בארבעה פרקים
ביאורים למסכת ראש-השנה ולפיוט ונתנה תוקף
פרק א'
בארבעה פרקים אלוהים נידון: בפסח הוא מצטרף אל המלכים בשר-ודם, וכאחד מעולי הרגליים עושה את הדרך עד ירושלים-של-מטה, מסתנוור מיפי תשעת הַקבין, אוכל את הקורבן שקודם רק נתן לו ריחו, ורואה עצמו כאחד הסועדים בני-עמו. בראש-השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני-מרון, והוא מעמיד עצמו במקומם, ויוצא פעם זכאי ופעם חייב, לומד שכולנו חייבים לחסדו וזכאים לדינו. ביום-הכיפורים מגיע זמנו לשמוט את הדין, והוא חייב לראות עצמו כאילו אינו אחד, כי אין היחיד נאמן על עצמו, הוא חייב לראות עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי בזמן אחד, עד שאוזניו יתרגלו לשמוע יבבות-שמחה ותרועות-יגון. בַחג עולמו חוזר למים, ואין מבט משמים, ואין רקיע נפתח, ואין קשת בַענן נמתחת ומשלחת, ותהום מוצף חושך מבקש מן הרוח שתשוב לרחף מעל פני המים, עד ששוב הוא מבדיל בין מים למים, עד ששוב נראית היבשה.
פרק ב'
בתשעה באב ובשאר צומות ותעניות הוא פוסל עצמו: משחק בקוביא, מלווה ברבית, מפריח יונים, סוחר שביעית ועבדים, עד שאין הוא יכול לתת עדות על עצמו ועל אחרים. ואז אחר סופר ומונה וכותב וחותם עברותיו בספר הנשכחות, אומר לפניו החי יתן על לבו, ואין בו חיים, אין לו מקום בספרי הזיכרונות לחטאי אנוש, והוא מניח לַעבר ולַעתידות. ועתה לפניו כל השופרות כשרין לַשנים הַחדשות, וחיבתו לְיעל פשוט ולקרני שוורים. וכשהוא מנסה את ראותיו בתקיעת השופר והחצוצרות, הוא יורד לתוך בור, ומעומק בור בתוך בור יורדים תקיעות-ייאושו ושברי-תקוותו ומגיעים עד לב-האדמה ונושקים ללבָּה החמה ולמי תהום-רבה. וכשהוא מרביץ צאנו אחורי בית-הכנסת עוטה על פניו מסכה של עַמַל ומנסה לכוון לבו למצוות שמיעת שופר, אך לבו מתכוון תמיד לדבר מה אחר, מביט מעלה
ועדיין השמיים נראים לו ריקים. וכשהוא נכנס אל היכל התפילה הוא יושב מאחור בין חרש, שוטה וקטן, ומשעבד לבו לעבדיו עד שהוא מצטמצם לאַיִן ונופל כַכלי הַשבור. ואז הוא עובר לפני התיבה וקורא את ההלל, מבקש לבדוק אם בכוחו להיות שליח-ציבור ולהוציא את הרבים ידי חובתן, והוא נשמר מלפסוק הלכה ברורה.
פרק ג'
בני-אדם כותבים לפניו תפילות ופיוטים בְספרים, והוא קורא לפניהם, מתפלל ומפייט ושר באמונה: כי לא המתים ימותון, ולא ההולכים יהלכון, אלא החיים ישאו כאבי המיתה ונדודי הלב ופקפוקי העין ויסורי האצבעות, ומי שהיה כחרס נשבר ישוב כאבק פורח, ומי שהיה כחציר יבש יתגלגל לחלום מתעופף, ומי שחייו ציץ נובל יחזור כרוח נושב, ומי שחייו ענן כָּלֶה יתהפך בצל עובר, ומי שאין קצבה לשנותיו, ואין קץ לאורך ימיו, ואין לפרש עלוּם שמו, אין מקום לשובו ואין ערך לתשובתו.
פרק ד'
ובני-האדם אם אינם מכירין צלמו מפיוטו, משלחין אַחֵר עמו להעיד, אפילו בשבת, כי כבר נשמע שאין היחיד נאמן אפילו על עצמו. בראשונה היו מקבלין עדות מציאותו בשמי קודשו מכל אדם, ומשקלקלו המלחמות והזוועות והמיתות המשונות ונשתהו העדים מלבוא, התקינו שלא יהו מקבלין עדות אלא מן המכירים. ואין עדות אלא בזוגות, כי הוא נמצא רק בזיווג גבר ואישה. כיצד בודקין את העדים? זוג שבא ראשון בודקין אותו ראשון, ואומרים לאחד ואחר לשניה: אֵמוֹר, או אמרי, כיצד ראית? לפני החמה או לאחר החמה? כמה היה גבוה? וּלְאַיִן היה נוטה? ורוחבו? שמיים שלמים? שואלים בקול גדול של מחאה עד שכל העם, דרי מעלה עם דרי מטה, עונין: מקודש מקודש, ומצטרפין בסוד-שיח שרפי קודש. וגזר-דינו נכתב בראש-השנה ונחתם על-ידי עבדיו ושפחותיו בצום-כיפור, ואחרים אומרים כי יום-יום הוא נידון, ושעה שעה. ורוע הגזירה, גזירתו, לא מבטל את המצוות, ולא משתיק תשובה, צדקה ותפילות.
פרק ה'
והעיקר חסר מן הספר, סִפרוֹ.
מתוך "צמאון בארות", שירים, הוצאת עם עובד, 2008.
לשירים נוספים מן הספר:
אלמוג בהר 
גם כאשר קראתי את ארבעת הפרקים לפני כשנה ויותר בספרך אשר כתבת, חשבתי כי מדובר במדרש יפה מאוד, הדהוד האלהות בתודעותיהם השונות של בני האדם. גם כעת, כאשר שבתי ושניתי בו נהניתי מאוד, וכך אפוא הגיע הטקסט שהוא כמתכונת משנה (ולשון חכמים דמתניתא ניכרת בו) למתכונת משנה, שיש השונים בו.