بينريموعيونىبندقية
מתוך קובץ סיפורי "אנא מן אל-יהוד", שראה אור בהוצאת בבל בסוף 2008, תרגם המתרגם המצרי מוחמד עַבּוּד מעברית לערבית קטע ארוך ממחזור הסיפורים "אמירה בת סלימה"; הפרק מוקדש למשורר מחמוד דרוויש, שלפני שבוע צויינה שנה לזכרו. הסיפור פורסם בעיתון היומי "אל-מצרי אל-יום", ב-20.8.2009, בצירוף מאמר של המתרגם (עבוד תרגם גם את סיפורי "אנא מן אל-יהוד", לפני מספר שנים, ופרסמו בכתב-העת הקהירי "אל-הילאל"; הסיפור בתרגומו לערבית כלול בספר). לסיפור הוא העניק בערבית את השם "בין רים ועיני רובה", על משקל שירו של מחמוד דרוויש (המצוי בעברית בתרגומו של שמואל רגולנט ז"ל), "החורף הארוך של ריתא" המסתיים במילים: "בין ריתא לעיני רובה"; השיר מפורסם בביצועו של המלחין והזמר מרסל חַ'לִיפֶה. כאן אני מצרף את המקור העברי של הסיפור, ולאחר מכן בערבית את מאמרו של מוחמד עבוד על הסיפור, לאחר מכן את התרגום לערבית:
הקישור לפרסום באתר העיתון "אל-מצרי אל-יום", כולל המאמר על הסיפור והתרגום לסיפור:
http://www.almasry-alyoum.com/article2.aspx?ArticleID=223092
על הפרסום במצרים במעריב ואנרג'י:
http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/933/842.html
לסיפורים נוספים מן הספר בעברית:
http://notes.co.il/almog/51070.asp
לסיפור "אנא מן אל-יהוד" בערבית:
http://www.notes.co.il/almog/51030.asp
אנא מן אל-יהוד: מתוך מחזור הסיפורים "אמירה בת סלימה", פרק רביעי
לזכרו של מחמוד דרוויש
זוכרת את אמא שסיפרת לי על בני-זוג שבאו להיות שכנים לכם בירושלים, גם הם פליטים ממציאות אחרת, נכנסו לדירה מולך ומול הורייך, כבר באירופה הלבין שערם, ובערב הראשון בביתם החדש בארצם החדשה ראית אותם נצמדים למקלט הרדיו, אחר-כך ראית אותם כך כל ערב, מעבירים תחנות באצבעות חסרות שקט, שומעים הרבה ערבית של מדינות זרות, לא מוצאים דיבור אירופי בין כל הדיבור המדברי, עוד לא מבינים עברית, אומרים זה לזה שוב ושוב בייאוש: "אנחנו באמת מוקפים ערבים, איפה באנו לחיות?"
תראי, אמא, צריך להבין אותם, הם באו לכאן ממזרח-אירופה כדי להקים מדינה ליהודים ולא ידעו בכלל שיש יהודים שלא מדברים יידיש, וגם אנחנו, עד שבאנו למעברות שהם הכינו לנו, לא האמנו שמי שלא יודע את הערבית-היהודית-הבגדאדית הוא באמת יהודי. ואז, רגע אחרי שהם ניצחו במלחמה וגירשו מאות אלפי פלסטינים, אחרי שהצליחו להעלים את הערבים שכל-כך הפחידו אותם, והגשימו את החלום שלהם והיתה להם מדינה, הם היו זקוקים לנו שנמלא את הבתים הריקים שהותירו הפליטים. והיינו בשבילם סטטיסטיקה, בלי שפגשו בנו מעולם, היינו יהודים למלא את החלל שהותירו הפלסטינים, היינו עסקה טובה שבן-גוריון חתם עם נוּרִי סַעִיד, ופתאום, שלוש שנים אחרי שהם הקימו את המדינה, כל יהודי שמיני כאן הוא עיראקי. ותחשבי מה הם הרגישו כשהם ראו אותנו יורדים מהמטוסים והבינו שאנחנו ערבים, רק לפני רגע הם ניקו את הארץ מהערבים הפלסטינים, ומה הם מקבלים בתמורה, ערבים עיראקים, עם אותם שפמים, אותה מוזיקה, אותה שפה ודיבור ומבטא? הם אפילו לא ידעו להבחין בינינו, להבדיל מבטא עיראקי מפלסטיני, וצחוק הגורל התפוצץ להם בפרצוף. אז אנחנו גם יהודים, ויש לנו בתי-כנסת ולפעמים מתפללים, ובעברית, אבל כל-כך ערבים, והם התמלאו תדהמה, לא ידעו מה לעשות עם הערבים האלה, אולי נצטרף לערבים שמעבר לגבולות וניקח מהם את המדינה, אז החליטו להציל את הילדים שלנו, שלא יהיו ערבים כמונו, שיהיו יהודים כמותם, ואז יסכימו לקבל אותם.
