מהלכות החג, באיחור קל אחר צאתו, שאין מאוחר ללמוד בהן גם אחרי שחלף, שאולי נזכור לשנה הבאה, ואם לא נזכור ממש, אולי נזכור לקרוא בהלכות החג לפני החג בשנה הבאה:
הבן איש חי, רבנו יוסף חיים, פרשת נצבים (שנה ראשונה):
"ומה שתוקעים תקיעה ושברים ותרועה ותקיעה, בסדר זה תחילה, היינו, כי התקיעה רומזת לשמחה ויסורין, כי זה "יָלוֹלֵי יָלֵל" וזה "גָנוֹחֵי גָנָח", ולכך אין עושין תקיעה ושברים במשך אחד ונשימה אחת, וכנזכר בספר ה"לבוש" ז"ל, מפני שזו רומזת לשמחה וזו להפך, ואין לערבם יחד. והנה ידוע המעשה באותו שעשה טבעת וכתב עליה: "גם זה יעבור"; ואם הוא בצער, אז יראנה ויתנחם, ואם הוא בטובה, יראנה ולא יבוא להתגאות בטובו ועושרו, כי יחשוב שגם זה יעבור ואין לו קיום. וכן כאן, תוקעים אחר תקיעה הרומזת לטובה ושמחה, שברים, שהם רומזים לצער ויסורים, לרמוז לאדם שלא יתגאה בטובתו ויגבה לבו, כי צריך לחשוב, אחר שמחה יבוא לתוגה. ותוקעים אחר התרועה הרומזת לצער ויסורין, עוד הפעם תקיעה הרומזת לטובה, לרמוז, אם עומד בצער, אל יתייאש מן הרחמים, אלא יחשוב, סוף הכבוד לבוא, ויראה ימי טובה ושמחה. גם התקיעה הרומזת לטובה, היא ארוכה במשך אחד, לרמוז, הטוב יבוא בלתי הדרגות במשך אחד, אך שברים, כוחות קצרים, לרמוז שהצער יבוא מעט מעט".
"יזהר שלא יכעס, דמלבד חומר איסור הכעס שהוא קשה בכל זמן, הנה הוא ביום ראש-השנה אינו סימן טוב לאדם".
רבנו מהר"ם אלשיך ז"ל:
"חסיד אחד היה מכבד כל אדם הגדול ממנו בשנים, באומרו: זה עשה מצוות יותר ממני; והגדול ממנה בחוכמה, אומר: ודאי זה חייב אני לכבדו; והקטן ממנו בשנים, אומר: זה לא עשה עוונות כמוני; והקטן ממנו בחוכמה, אומר: זה לא יתחייב על עוונותיו כמוני, דנידון כשוגג לגבי דידי".
הרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ג', הלכה ד':
"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב [שלא נודעה סיבתה] רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".
אלמוג בהר 
תודה רבה אלמוג על דברים המחכימים.