כל יום אני מאבד מילה

ביקורת על "מכתב לאנטוניו סַאוּרָה" של מרסל כהן

 

Marcel Cohen, In Search of a Lost Ladino – Letter to Antonio Saura, translated from the French by Raphael Rubinstein, including the original Ladino text, and drawings by Antonio Saura, Ibis Editions, Jerusalem, Israel, 2006.

 

בשנת 1981 כתב הסופר היהודי-ספרדי מרסל כהן, שנולד בצרפת ב-1937, מכתב לחברו הצייר בן ספרד אנטוניו סָאוּרָה. מכתב זה התפרסם ארבע שנים לאחר מכן במדריד, כספרון קצר, בשנת 1997 ראה אור בצרפת, ועתה הוא מופיע בתרגום לאנגלית בהוצאה ירושלמית. בניגוד לכל שאר ספריו, אותם כתב כהן בצרפתית, ספרון זה כתוב בשפת הוריו ילידי סטמבול, שפת ילדותו בפריז של טרום פירוק המשפחה בשואה, הספרדית-היהודית, שהוא קורא לה בלשון קרבה ג'וּדְיוֹ, כלומר יהודית. כהן אינו דובר שוטף של השפה, ושליטתו בה אינה כשליטתו בצרפתית. על-פי עדותו במכתב הוא שמע את השפה מדוברת בין בני משפחתו, ו"בהקשיבי להם שקעתי אל תוך השפה, בלי בדיוק לדבר בה בעצמי" (עמ' 28). למה שב אליה? מתוך דבריו עולה כי רק בשפה זאת אפשר לכתוב על מקומות וזמנים, ועל חיים שלמים, המתרחקים אט אט אל תוך השכחה. כך לדוגמא הוא מצביע על המרחק בין שפתו החדשה, הצרפתית, ובין הספניולית: "בין המתיקות של הנוֹנָה [סבתא בספניולית] או הוָוָה [מילה נוספת לסבתא בספניולית שמקורה ביוונית] ובין זאת של הגְרַנְמֵר [סבתא בצרפתית] מונחות חמש מאות שנים של חיים באימפריה העות'מאנית ששקעו אל תוך מה שאי-אפשר לדבר עליו" (עמ' 44).

אבל הדיבור בספניולית במחצית השניה של המאה העשרים, כמעט אף פעם לא יכול לבוא לבדו אם מטרתו היא תקשורת מילולית, וכהן יודע כי עליו לתרגם את עצמו. את המכתב כתב במקור באותיות לטיניות (בניגוד למסורת הכתיבה של הספניולית באותיות רש"י לאורך רוב שנותיה), וכאשר הוא פורסם בספרד, צורף לו מילון קטן של מילים ספניוליות שמוצאן אינו איברי, רובן תורכיות, חלקן עבריות, ומעט נוספות מן היוונית והצרפתית. כאשר כתב כהן את הספר מחדש בצרפתית, שש-עשרה שנים לאחר הכתיבה הראשונה, הוא בחר להשאיר בגוף הטקסט דווקא את המילים הללו בצורתן הספניולית. בעזרת מהמורות אלו, השולחות את הקורא למילון שבסוף הספר, מזכיר כהן שוב ושוב כי גם לצליל המילים משמעות, כי לא הכל יכול להיות מתורגם, כי המילים בשפה החדשה אינן מסוגלות להעיד על העולם הישן, כי לעיתים צריך סופר להתעקש להישאר לפחות חלקית בלתי-מתורגם.

כך סופר כותב עצמו בשתי שפות, ספניולית וצרפתית. השניה היתה אהובה על הוריו עוד מאליאנס בסטמבול, והיא שפת הרחוב בו הוא גדל בפריז, שפתו כסופר בכל ספריו למעט אחד. הראשונה היא שפת האם והבית שהלכה ונתמעטה, השפה הנותנת לו סיבה לפרצי צחוק שלא קיימים באף שפה אחרת. אך הספניולית במאה העשרים היא גם בית-קברות ועצב המוות: "הג'וּדיוֹ מתה עם דובריה" (עמ' 43), יודע כהן, ומה שנותר ממנה לאחר השואה הוא "השקט של סאלוניק הבנויה מחדש בה אין ולוּ יהודי אחד שיאמר תפילות" (עמ' 40). המוות הקולקטיבי הוא גם מוות אישי: "המוות מדבר דרך פי… למעשה, אנטוניו, אני כבר מת" (עמ' 30). כהן מתייסר בכאב הגדול אשר מסב מותה של שפה לדובריה ושומעיה החיים: "אתה לא יודע, אנטוניו, מה הם יסורי המוות של שפה. זה כמו למצוא את עצמך בכל יום שאלוהים נותן בתוך השתיקה… בתוך שפת אמנו עברנו מזדקן; בתוך שפת אמנו אנחנו לחלוטין נוכחים לפני עצמנו. ואם המילים הן ממלכתנו, איך הן יכולות שלא להוות חלק מעתידנו? איך יכולנו לדמיין שנוכל יום אחד להפוך זרים לעצמנו בשפתנו?" (עמ' 27-29).