היום מה החוכמה, הם מכירים אותנו, אנחנו נעשינו דומים להם, הם נעשו דומים לנו, כבר לרובנו אין שפם, שכחנו את הערבית ואת המבטא, הם שכחו את היידיש, אנחנו כבר לא כל-כך מפחידים, גם אנחנו חולמים אמריקה כמותם, מיהרנו כל-כך לשכוח את העבר שלנו, אולי כי גרנו לידם. התעקשנו לגור בתל-אביב ורמת-גן ופתח-תקווה, והיינו המזרחים היחידים שהם הכירו, יחד עם התימנים, ואילו את המרוקאים הם זרקו אחר-כך לעיירות בנגב ובגליל, וככה הם נשארו אחד עם השני, עדיין זוכרים את עברם, האשכנזים לא התעניינו בהם והם לא התעניינו באשכנזים, ואילו אנחנו היינו ראשונים לחתן נפשנו באשכנזים.
איך השתגעתי כשאמרת לי אמא, הייתי רק בן חמש נופל מנדנדה בגן שעשועים, ואת כבר נוטפת עלי דברי מסתורין, אומרת: "אני לא אלוהים, לא אוכל הכול לשאת עד הבטן, תהיה צריך לשאת עצמךָ בין נדנדות בין עולמות. אם לא אתה כופה אותי להשתגע. אני המון כוכבים המנסים לספור את החול שלשפת המדבר, את השתיקה שעל שפת הדיבור". איך אפשר כך אמא? להודיע בן שהוא כופה אותך לשיגעון? מה התפלאת כשהתחלתי לברוח? אני צריך לברוח, אמא, ואם לא שמעת אותי אומר לך זאת מאז נולדתי אל תתפלאי, ילד מחכה עשרים וארבע שנים לומר לאמו שהוא מבקש לברוח, מן החיים הרודפים אחריו, מן השלטונות המבקשים לשלוח אותו אל הגבולות לעמוד כזקיף, מאהובותיו, מאמו. אולי תבריחי אותי את, אמא, תבריחי אותי אִתך במזוודה, בין כל מעברי הגבול, או תישאי אותי שוב בבטנך כאילו עודני עובר שלא נולד? תיקחי אותי רחוק גם מאבא, או ניקח את אבא אתנו בבריחתנו, ושם אמא אולי נשנה את כל תולדות חיינו. או שאברח פנימה, אל תוכי, אל תוכך, אל המילים הללו המכשפות, אשאר לפחות עוד לילה כאן, לדבר, לעורר את אבא, וכשיבואו לאסור אותי קציני הצבא אומר, תראו את אבא, אקח אותם לפני מיטתו שירחמו עלי, שלא ישימו אותי בבית-מאסרם, לא ללכת לצבאם, רק אומר להם כי אבא, כי אבא, כי קרוב מותו אם לא נקרב חייו.
