הרהורים בעקבות "ערסים ופרחות" (הכיוון מזרח 16)
הכיוון מזרח, גיליון 16, "ערסים ופרחות", עורכים: בת-שחר גורפינקל ועמרי הרצוג, קיץ תשס"ח, 2008.
אני יכול להבין שני כיווני עיסוק ומחשבה ב"ערסים ופרחות" בישראל היום (של מזרחים, אבל גם של כל אדם ביקורתי). האחד בוחן אותם כמושגים, ועושה היסטוריזציה וקונטקסטואליזציה של יצירתם והתפתחותם, בתוך יחסי הכוחות (האשכנזיים-מזרחיים) בישראל; השני בוחן את הופעתם ופעולתם בעולם, ורואה כיצד הם השפיעו על העולם (בקיבוע הסטריאוטיפ של ה"מזרחי" בישראל), וכיצד העולם שב והשפיע עליהם, כולל הניכוס הנגדי שלהם, המזרחי (בדומה לאימוץ כינויי גנאי על-ידי קבוצות מיעוט שונות), וכולל התוצרים החברתיים ה"היברידיים" שלהם, אשר מתוך הגבולות שבהם הם ניצבים אומרים משהו מעניין על המושגים, תוצרים כמו אלו הנזכרים בגיליון: "הפריחה הצפונית", "הערס הרוסי", הערסית והפרח.
נקודת הפתיחה בעיניי היא, שלמרות שאנחנו בוחנים אותם יחד, הרי שבערבית, שפת המקור של שני המושגים, הם מאוד שונים: פְרֵיחָה הוא שם נפוץ מאוד בעולם הערבי לאישה, שמשמעותו שמחה, וזה היה שמן של הרבה מהסבתות שלנו כשהן הגיעו לישראל (וחלקן הפכו לשמחה או פרחיה, חלקן נשארו פרחות); עַרְס הוא סרסור, וכמובן שלא היה שמו של איש. השם הראשון הוא ברכה בערבית, השני קללה (כמובן שלעיתים, כיאה לעולמנו הגברי, ערס נהגה בערבית כמו "ממזר" ביידיש, קצת כמו דון-ג'ואן האירופי, כסוג של מחמאה, ובדרך שכזאת, מעיד רוביק רוזנטל, התקבלה מילה זאת בעברית של הפלמ"ח, ונרשמה במילונים כ"אַרְס"). מעניין כיצד בעברית הברכה והקללה הערביות הפכו לאחד, זכר ונקבה שעל שניהם רובצת קללה.
הכינויים הללו התחילו כסימון אתני מנמיך ולעגני של מזרחים על-ידי צברים אשכנזים, וגם היום הם מופעלים על-פי רוב על מזרחים. אני רואה כיצד גם היום הכינויים הללו הם משתקים, מדכאים. כשהתלמידים שלי משתמשים בכינויים הללו, אני תמיד חוזר לערבית, ותמיד פותח בשאלה "מישהו יודע ערבית?", ואז "מישהו יודע מה משמעות השמות האלו בערבית?". עצם הנוכחות של הערבית כעוד שפה, עוד אפשרות לפרשנות, משחררת לרגע מעריצות העברית בסימון חורבננו.
היה מי שאימץ לכאורה את הכינויים הללו, כעופרה חזה בשיר הפריחה (שכתב כמובן גבר אשכנזי, אסי דיין, כמו שאת "ילדים זה שמחה" הלכאורה מזרחי כתב יהושע סובול), ואני וודאי שאיני רוצה לשלול אפשרות זאת וזכות זאת של זיהוי עצמי (למרות שמאמצי הכינויים, אגב, אינם רבים – ולטעמי יש הבדל גדול, כאמור, בין הפרחה לערס). אבל האפשרות לחגוג בדיעבד כינויי גנאי, או לנכס אותם אינה פשוטה. כמורה אני רואה כיצד הילדים שאני מלמד, בבית-ספר "קדמה", בגלל שהם מזרחים משכונות מוחלשות, מזוהים על-ידי כל מבט חיצוני כפרחות וערסים. הם יודעים את זה, וכמובן מנסים להשיל מעל עצמם את הכינוי הזה – ולזרוק אותו על אחרים. זאת הרי הדרך היחידה להיפטר מדבר-מה כבד כל-כך בגיל 15 – לזהות את מי שהוא באמת ערס, את מי שהוא יותר ערס ממך, ולסמן אותו. כי מישהו צריך להיות ערס, אחרת לא היו אומרים את זה להם (לא הייתי כותב את השורות האחרונות על הפרחה, כי "פרחה זה יפה" כתב סמי שלום שטרית, פרחה זאת ברכה).
