פרדוקס הייצוג (תגובה לתגובה לתגובה, המשך לפוסט קודם)

בהמשך לפוסט קודם:

http://notes.co.il/almog/58989.asp

את שאלת הייצוג (למי מותר ולמי אסור לייצג את מי, ואיך מייצגים) בתרבות ובפוליטיקה אפשר להציג באופן קיצוני עד אבסורד משני הקצוות. גדי טאוב מקצין עד אבסורד את דעת מתנגדיו ומסביר: "היום הבון טון הוא שכל אחד יכול לדבר רק בשם הקבוצה שלו. אף אחד לא ידבר על הומואים אלא אם כן הוא הומו"; מנגד אפשר גם להקצין עד אבסורד את טענתו של טאוב, וכפי שניסחתי אני בתגובתי הראשונה ניתן לטעון כי בסופו של דבר טאוב מודיע לנו ש"אם האשכנזים לא ייצגו את המזרחים, ויתבקשו להניח מידם תפקיד אוריינטליסטי ופטרנליסטי זה, הם יתנערו מן המזרחים, כיוון שייצוג עצמי של המזרחים לא יצליח לעורר בהם הזדהות".

            שתי ההקצנות הללו נועדו כמובן לשם הבהרת עמדות בויכוח, ויש להניח שהן אינן מתממשות במלואן במציאות, לא כעמדתו המוצהרת של אף אדם, ובתקווה גם לא כתחושות בטן נסתרות של אותו אדם. אנסה הפעם לכתוב ללא הידרשות לקצוות אלו, שעם שהן לעיתים מבהירות עמדות בויכוח, הן לפעמים גם מטשטשות אותן. המציאות, מטבעה, היא פעמים רבות גמישה יותר ומאפשרת מעברים מסוגים שונים.

            איני שולל כל כתיבה של אדם על ה"אחרים" שלו, יש מידות רבות ושונות של אחרות, יש ענייןרב בכתיבה על מי שאינו אתה, ואפשר לומר שזהו גם אחד המאפיינים העיקריים של הספרות. על כן השאלה היא לא עצם ניסיונו של אדם אחד לכתוב על אנשים אחרים (רואה הכותב על עיוורים, מזרחי הכותב על אשכנזים, אישה הכותבת על גברים), אלא שאלות אחרות המקיפות את הטקסט הזה: האם הוא זוכר שלמרות שהוא כתב על יפנים בני המאה ה-18, למשל, הוא עדיין ישראלי בן המאה ה-21, ולכן גם הוא נמצא בטקסט שלו, עם ההטיות שלו לגבי יפן ולגבי המאה ה-18? האם התקשורת והביקורת זוכרות שהוא לא יפני, או שהן מעמידות את הטקסט שלו ודמויותיו כמודל של יפן (כפי שמדאם בובארי ואנה קרנינה, יצירות רוחם של גברים, הועמדו כמודלים של נשיות)? ומה הוא הקונטקסט שבו נכתבת היצירה, מה הם הטקסטים האחרים שסביבה?

            אם הקונטקסט הוא מלחמה בהווה בין ישראל ליפן, למשל, הייתי מציע לבחון בזהירות את הטקסט של אותו ישראלי על יפן, שמא הוא ספוג ברוח מלחמת הווה זאת. אם התרבות הישראלית ספוגה בטקסטים אקזוטיים על יפן, שכתבו לא-יפנים בעלי ידיעה מוגבלת על יפן (אם בכלל), כמעט ללא תרגום יצירות יפניות לעברית, הייתי מציע גם כן להיזהר מהקישור בין יפן זאת, של הספרות הישראלית, ליפן שבקצה השני של יבשת אסיה. עכשיו, ההליכה ליפן וישראל, שנעשתה מטעמי בהירות, היא אולי הליכה מחודשת לקצוות, והרי המרחק בין קיבוץ חולדה לבית-שמש מצומצם יותר מזה שבין יפן לישראל.

