השיבה אל הנפש הערבית

השיבה אל הנפש הערבית

 

"פה בסלוניקי, כמו בכל המזרח, שוררת ערבוביה ואנדרלמוסיה נוראה בנוגע ללשונות… מובן מאליו שמצב כזה קשה מאין כמוהו, ומצריך התאמצות הכוחות באופן שאין למעלה ממנו, ביחוד בשביל יהודי מרוסיה, שבלאו הכי כבר יש במוחו שלוש או ארבע שפות"

                                דוד בן-גוריון (גרין), זיכרונות (1912)

 

מאמר זה הוא המשך לפוסט הקודם שפרסמתי, על עיבוד מקאמות אלחריזי לילדים:

http://www.notes.co.il/almog/59836.asp

 

ולמעשה הוא תגובה לתגובתו של פרופ' יוסף סדן לאותה ביקורת:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=860335&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

 

בביקורת שכתבתי על הספר "תעלולי חבר הקיני", מצאתי טעמים לבקר את שתי המעבדות-עורכות, הפרופסוריות יהודית דישון ומאיה פרוכטמן, על כך שלדעתי בעיבודן לילדים למקאמות יהודה אלחריזי הן "מצניעות מעט את הרקע הערבי של המקאמות" (פורסם ב-23.4.2007). במכתב תגובה מצא פרופ' יוסף סדן טעמים להגן על סבירותן של הכרעות העורכות בכל הנוגע לאותן נקודות בהן הצבעתי אני על הצנעת ההקשר הערבי (פורסם ב-22.5.2007).

דבריו היפים, המעניינים והנכוחים של סדן בתגובתו מקובלים עלי בכל פה ובכל לשון, ולמעשה היו מקובלים עלי אף טרם לכתיבת ביקורתי שלי. בבדיקת שאלת הרקע הערבי במקאמות, כאשר מתייחסים לדברים באופן נקודתי, כמעט תמיד קיימים טיעונים לכאן ולכאן: כפי שהראה סדן, אכן את המילה ערבי שכותב אלחריזי בעברית במאה ה-13 אפשר להבין ככפרי או כבדווי, לא פחות מאשר כערבי כפי שמילה זאת מובנית בימינו, בהקשר לאומי; את כתיבתו של היסטוריון של הספרות הערבית על אלחריזי אפשר לראות כמבהירה את עומק מעורבותם של יהודים בתרבות הערבית, אך אפשר גם לומר עליה כי היא נדירה, ועצם מציאותה רק מבהירה את חריגותה. אין מי שיורה לנו מידה נכונה למוד בה דברים אלו, וישפוט מה המשקל הנכון שיש לתת לאותו רקע ערבי בכל פרט ופרט.

אבל מכיוון שלא רק בַפרטים עסקינן, אל גם בהצטברותם ובהשתקפותה, דומני כי כדאי לקחת צעד אחורה מן הדיון, ולנסות לבחון את ההנחות הסמויות שבתוכן אנו פועלים, ולמשל את המובן מאליו שלי שעמד ברקע כתיבת דברי, אשר לא טרחתי לנסחו במילים לפני הקוראים, ואולי גם לא לפני, ועתה עם קריאת דבריו של סדן דומני כי הגיעה שעתו להתנסח. עלי לומר כי אף על פי שברובד הגלוי של דברי טענתי כי דישון ופרוכטמן מצניעות את הרקע הערבי, דומני כי ברובד הנסתר של דברי ביקשתי לטעון, כי על רקע המרכזיות של הערביות בכל תחומי חיי היהודים בעולם הערבי מאז ראשית התפשטות האיסלאם, ועל רקע חיינו כיום בתוך התרבות הישראלית המכחישה את הערביות, מרחיקה אותה, הופכת אותה לנלעגת או לאויב, ומנסה "להתנקות" ממנה, ראוי היה לדעתי למעשה להבליט את הרקע הערבי של מקאמות אלחריזי, במיוחד כאשר מפרסמים אותן לילדים ולנוער.

