מחמוד דרוויש: מצב המצור של השירה

מחמוד דרוויש: מצב המצור של השירה

מעט יותר משנה לפטירתו

 

 

א.

            איך כותבים שירה בעת מצב מצור? ומה הוא מצב המצור של השירה עצמה? מה הם חובותיה ובריחותיה של שירה בעת מצב מצור?

            אפשר לומר שמחמוד דרוויש ביקש, מצד אחד, להביס את המצור בעזרת השירה, והאמין בכוח השירה לעמוד מול המציאות ומול הצבאות. אבל מצד שני הוא גם הודה לא פעם בתבוסתה של השירה מול המציאות, וכך למשל הוא כתב באירוניה בשיר לסמיח אלקאסם, "קראתיך נרקיס כרוך סביב לבי": "התאמין עדיין כי השירים חזקים מן המטוסים?" (בין שני חצאי התפוז, עמ' 19). יש לנסח על כן את הצד האחד אחרת, לא כניסיון פשוט לנצח את המטוסים בעזרת שירים, אלא כאמונה שאם כמובס ההיסטורי לא תספר את סיפורך, אזי ימחקו לא רק את כפרך, אלא גם את שמו וסיפורו וסיפורך, ולא רק בתודעתם אלא גם בתודעת העולם, בתודעת עמך ובסופו של דבר גם בתודעתך שלך. ואז תבוסתך תהיה מוחלטת.

            הקרב על הזיכרון, מבחינת המשורר, לעיתים אינו חשוב פחות מן הקרב על הקרקע, כיוון שללא הזיכרון לא יהיו לך סיבות להיאבק על הקרקע. את המובן הזה מסמל יותר מכל שם ספר הפרוזה שכתב דרוויש על המצור בביירות, "זכר לַשכחה". בתוך עידן השכחה וההשכחה שבו אנחנו חיים, בו המנצחים שוקדים על מחיקת זכר המובסים יום יום, ומנסים להיאבק אף בזכרון המובסים עצמם, ואנחנו עדים בחודשים האחרונים לעליית חוקים האוסרים לומר נכבה, או לקרוא למקומות בארץ בשמותיהם הערביים, יש להניח לפחות "זכר לשכחה". תפקיד זה של מספר נִשכחות המובסים מסומן אצל דרוויש בדברי האב לבנו בשיר "נצח הצבר", בספר "למה עזבת את הסוס לבדו", ברגע החורבן הפלסטיני של 48: "עוד תגדל, בני / ותספר למי שיִרשו את רוביהם / את קורות הדם על הברזל…" (20). כך גם בשיר שכתב דרוויש כהספד לאדוארד סעיד, "גלות (4) – דבר והיפוכו [לאדוארד סעיד]", בתוך "כפרחי השקד או רחוק יותר", שם הוא כותב על סעיד ש"היה כַּגיבור הָאֶפִּי האחרון / המגן על זכותה של טרויה / לחלוק את הסיפור" (107)

            במובן מסויים מתאר דרוויש את עצמו דרך דבריו על סעיד, כנאבק בשמם של המנוצחים, בני טרויה, לספר את הסיפור שהומרוס לא סיפר, בתוך מציאות שהיא מאוד לא הומרית, כפי שכתב בספר "מצב מצור", בהודיעו להומרוס שהגורל ברמאללה שונה מזה שהוא הכיר ביוון: "כאן אין הקשר הומרי לשום דבר… כאן יש גנרל חפירות שמחפש מדינה ישֵנה / תחת חורבות טרויה העתידית" (14). רמאללה היא "טרויה העתידית" שאויביה צרים עליה להחריבה, אך הרוחב והנפח של העלילה ההומרית אינו אפשרי לגביה, עליה לא יכתבו אודיסיאה ואיליאדה, ואכן דרוויש כתב עליה שברי שירים והרהורים. דרוויש חש כי אם הבנים של טרויה עתידית זאת לא יכתבו את הנרטיב שלהם הם יעלמו מן ההיסטוריה ויהיו מוכרים רק דרך ההיסטוריה של המנצחים, של הומרוס שימנו הישראלים. לעומת זאת, מניח דרוויש, אם הם יכתבו, יש סיכוי שהנרטיב שלהם ינצח בסוף את נרטיב המנצחים, אולי בזכות יפי הסיפור, אולי בזכות הצלחתם לשכנע את הקוראים בצדקתם.