            ובכל זאת, אם התרבות הישראלית ספוגה ייצוגים חיצוניים על עיירות הפיתוח, שכתבו בין השאר בני קיבוצים, ואינה מאפשרת נוכחות דומה לטקסטים של בני עיירות פיתוח על עצמם, או על בני הקיבוצים, כדאי גם כן להיזהר בהם, לא? ואם מתקיימת מלחמה בין אלו לאלו, כדאי גם להיזהר, לא? אבל איזו מלחמה מתקיימת בין בני קיבוצים לבני עיירות פיתוח, כמקומות ממשיים וכמשל? לא כאן המקום לדון בהרחבה בנושאים שכבר דנו בהם אחרים טוב ממני, על החינוך החד-תרבותי והחילוני במפגיע שהעניקו קיבוצים ל"ילדי חוץ", בין השאר מהמעברות, על החומות הממשיים והסמליים בין השיכונים ובתי-הספר המקצועיים של עיירות הפיתוח  לבין הקיבוצים המרווחים בעלי השטחים הירוקים והתיכונים העיוניים, ועל שאלות של ניצול מעמדי, כאשר מועצות אזוריות של קיבוצים קיבלו מהמדינה שטחים נרחבים, של חקלאות ותעשייה, וזכו בכל הארנונה שלהם, בעוד עיירות הפיתוח הסמוכות גוועות ללא מקורות תקציב, ומשמשות כמקור של תעסוקה זולה בשדות ובמפעלים של הקיבוצים.

            אבל כדאי לשים לב כי עמוס עוז עצמו סימן מזרחים ואשכנזים כנתונים במאבק, כאשר בספר מאוחר יותר, "קופסא שחורה", הפך את כניסתו של המזרחי לחייו של זוג אשכנזי לסמל לקריסת החברה הישראלית עליה חלם (וראו ספרו של דרור משעני, "בכל העניין המזרחי יש איזה אבסודר"; כעבור דור חזרה עירית לינור על מודל זה של עוז, בו המזרחי הוא סמל התמוטטות החברה הישראליות השוויונית והצודקת, תוך היפוך מושלם של יחסי הכוחות במציאות, בסדרת הטלוויזיה המצליחה "בנות בראון", וראו מאמרו של יובל עברי על כך ב"הכיוון מזרח" 6).

            במובנים אלו אפשר להגחיך כמה שרוצים את אפשרות הקצה האבסורדית בה "מזרחים ייצגו רק מזרחים, נשים תייצגנה רק נשים, פלסטינים ייצגו רק פלסטינים ועיוורים ייצגו רק עיוורים" (משום מה על-פי רוב לא מוצאים לנכון להוסיף לכך ש"אשכנזים ייצגו רק אשכנזים", כאילו לאשכנזים אין צורך בייצוג, אם בשל הניטראליות שלהם לכאורה בחברה הישראלית, ואם בשל כך שהם כבר מיוצגים עד מאוד), אבל משתמשים בכך כדי להסתיר את האפשרויות הקיימת כיום בתקשורת, בתרבות ובספרות הישראלית, בהן יש ייצוג יתר בוטה של אשכנזים, של תל-אביבים, של גברים, של יהודים, של חילונים, של מעמד בינוני וגבוה, של הטרו-סקסואלים.

            מצב זה יוצר פרדוקסים: כדי להיכנס למרחב התקשורתי העיקרי, של העיתונים הגדולים ותחנות הטלוויזיה הארציות, מי שהוא לא-תל-אביבי, או שמעמדו או מוצאו או השכלתו אינם מאפשרים לו קשר ישיר עם גורמי התקשורת, נזקק לתיווך של מישהו אחר, המצוי במרחב תקשורתי זה. וכך אותם מתווכים ו"מייצגים", שפעמים רבות הם בעצמם תל-אביבים, או אשכנזים, או בני מעמד בינוני או גבוה, ממלאים אכן תפקיד חשוב מבחינת הגיוון של התקשורת הישראלית; אבל הם גם פועלים למעשה בשוליים של עולם תקשורת זה, שממשיך להיות נשלט ומאורגן על-פי אינטרסים אחרים, ושצריך לשנותו מבחינה מבנית, ולא רק להיאבק על מספרם של אותם מייצגים טובי-לב שבו.

