ואריאציות לניזאר קבאני

מתוך מחזור תרגום-עיבוד לשירים מהספר "מִאַה רִסַאלַת חֻבּ" של נִיזַאר קַבַּאנִי

(מאה מכתבי אהבה, ביירות 1972)

 

א.

אני רוצֶה להמציא שפה חדשה כדי לכתוב בה

לְאהובתִי, אני רוצה לנסוע הרחק מן המילונים

שעל מדפֵי ספרייתִי, אני רוצה להגר מלשונִי.

אני רוצֶה שפה שבה אוכל לחרוז את המילה גשם

עם אבק הירח, עם עצבות העננים האפורים,

עם כאב נפילת עלי השלכת על האדמה

ועם חודש אלול.

 

ב.

קחו את כל הספרים אשר קראתי בילדותי,

קחו את כל מחברות בית-הספר אשר צברתי במגרותַיי,

קחו את העפרונות והעטים, קחו את המחקים והמחדדים.

ולמדוּ אותי מילה אחת חדשה שאתלה כעגיל

על אוזן חביבתי. מילה אחת

שלא אצטרך עוד לַמילים הרבות.

 

ג.

אני רוצה אצבעות אחרות כדי שאוכל לכתוב

בדרך אחרת, אצבעות ארוכות כצוואר הג'ירפות

ועדינות כעשן המדורות. עם אצבעות כאלו

אהיה חייט של מילים, מדויק ומקצועי,

ואתפור לאהובתי מלבושי שירה

שלא יגלו דבר אודות המחט והתפרים

המכסים על הקרעים.

 

כב.

ממלכת הדברים הקטנים שמלכתי עליה

בעונג רב כל-כך קרסה כשהגעת.

שוב אין אני בעל הדברים לבדי,

שוב אין אני מסדר פרחים לבדי,

שוב אין אני קורא ספרים לבדי,

שוב אין אני מחליט מה לקנות

ומה למכור לבדי.

את באת בין עיני ובין הדפים,

בין פי ובין קולי,

בין ראשי ובין הכרית,

בין אצבעותיי ובין הסיגריה,

בין ראשית השיר ובין אחריתו,

 

כג.

כמובן, אני לא מתלונן על מגורייך בתוכִי,

על התערבותך בתנועת ידַי,

בתנועת עיניי, בתנועת מחשבותַיי.

כמו שעץ התאנה לא מתלונן כשמתארחות

על ענפיו ציפורים רבות מדי, כמו שהכוס

לא מתלוננת כשמוזגים לתוכה יין רב,

כמו שהשיר הזה לא מתלונן כשבולשות אחריו

עיניים רבות מדי, או מעטות מדי.

 

כד.

בבוקר התעוררתי ולא ידעתי

אם הקצתי מסיוט או מפנטזיה.

בחלום את היית קווי האורך והרוחב

ולחיַי לא היתה משמעות

מחוץ להישג ידיךְ

את שרטטת את גופי

בפינות ועיגולים

ואני הייתי דמות קפואה על הדף.

בחלום את היית הזמן

ואני נותרתי זיכרון שבלעדיך

לא אצליח להיחלץ מעברו

את היית החופש שלִי

ואני הייתי עבדךְ.

רציתי לשאול אותך

כדי לקבל תשובה כלשהי על דבר-מה

אבל ללא המילים שלך

לא ידעתי מה הן השאלות

שאני מבקש לשאול.

 

ל.

אני מתייאש מן האפשרות לכתוב שירה

כאשר אני חושב על יופייך.

איך המילים יצליחו לתאר את אפך

ואת צווארך כאשר נשימתי אובדת

ושפתִי מפרפרת וכל מלותַיי נאלמות.

אני מתייאש מן האפשרות לכתוב שירה

כאשר אני חושב על הדרך בה את מדברת

על הדרך בה את חושבת ובה את הולכת.

אם תוותרי על אצילותך תצילי אותי

מן השתיקה. אם תהיי אישה שמתאפרת

ומזליפה על צווארה בושם ומולידה

מתוך רחמה אוכל לכתוב אודותייך שירה.

אבל אם לא אתייאש מן האפשרות לכתוב שירה

לא יהיה בי הדחף הזה הדוחף אותי

לנסות בכל זאת לכתוב לך שירה

בה אוכל להיות ראוי לעטר

את צווארך את חזך את ידייך

את שמך

אשר אני מפחד להזכיר.

 

מח.

