אום כולת'ום בבית-הכנסת

שיחה עם הפייטן משה חבושה על המוזיקה המצרית וכניסתה לפיוט ולתפילה בבית-הכנסת          

 

על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו

            מה עושים שיריה של אום כולת'ום בבית-הכנסת? ומה הם עושים לבית-הכנסת? "לפי שהשיר והשבח להשם יתברך ראוי שיהיה בתכלית השלמות, שכךנאמרבנבלעשורזמרולו, כלומר, בכלמאמציהכח, זאת היתה לי לחבר רוב השירים שלי על פי ניגוני הערבים, לפי שהם מגביהים קולם ומנעימים את שירתם יותר מזולתם. ואמנם ראיתי קצת חכמים שמתאוננים רע על המחברים שירות ותשבחות לה' יתברך על פי ניגונים אשר לא מבני ישראל המה, אולם אין הדין עמם, כי אין בכך כלום"; כך כתב הגאון מנחם דילונזאנו, כבר במאה ה-16,ובין השאר עליו מסתמך הרבעובדיהיוסף, בספרו "יחווהדעת", בכותבו: "וידוע מה שכתב רבינו הגדול הרמב"ם שהשמחה בעבודת השם יתברך ובאהבתו בעשיית מצותיו עבודה גדולה היא… ועל זה סמכו גדולי הדורות של עדות המזרח לחבר שירים ופזמונים בלחן של שירי ערבים לשורר ולזמר להשם יתברך במסיבות של חתן ובר מצוה ובמילה, ובשבתות וימים טובים, בשירים המיוסדים על פי לחן של שירים ערביים. ויש להמליץ על זה: על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו".

            תופעה זאת, בה קודשי ישראל זוכים בלחן ישמעאל, מזוהה מאז המאה ה-16 עם רבי ישראל נג'ארה בן צפת, גדול הפייטנים בדורות האחרונים. נג'ארה פעל מתוך ידע עמוק הן במסורת הפיוט העברית, והן בתורת המקאם המזרחית, ומתוך היכרות קרובה עם הפעילות המוזיקלית בחברה שהקיפה אותו, הן בבתי-הקפה והן במסדרים הסופיים. נג'ארה העמיד את פיוטיו על לחני שירים ערביים, תורכיים וספרדיים, ופיוטיו הפכו פופולריים עד מאוד בכל קהילות ישראל, ושיטתו, שיצרה חיבור הדוק בין לחן מקומי קיים ואהוב לבין מילות קודש עבריות חדשות, התקבלה מאז על-ידי רוב הפייטנים שפעלו במזרח.

            מגמה זאת זכתה לחידוש ועדכון בסוף המאה ה-19, עם המצאת הגרמופון, כאשר החלו להתבצע הקלטות של המוזיקה הערבית, ובראשית המאה ה-20, עם תחילת פעילות הרדיו. בתקופה זאת, של סוף העידן העות'מאני, והמאבק בשלטון הקולוניאלי המערבי, קהיר היתה המרכז התרבותי של העולם הערבי, והמוזיקה המצרית החדשה התגבשה והתפשטה בכל רחבי העולם הערבי. וכך, כבר במאה ה-19 החלה תנועה של עיבוד שירים מצריים פופולריים חדשים לפיוטים עבריים, בעיקר על-ידי פייטנים חַלַבּיים, למשל חכם רפאל ענתבי טבוש, שנולד בחלב בראשית המאה ה-19, ועבר בערוב ימיו למצרים, ונודע בין השאר בגרסתו העברית, "למה הקץ", לשירו של עבד אל-רחים אל-מסלוב "למה בדא אתסאנא".

 

משה חבושה ואום כולת'ום

            לאורך המאה העשרים עבר חלק גדול מהקהילה היהודית החלבית לירושלים, ונוצרה המסורת הספרדית-ירושלמית, ששילבה מספר מסורות מזרחיות בירושלים, ובמרכזן המסורת החלבית, על מנהג שירת הבקשות שלה (מסורת שירה המתקיימת בשבתות החורף לפנות בוקר, מספר שעות קודם לתפילה). בגיבוש מסורת חדשה זו באה לידי ביטוי גם התנועה האזורית מהגמוניה מוזיקלית עות'מאנית להגמוניה ערבית, ובעיקר מצרית וסורית. הפייטן משה חבושה נולד בירושלים לפני כארבעים ושבע שנים למשפחה שהגיעה מבגדאד. סבו היה הפייטן המפורסם גורג'י יאיר, שהיה חזן בבגדאד ובירושלים, ודרכו הוא התחנך על ברכי המסורת העיראקית, בחזנות, ובפיוטי השבחות' והבקשות העיראקיות. אבל מגיל צעיר נטה חבושה אל "שדות זרים", אל בתי-הכנסת בירושלים שבהם שלטה המסורת הספרדית-ירושלמית, כלומר במידה רבה הבקשות החלביות והמוזיקה המצרית. אומנם חבושה הקליט לאורך השנים קסטות ודיסקים ממסורת הפיוט העיראקית, תוך הקפדה על המבטא העיראקי, אך את עולמו הוא קנה בשליטתו במסורת החלבית, ובהקלטת גרסאות קודש עבריות לשירים של עבד אל-והאב ואום כולת'ום.