            כקוריוז זה מעניין כאשר עידן רייכל, למשל, מוזמן להיות המופע המרכזי בערב שנושאו מוגדר "תרבות אתיופית"; אבל כאשר קוריוז זה מתממש פעם אחר פעם זה אבסורדי; וכאשר כתבה עיתונאית על אירוע תרבות אתיופי שלא נכח בו רייכל מוכתרת בכותרת: "בלט בהיעדרו: עידן רייכל", אתה מבין את שיא הטראגי-קומדיה של שאלות הייצוג בישראליות.

            ההתקוממות החזקה נגד זכות היתר של קבוצה אחת לייצג את כל הקבוצות האחרות הולידה את הפרוייקט הגדול של אדוארד סעיד, "אוריינטליזם". פרוייקט זה וודאי מהווה סוג של סמרטוט אדום מול עיניו של טאוב, ולמעשה מול עיניהם של רבים אחרים שחשים כי זכותם נגזלה מהם, אבל חשוב להבין את הקונטקסט ההיסטורי שבו הוא נוצר, וחלק ממטרותיו הפוליטיות: במצב הקיצוני אותו יצר הקולוניאליזם, בו אלימות צבאית פעלה יחד עם אלימות תודעתית, מתוך מטרה להצדיק את כיבושן של רוב ארצות אסיה, אפריקה ואמריקה על-ידי מדינות אירופיות, והושלטו עולמות ידע (בתחילה מצד הכנסייה הנוצרית ולאחר מכן מצד האקדמיה והתרבות הפופולרית במערב) שקידמו אמונה בעליונות הגזע הלבן והתרבות האירופית, ולצדם אמונה בנחיתותם של בני עמים אחרים ונחיתות תרבותם, תוך כדי ניצול חומרי וכלכלי קיצוני, נוצר קושי חמור בתפיסה העצמית של בני העמים שעברו קולוניזציה. במובן מסויים אפשר לומר שלרבים מבני העמים שעברו קולוניזציה, ודווקא לשכבות המשכילים בתוכם, לא נותר "מרווח נשימה" מול המבט האירופי עליהם, ובמובן זה שימש אותם הפרוייקט של סעיד כמעין מראה אותה הם כיוונו מול האירופים, כדי לעצור את אותו מבט פולשני (גם במחיר שחלק מן המערביים ירגישו שפרוייקט זה גוזל מ"מרווח הנשימה" שלהם, ומחזיר להם מבט פולשני ואלים).

            מערכת החינוך שנוצרה בארץ אימצה רבות מהנחות היסוד האוריינטליסטיות-המערביות, וכך אנו התחנכנו במקום בו היה תת-ייצוג קיצוני להיסטוריה ולתרבות המזרחית, כאשר באותם מקומות שהיה ייצוג, היה זה בעיקר דרך תיווך אשכנזי, אשר במקרה הטוב נבע מבורות, ובמקרים הרעים נבע מתיעוב תרבותנו; ברוח זאת נכתבו עלינו הסקירות בספרי ההיסטוריה, שראו אותנו כבאים מעולם חשוך ופרימיטיבי, והניתוחים בספרות. המורות בבית-הספר היסודי חשבו ש"סאלח שבתי" של אפרים קישון (האשכנזי) יספק לנו דמויות הזדהות עם התרבות "שלנו", ובתיכון המורים חשבו שהם יהיו מעודכנים אם ידברו אלינו דרך הייצוג המזרחי המעודכן, בדמות ז'וז'ו חלסטרה של צביקה הדר (האשכנזי). בשיעורי הספרות הדיבור על "דמות הערבי" עבר דרך ספריהם של עמוס עוז, "מיכאל שלי", וא. ב. יהושע, "המאהב". ומה לעשות שזאת לא ספרות ערבית, עד כמה שעוז ויהושע יכולים להיות נדיבים בייצוג שלהם? אפילו "חרבת חזעה" של ס. יזהר אינו ספרות פלסטינית, כפי שחיים הזז לא היה סופר תימני, ועמוס עוז הוא לא סופר מזרחי.

