אנא מן אל-יהוד: השליח (ועוד שני סיפורים שלא מהספר)

השליח

 

השליחות היתה חשובה, והוא חש כמו סוס הנושא אביר. את המסר הסודי נשא קרוב מאוד ללבו, מוצמד לגופו בחגורת בד שנתפרה במיוחד לשליחות זאת. כשהדרך ארכה והוא כמעט נפל מסוסו מלמל לעצמו: השליחות היא חשובה. גם כשיקדה השמש סירב להיכנע לה ולהודות בכאבי גופו: היא חשובה. גם כשבא הלילה סירב להודות בעייפותו והמשיך לרכוב: השליחות היא. גם כשהמים עמדו להיגמר והוא נאחז בטיפות אחרונות: השליחות. גם כשחולות המדבר חשבו לבלוע אותו והוא לא הסכים להיעתר לרצון הסוס לעצור: חשובה. גם כשכל גופו ביקש לבגוד בו: היא. בעבור עליו כל תלאות הדרך, שנמשכו שבעה ימים, או שבעה שבועות, או שבעה חודשים, או שבע שנים, הגיע לארץ האויב, התייצב מול מלך האויב והניח ביד מזכירו את המסר הסודי שנשא עמו. המזכיר קרא את הכתוב בקול רם לפני המלך ולפני יועציו, ותרגם את הדברים לשפתם. המלך השתעל, פניו אדמו והוא הכריז בזעם שבא סופו של מלך האויב. השליח המשיך לעמוד מול המלך, וכשזקף את גבו היה גובהם שווה. הוא הביט בעיניו ופתח בנאום על גדולת ארצו, על נכונותה לקרב, והציע למלך לאחוז בחרב ולהילחם כנגדו, אדם מול אדם. בעוד השליח מדבר, לבש המלך את בגדי המלחמה שלו, עלה על סוס המלחמה שלו, קיבל את חרבו מאחד מעוזריו, ושעט אל גבול ארצו וארץ האויב בראש צבאותיו, מותיר את השליח לעמוד בארמונו ולהמשיך בנאומו הארוך.

 

מתוך אנא מן אל-יהוד, קובץ סיפורים, הוצאת בבל, 2008. לסיפורים נוספים מן הספר:

http://notes.co.il/almog/51070.asp

 

הסיפור התפרסם, יחד עם שני סיפורים שלא מן הקובץ, בכתב-העת אשמורת, גיליון ב', קיץ תשס"ט, יוני 2009, שראה אור לאחרונה בהוצאת בית ראובן מס.

 

שני הסיפורים האחרים:

 

 

משוגע

 

בהודו סופר הסיפור: חתן עומד בחתונתו, נרגש לקראת הנישואין. זקן שאינו בן המקום, ובגדיו דלים וקרועים, עומד בקהל. החתן מביט בו, לא מכירו, ומסב ממנו עיניו. אבל הזקן הזה צועד קדימה אל מול החתן ומבקש לעצור את החתונה. החתן מבקש להתעלם ממנו. הזקן מזהיר: אינך יכול להתחתן. החתן שואל לסיבת ההצהרה. הזקן אומר: כי אתה העבד שלי. החתן צוחק, לא אומר דבר, והזקן מוציא מסמך עתיק יומין, דהוי ומקומט שבו, הוא מסביר, נמצאת ההוכחה לכך שהחתן הוא בעצם עבדו. החתן לוקח את הדף, ובלי הסבר קורע אותו לגזרים רבים. הזקן אומר: רואה אתה, התנהגותך רק מוכיחה את העובדה שאתה עבדי. החתן פתאום נפחד. הזקן מזמין אותו לבית המשפט הקרוב שיחרוץ דין, והחתן הולך אחריו, ואתו כל האורחים. אגודת האנשים הולכת בבגדי חג ברחובות בהם שורה העליבות, ונכנסת בשערי בית המשפט הנכבד. בית המשפט יושב, מקשיב, דן, שוקל את דברי החתן ודברי הזקן, ובסוף אומר את דברו: החתן הוא אכן עבדו של הזקן. האורחים מתפזרים לבתיהם (הסיפור אינו מפרט מה עולה בגורלה של הכלה), והחתן, כבר מבולבל ולא מזהה את עצמו, הולך אחרי הזקן. כשהם נותרים ביחידות רק שניהם בבית הזקן (שאיננו דל או עלוב כלל וכלל), מספר הזקן את האמת לחתן. הוא אל. החתן הוא משורר. על החתן לשיר הלל לאל. המשורר פונה אל האל ושואל כיצד יפתח הבית הראשון בשירו. האל עונה לו: בתואר בו כינית אותי בלבך כשראית אותי לראשונה. המשורר מתיישב, מתחיל את שירו, וכותב בראש: משוגע!

 

 

האישה שדיברה עם שעונים (הצעה לפתיחה)

 

היהודי האחרון נולד זקן. והוריו שלא ידעו איך מגדלים זקן גידלו אותו ככל הילדים ומלו אותו בגיל שמונה ימים ונתנו לו שם: אברהם. אברהם גדל והוסיף ימים וקנה דעת וקרא ספרים רבים מדי ועשה מעשים מועטים מדי, ובגיל עשרים ושלוש יצא מבית הוריו אל מול העולם חופשי ונקי מהבנת הדברים, הנשים, החיים.