יותר מכך, דומני כי אני כשלתי לטיעוני בלשוני כשל חמור, והטעיתי בדברי, כיוון שלמקאמות אלחריזי אין "רקע" ערבי כלל. למחברות עמנואל הרומי, לשם הדוגמא, יש בהחלט רקע ערבי, בשל כך שיצירתו, אף על פי שלא נכתבה במסגרת התרבות הערבית, נעשתה מתוך המשך למסורת המקאמות העבריות שנכתבו בעולם הערבי, ושאלה מעולמן חומרים רבים. מקאמות אלחריזי, לעומת זאת, הן ערביות במלוא מובן המילה, והערביות אינה נמצאת בהן כרקע, כתבלין או כקישוט, אלא כמרכז וכלב הפועם. גם העובדה שהן נכתבו בעברית (ואלחריזי כתב גם בערבית, הן באותיות עבריות והן בערביות) היא תופעה ערבית, ממש כשם שכשנגיד על אלחריזי שהוא היה יהודי-ערבי נתכוון לא לכך שהוא שילב ביצירתו ובחייו יהדות וערביות כשני תחומים שונים שנפגשו, אלא לכך שיהדותו היתה ערבית וערביותו היתה יהודית, ואחד המאפיינים של אלו, במסגרת היהודית-ערבית, היא כתיבה ספרותית בעברית.

כתב-העת "הו!", שזכה לתהודה רבה, הכריז בגיליונו הראשון, בפתח-הדבר של עורכו דורי מנור, על הצורך בשיבה אל הנפש הסלאבית וחירוף הנפש הסלאבי בשירה העברית, אולי מול הגל האמריקאי השוטף אותנו בכל תחומי החיים. ואכן, דרושה נפש סלאבית כדי להעמיק להבין את ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג ואחרים, וכדי להמשיך את מורשתם באמת. אני חושב שלפחות באותה המידה הכרחית שיבה אל הנפש הערבית והנפש הערבית-יהודית, על חירוף הנפש שלהן, כדי להבין את ההיסטוריה שלנו, את תרבותנו, ולמשל את מקאמות אלחריזי. בשירה נכונים דברים אלו לפחות מרס"ג ועד לארז ביטון, ובוודאי גם לפני רס"ג ואחרי ביטון. ואיך אנחנו מצופים להבין את יהדותנו ללא הערבית? איך נבין את הפתיחה ל"משנה תורה" לרמב"ם, המכריזה כי "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון", אם לא נלמד מן הערבית על כוונותיה? היכן נמצא אותו "שם"?

הפיכתנו לעם חד לשון בדורות האחרונים, אותו מפנה משולל היגיון מבחינת המסורת היהודית, היא אסון היסטורי ותרבותי. ניסיונות המחיקה של הגלויות באופן כללי, במצוות הציונות, ושל הערביוּת באופן ספציפי, אם כאוייבת ואם מתוך זלזול וגזענות, מותירים אותנו עם ריקנות בלב זהותנו ותרבותנו, ועם חוסר יכולת לנהל דיאלוג אמיתי עם עברנו. על כן יש בי ציפייה מאנשים העוסקים בעולם הספרות הערבי-יהודי, כי הם ידעו לעמוד כנגד העמדה השלילית והבורה כלפי הערביות שהתעצבה בלב הישראליות, יעמידו מולה את מרכזיות הערבית, וכך יחשפו את האלטרנטיבות אשר ההיסטוריה שלנו עדיין מציעה לעתידנו.

