע אותו במעגל הבלתי אפשרי של אהבותיו, בין ירושלים, טטואן, גרנדה וירושלים, מותיר את האהובה מולו רק כצופה, עיניה בחור המנעול ואצבעותיה על כפותיו. ירושלים של הלד היא גם זיכרון יהודי וגם מי שמנסה בהווה למחוק את הזיכרון היהודי, ובשיר אחר היא מבקשת בעבור עצמה לצאת ממנה, ומעמידה את שירה מול השיר הספניולי המפורסם, "אִירְמֵי קֵירוֹ מַאדְרֵי אַה ירושלים" (ללכת רוצה אני אמא לירושלים), שביקש להגיע אל ירושלים ממרחק ולנשק עפרה, בשיר דו-לשוני בו קודמת הספניולית לעברית: "אִמָּא אֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת לְסֶלָנִיק / לָשִׁיר עִם הַזְּקֵנוֹת רוֹמַאנְסוֹת / אֲבוּדוֹת // ולמונאסטיר רוצה ללכת / לצחוק עם התינוקות / בלשון מתוקה // אני רוצה ללכת לאיזמיר / לקרוא מעם לועז / עם החזנים… רוֹצָה לָלֶכֶת לְטֵיטוּאָן וּלְטַאנְגִ'יר / וּלְכָל הֶעָרִים הַמֵּתוֹת / שֶל הַסְּפָרַדִּים // בִּירוּשָלַיִם אֲנִי וְלִירוּשָׁלַיִם / מִשְׁתּוֹקֶקֶת אֲנִי לָלֶכֶת // כָּאן הֵיכָן שֶׁנּוֹלַדְתִּי לִפְנֵי דּוֹרוֹת / בַּרְחוֹבוֹת הַזְּקֵנוֹת לֹא / שָׁרוֹת רוֹמַאנְסוֹת / הַתִּינוֹקוֹת לֹא צוֹחֲקִים בְּלָשׁוֹן / מְתוּקָה // הַחַזָּּנִים / אִלְּמִים" (עמ' כא).
הזמן שחלף, ההגירה (גם של מי שיושב כבר שבע דורות בירושלים, וסביבתו היגרה ממנו) וההווה הירושלמי, הופכים את כיוון הגעגועים היהודי-הספרדי, המתבונן עתה אל הערים המתות של הספרדים באימפריה העות'מאנית לשעבר ובצפון אפריקה, וביניהן ירושלים האבודה תחת ההווה. בשיר השיבה אינה דווקא אל מקום לידה אבוד, אלא היא עוברת דרך התיווך של השפה הספניולית, ושל השיר הספניולי המפורסם, כשיבה סימבולית אל התרבות שמתה ושהומתה, כשיבה המחייה אותה בסוף השיר בלב המשוררת: "הולכת אני אל הערים החיות / בלבי אמא / לחפש שם / את אדון העולמים" (עמ' כג). אבל ההתחיות הזאת פירושה גם בדידות, זרות בין המשוררת לעולם: "כשאני שרה את השיר הזה ששרו לפני נשים / משוררות יהודיות ספרדיות / עטויות לבן ופרחים לבנים נושרים מהן / באיזמיר ובסאלוניק ובירושלים ובטאנג'יר / כשאני שרה השיר בוכים העצים בדמעות / גשם וההרים בדמעות אוויר / בוכים עליכן נשים משוררות שפרחתן מן / העולם ורק שירכן נוגן בתוכי // עזבתן אותי ואני ממשיכה להסתובב לבדי / ולשורר קֵי בַ'ה סֵיר דֵי מִי / מה יהא עלי" (עמ' כז). הנדודים בין ארצות ולשונות הופכים גם לנדודי שינה: "אלף לילה וליל לא היה לנו חלום / נוֹ טֵינִיאַמוֹס סוּאֵינְייוֹ קוּאַנְדוֹ בִ'יַיאזִ'ימוֹס… בספינה במעבורת בסירה ברכבת / חנינו בקושטנדינא טעמנו תאנים בכרתים… והמשכנו לעשות יחד נדודי שינה עד שהגענו / אל נקודת המרציפן אֵיל פּוּנְטוֹ דֵי מַאסַאפַּאן / שאליה משתוקקות נשות ספרד ורק המופלאות שבהן / מגיעות" (עמ' פח).
