מפה ומשם, משם ומפה, ארץ-ישראל והעלבון

פורסם באתר העוקץ, ב-29.7.2009:

http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4441

 

תגובה ל"אנחנו עדיין סיפור פתוח", שפורסם בויינט, ב-24.7.2009:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3751058,00.html

 

(המשך לפוסט זה בשני פוסטים נוסף:

על פרדוקס הייצוג:
http://www.notes.co.il/almog/59155.asp

ועל פרדוקס הקרבנות:

http://www.notes.co.il/almog/59305.asp)

           

            ספרו של עמוס עוז, "פה ושם בארץ ישראל", רואה עתה אור במהדורה מחודשת, ובימים בהם חייהם של ספרים עבריים במהדורתם הראשונה מתקצרים והולכים, אין לך אלא לברך על מהדורות מחודשות כעבור כעשרים ושש שנים, שהן כעשרים וששה דורות בשוק הספרים הישראלי.

            לכבוד המהדורה החדשה רואיין גדי טאוב, והסביר: "אני משתמש בספר הזה בלי סוף כשאני מלמד סטודנטים… עד היום לא מצאתי שום טקסט שמביע את עוצמת העלבון המזרחי כמו בספר הזה". ואתה עומד ומתבונן בטקסט הזה, חוזר וקורא בו כדי לדייק במשמעויותיו העמוקות, אולי חולשת ההבנה שלך היא המכשילה אותך, ולא כשליו של המדבר.

            הנה המבקר אינו יודע-כל, הוא למד לסייג עצמו, לומר "עד היום לא מצאתי", כלומר לפתוח פתח שיתכן והבנתו תשתנה בעתיד, לכשיגיע לידיו דבר-מה חדש. ובכל זאת הוא יודע לשפוט בינתיים את הטקסט, ויודע להודיענו כי אין בנמצא, ככל שידיעתו ודעתו מגיעות, "שום טקסט שמביע את עוצמת העלבון המזרחי כמו בספר הזה".

            תנו בנפשכם על מה צריכה הנפש להתקומם יותר אחרי ששמעה כך: האם על כך שהמבקר הנבון והמצוטט החסיר רבות בהכרותו עם עולם הטקסטים העבריים, וחש בנוח לעמוד עם כל חסרונותיו ולהודיע מסקנתו שזה הטקסט עולה על כולם; או על כך, והסיבה השניה רחוקה יותר אך גם מגעת יותר אל שורש העניין (ומבטלת את הצורך להתקומם בשל הסיבה הראשונה), שכל העניין מסתכם אצלו ב"עלבון המזרחי" (אומנם הוא יורש עלבון זה מעוז עצמו).

            והעלבון, זה שוודאי איני רוצה להעליבו, זה שוודאי יש בו חשיבות רבה בחיי אדם, והרי כולנו נעלבים מסיבות אמת וסיבות שאינן אמת, וסיבות גדולות ואמיתיות היו למזרחים להיעלב מן היחס כלפיהם בארץ, זה שאינו רק מקומו של ילד קטן מול אחיו הגדולים ממנו, בכל זאת עלבון זה מצמצם את המזרחיות לכדי פן אחד, חשוב ככל שיהיה. והנה מוסט הדגש, ואין טעם לדבר על הדיכוי הכלכלי והתרבותי של המזרחים בישראל (או בלשון היותר רגילה הקיפוח והאפליה), ואין במזרחיות תוכן משמעותי משל עצמה, תרבות והצעה להווה או לעתיד, ואין היא מאבק באותו דיכוי, אלא כל טעמה מסתכם בעלבון לבדו, שאותו ידע יפה לקרוא עוז, כך מסתבר, ואותו קורא אחריו טאוב.

            אני מקווה כי יסולח לי אם אשתמש עתה בקטגוריות אתניות, שאינן מתקבלות תמיד בעין יפה בתרבות הישראלית, אבל "אחשוף" כאן סודות הידועים לכל: הנה המבקר האשכנזי (ואין רע בלהיות מבקר אשכנזי, או לפחות אין זה רע יותר מלהיות מבקר מזרחי, יהודי, ישראלי או ערבי), משבח את הסופר האשכנזי (כנ"ל) על כך שלא נמצא עוד שום טקסט כמו שלו שייצג נכונה את המזרחים, כלומר לא נמצא עדיין לטעמו הטקסט המזרחי שיעלה למדרגתו של עמוס עוז בביטוי המזרחיות, כלומר עוז הוא, נכון לעכשיו ולמבקר, לא רק הסופר האשכנזי הבכיר, או הסופר הישראלי הבכיר, אלא גם הסופר המזרחי הטוב ביותר.