הוציאי את הפגיון שתקעת בצד גופי

והניחי לי לחיות…

הוציאי את הריח שלך שטמנת בעורי

והניחי לי לחיות…

העניקי לי סיכוי

לפגוש אישה חדשה…

כדי שאוכל למחוק את שמך מיומני

ולחתוך את צמות שערך

החונקות את צווארי…

העניקי לי סיכוי

לחפש דרכים בהן לא הלכתי אִתך…

וכסאות עליהם לא ישבתי אִתך…

ומקומות שלא זוכרים אותך…

העניקי לי סיכוי

לחפש את כתובות הנשים

אשר עזבתי למענך…

והרגתי למענך…

כדי שאוכל לחיות שוב…

העניקי לי סיכוי

לכתוב שירים חדשים

לנשים חדשות

כי כמה שירים עוד אוכל לכתוב

לך…

 

שירים א'-ג' פורסמו בכתב-העת "הליקון", גיליון 78, 2007, ובויינט:

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3449092,00.html

שירים כ"ב-כ"ד, ל', מ"ח, מפורסמים בימים אלו בכתב-העת "הכיוון מזרח", גיליון 18, 2009.

 

על ניזאר קבאני ומחזור הואריאציות לשיריו

המשורר נִיזַאר קַבַּאנִי נולד בשנת 1923 בדמשק. קבאני למד משפטים והצטרף לשירות הדיפלומטי הסורי. קובץ שיריו הראשון, "השחרחורת סיפרה לי" (1942), זכה להצלחה רבה, והפופולריות שלו הלכה וגברה עם השנים בכל רחבי העולם הערבי. קבאני נחשב לאחד המשוררים הערבים החשובים ביותר במאה ה-20, ואולי לפופולרי שבהם. הוא נפטר ב-1998 בלונדון. בשיריו בלטה ביקורת גלויה על הפוליטיקה בעולם הערבי, ועיסוק גלוי באהבה ובמין. בעברית ראו אור בתרגומו של שמואל רגולנט "בלקיס ושירים אחרים" (ירון גולן, 1992), ומחזור השירים "אל בירות הנשית… באהבה" (ע.י.ן ועיתון 77, 1995, "פואמות").

בשנתיים האחרונות עבדתי על קובץ של מאה שירים קצרים שהם מעין תרגום-עיבוד לחלק משירי ספרו של קבאני "מִאַה רִסַאלַת חֻבּ" (מאה מכתבי אהבה), שראה אור בביירות ב-1972 (כמה מן התרגומים-עיבודים פורסמו בכתב-העת "הליקון", ונוספים ב"הכיוון מזרח"). צירפתי לכך מאה שירים קצרים שהם מעין מחזור תשובות לניזאר קבאני.

בדרכֵי התרגום-עיבוד ביקשתי ללכת אחר מתרגמינו בימי-הביניים מן הערבית אל העברית, וראש וראשון להם אלחריזי שהעמיד את "מחברות איתיאל" מול מקאמות אלחרירי, וכן התרגום למעשי "בן המלך והנזיר" שאין יודע מי עשהו, ודרכו של רבנו קלונימוס בן קלונימוס ב"אגרת בעלי-החיים", ולא הלכתי אחר מתרגמי הזמנים החדשים, האוהבים את הדיוק ה"אקדמי" ומנסים להימנע מ"טעויות" בתרגומיהם, גם כשאלו יכולות להיות יפות עד מאוד, כמו ביקשו להעלים עצמם בתוך התרגום (ויודעים אנו כי בלתי-אפשר הדבר).

אני את מה שלא הצלחתי לכתוב בעצמי, לעצמי, כתבתי דרכו.

אוסיף כאן ממילות גדולינו, רבינו ומתרגמינו: כתב רבנו יהודה אַלְחַרִיזִי (אשר נודע בשמו הערבי כיִחְיַא), גדול בעלי המחברות העבריות, בעל התחכמוני, ובעל התרגום לְמקאמות אַלְחַרִירִי העיראקי, על התעוררותו לכתוב בלשון ישראל מתוך קנאתו בשפעת הספרים הנהדרים הכתובים בלשון ישמעאל הרחבה, והבהיר: "דעו כי השיר הנפלא, אשר בפנינים ממולא, היה בתחילה לבני ערב לנחלה… ולהם על משוררי תבל המעלה הראשונה… ואף על פי שיש גם בכל אומה משוררים, ומתעסקים במלאכת השירים, כל שיריהם לנגד שירי ישמעאלים לא לעזר ולא להועיל… כי אין השיר הנעים במבטאו, הֶעָרֵב במקראו… כי אם לבני ערב לבדם, וכל הגויים כאין נגדם".