            אם משה חבושה היה נולד בקהיר, הוא ודאי היה הופך זמר המוכר בכל בית, והיה מתארח דרך קבע באולמות הקונצרטים הגדולים, ברדיו ובתוכניות המוזיקה בטלוויזיה, יורש לכוכבים הגדולים של המוזיקה המצרית באמצע המאה העשרים, עבד אל-והאב ואום כולת'ום ועבד אל-חלים חאפז ופריד אל-אטרש ואיסמהאן ולילא מוראד. הוא ודאי היה גר בבית רחב ידיים על הנילוס, אבל מכיוון שבירושלים נולד, הוא גר בדירה צנועה בקומה העליונה של בניין בשכונת הבוכרים, ומעריציו אומנם רבים ונמנים לכל הפחות ברבבות, והופעותיו נערכות באולמות מלאים, וגם בתי-הכנסת גדושים כשהוא מופיע בהם, אך הוא מוכר בעיקר בתוך הקהילה היהודית-מזרחית הדתית-חרדית. כלומר הוא איבד, בינתיים, בשל נתק היסטורי, את הקשר עם רוב הקהל הערבי הלא-יהודי, ודאי שמחוץ לגבולות ישראל (אובדן הקשור גם לנתק הלשוני, אבל בעיקר לנתק הפוליטי ההיסטורי), וגם עם חלק גדול מן היהודים המזרחים הלא דתיים, ומצד שני, לא הרוויח לקהלו רבים מבין היהודים הלא-ערבים, דתיים כלא-דתיים. בשנים האחרונות נוצרים קהלים חדשים למשה חבושה, הקשורים להתעוררות בתחום הפיוט, בהשפעת "קהילות שרות", אתר "הזמנה לפיוט", פרויקט "ידידי השכחת", פסטיבלי העוד והפיוט, ושיתופי פעולה שהיו לחבושה עם אמנים פופולריים, כברי סחרוף, אך אלו עדיין לא פיצו על גודל ההפסד.

            רוני איש-רן, פייטן, מלחין, חוקר מוזיקה ומייסד אנסמבל "שחרית", אומר על משה חבושה: "לכאורה טבעי להשוות את חבושה לעבד אל-והאב, שאת שיריו הוא מרבה לבצע, אבל עבד אל-והאב היה קודם כל מלחין ענק, וזה היה מרכזי אצלו יותר מהביצוע. אפשר לומר שחבושה כמבצע מגיע לאיכויות של אום כולת'ום ביצירתיות שלו, ברמת השליטה הקולית שלו, ובמגוון השירים שהוא מבצע". איש-רן מסביר את מקומו המרכזי של משה חבושה במסורת הפיוט הספרדית-ירושלמית בתודעתו המוזיקלית העמוקה, ברמת הביצוע הגבוהה שהוא הביא לתחום ובשליטתו במוזיקה הערבית על דקויותיה. לדבריו חבושה היה בן הדור הראשון שהתחיל להקליט קסטות בז'אנר זה, לפני כ-25 שנים, וכך הוא ופייטנים אחרים שהקליטו במקביל, "הפכו לדוברים של המסורת הזאת כלפי חוץ, והם הקליטו מוזיקה ערבית מצרית וסורית, והמגמה הזאת הלכה והתחזקה עם השנים. הם התחילו בדברים קלילים יחסית, ואילו דיסקים מאוחרים של חבושה, כמו "ישמח משה", מוקדשים כולם לקלאסיקה. והדור הצעיר צרך את המוזיקה יותר במהלך השבוע, דרך הקסטות, מאשר בבית-הכנסת, כי זה מה שהיה נגיש לו, וזה ביסס את המיקום המרכזי של הז'אנר אצל הציבור, ואת המרכזיות של המוזיקה הזאת בתוך המסורת. החבר'ה הצעירים של היום גדלו על זה. הוא סחף את ההמונים אחרי הסגנון הזה".