***
לוּ הייתם מקפידים עמי יותר על לימוד השירה הערבית, אמא, הייתי לומד על אפשרות אהבתו של משורר פלסטיני לאישה יהודייה בָּארץ הזאת, והייתי מבקש מכם שתתארו לי את רִיתָא אדומת השיער, אותה אשכנזייה בטעם תות-שדה או דובדבני בוסר שלא הגזימה ביופייה, ובאה עם ביתה מן הַכרמל, מביאה בתיקה מעט מנוף הים הכחול אל פגישותיהם הארציות במישור. אבל אתם לא קראתם לי שורות של מחמוד דרוויש, אמא, ואני לא חיכיתי שמשוררת ערבייה תכתוב עלי פואמה ארוכה של אהבה, לא חיכיתי לבואה בשׁערַי עם תלתליה הארוכים והשחורים ועם פניה היפות כַּלְּבָנָה. וכך בערב אחד של ראשית חודש אוגוסט, ארבעה שבועות לפני גיוסי לצבא, נכנסתי לבדי לבית-קפה בתל-אביב לקרוא שירה, ושמעתי את רִים מקריאה שיר בעברית, ומילותיה נדבקו שעה ארוכה אל שפתַי: "בחֵפֶץ לב הלב הופך חֵפֶץ, חָפֵץ להידמות לַצעצועים האחרים, צעצועי הגוף והנפש. ובכובד ראש הראש הופך כובד, מכבד עצמו מדי הוא משתוקק לבטל את משקלם של האיברים האחרים. ואני כל גופי רחם, מרחם על זרים ומבקש להולידם מחדש מוכרים".
כשירדה מן הבמה הקטנה הביטה בי רִים ודנה אותי לאהבה. בלי אומר מילה התיישבה לצדי, משוררת פלסטינית בראשית דרכה אשר בחרה בי להיות לה אהובה היהודי. מעט שתיקה החלפנו, ואז סיפרה לי את סיפור חייה הקרועים וביקשה שאספר לה גם אני את סיפורי, אבל אני הודעתי שאין לי סיפור עדיין, עלי עוד להקשיב. "האהבה היא רחם", אמרה כשביקשתי ממנה להסביר לי את מילותיה, "בתחילה היא צרה, האהבה, כמעט צרה מלהכיל, שמה מצור על האוהבים ויש לחזר אחריה, לומר לה משפטים של הרגעה, של מתיקות לחה, ולהקיף אותה בהרבה מילים ושירים וידיים. ואז, כשהיא כבר מתגברת ונעשית אחוזת דיבוק וממהרת, היא מתרחבת ומתרחבת, ומוציאה מתוך עצמה אהבה חדשה. כמו רחם, האהבה מכפילה אהבות". היא סיפרה לי על הקראת שירים בַּלילות, בבתי-קפה הומים בשפתו של אויב, ועל החזרה אל הבדידות בתום הקריאה, אותה בדידות אשר נוצקה בה בכל איברי גופה, מאז עזבה את בית הוריה, מאז בית הוריה עזב אותה, ושפתה כמעט וּויתרה עליה.
התקוממתי בפניה על המילים שמסרה אודות האהבה ואמרתי: "רחם, תמיד אצלכן זה רחם, רק להוליד ולהוליד. לִפְרות ולהרבות בילדים. הרחם הזה שלך מפחיד אותי, ואת מבקשת לשאוב אליו את כל הקדושה שבעולם. ואת לא מבינה שלימדו אותך לומר רחם, כל הזמן רחם, ועליך להתנגד. וזה מפחיד לא רק בגלל מה שאומרים אצלנו שהרחם שלכן הוא האויב הכי מסוכן, אִתו תביסו בסוף את כל פצצות האטום שאנחנו אוגרים במרתפים". היא השיבה במבט מתרה, שוב אני ממהר לעשות אותה אויבת, לחלק בינינו על-פי עמים, היא פלסטינית ואני יהודי, והיא עוד לא יודעת, רק לה מותר לעשות את החלוקות הללו כשהיא רוצה, לי אסור. היא החליטה שעכשיו החלוקה בינינו תהיה לגבר ולאישה, על כן אמרה: "אני רוצה להוליד את עצמי מחדש, ואותך, שתהיה ילד שלי. ועוד אלף דברים. אני רוצה להוליד הרבה חיים בעולם הדומם הזה, הריק, הזר. איך אתה יכול לוותר על האפשרות להוליד בלי שלפחות תקנא בי? הרחם שלי מרחם על שתיקת העולם, ומבקש להפר אותה, ואתה מפחד מילדַי? ומה אם הם יהיו גם ילדיך?" הצעה כהצעתה לא קיבלתי עד אותו הרגע מאף אישה, ערבייה או יהודייה, על כן לא מיהרתי לסרב. נשארתי לשבת לצִדה בשולחנה, החלטתי להמעיט באידיאולוגיה, להמעיט בכאבים, להתרכז ביופי של פניה, גם אני נראיתי לעצמי פתאום יפה במראה שניצבה בשירותים.