אבל לא רק מן החוקרים יש לצפות לכך. איני מצליח להבין איך לא מתמרדים כבר היום מליון ישראלים יהודים, אשר הגזענות לא זכתה בשביתה מוחלטת בלבבם, כאלו שבביתם נשמעה הערבית, ואולי גם כאלו שלא, ומחליטים לתקן את אי-ידיעתם בערבית, ומתחילים ללומדה מחר, מדוברת או ספרותית. איני מבין איך לא מתמרדים מליון נוספים, ומתחילים ללמוד יידיש או לאדינו. אני יכול להבין למה נכנענו לפני האנגלית, שפת האימפריה והמחשב, שתהיה לנו שפה זרה ראשונה, אבל איני יכול להבין איך לא ניתן לפני ילדינו לפחות את האפשרות ללמוד את השפות ההן, אשר כלל אינן זרות לנו. לימוד זה, אף כי יכולות להיות לו, אינשאללה, השפעות פוליטיות, עומד לפני ה"פוליטיקה" במובנה הרגיל, כי הערבית נחוצה לנו, לפני הדיבור עם הפלסטינים, גם לשם הדיבור עם הדורות שקדמו לנו, עם אוצרות הרוח שלנו, ועם יהדותנו. כמובן שיהיה זה נכון יותר גם שנדבר עם הפלסטינים בערבית ולא באנגלית (או בשתיקה ורעמי תותחים).

לבחור לחיות רק עם אירופה כרקע תרבותי, כעולם תוכן בלעדי של אפשרויות רוחניות וחומריות, מבחינת העם היהודי אשר ידע למעלה מאלף שנים של פיצול בין העולם המוסלמי והנוצרי, ולוותר על הערבית ועל תרבויות המזרח המרובות, משול לבחירה לנשום רק דרך נחיר אחד בלבד, עם ריאה אחת בלבד, בלי לנצל את מלוא טווח הנשימה, בלי להתמלא אף פעם באמת באוויר עד פיקוע ריאות, בלי להיות מסוגל לרוץ למרחקים ארוכים. איני מבין איך לא קמים לנו כל שנה מאות חוקרים ומתרגמים חדשים מערבית (ומתורכית, פרסית, לאדינו ועוד) לעברית, אשר ימשיכו את דורו של פרופ' סדן, ויביאו לפני הקהל יצירות רבות, יהודיות ושאינן יהודיות. איני מבין איך הקהל אינו שועט כדי לשתות בשקיקה מן התרגומים המופלאים המתפרסמים מערבית לעברית, שעטה אשר תשכנע את ההוצאות לתרגם עוד, ואשר תחזיר את התרבות הערבית למרכז חיינו. איני מבין איך השער שהעמידה הערבית לפני דורות של יהודים לעולם תרבות מופלא, עשיר ומלא עומק, וקרוב מאוד עד כדי היותו חלק נפשנו, עומד (כמעט) בשיממון זמן רב כל כך. הגיע הרגע לשוב אל הערבית, עד שנוכל להתהדר, כדברי רבי משה אבן עזרא, אבו הַרוּן, במעלת "המדברים צחי-הדיבור בשתי הלשונות", העברית והערבית.

 

פורסם במקור בהארץ:

http://www.haaretz.com/hasite/spages/898324.html

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת ספרות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על השיבה אל הנפש הערבית

  1. דני הגיב:

    זו ארץ חופשית נסה לפתוח בית ספר ליהודים שילמדו בו ערבית כשפה זרה יחידה ונראה כמה ירשמו. כמובן שגם בזה אשמים הציונות וישראל. רק שוכחים שכבר שם בגלות ישמאל סימן ראשון להצלחה כלכלית ועליית רמת חיים היה הפסקת הדיבור בערבית פשוט הפסיקו לדבר ערבית אלו הם החיים זה מה שיש בישראל. בקנדה סתם בני אדם לא בדיוק מהגרים מארצות ערב מברכים ברחוב, בחיי באזני שמעתי "אללה מעכ" אבל זה בקנדה.

  2. אזרח. הגיב:

    בהר.מסלול החזרה שלי לערביות ולערבית לא פגע בשאר התכנים שלי.להיפך,הערבית הוסיפה לי עוד עולם עשיר שאליו התחברתי יותר מאשר לעולם המערבי הצפון – אמריקאי שבו חייתי זמן רב.