            משה חבושה מספר כי בילדותו, כשהיה בן עשר, "סחבו" אותי לבקשות של החלבים בבית-כנסת סמוך לשכונת מגוריו, בשכונת הבוכרים. עם הזמן חבושה קיבל תפקידי סולו מרובים יותר ויותר, ולאחר מספר שנים המליצו לו לעבור לבית-הכנסת עדס בשכונת נחלאות, "אמרו ששם הזמרים מקצועיים". על הסולו הראשון בעדס חבושה מספר: "בקטע הראשון שנתנו לי, היה שם איזה נגן עוּד שיצא לנוחיות, הוא יצא בחוץ ושמע אותי מבחוץ, וכשחזר שאל כשחזר מי הילד הזה ששר, הצביעו עלי, והוא אמר, זה יהיה גדול זה. התחברתי עם הזקנים שניהלו את השירה, עם סלים ברסקה, אליהו לוי, שלמה לוי ועוד. סלים התיידד איתי מאוד ואף אמר לי כשהייתי בן 17, אתה עוד תצחק על כולם. ולא עברו ימים וסלים שניהל את הבקשות נפטר ואני החלפתי מקומו כראש קבוצה" (הבקשות החלביות מתנהלות כ"תחרות" בין שתי קבוצות פייטנים היושבות זו מול זו בצדי הצפון והדרום של בית-הכנסת).

            חבושה מספר כי הכיר את השירים המצריים קודם כל בעברית: "בגיל 14 חזרתי לבית ושרתי שיר, ואבא שלי אמר מה אתה שר את השיר הזה של עבד אל-והאב, התפלאתי איך הוא מכיר, ואמר ששמע בבתי-הקפה בבגדאד, ואז הלכתי לחפש את השירים האלו בקסטות". היום, מסביר חבושה, הוא לומד כל שיר מן המקור הערבי, ולא מביצועים מוקלטים בעברית: "אני אשמע את עבד אל-והאב ואבין מה הוא רוצה, איפה הוא הביע, איפה נתן עצב, איפה שמחה, איפה שם את הלשון בלסת חזק להביע מועקה".

            חבושה מרבה להופיע בכל רחבי הארץ והעולם, עם העוּד והכינור, ובשירה, וממלא אולמות. הוא מתפקד גם כפייטן הבית של הרב עובדיה יוסף, ולדבריו: "לאורך השנים לאט לאט התחלתי להיכנס לבית של הרב עובדיה יוסף, לנגן בשמחות שלו. אני היום כבר 29 שנים עם הרב, חזן אצלו בראש השנה ויום כיפור כשכל החזנים טסים לאמריקה, ואני הולך אליו יותר משעה ברגל". לדבריו אחרי 25 שנה שהוא מוציא קלטות, הוא הצליח להשפיע על חלק מן הדור הצעיר, וחלק מבחורי הישיבה המזרחים מתעניינים במוזיקה ה"כבדה", בבקשות החלביות ובשירים המצריים, למרות שהם לומדים בישיבות אשכנזיות. לעומת זאת, אומר חבושה, יש בחורי ישיבה מזרחים "ששרים עכשיו רק חסידי, והאשכנזים גוברים, הממשלה שלהם, הישיבות שלהם, בכל מקום הם הגוברים, אבל אני מקווה שזה יתפתח, זה מתחיל באוניברסיטה שמתעניינים בפיוט כאלה שלא קרובים לדת, וילמדו מהם בני הישיבות, ונגיע לימים כבראשונה".

 

חבושה בבית-קפה בקהיר

            משה חבושה מספר כי "בחזנות, וכזמר ונגן עוד וכינור, אני מכניס מוזיקה אותנטית של עבד אל-והאב ואום כולת'ום ודאוד חוסני שהיה יהודי קראי וכתב הרבה שירים שהועברו לעברית, כמו "יא מאמא חילווה", והוא הלחין גם לאום כולת'ום שירים, כמו "אליום אלהנה", ו"שרף חביב אל-אלב", שבעברית נקרא "למה חביב", והרב יוסף תמיד מבקש את השיר הזה ממני. אחרון הזמרים שאנחנו מכניסים לבית-הכנסת זה עבד אל-חלים חאפז. אחריו לא מכניסים מוזיקאים לתפילה. אוהבים בבית-הכנסת מוזיקה ישנה, והיא יותר נשמעת לנו, קרובה לאוזן שלנו".

            חבושה מספר כי הוא אוהב את המוזיקה המצרית יותר מכל מוזיקה אחרת, ולומד את תורת המקאמים (סולמות) שלה, ואת ההיסטוריה שלה: "אני חסיד גדול של עבד אל-והאב, של זכריא אחמד, אם הוא ישיר מאה פעמים אל-אמל, גם בפעם המאה ואחת אני ארצה לשמוע, גם שיעול שלו אני רוצה, יש לי את כל ההקלטות שלו. וגם שירים וַטַנִיִים (לאומיים) ששר עבד אל-והאב נגד ישראל, יש שיר שלו למשל שנקרא "פלסטין", ואני מכניס אותו לתפילה במקומות הכי קדושים, בשבת. אני לוקח את המוזיקה לחוד והמילים במקור לחוד, אבל גם שרתי את השיר הזה בערבית". לדבריו בהופעות, כשיש קהל מתאים, הוא שר בערבית שירים שלמים, ואם היה לזה ביקוש הוא היה מקליט את השירים: "אבל את השירים האלו כבר הערבים לא שומעים. אנחנו שמרנו בגלל בית הכנסת". לדבריו הקהל בארץ למוזיקה הערבית מתמעט, ככל שמתמעט הדור, והוא מצר על כך: "חבל שהקהל היהודי שהגיע מארצות ערב, רובם הלכו לעולמם. אבל הקצת שנשארו אומר לצעירים, חבל שאתם לא מבינים איך הוא שר".