התחלתי אוסף את כובד מילותיה, מנקה מאבק את מילותַי הישנות. יוצא אליה לא ידעתי אם אני הולך אל ליל-קרבות או אל ליל-אהבים, רק ידעתי שגופה קשה כַּאלון ורך כקני-סוף, וכי מקום חיוכיה הוא גם מקום חִצי כעסה. אז עוד לא ידעתי כמה הרבה צריך לעבוד על הכעס כדי לשמר אותו, כדי לטפח אותו, שלא ישְׁכּח, שלא יישָׁכח, שלא יחדל לרגע מלמלא את משימתו בעולם, שהיא להזכיר, או למנוע את השכחה הבלתי-נמנעת. אני באתי בשבילה מירושלים לתל-אביב הרבה לילות, והיא באה מיפו לתל-אביב, ועוד קודם מיַאפַא ליפו, בבגדים שחורים תמיד ושער ארוך ושחור, בת עשרים ושתיים ואני בן שמונה-עשרה, צעיר בדרכַי בין האהובות. היא לא לקחה אותי לדירה שלה, מפחדת מפני שותפתה, שהיא גם בת-דודה, הסבירה, ולומדת לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב, ועלולה להזכיר את קיומי לבני-משפחתה. אני לקחתי אותה במכונית של אבא, ולילה לילה כשחזרתי הביתה הייתי נשאר עוד רבע שעה באוטו ברחוב שלנו אחרי שחניתי, מדליק את האור ומלקט שערות ערווה שלה ושלי שנתלשו מגופינו ונשתלו במושבי המכונית, והשעה שלוש לפנות בוקר.
אמרתי לה, את אישה שבויה בין עולמות, מרבה כעס פוליטי בשירים שכתבת בשפת האויב, מרבה היכרות אינטימית עם המילים של העברית רק כדי להשיב אותן אל חיק הערבית, הנה כבר החזרת אותי אלייך, אידיאולוגית במסווה של אישה אוהבת. היא נהגה בי כאילו הייתי אשכנזי שלא שמע דבר על התרבות הערבית, וכשאמרה אתם כולכם באתם אלינו מפולניה ומגרמניה, התקוממתי ואמרתי, אני באתי מעיראק, דווקא אתם שוכחים אותנו תמיד, לא מוכנים לזכור שחיינו כאן אִתכם, שגם אתם דחפתם אותנו ללכת מארצותינו ביניכם. השיבה לי אתה היית ראשון לשכוח בית הוריך בעיראק, אם אתה רוצה לזכור, אמרה, למה לא תלמד, למה לא תהיה יהודי כותב שירים בערבית כפי שאני ערבייה כותבת שירים בעברית? ואחר-כך אמרה, אני פלסטינית בישראל קצת כמו יהודייה בעיראק, יודעת שתי שפות ושתיהן שוכחות אותי, היהודים לא רוצים אותי מדברת עברית, הערבים אומרים מה לערבייה אצל העברית.