            באקדמיה גילינו כי המצב לא טוב יותר מבית-הספר, אלא במובנים ידועים רע הרבה יותר. שם גילינו כי הדיבור עלינו התפצל בין שיח טיפולי, בו אנחנו "טעוני טיפוח" הזקוקים ל"חינוך מתקן", שיח של אקזוטיזציה בו מדברים על "מנהגי חיזור במרוקו", "מנהגי צביעת שער בתימן", "מנהגי חתונה בעיראק", ושיח בו היינו עבר קדמוני, של ימי ביניים ועת עתיקה ומיתוסים, ללא הווה, כאילו מעולם לא היינו בני זמננו. ורוב הזמן הלב מתכווץ לשמוע איך מרצים וסטודנטים מדברים ב"הם", בזרות גמורה, כאילו אין "אנחנו", ורוב הזמן הלב מתכווץ בין הדיבור המחפצן אותנו לדיבור שבו אנחנו תמיד "הבעיה המזרחית" ("איך זה להיות בעיה?" שואל דו בויז ב"נשמתם של השחורים" (הוצאת נהר, 2009)). האקדמיה היתה גם מקום של ניכוס ידע מזרחי, והפיכתו ללא מזרחי-קהילתי אלא "מדעי": אם באופן פיזי על-ידי לקיחת כתבי-יד וחפצי אמנות מקהילות שונות והעברתם לאוניברסיטה (כמובן כדי להיטיב, ו"להציל" את כתבי-היד), ואם על-ידי ניכוס הידע והאפשרות לדבר עליו, וכך הרמב"ם ורס"ג ושירת ימי-הביניים והפיוט נלקחו מן המקום הקהילתי ומבית-הכנסת (ולעיתים גם מן ההקשר הערבי שבו צמחו), ופוענחו מחדש באופן מדעי, אובייקטיבי, תוך יצירת זרות ביניהם לבין הקהילות שבהם הם צמחו.

            במובן זה, מול הקושי האדיר הגלום דווקא באקדמיה, מעניינים שני סוגים של תגובות מול מקומה של האקדמיה בויכוח הנוכחי: טאוב כתב על אקדמאים מזרחים, שהם "אליטה שבעה וצדקנית", אשר נוח להם לחיות בתוך עולמם האקדמי עם עמדות כשלהם, בלי להתייחס לעניים הקיימים בפועל בחוץ, ואילו חלק מן הטוקבקיסטים הגיבו על כך שעצם הדיון, שלי למשל מול טאוב (ועצם הצורך שהתעורר בי להגיב לטאוב), לוקה באקדמיות יתר, מנוסח בלשון אקדמית מדי, ומוותר על המאבק שבחוץ, שבו צריך לדבר דוגרי ולא אקדמית, ושלשמו אין צורך בדיאלוג עם טאוב.

            לשלב הראשון בטענתו של טאוב אפשר לכאורה להשיב באופן משועשע (הוא עצמו ד"ר באוניברסיטה מרכזית בארץ), או קנטרני (מה הם מעשיו שלו לגבי העוני המתרחב בארץ), אך אשתדל להשיב באופן אמיתי לשאלת השילוב בין עמדות מזרחיות לאקדמיה, שאכן מהווה שאלה אמיתית. לא אשיב בשם כל האקדמאים המזרחים (מעניין שטאוב רואה כל יחיד שהוא אקדמאי מזרחי כ"מייצג" את הקבוצה; מה עוד שלי אין קביעות ורק סיימתי את התואר השני ואני לפני ראשיתו של הדוקטורט, כך שיש לי עדיין מה ללמוד באשר לחוויה של להיות אקדמאי מזרחי), אבל אומר כי מצד אחד יש כאן אכן בעיה מובנית, עם הקטגוריות הצרות שבתוכן מכילה האקדמיה את המזרחיות, אותן צריך לשנות ולהרחיב, וכן עם רתיעתה של האקדמיה מכל מה שנתפס כפוליטי או אקטיביסטי, שגם אותה יש לשנות, ומולן צריך ליצור שילוב אמיתי בין עמדה מזרחית אקדמית לפעילות פוליטיות בזירות השונות. דומני שחיבור כזה מאפיין את עורכי אתר "העוקץ", וחלק מן המשתתפים בו, אשר אינם מגבילים את פעילותם רק לעולם האקדמי (או לעולם הוירטואלי).