            העבודה לקראת ביצוע שירים של אום כולת'ום, הכוללת הקשבה פעמים רבות לשיריה, יכולה לכאורה לגרום לבעיות הלכתיות, מצד מי שאינם מתירים שמיעת שירת נשים, אך לדברי חבושה: "הרבה מהפוסקים אומרים שאם אתה לא מכיר את האישה, והיא גם מתה, מותר לשמוע אותה, ולכן מותר לשמוע היום את אום כולת'ום. רוב הקהל שלנו גם כבר לא מבין ערבית, אז גם הבעיה שחלק מהשירים הללו אלו שירי אהבה לא תקפה לגביהם ויש להם קולא. אני סומך על כך שאני מעביר את זה לקדושה, וזה המקצוע שלי. אני מתבונן בכל תנועה של הנגנים שלה, זאת שפה שאני מבין, בלי תווים".

            בעיתון "אל-מצרי אל-יום", הרואה אור במצרים, העיתון העצמאי הפופולרי ביותר במצרים, הוקדשה לפני מספר חודשים כתבה לפייטן משה חבושה, ולשימוש במוזיקה המצרית בבתי-הכנסת היהודיים. בכתבה, שכותרתה "ישראל מבפנים: היהודים-הערבים משעינים את התפילה על מנגינות אום כולת'ום ועבד אל-והאב והשיח' זכריא אחמד", כותב החוקר מוחמד עבוד כי מתוך האזנה לקולו של משה חבושה נשמע "כאילו הוא נולד בבתי הספר של המוסיקה הערבית", וזאת בשל גמישות קולו ויכולתו לבצע לחנים קשים, המקנים לו לדעת הכותב את התואר "גדול הפייטנים בישראל". עבוד מתאר כיצד עשרות יהודים יושבים בבית הכנסת, ומתמלאים בתחושת ה"טַרַבּ" הערבי (תחושת האושר העמוק עד שיכרון שגורמת המוזיקה), כשהם שרים מילים עבריות ללחן של זכריא אחמד, כשהם עובריםממקאם למקאם, ותוך כדי שהם שרים את מילות התפילה הם כמעט שומעים את כוכב המזרח, אום כולת'ום, שרה: "אֶלְוַרְד גַמִיל… גמיל אלורד", אבל קולה של אום כולת'ום נעדר מן המקום, ובמקומה עולה אל הבמה הפייטן משה חבושה, ששר את הפתיחה הערבית "יא עין יא ליל" באריכות וברגש, ואחר שרבעברית ממילות התפילה. לדברי עבוד החכם עובדיה יוסף הוא אחד ממובילי האהבה למוסיקה הערבית בישראל, והוא לא שומע אותה רק דרך הגרסאות העבריות הדתיות שלה, אלא גם בקולם של אום כולת'ום, פריד אל-אטרש ומוחמד עבד אל-והאב, כשהוא יושב בחדרו לכתוב פסקי הלכה. הקשר של הרב למוזיקה המצרית קשור לדברי עבוד לזמן שבילה במצרים בין 1947 ל-1950.

            חבושה מספר על מפגשו עם יהודי מצרים: "הוזמנתי לברוקלין לקהילת "אהבה ואחווה" המצרית. כשהופעתי הקהל המצרי היה מתנהג כאילו הם בבתי-קפה במצרים, "יא חבושה" היו צועקים, "יא סלאם", משתמשים במילים שהשתמשו לאום כולת'ום, אומרים לי: "נַוַרְת אלבַּלַד" (הארת את הארץ)". לאחר מכן ביקר חבושה במצרים, יחד עם הכנר פליקס מזרחי שנולד שם: "הלכנו לקנות עוּד והתחלתי לנגן ולשיר בחנות בערבית, והמוכר לא האמין שאני יהודי. בבית-הכנסת בקהיר העלו אותי לפייט, וכששרתי כל הנהגים מהרחוב נכנסו. הם התחילו לשאול אותי שאלות, על שירים של עבד אל-והאב, לבחון אותי, וכשהתחלתי לשיר שיר שהם שאלו אותי עליו מההתחלה עד הסוף הרימו ידיים".