בערב השני בבית-הקפה קיבלה על עצמה את תפקיד הבדווית הערבייה אשר נדדה אלפי שנים במרחבי המדבר, עד שיצאה מן האוהלים אל העיר ובתי הבטון הקרירים שלה, ורחובות האספלט הלוהטים, למרות שנולדה כל כולה ביפו, וכל אבותיה ואמהותיה ביאפא, וקראה לפני הקהל: "מזגנים אילפו אותי לחוש חום בלתי-נסבל בַּרחובות ולהירתע מריח הזיעה של גופי, ובוהק פלורוסנטים הרגיל אותי לפחד מהפסקות חשמל, מאימת החושך ומאורם הצנום של הנרות. וכך רק עברו מספר דורות וכבר בדידות הלילות המדבריים הפכה בלתי-אנושית בעיני, וכבר מסעות הגמלים הפכו פרה-היסטוריה שלי. ומי לימד אותי להתפנק, לפחד, להיקרע מעברי, לבקש לי גוף אחר ומחשבה אחרת, להתבונן בסבי וסבתי ולראות שבטים פרימיטיביים…"
כשהתיישבה לידי לקול תשואות הקהל שאלתי אותה, גם בערבית היית כותבת שיר זה? גם שם היית מקוננת על שרידי המאהל כך? אמרה שהחליטה לא לחזור ליפו, תעבור לגור בתל-אביב, כבר אינה משם. הצעתי שתבוא לירושלים, ובמקום לענות סיפרה על שיר ראשון שכתבה, כשעוד כתבה בערבית, ביום הזיכרון הראשון ליצחק רבין בבית-הספר, המנהל הקריא וכולם מחאו כפיים, לא כל יום ילדה בת חמש-עשרה כותבת בפֻצְחַא בלי אף שגיאה דקדוקית, והיא הקשיבה לתשואות הקהל ההוא, בדיוק ביקר בתיכון שר מן הממשלה, אינה זוכרת איזה שר, רק את לחיצת-ידו זוכרת, והחליטה שתמשיך לכתוב שירה, והחליטה שתכתוב בעברית.
התחילה קוראת לי את שירו של מחמוד דרוויש לרִיתָא בערבית במנגינתו של מַרְסֶל חַ'לִיפֶה, והיתה מפרשת לי את מילותיו עברית, על שולחן בית-הקפה, מדמיינת את ישיבתם של דרוויש וריתא במטבח בין סִפלי תה של לילה כאשר היא דוברת אליו חיבה עברית ומבקשת שישיב לה בְּאותה לשון ונושקת לשפתיו, ולא ידעתי האם היא מדמיינת שאני ריתא, שהיא דרוויש. בַּמיטה, הסבירה, היתה מספרת לו ריתא בְּאִמה הבוכה על אובדנה ומקללת את העולם, מקללת את הגויים, את הגרמנים, את עמו ואותו, ואחר מחבקת את שתיקתו, מתבוננת כיצד הוא מסתיר פנים מאחורי זיפים שחורים. שם, באותו מפגש של משורר פלסטיני עם אהובתו היהודייה, הקירות שמעו אותה אומרת: "הזיפים שלךָ פוצעים אותי כמו חרסים מנופצים", ואחר ראו אותה מקרבת את פניו אל בין רגליה, מתאווה להכיר ברחמה את כאבי ילדוּתו ואת כובד סודותיו. ולמספר רגעים, הסבירה רִים, הצטמצמה כל הארץ הקטנה הזאת לחדר אחד בבניין לא גדול המתמלא הזיות יומיום ומבקש להכחיש את בוא חילופי העונות. וכשהיתה נרדמת לפניו ריתא היה כותב לה, לקצב פעימות לבה, שורות בפואמה ארוכה, לה הוא קרא אחרי שעזבה "החורף הארוך של ריתא", ובאותם לילות היה תובע את חלקו בספר בראשית, באיוב, בחג הקציר ובשירי האהבה הקדמוניים.