            אבל צריך גם להבין את הצד השני בטענתו של טאוב, המשותף לו ולחלק מן הטוקבקיסטים. עולה כאן מחדש השלילה של דיבור מזרחי אקדמי כ"לא-אותנטי", כפי שבזמנו שלמה בן-עמי, כפרופ', נפסל כמזרחי לא-אותנטי (לעומת אשכנזים כצביקה הדר ויהודה ברקן, שלא היתה להם בעיה להתקבל כמזרחים אותנטיים בתקשורת); שלילה זאת, של השכלה מזרחית, שלילה שהיתה מלכתחילה חיצונית למזרחיות והיוותה מבט חיצוני שראה בנו בורים שההשכלה נעדרה מקרבם מזה כאלף שנים, הופנמה לא מעט על-ידי כולנו, בין השאר בשל כך שהאקדמיה בארץ אכן רחוקה מאוד בתכניה מן ההשכלה המזרחית, ומתנכרת לה, בשל כך שהאקדמיה הרחיקה מעליה את המזרחים כקהילה וכפרטים, ונהגה בהתנשאות כלפי התרבות המזרחית, תוך כדי שהמזרחים מהווים בעיניה, כאמור, בעיה או אקזוטיקה, ובכל מקרה נושאים לדבר עליהם, לא אנשים המדברים על עצמם.

            צריך לזכור מול טענות אלו כי ההשכלה לא היתה מעולם זרה למזרחיות, והזרות שלה בארץ נובעת מן המבנה המעמדי הסוציו-אקונומי שיצרה המדינה, שהפריד באופן בוטה בין אשכנזים למזרחים. באופן דומה, מעולם לא היה ה"דוגרי" סוג הכתיבה היחיד האפשרי למזרחים, ומיקומו כקטגוריה "אותנטית" יחידה בארץ קשור דווקא לנקודת המבט האשכנזית שראתה כל דיבור מזרחי כ"עממי". על-כן צריך להיאבק בו זמנית גם על כניסה של מזרחים, וקבוצות אחרות שהודרו מהשכלה גבוהה, לאקדמיה, גם על שינוי תכני הלימוד באקדמיה כך שיהיו רלבנטיים גם למזרחים ולקבוצות אחרות, וגם על שבירת הנתק שבין האקדמיה לאקטיביזם חברתי.

            במובן זה דומה כי טאוב נפל בפרדוקסליות העולה מתוך הכותרת המפורסמת למאמרה של גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק, "כלום יכולים המוכפפים לדבר?", והוא משתמש בה כנגד אקדמאים מזרחים: מרגע שאדם מדבר, כך אומר הפרדוקס, שוב אין הוא יכול לטעון שהוא מוכפף או מושתק, ולכן אין הוא יכול לייצג את המוכפפים, ולכן כל מזרחי המבקש לייצג בעצמו את העניין המזרחי הופך בהכרח למזרחי לא אותנטי, אשר שוב אינו יכול לייצג את העניין המזרחי, ועל-כן המוכפפים זקוקים בכל זמן לייצוג חיצוני, ולרוב טובו של הייצוג החיצוני. זאת קריאה המתייחסת כמובן רק לכותרת המאמר, ולא למאמר עצמו, ושוללת כל מורכבות של ייצוג.