            שירתו של דרוויש נכתבה פעמים רבות תחת מצור: תחת הממשל הצבאי במדינת ישראל הצעירה, כאשר היה נדרש להתייצב אצל פקידי הממשל ולהוכיח כי אינו יוצא את חיפה (ודרוויש נכלא בעוון יציאתו מחיפה לקרוא שירים באוניברסיטה העברית בירושלים ללא אישור), בביירות המופגזת והמכותרת על-ידי צה"ל ב-1982, בפלישה הישראלית לרמאללה ב-2002. לצד זמני ההווה הללו של המצור שירתו תמיד חזרה אל רגע המצור הקדמון, שבו היה ילד בן שבע, אל כפרו אֶלְ-בִּרְוֶה שהוחרב ב-1948, אל גלות משפחתו ללבנון, אל החזרה כעבור שנה כמסתננים (ואחר-כך כנוכחים-נפקדים) לגליל, לכפרו שאינו נמצא, תנועה עליה אמר דרוויש: "לא הבנתי מדוע הרסו את העולם הזה, ומי הם אלה אשר הרסוהו. פליט הייתי בלבנון, וכעת פליט אני במולדתי" (בתוך אחרית-הדבר של סלמאן מצאלחה ב"זכר לשכחה", עמ' 161).

            דרוויש מייצג בהקשר זה, בריבוי הפנים של סיפורו האישי והמשפחתי, את המצב הפלסטיני בחצי השני של המאה העשרים: הגלות מהגליל ללבנון ב-48, השיבה לגליל לכפר ההרוס ולחיים כפליט פנימי (נוכח-נפקד), החיים כפלסטיני אזרח ישראל תחת הממשל הצבאי, היציאה שלו אל הגולה הפלסטינית, ההצטרפות לאש"ף, המצור על ביירות והיציאה ממנה, החיים בתוניס, כגולה בפאריז, ברמאללה לאחר הקמת הרשות הפלסטינית ובעמאן; ואולי עובדת הגיוון הרב של התנסותו האישית, וחיבורה לתחנות קולקטיביות כה רבות של עמו, סייעה בהתקבלותו כמשורר לאומי.

            מה היא שירה תחת "מצב מצור", אם כן, כשם ספר שיריו של דרוויש (שזמן כתיבתו ומקומה כתוב בראשו, ומתייחס לזמן מצור ספציפי: "ינואר 2002, רמאללה")? מצב זה מצטייר קודם כל כבולע אל תוכו את כל הזמנים והמצבים האחרים, את העבר והעתיד, משכיח את אפשרותו של "מצב רגיל", אם היה כזה אי פעם, ודורש את כניעתה של השירה, שתיקתה או השתקתה. ב"זכר לשכחה" האריך דרוויש עד מאוד, ודווקא בפרוזה ולא בשירה, על חוסר היכולת לכתוב שירה בזמן מצור, והסביר כיצד העיסוק במצור לא מאפשר את העיסוק בספרות: "אני מפסיק לחפש מטאפורות, אני מפסיק לעסוק בפרשנות, כי מטבען של מלחמות לבזות את הסמלים ולהחזיר את יחסי האדם, המקום, הזמן והיסודות אל חומרי-הגלם הראשוניים שלהם, כדי לשמוח במים המטפטפים מברז שבור בצד הדרך. כי כאן משולים המים לנסים ולנפלאות" (10). בראיון סיפר דרוויש על הקושי לכתוב שירה גם ברמאללה: "שירה דורשת מנוחה. המצב ברמאללה לא מאפשר לי את הלוקסוס הזה. להיות תחת כיבוש, תחת מצור, מצב זה לא נותן השראה טובה לשירה. עם זאת אני לא יכול לבחור את המציאות בה אני חי, וזו הבעיה העיקרית של הספרות הפלסטינית: אנחנו לא יכולים לשחרר את עצמנו מההוויה ההיסטורית".