ובאמצע הלילה הוא דרש מן הדף להסביר לו למה הסיתה ריתא את האל נגדו, ולא הציע לה לנדוד עמו אל מחוץ לקללת אהבתם הנצורה, אל הים, אל המדבר, אל ארץ רחוקה. ובבקרים היתה ריתא נוסעת ממנו, נרתעת משאלות שומרי העיר, שבה אל שכונתה המטופחת ואל ביתה הערני ואל אהבת הדורות של אמה, מקדימה לנסוע לעבודתה כדי שלא ידובר בה, שלא ישאלו: "איפה היית הלילה ריתא? מה פשר עייפותךְ הריחנית? מי בִּלגן את תלתלייךְ האדמוניים?". ובערבים היתה שבה אליו, מאלפת את הסוסים שבדמה, מקוננת על אורכו של החורף, על קריאתו העיקשת בעיתוני המלחמה. למה קראת כל-כך הרבה בכותרות העיתונים, שאלה רִים והרימה את מבטה כלפי, כשהיא עמדה מולך? איך יכולת להכחיש את ערגתךָ אל ניחוח ערוגות בתי-השחי שלה, אל כפתורי חולצתה, אל פני השיש שלה המלאים נמשים? ולמה לא יכולת להאמין שתסכים להאזין לסיפוריך, רק ישבתָּ על ברכיה וניסיתָּ לשתות משדיה את כל ייסורי עמה? האם חשבת שבסוף תהיה היא מוכנה להקשיב לסיפורךָ?
ורים המשיכה לספר לי, בערבית ובעברית, איך כשהתעוררה ריתא בוקר אחד מאוחר בתוך שבר של אור שחדר דרך סורגי הברזל של החלון הצר, המצמצם עצמו, אחרי שהבטיחה בשנתה לשוב אליו כשישתנו הימים והחלומות, אולי אחרי החורף הארוך, היא הוציאה מן התיק שלה אקדח קטן עטוף בשקית ניילון דקה, שכנראה נועדה להגן עליו מפני הגשם והרטיבות, והניחה אותו על השרפרף, על גבעת דפי הטיוטה המלאים אותיות ערביות מחוברות ששוררו לה פואמה ארוכה שמעולם לא קראה. וכשהלכה הוא הביט בשקט אל תוך לוע האקדח הטעון בכדור אחד, הבין שחשבה כי אולי יחוס על חיי השירים, ועמד וקרא אותם מול החלון המתרוקן בעוד ריתא הולכת ומתרחקת בַּרחובות, שבה אל ביתה הכרמלי. כל דף שקרא הוא קרע, וכבר יכול היה לחוש איך גלותו מתקרבת כשירד הערב והוא ראה את השתקפותו בחלון, עדיין מקריא לה מילים אובדות, כבר יכול לחוש כיצד חייו עומדים לצאת בעקבות נדודי עמו.
רִים עדיין לא נולדה אז, והיא הזכירה לי שגם אני לא נולדתי אז, ושהיא לא תכתוב עדיין את הפואמה הארוכה שלה לאהובה היהודי, אולי אכתוב אני לפניה את הפואמה שלי אליה. היא הלכה במחאה על כך שלא סירבתי למדים, וכשעמדתי בעמדת שמירה במוצב על גבול הלבנון, למרגלות החרמון, ודמיינתי דמיונות אוריינטליסטיים על נערה בדווית שרעתה מולי עדר כבשים, עלו בראשי השורות הראשונות בפואמה שלי על רִים, והתחלתי לכתוב.
קישור למרסל ח'ליפה מבצע את השיר "החורף הארוך של ריתא":
http://www.youtube.com/watch?v=5ZJFUAsRypw
http://www.youtube.com/watch?v=5BHTjKtBB6w
בינתיים איני מצליח לצרף כאן את הערבית, בשל בעיה כלשהי באתר, בכל מקרה התרגום והמאמר נמצאים בקישור:
http://www.almasry-alyoum.com/article2.aspx?ArticleID=223092
אלמוג בהר 
בין ריתא (עירית) ועיניי, רובה!