            לדברי חבושה, כאשר היה בקהיר ועמד בחנות, שמע שיח' קורא בקוראן, מבצע "מעבר מופלא במקאמים בקוראן שלא יכולתי לזוז. יש סדר של המקאם ודרכי המעברים, והיום כבר לא מקפידים. אני חי את זה. עכשיו בלילות הרמדאן אני שומע ברדיו את הקריאות בקוראן. שמעתי קוראן מהרבה שיח'ים, והקלטתי בעצמי פרקי קוראן". גם הפייטן רוני איש-רן, שגדל בשכונת "נחלת אחים" בירושלים, למשפחה מדרום מזרח תורכיה, תחילה בבתי-הכנסת של הצ'רמוקלים והאורפלים ומאוחר יותר בעדס,מספר על ההקשבה לקוראן: "היו שנים שהרדיו שלי באוטו היה מכוון לתחנות קוראן. הקשבתי הרבה למואזינים. בצבא, כשעשיתי מילואים בעזה באינתיפאדה הראשונה, הייתי בוחר את זמני ומיקומי השמירות לפי המואזינים. פעם אחת ביום שישי, הייתי חולה והמ.פ. רצה לקחת אותי לרופא. כל יום שישי היו כוננויות מסגדים, מחשש ליידוי אבנים לאחר התפילות. המ.פ. הגיע איתי למקום של הכוננות, עצר, ואני ישבתי בצד. ככה החיילים עומדים סביב המסגד עם נשק דרוך, המתפללים יוצאים, אני יושב בצד עם חום, ופתאום המואזין מתחיל לקרוא במקאם צַבַּא מדהים. זה היה סוריאליסטי, אלו עם רובים, אלו בתפילה, המואזין שר צַבַּא, ואני מתמוגג".

            חבושה מרבה לעבוד עם מוזיקאים פלסטינים-ישראלים: "לאחרונה הייתי בעכו בבית-קפה, הזמנתי נרגילה, ואחד ערבי אומר לי "אנת חבושה", ואמר שהיה מתופף איתי באיזו הופעה, התקשר לנגנים אחרים שיבואו, הזמינו אותי להישאר, לישון שם, לנגן איתם. אני לא יודע מה זה פוליטיקה. אני יודע שמוזיקה מחברת בין יהודים וערבים. עבדתי עם כל הנגנים בנצרת ובעכו, עם סִימוֹן שַהִין (מוזיקאי פלסטיני מפורסם) הופעתי בברוקלין בבתי-כנסת, ואיני יודע מה זאת שנאה. אצלי אין מתח פוליטי. אני לא שומע ולא מאמין לחדשות. אני יודע שאני יכול להגיע לשלום דרך המוזיקה. אם אני אעשה חפלה אצל אסד ואביא נגנים חַלַבִּים ונשיר בערבית נעשה שלום תוך כמה דקות, ולא צריך את כל המדינה האשכנזית שלא יודעת איך לדבר בשפה שלהם. אני רוצה להגיד לעם הערבי דבר אחד, שממשלת ישראל לא מייצגת אותנו, אנחנו מזרחים ויכולים לעשות שלום מהר, ממשלת ישראל הגיעה מאירופה ויש להם שפה אחרת, לנו אין שנאה ואנחנו יכולים לחיות בשלום, ויבוא יום וזה יהיה. לי יש תוכנית לדבר עם הרב יוסף על הנושא הזה, על כך שמהמזרחים יבוא השלום. פה (במאה שערים) היו אנשים בהפגנות שפגעו בנהג מונית ערבי לאחרונה, רק כי הוא ערבי, וזה דבר שמאוד מציק לי, אלה ברברים, זה נגד התורה ואסור שיהיה".

           

פורסם לראשונה, בגרסא מקוצרת, בעיתון הארץ, מוסף יום כיפור, יום ראשון, ט' תשרי, 27 בספטמבר 2009, עמ' 9:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1117049.html

 

בקרוב אפרסם כאן גרסא מורחבת של הדברים, שתכלול ראיון עם הפייטן רוני איש-רן.

 

הראיון הוא מעין המשך למאמר מיום כיפור הקודם, על כניסתם של מוזיקאים פופולריים לעולם הפיוט, "ידיד נפש או אורח לרגע":

http://notes.co.il/almog/48518.asp

שפורסם ביום רביעי, ט' בתשרי שתס"ח, 8.10.2008, במוסף "יום כיפור" של עיתון הארץ:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1027349.html#resp

 

זיכרונות משירת הבקשות, שכתב משה חבושה:

http://www.piyut.org.il/articles/459.html

לביצוע של משה חבושה לשירו של ר' ישראל נג'ארה, "יערת דבש", בלחן הבבלי:

http://www.piyut.org.il/tradition/27.html?currPerformance=34

משה חבושה ביו-טיוב:

http://www.youtube.com/watch?v=Pptz6XS2vJc

פורסם בהארץ באנגלית, יום שישי, ה-2.10.2009, מוסף סוכות, עמ' 11:

http://www.haaretz.com/hasen/spages/1118247.html

Umm Kulthum in the men's section /Almog Behar

 

"To ensure that the song and the praise of the Lord, blessed be he, should be the essence of perfection – as it says in Psalms, 'Sing to him with the 10-stringed harp,' in other words, to use every bit of one's strength – I based the composition of most of my songs on the melodies of the Arabs, as they raise up their voices in songs that are more pleasant than those of others. This is indeed true, although I have encountered a handful of learned men who've complained about those who compose poems and praises to the Lord based on melodies that are not those of the Jewish people. But religious law is not on their side; what they say has no substance."