מותה של הספניולית ומשוררותיה לא התרחש רק בירושלים ובערי האימפריה העות'מאנית, זוכרת הלד, והשירים נושאים אותה לפולין, ושם לפני בור הריגה בעיירה טיקטין היא נזכרת בשורות מן הסליחות: "נצבים היינו שם באלול / בפני הבור שרים כמנהג הספרדים בירושלים בן / אדם / מה לך נרדם / קום עלה על המוקד // אומרים לאדון האדונים קום קרא בתחנונים / שפוך שיחה דרוש סליחה / ונלך" (עמ' לב). באשוויץ היא מעידה על "פיוט לשבת איכה ששרתי שם בלאדינו / בלי קול" (עמ' לו): "בורא עד אנה קְרִיאַדוֹר אַסְטַה קוּאַנְדוֹ / קְרִיאַדוֹר אַסְטַה קוּאַנְדוֹ יונתך במצודה / תוך פח המוקש / טוּ פַּאלוֹמְבַּה אֵינְקַארְסֵילַאדַה / אִי אֵין לַאסוֹ אֵינְלַאסַאדַה / עניה ומרודה ובלי בניה / מֵיסְקִינַה אִי דֵיסְדִיצַ'אדַה אִי סִין סוּס אִיז'וֹס… צועקת אבי / אבי אבי / אבי / אֵיסְקְלַאמַאנְדוֹ סִינְייוֹר סִינְייוֹר / סִינְייוֹר / סִינְ / ייוֹר".
מוצאה המעורב של המשוררת, הספרדי-אשכנזי, מקבל ביטוי בשיר "כתכשיט", בו היא עונדת על עצמה, ומכילה בתוכה, את כל הסימונים שסומנו בהם קבוצות שונות בחברה הישראלית, לגנאי ושלא לגנאי, והופכת להיות מזרח ומערב, ספניולית ויידיש, אתיופיה ורומניה: "אֲנִי מָרוֹקָאִית סַכִּין / בּוֹאוּ אֵלַי וְאֶמְרַח אֶתְכֶם בְּחֶמְאָה וּדְבַש – – – / וּמִצַּד אָבִי אֲנִי בִּכְלָל גִּבּוֹרָה רַחֲמָנָא / לִצְלַן בְּגֶרְמָנִית / וּמִצַּד הַמּוּסִיקָה אֲנִי בִּכְלָל יְוָנִיָּה אוּלַי לֹא / יְהוּדִיָּה / וּמִצַּד אִמִּי אֲנִי בָּאָה מִן הַשּוֹשַנָּה דֵי לַה רוֹזָה / אֲבָל הַיִּידִיש הָעֲלוּמָה מִתְגַּלְגֶּלֶת עַל לְשוֹנִי / כְּחֶמְאָה וּדְבַש / לֹא פָּחוֹת מִן הַסְּפַּנְיוֹלִית / וּבְפֹה-לָן-יָהּ נָטַעְתִּי נִימֵי נַפְשִי וּחָלַמְתִּי / לַעֲשוֹת קְפִיצַת הַדֶּרֶך אֲנִי / אֶתְיוֹפִּית-אֲשְכְּנַזִּיָּיה-סְפָרַדִּיָּה-תֵּימָנִיָּה-רוֹמָנִיָּה / מִזְרָחִית-מַעֲרָבִית מַעֲרָבִית-מִזְרָחִית / יְרוּשַלְמִית-תֵּלְאֲבִיבִית תֵּלְאֲבִיבִית-יְרוּשַלְמִית / צְפוֹנִית-מִן-הַדָּרוֹם דְּרוֹמִית-מִן-הַצָּפוֹן / דָּתִית-חִלּוֹנִית חִלּוֹנִית-דָּתִית / זֶנְבּוּדְהִיסְטִית-סוּפִית-רַמְבָּ"מִיסְטִית-בֶּעֶשְ"טִית / יְמָנִית-שְמֹאלָנִית שְמֹאלָנִית-יְמָנִית / יִשְרְאֵלִית גָּלוּתִית // אֲנִי אַחַת וְאֵין סוֹף הִשְתַּקְּפֻיּוֹת לָהּ – – – // כְּתַכְשִיט / לְהִשְתַּבֵּץ בּוֹ" (עמ' סב). המשוררת יודעת את הידיעה הקסומה העולה מכל רחובות הארץ: "בכל המקומות / אני מתגוררת כי כל המקומות מתגוררים בי" (עמ' מד).