וכתב קודמו שקיבל ממנו אלחריזי, רבי משה אבן עזרא, הוא אַבּוּ הַרוּן, בספר הפואטיקה הגדול שלו על השירה העברית, הוא "ספר העיונים והדיונים" (הכתוב ערבית באות עברית), על מעלת "המדברים צחי-הדיבור בשתי הלשונות", והוסיף כי "השירה היא חכמת הערבים". וידוע היה לפניו כי "לשון הערבים בין הלשונות כעונת האביב בין העונות" ("לִסַאן אלְעַרַבּ בַּיְנַ אלְאַלְסִנָה כַּזַמַן אלרַבִּיע בַּיְנַ אלְאַזְמַנָה").

אבל אנחנו כבר זמן רב אין לשוננו צחה בִּשתיהן בְּשווה, בשל חטאינו וגודל מריינו, ונזקקים אנחנו למתווכים שיעבירו לנו מזאת לזאת, מזאת לזאת. או רב הזמן ששוב איננו מעבירים, ששוב איננו נזקקים למתווכים, רק נשארים עם השפה האחת כמו לוח אחד מבין שני לוחות הברית, או כנף אחת לנסות לנסוק בה השמימה. ואף מי שחשבו להיות מתווכים, שוב אין מידת יניקתם משתי הלשונות שווה, ושירתנו הולכת ויבשה. ואיך נשתה ממעיינות שירת הערבים, מן הדִיוַאנִים הגדולים, שיש אומרים שהם הם ספרי ההיסטוריה של הערבים? ואיך נמצא את זמננו ואת תאריכינו המשוקעים בזמן הערבים?

אני הקטן קיבלתי על עצמי מצוות ניסיון השליחות שבין הלשונות, ירושת אלחריזי הגדול (אולי כך נעיר את הישנים ולבם ער, המוכשרים ממני למלאכת השליחות וההעברה, ויהיו ממלאים את הדפים במקומי), וקיבלתי על עצמי מילות הגיונו של רבי יעקב בן-אלעזר בעל מחברות "ספר המשלים", בהקדמתו לתרגומו מערבית לספר הנפלא "כַּלִילָה וַדִימְנָה": "כי לא יתכן ולא יאות / להעתיק ספר מלשון אל לשון אות באות / … ובמקומות גרעתי מדבריהם / ובמקומות הוספתי מהם".

אבל בן-אלעזר היה מצחי הדיבור, ואילו אני שאין דיבורי צח בשתי הלשונות, אלא מעט צחוּת לי בָּעברית, ומעט מן המעט בָּערבית, לא יכולתי להעתיק לשון אל לשון אות באות גם לוּ רציתי. מעט הולכים עמי לימודַי בערבית, אבל אף-על-גב שרוב מילותיה מצויות במילונים הרחבים המצויים לכל היודע לדרוש בהם, הרי שתחבירה רובו עודנו סתום ולא מפורש לפני. ואני לפעמים עומד לפני השירות שאני מבקש לתרגם, ומולי רשתות מילים שאיני יודע באילו קסמים הן מתחברות.

על כן ראוי לי, כדרכם של מתרגמים עבריים מן הערבית בימי-הביניים, לפתוח את דברי (או למעשה לסיים את הקדמתי), בהתנצלות, לפני ניזאר קבאני, לפני שיריו, ולפני קוראיו וקוראי, ואבקש כי כל המוצא טעות בדברי לא יתלה אותה בקבאני אלא בי. לא ברשות עשיתי מה שעשיתי, אך אני מקווה בכל זאת שיסלח לי מי שיואיל לקרוא בדברים, ואילו מי שאינו מוכן לקבל את התנצלותי, ומתקומם על שעשיתי שלא ברשותי, יועיל לעצמו ולי אם יניח הספר מידיו ויקרא בספרים אחרים, כדאי בספריו של ניזאר קבאני, אפשר בתרגומים אחרים, ועדיף אם יאמץ לשונו אל הערבית אחותנו כלה ויקרא השירים במקורם העולֶה על כל תרגומיו.

 

שירי הספר בערבית, ושירים רבים נוספים של ניזאר קבאני, באתר הבא:

http://www.poetsgate.com/poem_36631.html