  3. שועי הגיב:

    אני דווקא אוהב לחשוב על תהליכים מסוימים שחלו בי לא כהתנסוּת בערבית ובתרבות המוסלמית העמוקה מני ים בלבד, אלא כפיתוח זהוּת אסייתיוּת
    על אף חיבה ליוצרים אירופאיים ואמריקאיים
    אני מעדיף בפירוש לראות את עצמי כאסייתי

    הספרוּת היהודית במירבה, כולל זו שנוצרה על אדמת אירופה, מנהלת לדידי דיאלוג ער פי כמה עם ספרויות מזרחיות, שבה הורתן, מאשר עם התרבות הנוצרית-אירופאית.

    עובדה פשוטה: עם ניקח הוגים יהודיים אירופאיים כגון רוזנצווייג, בובר ולוינס
    שיש בהגותם משום ביסוס אחווה יהודית-נוצרית
    נראה כי יחסם וידיעותיהם בספרויות ערביות: עראקיות, פרסיות וצפון אפריקאיות היה דל מאוד
    אצל רוזנצווייג אף מנוכר במפגיע.
    מה שברי היה להוגים יהודיים אירופאיים בימי הביניים פסק לחלוטין, או כמעט לחלוטין, אחר כן
    התיימרותם של הוגים, חלקם אהובים מאוד עליי (שלמה מיימון, הרמן כהן), לשדך בין הרמב"ם ובין לייבניץ ו/או קאנט לכתחילה, עשויה להיות מובנת מתוך הקונטקסט-ההיסטורי- תרבותי שבו חיו. אך אם הדבר גרם לכך שאנשים ידלגו לכתחילה על העיסוק בתרבויות ספרותיות עשירות כל-כך כגון התרבויות המסופוטמיות הערביות, הריי שיש בכך טעם לפגם.

  4. אלמוג הגיב:

    את אומרת: "תמיד הבנתי ערביות כזהות מאד לאומית". האם יתכן שיש טעות מסויימת בתפיסתך, והיא שמוחקת את אפשרותו של החוט החומק, עליו את מדברת?
    נעזוב רגע מה זה "מאד לאומית" לעומת "לאומית", ונדבר על הערביות עצמה.
    הערביות השתנתה מאוד, לאורך היסטוריה ארוכה, והיהודים היו עדים לרוב ההשתנויות הללו, ועם חלקן השתנו בעצמם.
    בגמרא כתוב "ערביות יוצאות רעולות", ומתכוונים ליהודיות בחצי-האי ערב, ברצף של התייחסויות לסוגי כיסויי הראש של נשים יהודיות במקומות שונים.
    המשורר א-סמואל בימים שטרם לאיסלאם כתב בערבית, והיווה לדורות חלק מן הזהות הערבית הכללית, יהודית ושאינה יהודית, עד שבן עיראק במאה העשרים, אנואר שאול, היה חותם בתואר אבן א-סמואל, להדגיש שושלת יהודית-ערבית.
    המילה ערביות השתנתה בערבית, ובעבר שימשה לתיאור הבדווים, כאשר היו אומרים בערבית "ערב" סתם, וכך זה היה גם בראשית המאה העשרים.
    בדורות מוקדמים של האימפריה הערבית, יהודים נחשבו בעיני עצמם לחלק מן ה"מסתערבים", כלומר מי שאינם צאצאי חצי האי ערב אך אימצו את התרבות הערבית. אבל בהדרגה הטשטש החיבור בין מוצא מחצי האי ערב לערביות, ומזה מאות ארוכות של שנים רוב הערבים אינם צאצאי חצי האי ערב.
    תפיסה לאומית של הערביות, ולא תרבותית, או עומדת מול אידיאל ה"עורובא" (שהיה אידיאל גם לערבים), שייכת למאה וקצת השנים האחרונות. הלאומיות הערבית נעה בין שני קטבים, קוומי ווטני, בין לאומיות כלל-ערבית (פאן ערבית, שמוכרת בעיקר בגרסתא הנאצריסטית) ללאומיות מקומית, עיראקית, מצרית, פלסטינית וכו'.
    יהודים השתתפו ברבות מן התנועות הלאומיות הללו, אבל בעיקר בגרסא המקומית, של עצמאות עיראקית או מרוקאית, ופחות בגרסא הפאן-ערבית (בין השאר כי זאת הפכה פופולרית כאשר רוב יהודי העולם הערבי לא נמצאו בעולם הערבי).
    הלאומיות הערבית העמידה את הגדרת היסוד שלה פעמים רבות על השפה – ובמובנים רבים הגדרה זאת נועדה לפתוח את הערביות באופן מובהק ללא מוסלמים, לנוצרים וליהודים.
    כמובן שבמקביל, עם העימות בין הציונות לפלסטינים, הוצאו היהודים אל מחוץ לערביות, עד שבדור האחרון גם לאוזן הערבית הלא-יהודים, זהו אבסורד לדבר על ערבים-יהודים.
    לאן בכל זה שייכים היהודים?
    הם חלק מן ההיסטוריה הערבית, על רוב חלקיה ורצפיה, הם חלק מן התרבות הערבית, והם היו חלק, במידה חלקית, מן התנועה האנטי-קולוניאלית בעולם הערבי והתנועות הלאומיות.
    עכשיו, את הדברים הללו צריך גם להבין במובן ההפוך, כדי להבין את משמעותם:
    למעשה קשה להבין את היהדות ללא התרבות הערבית והלשון הערבית, קשה לדבר על היסטוריה יהודית במנותק מהיסטוריה ערבית. במובן הזה הסינתיזה ערבי-יהודי, שהיתה מציאות היסטורית ארוכת דורות, עוד לפני שהיא היתה מוזרה למישהו כי "ערביות היא מאד לאומית", אינה ניתנת להפרדה, לא היה זה מפגש של חצי יהודי עם חצי ערבי, שעתה קל לנתק ביניהם, אלא סינתיזה עמוקה, בו היהדות היתה ערבית והערביות היתה יהודית.
    אין ספק שבדורות האחרונים מנסים לנתק בין השתים, "לנקות" כל אחת (וכאמור, משני הצדדים, בישראל ובעולם הערבי), אבל זה לא משנה את ההיסטוריה, וזה לא משנה את התרבות שלנו היום.
    וחזרה לעניין הלאומיות:
    יהודים, כפי שוודאי מוכר לך, אכן לעיתים נטו לניטראליות מבחינה לאומית (גם במצבים שעודדו זאת, כגון אימפריות רב-לאומיות, העות'מאנית והאוסטרו-הונגרית), ולעיתים הרגישו בהחלט רגשות לאומיים, בכמה מקומות בהיסטוריה שלהם, שייכות ללאום המקומי, ובין השאר, לדוגמא, בעיראק המודרנית, ובמקביל גם במקומות אחרים בעולם הערבי ובאירופה. יהודים גם לא תמיד תפסו את עצמם במונחים של לאום יהודי (כלומר המילה לאום השתנתה לאורך הדורות), והשתמשו לעיתים בהגדרה של עדה יהודית, כקבוצה דתית.
    מעט גמישות של הלאומיות היהודית והערבית, מעט היסטוריה שלהן ולא מחיקה של ההיסטוריה שלהן, דווקא יכולות לסייע לדיאלוג שלהן זו עם זו, ולהבנה פחות מוחלטת של מה זאת לאומיות (ומה זאת "מאוד לאומיות").

  5. אלמוג הגיב:

    סליחה, בטעות נמחקה לי תגובתך, אם היא מצויה עדיין עמך אשמח אם תעלי אותה מחדש. מתנצל על השגגה.

  6. פינגבאק: מכתב פתוח לוועדת ארז ביטון להרחבת והעמקת לימודי המזרח בשיעורי הספרות במערכת החינוך העברית בארץ | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s