 

The above statement, written by Menachem de Lanzano in the 16th century, is cited by Rabbi Ovadia Yosef in his book of responsa, "Yechave Da'at" (loosely translated as "Revelation of Knowledge"): "And it is well known, that which was written by our great teacher Maimonides, that the joy of worshiping the Lord, blessed be he, and of loving the performance of his commandments, is a great form of worship … And on this point, over the generations, the leading rabbis of the Sephardi communities relied on these words to compose songs and tunes with Arabic melodies, to sing to the Lord – at wedding and bar mitzvah and circumcision celebrations, and on Sabbaths and festivals – songs based on Arabic songs. And we hereby recommend it: As its says in the Psalms, 'On the willows within it, we hung our lyres.'" [In Hebrew, "willows" and "Arabs" are the same word: aravim].

This phenomenon, in which "Jewish saints" hear Ishmaelite melodies, has been associated since the 16th century with Rabbi Yisrael Najara, a native of Safed and the greatest cantor of his era. Najara was deeply familiar with both the tradition of Hebrew liturgical poems and the doctrine of the Eastern maqam (a kind of musical mode), and was closely acquainted with musical activity present in the society around him – whether in coffee houses or among the Sufi orders. Najara set his liturgical poems to Arab, Turkish and Spanish melodies, and they became extremely popular in every Jewish community. The combination of new and sacred Hebrew texts with beloved melodies drawn from the local surroundings has been accepted ever since by a majority of the paytanim (liturgical poets) living in the Jewish Orient.

 

This trend was rejuvenated in the late 19th century with the invention of the gramophone, when recordings of Arabic music were also made, and in the early 20th century, with the advent of radio. Following the Ottoman era and the struggle against Western colonial rule, Cairo became the cultural center of the Arab world, and a new type of Egyptian music took shape and spread throughout it. Actually, as early as the 19th century, a movement emerged in which popular new Egyptian songs were refashioned into Hebrew liturgical poems – mainly by the paytanim of Aleppo. During the 20th century, a large percentage of that city's Jewish community moved to Jerusalem, where a Sephardi-Jerusalemite tradition emerged. It combined several traditions, mainly that of Aleppo, and included the custom of singing the supplications (the bakashot, a tradition practiced on the Sabbath in the winter, in the early morning, prior to services).

The paytan Moshe Habusha was born 47 years ago in Jerusalem, to a family that immigrated from Baghdad. His grandfather was the noted paytan Gurji Yair, a cantor in both Baghdad and Jerusalem. Thanks to Yair, Habusha absorbed the Iraqi tradition of cantorial chanting and of performing liturgical poems of praise and supplication. But from a young age, Habusha showed a preference for the synagogues where the Sephardi-Jerusalemite tradition dominated – in other words, Aleppo-style supplications and Egyptian music. Although over the years Habusha recorded tapes and discs in the Iraqi liturgical-poetic tradition – always scrupulous about using the proper accent – his reputation was built due to his fine command of the Aleppo tradition, and his recordings of sacred Hebrew versions of songs set to the music of the late great Egyptian performers Mohammed Abdel Wahab and Umm Kulthum.

 

"It's natural to compare Moshe Habusha with Abdel Wahab, whose songs Habusha has frequently performed," says Roni Ish-Ran, a cantor, composer, music researcher and founder of the Shaharit Ensemble. "But Abdel Wahab was primarily an incredible composer; this was of greater significance in his life than performing. So, one could say that Habusha as a performer is not inferior to Umm Kulthum in terms of his own creativity, level of vocal control or the variety of songs he performs."

Ish-Ran says that the central role played by Habusha in the Sephardi-Jerusalemite liturgical tradition can be attributed to his profound musical consciousness, superior level of performance and vast knowledge of Arabic music, in all its nuances. Habusha was part of the first generation that began to record cassettes in this genre about 25 years ago, and he and other paytanim who were recording at the same time "became the spokesmen of this tradition to the outside world. They started with relatively easy things, whereas Habusha's later discs, including 'Yismah Moshe' [Moses Rejoiced], are entirely dedicated to the classics. The younger generation consumed this music more during the week, through the cassettes, than in the synagogue, because it was more accessible, and this built up the genre's central role among the public, and its centrality within the tradition. The young guys of today were raised on it. It swept the masses up into this style," Ish-Ran says.