            הספר "זכר לשכחה" נפתח בצורך בקפה, ומולו בקושי שהמצור יוצר, בשל ההפצצות התכופות שבו, לאדם המבקש לבשל קפה על הגז בסמוך לחלון הגלוי למפציצים וליורים, כאשר אפילו זרם המים אינו בטוח. דרוויש מבקש הפסקת-אש למען הקפה: "נפשי יוצאת אל ריח הקפה. רק חמש דקות אני מבקש, חמש דקות של הפסקת-אש למען הקפה" (8). במצור על רמאללה ביקש דרוויש הפסקת אש מסיבות שהן אולי "רציניות" יותר מקפה: "הפסקת-אש בבקשה, לבחינת ההוראות: / האם ניתן לכתת מטוסים לאִתים? / אמרנו להם: הפסקת-אש בבקשה, לבחינת הכוונות, / הן יתכן שיסתנן קורטוב פיוס לַנשמה. / ואז, בעזרים פיוטיים, נתחרה ונחליט / מי אוהב את הדברים יותר. / ענו לנו: וכי לא ידעתם שפיוס פנימי / עלול לפתוח את שערי מבצרנו / בפני סולמות החִיגַ'אז והנַהַוַנְד? / אמרנו: ואז מה? ואם כן?" (85).

            במקום ההתמודדות הצבאית, שבה הוא מוצא עצמו חסר סיכוי, מבקש המשורר כי תתקיים תחרות שירה בין הפלסטינים לישראלים. בכך הוא מבקש להגשים את חלומו של המשורר, אולי של כל משורר, להפוך את השירה לאבן המבחן של המציאות. בראיון התייחס דרוויש לתחרות מעין זאת הקיימת כבר בינו לבין יהודה עמיחי, אשר בה נבחן לדבריו: "מי בעל השפה באדמה הזו? מי אוהב אותה יותר? מי כותב עליה טוב יותר?"

            התשובה הישראלית שמביא דרוויש לבקשת הפסקת-האש מגיעה גם היא מתחום השירה, אומנם המוזיקה, והיא סירוב. הסירוב לפיוס נובע מפחד תרבותי מפני הסולמות המוזיקליים הערביים, המַקַאמַאת. בתשובה זאת מצטיירים הישראלים כיושבים בתוך מבצר ששעריו סגורים, אומנם מרצון, כנתונים אף הם במצור, לא פחות מאסיריהם, בשל החזקתם את האסירים בין חומות הסוגרות גם עליהם. במובן זה דרוויש קורא את המצור עליו, ואת ההתבצרות הישראלית, בין השאר, כתוצאה של פחד ישראלי מן התרבות הערבית, כאקט אוריינטליסטי, ובמובן זה כחולשה ישראלית (דרוויש מקדיש את אחד משירי ספרו למעין-מזרחן: "נניח שאתה צודק – / נניח שאני טיפש / ולא משחק גולף / ולא מבין בטכנולוגיה / ולא מסוגל להטיס מטוס – / כלום בגלל זה נטלת את חיי והפכת אותם לחייך? / אילו היית האחר, ואני הייתי האחר, / יכולנו להיות ידידים ולהכיר יחדיו בכורח הטיפשות… / כלום אין לַטיפש, כמו לשיילוק, / לב, ולחם, / ועיניים שנמלאו דמעות?" (71)).

            באחד משברי השירים הראשונים בספר מופיע רעיון נוסף הקושר את המצור לתרבות: "המצור הזה עוד יתמשך עד שנלמד את אויבנו / מבחר משירת הגַ'אהֶלִיֶה" (9). עלי להודות באופן אישי כי מילים אלו הן שפיתו אותי, ואף תבעו ממני, להיכנס אל תוך שירתו של דרוויש לפני שנים. ברגע הראשון הקסם שלהן היה בהצעתן לפתור את המצור דרך התרבות, בראייתן את מסורת השירה הערבית שקודם לאיסלאם כפתח לפיוס, אם היא תהפוך משותפת לערבים ולישראלים. ברגע השני הרהרתי האם דרוויש אינו שוכח כאן את מקומם של יהודים בתרבות הערבית, משירת הג'אהליה והמשורר הערבי-יהודי אַ-סַּמַוְאַל, ועד המאה העשרים, והמשורר היהודי-עיראקי אַנְוַר שאול, אשר היה חותם בכינוי אִבְּן אַ-סַּמַוְאַל, כממשיך בשושלת של משוררים ערבים-יהודים. למה, שאלתי את עצמי, פונה דרוויש אלינו כחיצוניים לתרבות הערבית? ברגע השלישי נזכרתי כי אכן אל תוך המבצר הישראלי לא נכנסו לא אַ-סַּמַוְאַל ולא אִבְּן אַ-סַּמַוְאַל, ובמובן זה אנחנו אכן נדרשים היום ללמוד מדרוויש "מבחר משירת הגַ'אהֶלִיֶה", אולי מחדש. במובן הזה מצב המצור של השירה הישראלית, להבחנתו של דרוויש, הוא סירובה לקרוא בשירת הג'אהליה.

