מפה ומשם, משם ומפה, ארץ-ישראל והעלבון

פורסם באתר העוקץ, ב-29.7.2009:

http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4441

 

תגובה ל"אנחנו עדיין סיפור פתוח", שפורסם בויינט, ב-24.7.2009:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3751058,00.html

 

(המשך לפוסט זה בשני פוסטים נוסף:

על פרדוקס הייצוג:
http://www.notes.co.il/almog/59155.asp

ועל פרדוקס הקרבנות:

http://www.notes.co.il/almog/59305.asp)

           

            ספרו של עמוס עוז, "פה ושם בארץ ישראל", רואה עתה אור במהדורה מחודשת, ובימים בהם חייהם של ספרים עבריים במהדורתם הראשונה מתקצרים והולכים, אין לך אלא לברך על מהדורות מחודשות כעבור כעשרים ושש שנים, שהן כעשרים וששה דורות בשוק הספרים הישראלי.

            לכבוד המהדורה החדשה רואיין גדי טאוב, והסביר: "אני משתמש בספר הזה בלי סוף כשאני מלמד סטודנטים… עד היום לא מצאתי שום טקסט שמביע את עוצמת העלבון המזרחי כמו בספר הזה". ואתה עומד ומתבונן בטקסט הזה, חוזר וקורא בו כדי לדייק במשמעויותיו העמוקות, אולי חולשת ההבנה שלך היא המכשילה אותך, ולא כשליו של המדבר.

            הנה המבקר אינו יודע-כל, הוא למד לסייג עצמו, לומר "עד היום לא מצאתי", כלומר לפתוח פתח שיתכן והבנתו תשתנה בעתיד, לכשיגיע לידיו דבר-מה חדש. ובכל זאת הוא יודע לשפוט בינתיים את הטקסט, ויודע להודיענו כי אין בנמצא, ככל שידיעתו ודעתו מגיעות, "שום טקסט שמביע את עוצמת העלבון המזרחי כמו בספר הזה".

            תנו בנפשכם על מה צריכה הנפש להתקומם יותר אחרי ששמעה כך: האם על כך שהמבקר הנבון והמצוטט החסיר רבות בהכרותו עם עולם הטקסטים העבריים, וחש בנוח לעמוד עם כל חסרונותיו ולהודיע מסקנתו שזה הטקסט עולה על כולם; או על כך, והסיבה השניה רחוקה יותר אך גם מגעת יותר אל שורש העניין (ומבטלת את הצורך להתקומם בשל הסיבה הראשונה), שכל העניין מסתכם אצלו ב"עלבון המזרחי" (אומנם הוא יורש עלבון זה מעוז עצמו).

            והעלבון, זה שוודאי איני רוצה להעליבו, זה שוודאי יש בו חשיבות רבה בחיי אדם, והרי כולנו נעלבים מסיבות אמת וסיבות שאינן אמת, וסיבות גדולות ואמיתיות היו למזרחים להיעלב מן היחס כלפיהם בארץ, זה שאינו רק מקומו של ילד קטן מול אחיו הגדולים ממנו, בכל זאת עלבון זה מצמצם את המזרחיות לכדי פן אחד, חשוב ככל שיהיה. והנה מוסט הדגש, ואין טעם לדבר על הדיכוי הכלכלי והתרבותי של המזרחים בישראל (או בלשון היותר רגילה הקיפוח והאפליה), ואין במזרחיות תוכן משמעותי משל עצמה, תרבות והצעה להווה או לעתיד, ואין היא מאבק באותו דיכוי, אלא כל טעמה מסתכם בעלבון לבדו, שאותו ידע יפה לקרוא עוז, כך מסתבר, ואותו קורא אחריו טאוב.

            אני מקווה כי יסולח לי אם אשתמש עתה בקטגוריות אתניות, שאינן מתקבלות תמיד בעין יפה בתרבות הישראלית, אבל "אחשוף" כאן סודות הידועים לכל: הנה המבקר האשכנזי (ואין רע בלהיות מבקר אשכנזי, או לפחות אין זה רע יותר מלהיות מבקר מזרחי, יהודי, ישראלי או ערבי), משבח את הסופר האשכנזי (כנ"ל) על כך שלא נמצא עוד שום טקסט כמו שלו שייצג נכונה את המזרחים, כלומר לא נמצא עדיין לטעמו הטקסט המזרחי שיעלה למדרגתו של עמוס עוז בביטוי המזרחיות, כלומר עוז הוא, נכון לעכשיו ולמבקר, לא רק הסופר האשכנזי הבכיר, או הסופר הישראלי הבכיר, אלא גם הסופר המזרחי הטוב ביותר.