הספר מסתיים באחרית-דבר קצרה, "על אי המצב של השירה", ובאופן עצוב אך מוצדק צריך לסיים בה גם כאן. המקום שבו מתקשים השירים להתגורר הוא חנויות הספרים ומוספי הספרות בעיתונים, ובלעדיהם הם מתקשים להגיע אל קהלם ולמצוא הד. עברתי בין חנויות רבות, ובאף אחת מהן כמעט לא ראיתי את ספרה של מיכל הלד (על כן כדאי ליידע את הקוראים כי ניתן להשיגו דרך אתר האינטרנט של המשוררת: http://www.michalheld.com), וגם במוספים לא מצאתי לו איזכורים רבים. לכאורה, התקופה היא תקופה בה השירה פורחת, אך בפועל, השירים מתקשים עד מאוד למצוא קשב, או סיכוי לקשב. בעיה זאת אינה ייחודית כמובן לספר זה, ואופיינית לרוב המשוררים כיום, שאין כתב-עת או חבורה שיחגגו את שירתם. בשירת ימי-הביניים מקובל היה להתלונן על הזמן. כאן איני מתלונן על הזמן החדש שפנה עורף לשירה, או על רעש העולם המודרני שאין בו קשב לשיר השקט. התלונה צריכה להיות על אלו שבתוך הזמן והעולם צריכים היו להיות פרקליטיה של השירה, והם המועלים באמונה, כלומר חנויות הספרים ומוספי הספרות בעיתונות היומית.
אני מקווה שלפחות ספרה המחקרי של מיכל הלד, שראה אור כמעט במקביל לספר השירה, בהוצאת מכון בן-צבי, "בואי, אספר לך / ב'ין, טי קונטארי: עיון רב-תחומי בסיפורים אישיים של מספרות עממיות דוברות ספרדית-יהודית", ימצא את ההד הראוי לו. אפשר לומר כי שני הספרים משלימים זה את זה, ודוברים בדרכים שונות, ובמילים אחרות, את עולמה המורכב והמרתק של מיכל הלד.
פורסם בגרסא מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", יום שישי, כ"ה בתמוז תשס"ט, 17.7.2009:
אלמוג בהר 
על שהבאת את הספר לתשומת לבי (עוד לא שמעתי את שמועת צאתו עד עתה). אף על פי ששמעתי על הוצאת רשימו.
מן השירים שהבאת ברשימה ניכר ההדהוד בינה ובין ספר שיריו הראשון של איתן נחמיאס-גלס
אבל אולי לשון הלאדינו אספניול הוא הגורם
כמו גם, עיסוקה של המשוררת בסיפור העממי, שנראה כאילו נגונם של הסיפורים דבק בשירתהּ.
מקווה לקוראו בקרוב.
תודה רבה שועי, הספר אכן ראוי וזקוק לתשומת לבך.
לגבי קשר לאיתן נחמיאס-גלס – אני לא כל כך בטוח, הטון השירי של שניהם מאוד שונה, ואולי בעצם קשר חלקי נובע מעצם השימוש של גלס בספניולית.
ספרה הראשון של מיכל הלד, "זמן הרימון", ראה אור ב-1995, וכבר בו מופיעים חלק מהנושאים המוצאים ביטוי רחב יותר, אולי מעמיק יותר, בספר הזה.
משוררים שמיכל הלד חקרה ועוסקים בכתיבה בין העברית ללאדינו, ואליהם היא אולי קרובה יותר מאשר לנחמיאס-גלס, הם מרגלית מתיתיהו, אבנר פרץ, משה העליון, והמתעדת והמספרת מתילדה כהן-סראנו.
בתשובתך כלולים כמה יוצרות ויוצרים שעליהם לא שמעתי כלל, או רק שמעתי שמועתם. תודה על שהעמדת אותי על קיומם. אכניס את ספריהם לרשימת הצריכים חיפוש ועיון.
שבוע טוב.
פינגבאק: בין סלוניקי, אושוויץ ותל-אביב: סיפורו של דוד חיים | אלמוג בהר