            אולי אפשר לקרוא זאת דרך דבריו של דרוויש בראיון, שבו, בניגוד לרוב הסופרים הלאומיים, לא ניסה לטהר את הארץ ושפתה וההיסטוריה שלה ממערבולת זהויותיה, אלא ביקש להכיל הכל בתוכו, והסביר: "אני תוצר של כל התרבויות שעברו בארץ – היוונית, הרומית, הפרסית, היהודית, העות'מאנית. כל תרבות חזקה עברה והשאירה משהו. אני בן לכל האבות האלה, אבל שייך לאמא אחת. זאת אומרת שאמא שלי זונה? אמא שלי היא האדמה הזאת שקלטה את כולם, והיתה עדה והיתה קרבן". הוא הבהיר שמשמעות דבריו היא בין השאר שהוא "גם בן התרבות היהודית שהיתה בפלסטין", ולדבריו עם בוא פיוס בין הפלסטינים והיהודים "היהודי לא יתבייש למצוא את המרכיב הערבי שבו, והערבי לא יתבייש להצהיר שהוא מורכב גם מאלמנטים יהודיים". כפי שדרוויש הכניס את התנ"ך, אותו הכיר במקורו העברי, וגם את הברית החדשה, כמקורות דומיננטיים לשירה הערבית החדשה, לצד הקוראן ושירת הג'אהליה (השפעת שיר השירים עליו היתה נושא חביב בארץ, וחוקר מצרי דן בהשפעת ביאליק על שירתו; אבל עמדתו של דרוויש היתה למעשה שאלו, התנ"ך ובמובן מסויים גם הספרות העברית, הם שלו לא פחות מכך שהם של אחרים), הוא מציע למשורר העברי לפנות אל שירת הג'אהליה. ובמובן זה, כדי ששירת הג'אהליה תשוב להיות "שלנו", ולא רכושו של אחר חיצוני, עלינו לשקוד על לימודה מחדש, לפני שנוכל להכריז על כך.

 

 

ב.

            התקווה לסוף המצור, שמתקיימת בשירים שונים של דרוויש, היא רגעית, ואינה מתממשת. על כן שוקד דרוויש לתאר את המצור עצמו, אשר ממלא את חיי הכלואים בו עד בלי די (והוא מתארו בשברי שורות, כמזכיר להומרוס, כאמור, משהו על חוסר היכולת לכתוב אפוס ברמאללה): "במצור, החיים הם הזמן / שבין זכרון ראשיתם / ושכחת סופם" (11, "מצב מצור"); הנה השכחה, והנה בלבול הזמנים שיוצר המצור על הנצורים, שמופיע גם בכותרת המשנה ל"זכר לשכחה": "הזמן: ביירות, המקום: אוגוסט".