            בסופו של דבר טענתו העיקרית של טאוב היא כי העמדות ש"מפיצים כאן" המזרחים הן "השקפות מפוררות סולדריות", אשר הן "הרסניות לקבוצותשוליים מעוטות אמצעים", וזאת מכיוון ש"הם גוררים כל מיני שוחרי טוב להתנצל עלאשכנזיותם, במקום להביט נוכחה במצוקה ולנסות לתקן אותה, זה דבר מכוער ולאמוסרי". יתכן בהחלט כי טאוב הוא חלק מאותם "שוחרי טוב", אבל שוחרי טוב אמיתיים התקבלו לפעילות כמעט בכל מאבק מזרחי ומאבק מעמדי, ואני בטוח שטאוב לא יגורש מאף הפגנה או פעילות מזרחית או מעמדית אם יבוא להצטרף אליה; מצד שני, שותפות חיובית של אשכנזים בתוך מאבקים אשר רוב הנאבקים בהם הם למשל מזרחים או פלסטינים, אינה יכולה למחוק את ההיסטוריה של המאבקים הללו, הקשורה למדיניות של הקבוצה ההגמונית במדינה (שיש לה קשר לאשכנזים) כלפי קבוצות אחרות (ולמשל – אין זה מקרי שאת מרד הפנתרים השחורים יזמו מזרחים, ולא קבוצת שיח הונגרית, עם כל הכבוד לאפשרות שההונגרים ייצגו את דיכוי המזרחים); יותר מכך, חלק מתהליך השחרור של החברה הישראלית ממהלכיה הדכאניים קשור ליכולת של אשכנזים להביט נכוחה בהיסטוריה שלהם בארץ, ולהתמודד עמה באופן חדש (כפי שחלק מהתהליך הוא גם ההכרה של בעלי פריבילגיות אחרות במעמדם, ולמשל המזרחים כיהודים ביחס לפלסטינים ולעובדים הזרים).

            אבל צריך לומר עוד משהו בהקשר זה, ולומר אותו כפשוטו: אולי בתמימות חוזר טאוב לססמאות מפא"ינקיות משנות החמישים, על הצורך בסולידריות חברתית כדי לפעול למען כל החברה, כל העדות (שוב נעלמים הפלסטינים?), ללא בדלנות ועדתיות, ותוך תוקפנות רבה כלפי מי שנתפס כבדלן או עדתי; במקרה גם אצל טאוב, כאצל מפא"י, המנהיגות המוצעת למהלך זה, הייצוג, היא אשכנזית, אבל מוסבר לנו כי זה מקרי, וכי אין להיתפס לעדתו של אדם; קשה לשמוע את העמדות הללו, באיחור של שישים שנה, בלי לזכור שאותן הצעות כבר הוצעו לסבינו וסבותינו, וכי אז התגלה לנו כי הן שקריות, וכי גם דיבורים יפים, במתק שפתיים, יכולים להיות מסווה לדיכוי; קשה גם לשכוח כי בעוד שמאחורי הצעות אלו לפני שישים שנה עמדה המפלגה הגדולה בישראל, הרי שהיום מאחורי טאוב הרואה באקדמאים המזרחים את מהרסי הסולידריות (ולא בחטאים של המדינה כלפי המזרחים והפלסטינים למשל, או במדיניות כלכלית ניאו-ליברלית בוטה ובחינוך אינדיבידואליסטי) עומדים מעטים (אפילו אהיה מוכן להחמיא ולומר, מעטים מדי), ועל כן גם אם הוא לא משקר הפעם, בשונה ממפא"י, הרי שבכל מקרה אין לו את האמצעים לקדם את מה שהוא מאמין בו.

            באופן פרדוקסלי המקומות היחידים בחברה הישראלית שעדיין מקיימים דיאלוג עם טאוב, ועם הצהרות מחבקות על סולידריות וצורך להימנע מ"עדתיות" (ממתי המילה העברית "עדה" הפכה לקללה וגנאי, הלא פעם היינו "עדת קדושים"?), הם מקומות כמו אתר "העוקץ", אשר להם הוא עדיין מהדהד את מפא"י הגדולה, ואת הצורך (האולי ילדותי) לנהל עמה דיאלוג. אבל דיאלוג המבקש מאיתנו לשים בצד את ההיסטוריה ואת התרבות (ולדבר רק על ה"עלבון", במעין פורקן פסיכולוגי המעקר את המאבק, ללא חיבור בין מעמד, מוצא, תרבות, היסטוריה וגיאוגרפיה), מפספס הרבה מן האפשרות לדיאלוג, ואינו מוכן בעיניי לשינוי אמיתי של החברה הישראלית.