אני רואה כיצד בתוך השימוש האין-סופי במילים פרחה וערס בארץ, אי-אפשר פשוט להתעלם מהן, ולקוות שהן יעלמו (אנחנו מתכווצים כל פעם שאנחנו שומעים את המילים האלו, אבל כשאנחנו מנסים להיות אלו שמעלים את המילים לסדר היום הציבורי, התרבותי או האקדמי, אנחנו אלו שיוצרים בעיה, שמעוררים שד מרבצו). המילים האלו לא יעלמו, גם אם הזיהוי האתני הצר השתנה מעט, התגוון. צריך כצעד אמיץ לשים אותן בחזית ולבחון אותם, להציף את הנושא. הן כבר קיימות, ואפילו אם הצבר שיצר אותן או השליך אותן יתנצל ויגיד שהוא חוזר בו, הן לא יעלמו.
כדאי להציף אמירה כמו של ג'קי לוי, שאמר לפני כמה שנים שהערסיות היא תופעה ישראלית, הורינו וסבותינו וסבינו בעולם הערבי לא הלכו כך, דווקא העדינות אפיינה אותם. וכדאי לדון באמירה הזאת – מצד אחד בהבחנה שהיא מציעה, על השינוי בגורל המזרחי, במאפיינים החברתיים המזרחיים, עם המעבר מארצות המוצא לארץ, ולמעשה עם יצירת ה"מזרחיות" בארץ, כלומר הוא מצביע על הישראליות של הערסיות, ולא המזרחיות שלה. לצד זאת, באמירה זאת יש אולי אתגור של ההיסטוריה, אבל לא של ההווה; הדברים הללו מקבלים את "קיומו" של הערס, את קווי אופיו כפי שאופיינו, בלי לקשור את ה"ערסיות" למצב החברתי, לעוני, לשבר של קהילות ומשפחות, למערכת החינוך, לתיוג חברתי ואתני, להתנהגות של המשטרה, מערכות המשפט (ובלי לבחון את הדברים כחלק ממערכת תרבותית הגמונית); בחינות מסוגים אלו מובילות אותנו בטבעיות לאפולוגטיקה, בה החוקר המזרחי מתנצל על מה שהוביל את אחיו ש"נשאר" בשכונה אל הערסיות (בלי לפרק את מושג הערסיות, את מה שנכלל בו ומה שלא נכלל בו), אבל יכולות גם להוביל למחאה, לפוליטיזציה ולדרישה לשנות את הדברים.
כמי שגדל ברעננה, בעלת הרוב האשכנזי, אני יודע שאלימות היא מאפיין ישראלי הרבה לפני שהיא מאפיין מזרחי; כמובן, לכל קבוצה, ולכל מעמד כלכלי, יש דרכים אחרות לאלימות בחברה הישראלית, ואין אלימותם של טייסים כאלימותם של שוטרי מג"ב כאלימותם של פקידים בבנק כאלימותם של אילי הון. המאפיין הראשון של אלימות בחברת הילדים והנוער, המכות, לא נפקד גם בבתי-ספר שחסרו להם מי שיכנסו לקטגוריית הערס מבחינה אתנית; וגם תכונות אחרות שיוחסו לכאורה למזרחי, או לערס, כמו מזג חם, תובענות, חוצפה וכו'.
אני חושב ש"הכיוון מזרח", בבחירתו להעלות את הנושא בגיליון האחרון, בבחירות להציף את הנושא הזה שכל הזמן גם קיים וגם מושתק, גם מבטא גזענות בוטה וגם הוא כבר בכלל לא עדתי, הוא עבר, או שהוא סוג של אופנה (כי הרי היום הערסים והפרחות בעצם שולטים), ממלא תפקיד חשוב. הצפה של המושגים הללו בשדות התרבות, התקשורת והאקדמיה, בלי לברוח מהם (כאשר כל מי שעוסק בהם אוטומטית מואשם), בלי להשליך אותם בחזרה על אחרים, היא משמעותית. לצד זאת אני מוכרח להצביע על הקושי שלי, ולומר שאני "עדיין" לא יכול או מוכן לעבור מעיסוק ביקורתי במושגים האלו אל שלב שבו אני חוגג אותם, כי בשבילי הם עדיין יותר מכווצי בטן מאשר מרחיבי לב.
בימת קדם, הכיוון מזרח:
http://www.bimatkedem.co.il/site/magazine/h_m.php?magazine=18
עוד על הגיליון:
http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/794/939.html
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,30386,.aspx
אלמוג בהר 
עד כמה שידוע לי ה"פריח'ה" מקורה ב"פרח'" שפירושו – אפרוח. זהו משקל ההקטנה בערבית (כמו ה"ח'ביזה", ומשמעות המילה – פרגית.אמנם קיים השם הפרטי "פריחה" שמשמעותו – שמחה, אבל הוא לא קשור ל"פריח'ה"
אכן השורש פרח' (בח'ית לא גרונית, כ"ף לא דגושה) הוא אפרוח, אבל השורש פרח (בחי"ת גרונית) הוא שמחה. מדובר בשני שורשים שונים, והשם הפרטי הנפוץ לנשים פריחה ופרחה בא מן השורש פרח הגרוני, שמחה.