כהן מתאר תחושה של אדם שדעתו כמעט נטרפת עליו בראותו כיצד שפת הוריו וילדותו מאבדת אחיזה בעולם הממשי, שמחוץ לזיכרון ולחדר החשוך. כל יום הוא מאבד מילה, בלי שיוכל להיות בטוח שאחרים שומרים עליה למענו בשעה שהיא אובדת לו, שיהיה לו את מי לשאול אודותיה מחר, מכיוון שהמחר נראה כשתיקה גדולה שתחתום סופית את עברם של הוריו ואת ילדותו. הוא מתאר את עצמו יושב לבד בְּחדר, עוצם עיניים ומחכה שעות עד שהמילים בספניולית מגיעות: "כשאין כבר שום דבר לקרוא בשפתך, ואין חבר בין חבריך כדי לדבר עמו, כשהמעט שאתה יודע אינך יכול לומר לאיש מלבד עצמך, כשהאישה של נשמתך מתבוננת בך כאילו היית אדם חולה המאבד לאט את שאריות שפיותו, ואתה מרגיש חובה לשכוח מעט יותר מעצמך; כאשר, בזמן שאתה בוהה בה בימים מסוימים, העבר שב אליך בהתקפים, ואתה מרגיש כזר מוחלט, כאילו מעולם לא חלקת עמה גג, בגלל שאוקיינוס מפריד ביניכם; כשלמרות כל מאמציך, אתה לא מסוגל לחשוף יותר מחלק מעצמך" (עמ' 29-30).

בקריאה כפולה של הספר בשתי לשונותיו, בשתי גרסאותיו של המחבר עצמו, הספניולית והצרפתית, או במקרה של המהדורה החדשה, הספניולית והאנגלית (אשר תורגמה מן הצרפתית), מסתבר כי חלק ניכר של הספר מונח בדיאלוג בין השפות, המעלה עצב עצום. בקריאה זאת מתגלה עד כמה חשובים הם הדברים אשר לא מצליחים להיתרגם משפה לשפה: "קַאדָה דִיאָה קֵי דְייוֹ דָה", כל יום שאלוהים נותן, הופך בצרפתית לסתם יום, ו"לָה מוּזֵ'יר דֵי טוּ אַלְמָה", האישה של נשמתך, הופכת לסתם אישה שאתה חי עמה. כמו הסבתא, גם אלוהים אינו אותו אלוהים בספניולית ובצרפתית, ובעוד שבספניולית אזכורו אינו מאיים, והוא מבטא קרבה ונקשר בבית, בהורים ובקהילה, הרי שבצרפתית לא יכול כהן להזכיר את אלוהים בלי להסתבך בהתלבטויות תיאולוגיות, ועל כן הוא מוציא אותו מן הטקסט. גם הגדרת הזוגיות הופכת בצרפתית "טכנית" יותר, נזהרת מביטויים של נשמה, והקרע שבין השפות מבטא את הקרע שבין השאיפה שהאישה תהא חלק נשמתך, לבין היותה פשוט שותפתך לדירה.

אבל הספניולית, המסמנת את בדידותו של מרסל כהן, ואולי את בדידותו של היהודי-הספרדי עם קריסת העידן הרב-לאומי של האימפריה העות'מאנית, מתגלה גם כמכשיר ליצירת קשר מחודש דווקא עם הספרדי הנוצרי בן המאה העשרים, צאצא מגרשי היהודים (שבדמם התערב אולי גם דם האנוסים). וכך הוא פונה במכתב אל הצייר אנטוניו סאורה (שציוריו נכללו בספר), מתוך תחושה שדווקא הוא, כיהודי-ספרדי, יודע לזהות בזיכרונו את המקור לציוריו המסויטים של סאורה (הטוען מצדו כי ציוריו דמיוניים). מול ההבנה הייחודית שמבין כהן את ציוריו של סאורה, מקווה כהן להבנה של סאורה אותו ואת שפת הוריו (ואכן, למי אתה יכול לספר את הזיכרונות הספרדיים שלך בתקווה שיבין אותך?): "אנטוניו היקר, אני מבקש לכתוב לך בג'ודיו לפני שאף אחד לא יוכל לדבר בדיבור של הורי" (עמ' 27). סאורה יכול להבין את כהן בעזרת תיווך מינימלי של משמעויות המילים שאינן איבריות, ולכהן חשוב להשמיע את קולו מחדש בספרד ממנה גורשו אבותיו: "מוזר, אנטוניו… מוזר לדבר אליך בפעם הראשונה בשם היהודי-הספרדי שאני, וכן בפעם האחרונה" (עמ' 42).