            כמה שינסה טאוב להגחיך את שאלת הייצוג העצמי, דומה שהוא לא יעשה זאת בהקשרים אחרים: האם בחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארה"ב היא שוות ערך לגמרי לבחירתו של לבן התומך בזכויות שחורים? האם העמדתם של גברים פמניסטים בראש ארגונים לשחרור האישה תשרת את מטרותיהם של ארגונים אלו? האם "נוכחים נפקדים" של דויד גרוסמן צריך להיבחר כספר הטוב ביותר על אודות הפלסטינים אזרחי ישראל בשישים השנים האחרונות, בלי עיון בספרים שכתבו הפלסטינים עצמם?

            אגב, טאוב מדבר על הצורך לייצג את העוני, אבל אנחנו זוכרים כי לא כל ייצוג של עוני קידם פעולות התנגדות לגורמים שיוצרים את העוני; ראינו כבר כיצד מעטם של חלק, העוני, ותופעות הקשורות אליו, מיוצג בצורה רומנטית או אקזוטית, או אף מקושר באופן מהותי עם המזרחיות, עד כדי כך שגם חלק מהמזרחים שכחו את ההיסטוריה שלהם מלפני העוני, והסכינו להגדרת התרבות המזרחית כתרבות עוני (ובדיוק במובן זה המאבק המעמדי זקוק לעומק של ההיסטוריה והתרבות כדי להיות משמעותי, ובדיוק לכן לטאוב אין צורך בהיסטוריה); לעומת זאת בהקשרים אחרים העוני אכן ייצג הווה שיש להיאבק בו, וכך כאשר הפנתרים דיברו על האחוז הגבוה של מזרחים בבתי-כלא בארץ, היה זה כדי להיאבק במצב זה, ולעומת זאת אצל אחרים שימש אותו נתון בדיוק כדי לקבע את המזרחים במקומם, וכדי להפנות את האצבע המאשימה אליהם.

            דבר אחרון: כשאלה תרבותית ההתעקשות על הזכות האשכנזית לייצג אחרים היא מעניינת. החיפוש של אשכנזים בחלק מכתיבתם בספרות הישראלית אחר "אחרים" מזרחים או פלסטינים לכתוב עליהם, שימש להם פעמים רבות גם מפלט מן האשכנזיות אותה הם ביקשו להחביא; דרך ייצוג האחרים, והדגשת חריגותם, הם הפכו לניטראליים, ולמערביים, תוך כדי שהם מסייעים למחיקה של מורשתם התרבותית, ושל התרומה שהיא יכולה להעניק לחברה הישראלית. דווקא בהיחלצות מבריחה זאת, אולי בימינו, יכול לקרות משהו מעניין, גם חשוב תרבותית, ואולי גם חשוב פוליטית.

בתגובה ל"אנחנו עדיין סיפור פתוח", על צאתו לאור במהדורה מחודשת של "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז, שפורסם בויינט, ב-24.7.2009:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3751058,00.html

כתבתי באתר העוקץ, ב-29.7.2009:

http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4441

http://notes.co.il/almog/58989.asp

גדי טאוב הגיב בבלוג שלו:

http://www.gaditaub.com/hblog/?p=398

http://www.gaditaub.com/hblog/?p=399

וכאן התגובה לתגובה לתגובה, שהתפרסמה גם בהעוקץ:

http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4448

ותגובה נוספת, על פרדוקס הקרבנות:

http://www.notes.co.il/almog/59305.asp

http://www.haokets.org/2009/08/06/%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%A1-%D7%94%D7%A7%D6%B8%D7%A8%D7%91%D6%BC%D7%A0%D7%95%D6%BC%D7%AA/