            איני כותב זאת כדי להכשיל את אפשרות הקריאה האשכנזית בחוויה המזרחית. למעשה להפך. דווקא הדבר שיכול היה להיות מעניין בכל העניין הזה הוא זה שהוחבא: דווקא דרך התיווך של ספרו של סופר מוכשר ואשכנזי מצליח מבקר מוכשר ואשכנזי להזדהות עם חוויה מזרחית, ואין להמעיט בערכה של הצלחה זאת. אבל מסקרן למה אין המבקר שם לבו לכך שאולי מה שפתח בפניו את שערי ההזדהות כאן, והצליח לעורר בו אמפתיה, בעוד שבמקומות אחרים הוא נותר לעמוד מרחוק, הוא בדיוק עובדת היות ספרו של עוז כתוב מפרספקטיבה אשכנזית, כלומר מפרספקטיבה הקרובה לשלו.

            טאוב מסביר את הפתיחות שלו דווקא אל הספר הזה במונחים לכאורה אובייקטיביים, הקשורים לאיכויות של הספר, ולא לקשר שבין עמדת המבקר לעמדת הספר: הוא מוצא את כוחו של הספר במרחק ובכבוד שלו אל המזרחים (כלומר טקסטים פחות מרוחקים לא יצליחו לקרבו); הוא מציג את הספר כמשלב רגש ואינטלקט, בתוך "טקסט לא רגשני", כנראה ברמיזה ביקורתית לטקסטים שנמצאו בעיניי המבקר רגשניים מדי. כך מפוספסת הזדמנות לדון סוף סוף באופני הקריאה של אשכנזים בחוויה המזרחית, דווקא דרך טקסטים אשכנזיים, המוצגים על-ידם כאיכותיים יותר, רגשניים פחות.

            טאוב יודע נפש מבקריו, ועל כן הוא מכין מראש את האפולוגטיקה לבחירת המבקר האשכנזי בסופר האשכנזי למשרת הטקסט המזרחי המוצלח ביותר (לפחות בקטגוריית העלבון); הוא מספר כי "היום נהוג להגיד שאם ההגמוניה מנסה לייצג את השוליים, סימן שהיא גוזלת מהם", ומבהיר כי זאת למעשה הבעיה, כי "היום הבון טון הוא שכל אחד יכול לדבר רק בשם הקבוצה שלו. אף אחד לא ידבר על הומואים אלא אם כן הוא הומו. זו גטואיזציה של החברה. התוצאה היא שהאליטה מתנערת מהשוליים. חסר כאן מישהו שיעז לדבר גם בשם אחרים, שינסה לתפוס את תת-ההכרה של החברה".

            עליך הקורא מוטל להשלים ולקרוא: אם האשכנזים לא ייצגו את המזרחים, ויתבקשו להניח מידם תפקיד אוריינטליסטי ופטרנליסטי זה, הם יתנערו מן המזרחים, כיוון שייצוג עצמי של המזרחים לא יצליח לעורר בהם הזדהות. אין ספק שיש לטיעון זה ערך פוליטי, גם אם הוא מביך אינטלקטואלית, אטום רגשית ופגום מוסרית.

            לסיום, נדמה פתאום כאילו דווקא על עלבון אשכנזי מדבר טאוב (ושוב, איני רואה בעלבון דבר-מה עלוב או מעליב), עלבון ההדחה מתפקיד ההגמוניה שמייצגת את השוליים בעוד השוליים שותקים, עלבונו של המבקר בשל חוסר הנכונות של המזרחים להכיר בו כאליטה אשר תעז לדבר בשמם, ובשם כל ה"אחרים". האובססיה לדבר בשם האחרים, כמעט כזכות מולדת, מזכירה לקוראים, אגב, כמה מעט כתב עוז על עצמו ומקומו בספרו "פה ושם בארץ ישראל", שבו חיפש את אותם "אחרים", וכמה חוסר נוכחות זה הוא חוסר נוכחות רק לכאורה, כיוון שלמעשה עצמו ומקומו ניבטו מכל שורה בספר.