'Hijacked' by Aleppo Jews

Moshe Habusha relates that when he was 10, he was "hijacked" by the Aleppo Jews to a synagogue near his home in Jerusalem's Bukharan quarter. In time he was awarded more solos and eventually received an offer to sing at Ades Synagogue in Nahlaot.

Habusha: "I was told that was where the professional singers were … There was this oud player who heard me from outside [the building], and when he came in he asked which boy it was who had been singing. People pointed at me, and he said: That one is going to be great. I built up a relationship with the old men who were in charge of the singing – Salim Breska, Eliyahu Levi, Shlomo Levi and others. Salim and I became very friendly. When I turned 17, he told me I'd have the last laugh over everyone there. Only a few days later, Salim – who was in charge of [chanting the] bakashot – passed away and I replaced him."

Habusha first got to know the Egyptian songs in Hebrew. "When I was 14, I came home singing and my father said, 'What are you singing? Is that an Abdel Wahab song?' I was amazed that he knew it; he said he'd heard him in the coffee houses of Baghdad. So I went out looking for the cassettes."

Habusha says he learns every song from the Arabic original – not from the versions recorded in Hebrew: "I hear Abdel Wahab and I understand exactly what he wants to say, how he expresses it, where he injects the sadness or the happiness, and where he thrusts his tongue into his jaw to express discomfort."

Today Habusha appears frequently here and abroad, with his oud and violin, filling halls and auditoriums, and also serves as the "house cantor" for Rabbi Ovadia Yosef. "Over the years, I began to go to Rabbi Yosef's house, to perform at his festive occasions. I have now been with the rabbi for 29 years, as cantor on Rosh Hashanah and Yom Kippur, when all of the other cantors are flying off to America. It takes me over an hour to walk there."

After 25 years of producing recordings, Habusha has also influenced members of the younger generation. He says that some young Sephardi religious men are interested in his "heavy" music – the Aleppo supplications and the Egyptian songs – even though they study in Ashkenazi yeshivas. But still, he admits, there are Sephardi yeshiva students "who now sing only Hasidic music, and the Ashkenazim are gaining the upper hand. It is their government, their yeshivas. Everywhere they have the upper hand, but I am hoping [the popularity of our music] will grow. It's beginning at the university, where students are becoming interested in paytanut, even those who are not religious. The yeshiva students will learn from them, and we'll return to the good old days."

Habusha: "In my cantorial singing, and as a singer and oud and violin musician, I introduce authentic music of Abdel Wahab and Umm Kulthum and Daoud Hosni, the late Karaite Jew who wrote many songs translated into Hebrew and also composed songs for Umm Kulthum … Most recently, we have introduced [the work of the late Egyptian singer] Abdel Halim Hafez at the synagogue. No musicians more recent than him are being brought into the prayers. In the synagogue, people love old music – it's easier to listen to."

Habusha prefers Egyptian music to any other kind, and has mastered the principles and history of maqam: "I am a big fan of Abdel Wahab and of [the late Egyptian composer] Zakaria Ahmed. If Ahmed would sing his song 'Al-Amal' 100 times – I would still will want to hear it for the 101st time. I would even want to hear him coughing. I have all his recordings, including those of the nationalist anti-Israel songs that Abdel Wahab sang. For instance, he has one song called 'Falastin,' and I introduce it into the prayers in the most holy places, on Shabbat. Music is one thing and the original lyrics are another, although I have also sung this song in Arabic."

Depending on his audience, he will sing entire songs in Arabic. If there was a demand, he would record the songs, too. "But Arabs no longer listen to these songs. We preserved them because of the synagogue."

Habusha is saddened by the fact that local interest of Arabic music is dwindling: "It's a shame that most of the Jewish audience that came from the Arab states has passed away. The few that remain are telling the young people that it's a shame they don't understand what used to be sung."

Several months ago, Almasry Alyoum, the most widely distributed independent newspaper in Egypt, devoted an article to Moshe Habusha and his use of Egyptian music in synagogues. In his article, headlined "Israel from Within: The Arab-Jews Base Their prayers on the Melodies of Umm Kulthum, Abdel Wahab and Sheikh Zakaria Ahmed," translator and Hebrew scholar Mohammed Aboud writes that, when hearing Habusha sing, "it's as if he were born in the schools of Arabic music" because of his vocal flexibility and his ability to execute difficult melodies – skills that grant him the title of "the greatest liturgical cantor in Israel."