כהן מספר לסאורה על ביקורו בספרד: "היה זה לפני שנתיים, כשחשבתי על מה שאוכל לספר לך בספרון זה, שיצאתי לטולדו, חולם על אבותיי בנוסטלגיה שאינה ניתנת לריפוי. אבי מעולם לא דרך בספרד, ועם סיבות מרובות יותר, סבי גם כן מעולם לא… הכל מצביע על כך שאם אני הבן האחרון למשפחתי שעדיין מבין קצת ג'ודיו, אני גם הראשון לחזור לספרד מאז שנת 1492… הנה אני בטולדו. מה אוכל לומר, אנטוניו?… כשאני הולך ברחובות הצרים… אני נשבע לך שחשבתי שאני בסטמבול" (עמ' 64-65). החזרה אל ספרד, המולדת האבודה של היהודי-הספרדי מזה חצי אלף, מחזירה את כהן אל המולדת הקרובה יותר, תורכיה, אליה נקשרים רוב חוטי הזיכרון המשפחתי, וכך יהודי יליד צרפת, מספר לנוצרי יליד ספרד, בספרדית-יהודית המלאה במילים תורכיות בה מעולם לא דיבר ממש, על תורכיה בה לא חי מעולם.

כהן מבקש לכתוב לאנטוניו "מעט ממה שאני זוכר מחמש מאות השנים שישבו אבותי בתורכיה" (עמ' 27), על "סטמבול שאני מכיר מן הזיכרון" (עמ' 44). אבל בסופו של דבר מכל העבר הספרדי, ממציאות שהיתה מוחשית מאוד פחות מחצי מאה לפני שכתב את מכתבו, נותרו רק המילים והדיבור בספניולית, וגם הם עומדים להיעלם, בלי שימצא להם הד מספיק. על-כן אין כהן יכול להאריך בדבריו, והוא מסיים את מכתבו באופן מפתיע, כפי שהיה זה מפתיע שהתחיל לכתוב אותו באמצע חייו, בגיל ארבעים וארבע: "הגיע הזמן, אנטוניו, לסיים את הספרון הזה… מה יכולתי לומר? שום דבר, שום דבר. האם אין זה מספיק שדיברתי?" (עמ' 66).

הספר יוצא לאור במהדורה דו-לשונית צנועה ונעימה, ספניולית-אנגלית, בהוצאת איביס הירושלמית, הפועלת מזה כשמונה שנים, ושמה לה למטרה לפרסם ספרי שירה ופרוזה לבנטיניים (על פי הגדרתה הרחבה של ז'קלין כהנוב) בתרגום לאנגלית. דומה כי הוצאה זאת, הפועלת מחוץ לשיח הספרותי המרכזי בארץ, מצליחה במקום בו הרבה הוצאות עבריות גדולות כשלו. עד כה תורגמו בה ספרים לא מועטים מערבית (למשל של טאהא מוחמד עלי, אמיל חביבי וסמיח אל-קאסם) ומעברית (למשל של יהודה הלוי, אברהם בן-יצחק ואסתר ראב). באופן מפתיע גם הגרמנית מצאה עצמה במסגרת זאת, לצד העברית, הערבית, היוונית, הצרפתית והספניולית, כאחת משפות הלבנט, עם תרגום שירים של גרשום שולם ואלזה לסקר-שילר.

            ספרו של מרסל כהן צנוע ומרגש, ודרך סיפור גלגוליו של יהודי-ספרדי אחד, וגורלו במאה העשרים, ניבטת אנושיות הנשענת על מילים נעלמות, בַעידן בו זכו שפות הלאום והניבים של ערי הבירה לשלטון על מערכות החינוך, התקשורת, אבל גם על מחשבתו של היחיד. יש לקוות שהספר ימצא את דרכו, במהדורה דו-לשונית, גם אל העברית, שלה היה תפקיד מרכזי בדחיקת הספניולית, ושבה מדברים כיום חלק נכבד מצאצאי דוברי הספניולית.

 

פורסם במקור בעיתון "הארץ", "תרבות וספרות":

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/814175.html