            גם בספר "מצב מצור" מקבל שוב הקפה השחור תפקיד, כפי שהיה ב"זכר לשכחה", אך הפעם הוא מוצע לצרים על-ידי הנצורים, כסמל לאנושיות, כדי להזכיר לצרים באופן פרדוקסלי כי גם הם בני-אדם, כמו הנצורים: "אתם העומדים במפתן – הִכנסו, / שתו אתנו קפה ערבי / [אולי תרגישו שאתם אנשים כמונו]" (16). אבל השיר אינו מסתיים בכך, בהזמנה הפתוחה, בהכנסת אורחים נדיבה עד כדי אבסורדיות, בהתבוננות בפגיעה באנושיותם של הצרים (שהרי גם הם כלואים, כאמור, בתוך המצור); השיר מסתיים בהיפוך, בשילוח הצרים הרחק, המזכיר כי גם הנצורים כבר אינם חשים בתוך המצור כבני-אדם: "אתם העומדים במפתני הבתים / צאו מהבקרים שלנו, / שנהיה בטוחים שגם אנחנו / בני אדם" (שם). כך המצור פוגע באנושיותם של הנצורים והצרים, אך בלי ליצור סימטריה מזוייפת ביניהם. מול חוסר תקווה זה הספר נפתח בהצהרה "נגדל את התקווה" (7), במעין הבנה כי אין תקווה תחת המצור אם לא מגדלים אותה, בין מובטלים לאסירים, בין כוונות ובצל בוסתנים ערופים.

            בספרו "זכר לשכחה", שנכתב בפריז לאחר צאתו של דרוויש מן המצור על ביירות, ומתאר יום אחד תחת המצור, מתואר מעין משא-ומתן עם הישראלים על יציאת אש"ף מביירות בזמן המצור: "אמרנו: נצא. דרך הים, אמרו. דרך הים, אמרנו… קודם כל שיתירו את המצור על הים, שיפנו את הדרך האחרונה לשובל דמנו האחרון" (10). החיים הפלסטיניים בלבנון מאז 48, כשלא היה לאן לחזור, הם פרדוקסליים, כאשר שוב ושוב מזכירים כולם לפליטים הפלסטינים את חוסר שייכותם הכפולה, ואומרים: "אינך משם. אינך מכאן. ובין שתי השלילות נולד הדור הזה" (16); על כן את שנת 82 אי אפשר לקרוא כשנת התחלת המצור, אלא רק כהמשכו, הטראגי והפרדוקסלי, כי מאז 48 הפליטים הפלסטינים בלבנון "המשיכו להיוולד בלי סיבה, לגדול בלי סיבה, לזכור בלי סיבה ולחיות תחת מצור בלי סיבה" (14).

            דרוויש מתאר כיצד הפך למשורר המחפש כל הזמן את העבר, את עברו, את רגעיו כילד בחוף הים של לבנון, אחרי שמשפחתו גלתה מן הגליל, כבר אחרי תחילת המצור אך לפני הבנתו כי חייו במצור, אולי ברגע התמימות האחרון: "גדלתי. הפכתי למשורר המחפש את הילד שהיה בו, הילד שעזבוֹ במקום כלשהו ושכחוֹ. המשורר גדֵל ואינו מרשה לילד הנשכח לגדול" (75). בספרו "כפרחי השקד או רחוק יותר" כתב על ילדותו: "חשבתי שאפשר להכיר מקום / על פי האמהות וניחוח המרווה. איש / לא אמר לי שהמקום הזה נקרא ארץ / ושמאחורי הארץ יש גבול ושמאחורי / הגבול מקום המכונה תפוצה וגלות / לנו. אז לא נזקקתי עדיין לזהות… לא זכרתי מילים כדי להגן על המקום / שלא יחליפוהו בשם זר המוקף / באקליפטוס. והכּרזות אומרות לנו: / לא הייתם כאן" (86-87).

            לבנון אינה זרה לו מזה שנים, אך היא הפכה חיפוש אחר דבר-מה שנעלם. והמצב הלאומי אליו הוא נולד קבע את גורלו כמשורר: "מטבח אלֵי טבח עמי מובל, ובתחנות החורבן הוא מוליד צאצאים, מסמן לאות הניצחון ועורך חתונות. / אם יש לפגז צאצאים – אנו הם. / אם יש לרסיס אבות – אנו הם" (77, "זכר לשכחה"). דרוויש כותב בהקשר של המצור על ביירות, על השיר "תעודת זהות", אשר כתב כמעט עשרים שנה קודם לכן בישראל: "רשום – אני ערבי, אמרתי לפקיד אחד, שאולי בנו מטיס את אחד המטוסים האלה. אמרתי זאת בעברית, להרגיזו. וכאשר אמרתי זאת בערבית, חלף זרם חשמל סודי בקהל הערבי בנצרת ושחרר את השד מהבקבוק… עד שהקריאה הזאת היתה לזהותי הפואטית" (148).