Aboud describes how dozens of Jews sit in the synagogue in Jerusalem, filled with a profound, almost drunken contentment induced by the music, as they sing Hebrew words to a Zakaria Ahmed melody, or move from one maqam to the next. And how they sing the words of a prayer while practically hearing the voice of "the star of the East," Umm Kulthum, at the same time. Only she is nowhere to be found: In her place Habusha strides in, singing one of her songs in Arabic, emotionally and at length, before shifting to the Hebrew words of the prayer.

According to Aboud, Ovadia Yosef is one of the most ardent proponents of Arabic music in Israel. He not only listens to it, in its religious Hebrew incarnations, but also listens to original works by Umm Kulthum, Farid al-Atrash and Mohammed Abdel Wahab, as he writes religious legal rulings. The rabbi's connection to Egyptian music, according to the scholar, was forged during the period he spent in Egypt between 1947 and 195
0.

Synagogue coffee house

On the subject of his own encounter with Egypt's Jews, Moshe Habusha recalls, "I was invited to Brooklyn, to the Egyptian-Jewish Ahava Ve Ahba congregation. When I performed, the audience acted as if they were sitting in coffee houses in Egypt. 'Ya Habusha,' they'd yell. 'Ya salaam!' – using the expressions they'd used for Umm Kulthum, and saying 'Nawart el-balad' ['You've lit up the land']."

Subsequently, Habusha visited Egypt, together with Egyptian-born violinist Felix Mizrahi: "We went to buy an oud and I started playing and singing in the shop, in Arabic, and the salesman couldn't believe I was Jewish. At the synagogue in Cairo, they called me up to recite the liturgical prayers, and as I was singing, all the drivers outside in the street came in. They started asking me questions about the songs of Abdel Wahab, testing me. When I started to sing a song that they'd asked me about from start to finish, they were convinced."

Habusha remembers that when he was in Cairo, he also heard a sheikh reciting the Koran, executing such a "wonderful modulation between maqams that I was simply transfixed. There is an order in the maqams, and a way of modulating between them, and nowadays people are no longer careful to maintain it. I live it. On recent nights during Ramadan, I was listening to Koran readings on the radio. I've heard Koran from a lot of sheikhs, and have even myself recorded chapters of it."

Habusha says he also often works with Palestinian-Israeli musicians. "Recently I was in a coffee house in Acre and ordered a nargileh, and an Arab said, 'Inte Habusha' ['You are Habusha']. He said he once appeared with me on the drums at a performance. He called up a few other musicians and told them to come over; they invited me to stay, sleep there and play with them. I don't know what politics is. I know that music connects Jews and Arabs. I have worked with all of the musicians in Nazareth and Acre, with [Palestinian musician] Simon Shaheen. I've performed in synagogues in Brooklyn, and I don't know what hatred is. I don't know what political tension is. I don't hear or believe the news. I know that I can achieve peace through the music.

"If I had a big party at [Syrian President Bashar] Assad's house, and brought in musicians from Aleppo, and we sang in Arabic – we'd make peace within minutes. You don't need [to involve] the whole Ashkenazi state that doesn't know how to speak their language. I want to say one thing to the Arab people: that the government of Israel does not represent us. We Mizrahim can make peace quickly; the government came from Europe. They have another language. We do not have hatred and we can live in peace, and the day will come when that happens. I have a plan to speak with Rabbi Yosef on this subject – about the fact that the Mizrahim can bring peace."

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה english, בקורת שירה, מוזיקה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על אום כולת'ום בבית-הכנסת

  1. תום הגיב:

    וכתוספת לדבריך על הקשר של פייטנים יהודים בישראל לארצות ערביות, בשיטוטי ביוטיוב נתקלתי בשיח ער ומלא חיבה בין מוסלמים בתימן ליהודים תימנים פה בארץ, סביב שירים של ציון גולן, שלום צברי, אהרון עמרם, ועוד זמרים וזמרות יהודים, וגם למרבה האושר -עבדך הנאמן

  2. עמרם נאווי הגיב:

    מאמר מעולה ומרגש.

    לכותב הקודם: הנה דיון באתר שמחבר מוסיקאים יהודי-מזרחים מישראל עם ערבים תימניים ברחבי העולם

    http://www.kedma.co.il/index.php?id=2061&t=pages

    ונה דיון אחר בגלגולו של פיוט, בו מוזכר חבושה בהקשר דומה והסטורי, ומודגשות המחוות הפונטיות שהוא עושה לשיר המקורי

    http://www.kedma.co.il/index.php?id=2447&t=pages

  3. עוזר הגיב:

    ה…"אשכנזים גוברים" מינוח כל כך אציל לעומת ה…גוברים עליהם מדובר –
    הם גוברים בכל מקום… הממשלה שלהם, הכל שלהם: גם הכשלון ביצירת יחסי שלום עם הערבים… הופתעתי מעוז רוחו של חבושה.

  4. פינגבאק: מן המקורות (ל"ג): מרן הרב עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה | אלמוג בהר

  5. פינגבאק: חבלים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s