ובה הוא נתקל כמו שהרגליים נתקלות מדי פעם בפחית שתיה זרוקה ברחוב. והיא אהבה אותו בעין אחת. אף פעם לא בשתי העיניים באותו הזמן. עין אחת היתה מתבוננת בו, משתוקקת אליו, והשניה היתה משוטטת בדרכים אחרות. והוא הסתפק באהבת עינה האחת. היתה זאת לו אהבה ראשונה מאז אהבת הוריו, והוא חשב לעצמו לא פעם שאהבת שתי עיניים היתה שורפת את לבו. הוא שמח, ורק אחרי הרבה שנים אזר אומץ לשאול אותה, באיזו עין היא אוהבת אותו יותר. והיא צחקה, כבר לא נבוכה לאהוב בחצי מבט, לחיות בחצי מבט. גם הוא צחק.

חבר סיפר לו בצעירותו שלפני יום הכיפורים יש לצבור חטאים, כדי להתחרט חרטה אמיתית שתוביל לבקשת מחילה אמיתית. והוא הכיר אותה בראשית חודש אלול, וכיוון שקרא בנעוריו בספר דת, דווקא ספר קתולי, שיחסי-מין הם חטא, נכנס אל מיטתה כל לילה. והיא לא הכירה תורות על חטאים ומניינם, וודאי שלא על מחילתם, ורק ידעה שהוא מתרגל עמה סופים והתחלות.

סבו לקח אותו לחדרו לפני בר-המצווה שלו ולימד אותו בחמלה גדולה, חמלה על העולם ועליו: "נשים יולדות. גברים הורגים". סבו לא היה פמיניסט, והסביר לנכדו: "אהבה מחפשים בבתי-הקפה בלילות עם חברים. עם האישה מולידים ילדים". הוא אמר את הדברים באותו קול שבו שנים לאחר מכן, כשירגיש זקן, יאמר בשובו מהלוויה של חבר נעורים בן גילו: "החיים הם טרגדיה". בלי זעם או כעס, רק עצב. הוא לא הספיק ללמד אותו במילים מעטות עוד אמיתות רבות חשובות כראשונה, כמו: "גברים שותקים". ואברהם, שלא ידע את האמת, המשיך לדבר הרבה.

בזמן שטיפת כלים היא החליטה לא לעזוב אותו. היה זה אולי כשעברה משטיפת המזלגות אל הסכינים. והוא, שלא אהב לשטוף כלים והעדיף לכבס בגדים, חשב באותה עת: "נעים לי. נעים לי בגב. נעים לי מאחורי האוזניים. נעים לי בצוואר. נעים לי איתה". הוא החליט שלא להיעזב על ידה ושקע במחשבות על מים, על מקורות מים, על מעיינות, נחלים, מי הפשרת שלגים, מפלים, בורות מי גשם, ואז עבר לחשוב על סבון, והצבע הלבן, ובועות הקצף, והשקוף המתערבב בלבן.

מורה להיסטוריה בתיכון לימד אותו שיש ללמוד היסטוריה מכמה שיותר מורים. וכך הוא למד את ההיסטוריה שלה מאביה, ואמה, ואחותה, ואחיה, וחברותיה וחבריה בעבר, ובהווה, וכאלו שהוא חשב שיהיו חבריה בעתיד. הוא שינן את הפרטים וחישב את דרכיה בעתיד ושכח דבר אחר שגם אותו לימד המורה להיסטוריה, שדווקא מי שאינו מכיר את ההיסטוריה הוא לרוב מי שעושה את ההיסטוריה.

בבוקר סיפר לה על חלום שחלם ובו ראה אישה הודית בסארי צהוב יחפה במקדש ביום-הולדתו של קרישנה מחייכת אליו מבין חומת עשרה מאחיה ובני-דודיה. היא שאלה אותו אם היה כבר בהודו, והוא ענה שעדיין לא. וכך יצאו למסע. ביקשה ממנו שיבטיח לה שאם ימצאו את אותה אישה בין קרובי משפחתה לא יפחד לשאת אותה לאישה ולהישאר בהודו, ואם לא ימצאו יחזרו הם ויתחתנו. חבר סיפר להם שבעמק על שם האלה שהיתה אשתו של האל שִיוָה המבורך נמצא גן-העדן. והם נסעו לשם, ובעמק פַּארְבַאטִי לא מצאו גן-עדן, אבל היא אמרה לו כעבור יום שמצאה איזה שקט חדש, כזה שאיננו ההפך לרעש.

"אני רוצה שתחבק עצים" אמרה לו בבוקר המעונן, השלישי, והתאכזבה כשחיבק עץ צעיר. "אני רוצה שתחבק עצים גדולים, כבדים ועבים" אמרה ואז סיפרה שהיא רוצה שיעשה זאת לעיניי האנשים. "אני רוצה שתִלמד לחבק עצים", היא הסביר, "אני רוצה שתֵלַמד לחבק עצים". כל בוקר הוא היה יוצא מהבית הקטן בו הם גרו, ומחבק כמה מעצי היער הסמוך. והיא היתה מתעוררת אחריו, יוצאת החוצה, וצופה אל הנוף. כדי לשמח אותה הוא היה מאריך בחיבוק העץ האחרון, ועומד לצדו עד שהיה רואה את חיוכה המאושר. אבל גם במקום הכי יפה בעולם יש עצב, והיא אמרה לו שזמן הדמדומים בשמיים הוא גם זמן הדמדומים בלב. הוא לא ידע עצב כזה קודם לכן, וכשחש בו הופתע מעצמו. אמר לה שמעציב אותו לגלות שנוכחותה לא עוזרת להפיג את תחושתו. והחליט לגלות לבדו את הסיבה להרגשתו. הסביר לה כי אתמול קרא אל העננים, וביקש מהם ללמוד לבכות, ולא שמע תשובה. נישקה את מצחו ואמרה לו, לך לך, ואני לא הולכת אחריך עכשיו, ואם אתה חוזר ללכת אחרי עוד זמן לא רב, יפה, ואם לא אולי תסכים אותה אישה בסארי צהוב שתלך אחריה.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אנא מן אל-יהוד. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s