            בביירות חושב דרוויש על שינוי בשיר זה: "לא תפסתי שהייתי צריך לומר זאת כאן, בביירות: רשום, אני ערבי. האם אומר ערבי לערבים שהוא ערבי?" (148). הגלות הפלסטינית הוכפלה, ועתה נדרש דרוויש להוכיח ערביותו בביירות, לאחר שביירות במידות ידועות דחתה את הפלסטינים, ואפשרה את גירושם (ועוד לפני המצור התקוממה כאשר דרוויש הפלסטיני כתב שירי אהבה לביירות); המצב הפלסטיני בלבנון של שנות השמונים, שבהקשרו כתב דרוויש את שירו המפורסם "אנא יוסוף יא אבי", הזכיר את תחושת הבגידה של העולם הערבי בפלסטינים גם ב-48, ואת שכחת העולם הערבי את הפלסטינים שנשארו בישראל עד 67.

            את השיר "תעודת זהות" כתב דרוויש בשנת 1964, כאשר היה חבר במפלגה הקומוניסטית הישראלית. השיר פונה אל הפקיד הישראלי, אולי מן הממשל הצבאי, המשמש יריב ובן שיח להטיח בו את הקול הפלסטיני כמסמל את הקולקטיב היהודי-ישראלי, בניסיון להפחידו: "תִּרְשוֹם! / אֲני עֲרָבִי. / מִסְפָּר תְּעוּדַת הַזְּהוּת שֶלִי הוּא חֲמִישִים אֵלֶף. / יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים / וְהַתְּשִיעִי יָבוֹא אַחֲרֵי הַקַּיִּץ! / הַאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְּךָ? // תִּרְשוֹם! / אֲני עֲרָבִי. / עוֹבֵד עִם חֲבֵרַי פּוֹעֲלֵי הַמַּחֲצֵבָה. / יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים / אֲנִי מֵבִיא לַהֵם לֵחֶם / בְּגָדִים וּמַחֲבָּרוֹת / מִתוֹך הָאֲבָנִים.. / אֲני לֹא מִתְחַנֵן לִצְדָקָה מִדַלְתֵךָ / אֲנִי לֹא מְכָוֵץ עֲצְמִי עַל מִפְתַנְךָ. / אַז הָאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְךָ?… תִּרְשוֹם! / אֲני עֲרָבִי. / צֶבַע שְעֲרִי.. פֶּחָם / צֶבַע עֵינַי.. חוּם / תְּכוּנוֹתַיי: / לְרֹאשִי עָקַאל עֲל כָּפִיָּה / כַּף יָדִי חֲזָקָה כַּסֶלַע / כְּתוֹבְתִי: / אֲנִי מִכְּפָר שָכוּחַ חֲסַר-הָגָנָה / רְחוֹבוֹתָיו נְטוּלֵי-שֵמוֹת / וְכָל גְבָרַיו.. בַּשָּדוֹת וּבַמָּחֲצֵבָה / הָאִם זֶה מָכְעִיס אוֹתְךָ? // תִּרְשוֹם! / אֲני עֲרָבִי. / אֲתָּה גָזַלְתָּ אֵת הַפָּרְדֵסִים שֶל אֲבוֹתַיי / וְאֵת הַאֲדָמָה אֲשֶר עִיבַּדְתִי / אֲנִי וְכָל יְלָדַי / וְלֹא הוֹתַרְתָּ דָבַר לָנוּ וּלְצֵאצַאֵנוּ / מִלְבַד הָאֲבָנִים הָאֵלֶה.. / אַז הָאִם ממשלתכם תקח אוֹתָּן / כְּפִי שֶשָּמָעֲנוּ אוֹמְרִים? // לַכֵן! // תִּרְשוֹם בְּרֹאש הֶעֳמוּד הָרִאשוֹן: / אֲנִי לֹא שוֹנֵא אֲנָשִים / וְאֵינֵנִי פּוֹלֵש / אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב / בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל / הִזָהֵר.. / הִזָהֵר.. / מְהַרָעָב שֶלִי / מְהַזָעָם שֶלִי!" (מערבית: עירין סיגל וסמי שלום שטרית).