           

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת ספרות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על מפה ומשם, משם ומפה, ארץ-ישראל והעלבון

  1. שועי הגיב:

    כיליד גבעתיים, הגעתי לראשונה בחיי לאופקים בגיל 16 לערך, בדרכי בפסטיבל רגאיי שנערך בדרום. אני זוכר ששוטטתי שם קצת ברחובות
    הלב נחמץ, התחלתי לבכות

    התחלתי לבכות כי הבנתי כי הסתירו ממנו את העובדה הפשוטה לפיה מתקיימות כאן כמה חברות
    ופערים בלתי אפשריים
    וכי אין זאת גזירת גורל אלא מדיניות מכוונת של ממשלות ישראל לדורותיהן

    השאלה אינה מי מייצג ספרותית נכונה את הסבל המזרחי (עמוס עוז לדידי, ודאי אינו מייצגו המובהק)
    אלא כיצד ניתן לפקוח את תודעת הציבור הכללי לכך שדמוקרטיה אינה פיאודליזם, ולכן לא ייתכן שאוכלוסיות שלימות יחיו בתנאים של צמיתים, גם אינה אוליגרכיה של 20 משפחות עשירות, העושות בהן כבשלהן, ועוד מחזיקות לעצמן טובה יתירה על בניית מפעלים בעזרת הנחות מיסוי ניכרות מן המדינה בכדי להעסיק פועלים/ות בשכר מינימום כך שחרב הפיטורין לעולם מונפת על צוארם.

  2. אלמוג הגיב:

    לדידי השאלות התרבותיות, הכלכליות והפוליטיות שלובות זו בזו, חושפות זו את זו וגם מסתירות זו את זו. כלומר, צד אחד הוא החלוקה המעמדית במדינה, הקשורה בחלוקות גיאוגרפיות ואתניות, וקשורה גם באוליגרכיה המתחזקת של מספר משפחות, וביחסי הון-שלטון-עיתון החיים באופן עמוק אוליגרכיות אלו, צד אחר הוא המצב הפוליטי מול הפלסטינים, אשר כל הזמן משמש בתוך ישראל כתירוץ להזיז את כל שאר השאלות הצידה, מנימוקים ביטחוניים "גדולים" ו"קיומיים" (וכך משמש כמסווה), כאשר בעצמו בנוסף לעוול הפוליטי האנושי והמוסרי לפלסטינים, מבוסס גם על ניצול כלכלי ויחס אוריינטליסטי מבחינה תרבותית, ומלבד שני אלו מערכת היחסים התרבותית, ושאלות של ייצוגים, המשמשים הצדקות לדיכוי וליחסי הכוח, עד מצבים אבסורדיים כמו הפיכת עוז למייצג המזרחיות, כאשר כל כולה "עלבון", לא יחסי כוחות כלכליים, לא תרבות, לא מאבק ולא דיכוי. במובן זה בשאלת פקיחת עיניים, הרי במצב אידיאלי הספרות היתה אמורה לפקוח את עיניי הקוראים למצב (בין השאר, זה לא תפקידה היחיד), אבל אנחנו חיים במצב שבו רוב הזמן גם היא חלק מתהליך ההסתרה…

  3. שועי הגיב:

    אני זוכר שבתיכון היה מי שניסה להציג את 'מיכאל שלי' כספר המדבר/מייצג את הסבל הפלסטיני…
    אני זוכר שזה מאוד קומם אותי אבל גם שעשע אותי
    כי הבנתי עד כמה א/נשים עשויים להיות רדודים
    קוראים ספר אחד, שמטפל בסוגיה מסוימת בעקיפי עקיפין וכבר מביעים את דעתם בדבר היותו דובר של משהו, נושא הדגל של משהו…
    ואילו אני העזתי להביע את דעתי בקול ולומר כי מדובר ברומן בינוני, מאוד בינוני.

  4. דודי הגיב:

    תן רק לברר – אם יש לי אבא ממוצא ספרדי ואמא ממוצא אשכנזי, זה יהיה פטרנליסטי מצדי לשבח את גדי טאוב על ששיבח את עמוס עוז? נא לא להיעלב!