            איני כותב זאת כדי להכשיל את אפשרות הקריאה האשכנזית בחוויה המזרחית. למעשה להפך. דווקא הדבר שיכול היה להיות מעניין בכל העניין הזה הוא זה שהוחבא: דווקא דרך התיווך של ספרו של סופר מוכשר ואשכנזי מצליח מבקר מוכשר ואשכנזי להזדהות עם חוויה מזרחית, ואין להמעיט בערכה של הצלחה זאת. אבל מסקרן למה אין המבקר שם לבו לכך שאולי מה שפתח בפניו את שערי ההזדהות כאן, והצליח לעורר בו אמפתיה, בעוד שבמקומות אחרים הוא נותר לעמוד מרחוק, הוא בדיוק עובדת היות ספרו של עוז כתוב מפרספקטיבה אשכנזית, כלומר מפרספקטיבה הקרובה לשלו.

            טאוב מסביר את הפתיחות שלו דווקא אל הספר הזה במונחים לכאורה אובייקטיביים, הקשורים לאיכויות של הספר, ולא לקשר שבין עמדת המבקר לעמדת הספר: הוא מוצא את כוחו של הספר במרחק ובכבוד שלו אל המזרחים (כלומר טקסטים פחות מרוחקים לא יצליחו לקרבו); הוא מציג את הספר כמשלב רגש ואינטלקט, בתוך "טקסט לא רגשני", כנראה ברמיזה ביקורתית לטקסטים שנמצאו בעיניי המבקר רגשניים מדי. כך מפוספסת הזדמנות לדון סוף סוף באופני הקריאה של אשכנזים בחוויה המזרחית, דווקא דרך טקסטים אשכנזיים, המוצגים על-ידם כאיכותיים יותר, רגשניים פחות.

            טאוב יודע נפש מבקריו, ועל כן הוא מכין מראש את האפולוגטיקה לבחירת המבקר האשכנזי בסופר האשכנזי למשרת הטקסט המזרחי המוצלח ביותר (לפחות בקטגוריית העלבון); הוא מספר כי "היום נהוג להגיד שאם ההגמוניה מנסה לייצג את השוליים, סימן שהיא גוזלת מהם", ומבהיר כי זאת למעשה הבעיה, כי "היום הבון טון הוא שכל אחד יכול לדבר רק בשם הקבוצה שלו. אף אחד לא ידבר על הומואים אלא אם כן הוא הומו. זו גטואיזציה של החברה. התוצאה היא שהאליטה מתנערת מהשוליים. חסר כאן מישהו שיעז לדבר גם בשם אחרים, שינסה לתפוס את תת-ההכרה של החברה".

            עליך הקורא מוטל להשלים ולקרוא: אם האשכנזים לא ייצגו את המזרחים, ויתבקשו להניח מידם תפקיד אוריינטליסטי ופטרנליסטי זה, הם יתנערו מן המזרחים, כיוון שייצוג עצמי של המזרחים לא יצליח לעורר בהם הזדהות. אין ספק שיש לטיעון זה ערך פוליטי, גם אם הוא מביך אינטלקטואלית, אטום רגשית ופגום מוסרית.

            לסיום, נדמה פתאום כאילו דווקא על עלבון אשכנזי מדבר טאוב (ושוב, איני רואה בעלבון דבר-מה עלוב או מעליב), עלבון ההדחה מתפקיד ההגמוניה שמייצגת את השוליים בעוד השוליים שותקים, עלבונו של המבקר בשל חוסר הנכונות של המזרחים להכיר בו כאליטה אשר תעז לדבר בשמם, ובשם כל ה"אחרים". האובססיה לדבר בשם האחרים, כמעט כזכות מולדת, מזכירה לקוראים, אגב, כמה מעט כתב עוז על עצמו ומקומו בספרו "פה ושם בארץ ישראל", שבו חיפש את אותם "אחרים", וכמה חוסר נוכחות זה הוא חוסר נוכחות רק לכאורה, כיוון שלמעשה עצמו ומקומו ניבטו מכל שורה בספר.