    נשתדל כולנו להתייחס לטקסט כערכו ולאדם כערכו.

  5. אלמוג הגיב:

    דוד שלום,
    אשמח שתגיב – מה לדעתך ערכו של הטקסט?
    ואגב הקשר למוצא:
    האם אין סיכוי לקשר בין היותו של אדם מזרחי או אשכנזי לאפשרות שהוא חש חלק מהחוויה המזרחית או לא חש?
    האם לא מצחיק שעמוס עוז הוא גדול הסופרים המזרחים, וכפי שהציע בן כיתתו של שועי, אולי גם גדול הסופרים הפלסטינים במאה העשרים?
    והאם לא היה מצחיק, נניח, אם מבקר שאינו יודע פינית, ומעולם לא היה בפינלנד, אבל קרא ספר אחד בתרגום, של נורבגי שטייל בפינלנד, היה מכריז על אותו הספר כגדול הספרים הפיניים במאה העשרים?

  6. דודי הגיב:

    עיקר הדברים, לא הייתי שולל על הסף את האפשרות שעמוס עוז דווקא כן השכיל לבטא את העלבון המזרחי בצורה טובה בספרו דנן, למרות היותו אשכנזי.

    אני רוצים להאמין, שאדם יכול לכתוב על בעיות שאינן שלו, לקרוא על בעיות שאינן שלו (אחרת מה הטעם בכלל, את בעיותיי שלי אני מכיר); שאם יש יכולת הקשבה וצפייה וכתיבה (לכותב) וקריאה (לקורא) והזדהות (לשניהם), אז המוצא אינו מגבלה, וגם אשה סינית יכולה לקרוא ספר שכתב קשיש טנזני על מצוקת ילדי דורטמונד.

    ההשוואות שלך קיצוניות, כמדומני עד לרמה שבה הן מאבדות מכוחן: עמוס עוז והאנשים שעליהם כתב דוברים באותה שפה (בניגוד לנורבגי בפינלנד), הוא לא הוכרז כ"גדול הספרים המזרחיים" אלא כספר שהיטיב לבטא את העלבון המזרחי. אני לא יודע מה בדיוק קרא טאוב, אבל אני מקווה שקרא יותר מספר אחד. אולי טעה או הפריז בשיפוטו – אבל הוא בהחלט לא פסול אוטומטית על סעיף העדה.

    את "פה ושם בארץ ישראל" קראתי מזמן, אני זוכר אותו בקווים כלליים לטובה. הוא היה כנראה משעמם אילו הגביל עצמו עוז לראיונות עם סופרים בני ארבעים ממין זכר וממוצא אשכנזי.

    אתה יוצא נגד "האובססיה לדבר בשם האחרים" וזה בעיניי הפוך בדיוק ממה שנכון. אדם שחושב על סבלו של אחר, כותב על סבלו של אחר, והוא עושה זאת בכנות, עם הקשבה ובלי התנשאות – רע הוא עושה בעיניך? צריך להשתיק אותו? לומר לו שיבדוק לאיזה קבוצה הוא שייך, ושיכתוב על הצרות שלה בלבד? אני מסכים עם דברי טאוב שציטטת (המתחילים ב"היום הבון-טון…"). אני לא מסכים למה שאתה קורא שם בין השורות, שלומר שלאשכנזים מותר לכתוב על מזרחים (מה שאמר טאוב) זה כמו לומר שלמזרחים אין טעם לכתוב על עצמם כי זה לא יעורר הזדהות (מה שהסקת).

    סליחה על האריכות.

  7. אלמוג הגיב:

    דוד שלום,
    דווקא איני שולל כתיבה על "אחרים". הרי יש מידות רבות של אחרות, ויש עניין רב בכתיבה על מי שאינו אתה, ואסכים שזה מאפיין עיקרי של הספרות.
    במידה רבה הדילמות הקשות מול הכתיבה על "אחרים" נולדו בקונטקסט היסטורי מסויים, בו האירופאים נטלו על עצמם לייצג את כל העולם, ועשו זאת במסגרת יחסי כוח בוטים (עיין ערך "אוריינטליזם").
    המאבק בזכותם לכתוב את האחרים יש בו חשיבות בדורות האחרונים, לצורך השתחררות מהתבניות האוריינטליסטיות שהפכו נפוצות, כאשר דרך טקסטים כאלו חונכו לא מעט מהלא-אירופאים (עיין ערך מזרחים בישראל – שעקב מערכת החינוך בארץ, והתקשורת, חלק מכירים יותר – בהקשר ספרותי, לאו דווקא בחיי היומיום – את הייצוגים החיצוניים של מזרחיות, מאשר ייצוגים פנימיים).
    במובן זה יש בעיה כאשר עוז הופכת להיות המייצג העיקרי, למשל בעיניו של טאוב, של החוויה המזרחית (ועיין ערך ספרו קופסא שחורה, עוד ניסיון לייצוג החוויה המזרחית, ומאמרה עליו של עפרה ישועה ליית, וספרו של דרור משעני, בכל העניין המזרח יש איזשהו אבסורד).
    הבעיה השניה, שהיא היותר חמורה, היא סוג הדיבור על "עלבון מזרחי" – וזה בדיוק בא מקונטקסט היותם מייצגים חיצוניים. מבחינתם הם מצאו את הקטגוריה להכניס לתוכה את המאבק המזרחי והדיכוי המזרחי, וקוראים לה עלבון מזרחי (עיין ערך אלו שמדברים על הבעיה המזרחית, ומתכוונים שהמזרחים הם הבעיה, או אלו המדברים על בעיית העוני, ומתכוונים שהעניים הם הבעיה). הם מרוקנים את ההיסטוריה והתרבות, שהם ממילא לא כל כך מכירים, ונשארים עם קטגוריה שהם יכולים להתמודד איתה, ושהם מייצגים אותה כדי לבטל אותה.
    אני מסכים שאדם יכול לכתוב על בעיה שאינן שלו, להזדהות איתן, ליצור דברים מעניינים – אבל הוא מתקשה לעשות זאת כאשר הוא מטשטש את המודעות ליחסי הכוחות בתוך החברה, ואת הצד שלו ביחסי הכוחות, ואת האינטרס שלו.

  8. דודי הגיב:

    גם העלבון הוא חשוב וגם הוא נושא שצריך להבינו כדי להבין את החברה הישראלית. נכון שיש דברים אחרים חשובים לא פחות, ואולי יותר, אך
    הכתבה שבה צוטט טאוב לא עסקה במזרחים, אלא ב"פה ושם בארץ וישראל", וטאוב בסך-הכל אמר שהספר הפליא לתאר את תחושת העלבון המזרחי.

    זה לא שהייתה פה כתבה על מזרחים בישראל, ועסקו רק בעלבון.

    קופסה שחורה שהזכרת לא עסק דווקא במזרחים דווקא אלא בחברה הישראלית בכלל והתהליכים שעוברים עליה (עד כמה שאני זוכר, הגיבורים העיקריים היו אילנה ואלכס, ששניהם אשכנזים; מישל סמו היה דמות משנית). דבר חשוב יותר, שהוא היה ספר בדיוני ואילו ב"פה ושם…" קיבל על עצמו עוז משימה קלה יותר, רק לתאר את מה ששמע וראה ולא ליצור דמויות וסיפורים. אין סיבה שמוצאו ימנע ממנו מלהצליח במשימה כזו – הרי עין, אוזן, לב ואוצר מילים יש לו. (מטבע הדברים, רוב האנשים שרואיינו בספר אינם בני הקבוצה החברתית הקרובה לעוז – זו בעצם המוטיבציה לספר).

  9. אריה קיזל הגיב:

    מצאתי את הדיון כאן מעניין.
    תגובתי במאמר בבלוג שלי:

    http://akizel.blogspot.com/2009/08/blog-post_01.html

  10. אלמוג הגיב:

    תגובתי לדבריכם בפוסט נוסף:
    http://www.notes.co.il/almog/59155.asp

  11. אריה קיזל הגיב:

    לאלמוג

    לא התייחסת (במקרה?) לקורבנות כמצב קיומי נרטיבי מזרחי בעיקר בקרב אינטלקטואלים מזרחים.

  12. אלמוג הגיב:

    אריה שלום,
    הגבתי בנפרד, בפוסט נוסף, על שאלת הקרבנות:
    http://www.notes.co.il/almog/59305.asp

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s