            השאלה החוזרת: "הָאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְךָ?", המתריסה, הבקשה הקבועה: "תִּרְשוֹם! / אֲני עֲרָבִי", המתריסה גם היא (אם כי מדינת ישראל העדיפה תמיד לדבר על "ערבים" ולא על "פלסטינים", וראו למשל הדיאלוג בין הגיבורה ב"באב אלשמס", אשתו של ח'ליל, לחוקרים הישראלים המבקשים לדעת היכן בעלה, שם היא קובלת על היותם של הפלסטינים הערבים היחידים בעולם, כאשר כל השאר מתוארים בתואר נוסף: הם סורים, מצרים, לבנונים, וכך הפכו הפלסטינים באופן פרדוקסלי, הקשור ביצירת הפזורה הפלסטינית ברחבי העולם הערבי, למגשימי הפאן-ערביות), ממקדת את השיר כפניה אל בן שיח ישראלי, כשיר תשובה ודיאלוג (אשר מהווה תרגום של דיאלוג שהתקיים במקורו, כפי שכאמור העיד דרוויש, בעברית). השיר מסתיים בגבורה לעתיד, בהזהרת המנצח בהווה, ובמובן זה מהווה דגם לכתיבתו המוקדמת של דרוויש, בו הגבורה, אשר אינה מתבטאת תמיד במציאות, מוצאת לה ביטוי בשירה.

 

 

ג.

            חשוב לקרוא, במסגרת ציון שנה לפטירתו של דרוויש בעיתון עברי וישראלי, את מה שכתב דרוויש על ההפגנות כנגד מלחמת לבנון הראשונה בישראל, ועל שירת המחאה העברית כנגד המלחמה: "לא שמחתי על ההפגנות בתל-אביב, שגונבות מאתנו את כל התפקידים. מהם הרוצח ומהם הקרבן. מהם הכאב ומהם הזעקה. מהם החרב ומהם הוורד. מהם הניצחון ומהם התבוסה" (93, "זכר לשכחה"). הניכוס הטוטאלי של ההיסטוריה על-ידי ישראל, וניכוס תשומת-הלב העולמית, ככובשים וכמבקרי הכיבוש, אינו מותיר לדרוויש גם לא את ההתנגדות וסיפור התבוסה, ובמובן זה גם השירה העברית צרה עליו ומצמצמת את אפשרויותיו (על-פי הבחנתו הישראלים באופן היסטורי חוששים לאבד את זהות הקורבן, שהיה בסיסי ליהודים לאורך דורות, ומבכים את החורבן שהם גורמיו): "הם זעקו במקומנו, התייפחו במקומנו…  האם יש משהו קשה יותר מההיעדרות הזאת? לא להביע ניצחון, לא להביע תבוסה, להישאר מחוץ לזירה, אלא אם כן אתה על תקן של נושא, שאחרים נותנים לו ביטוי כרצונם… עשרות שירים עבריים מנסים לבטא, במקום השירים הערביים, את המצור על ביירות ואת המחאה על הקטל. מהם החטא ומהם הכפרה, מהם ההרג ומהם הדמעות. מהם הטבח ומהם משפט הצדק" (93-94). כך נשאר מקום מצומצם עד מאוד למשורר הערבי, לדרוויש עצמו, אשר שמו מצור גם על זכותו למחות ולספר סיפור, וגם את סיפורו כמובס מספרים במקומו; זה ההפסד הגמור שנגדו הוא יצא בכתיבתו, כשביקש להותיר בידיו לפחות את הזכות לספר את התבוסה.

            הדברים הללו מעידים על מצבה הטראגי והפרדוקסלי של שירה תחת מצב מצור, מצב המצור שאחז ואוחז יחדיו בשירה הפלסטינית ובשירה הישראלית, כמובן שלא באופן סימטרי (לשירה הישראלית הפריבילגיה להתעלם פעמים רבות ממצור זה). השירה, החולמת להיות קול האסתטי או האתי, קול הנצח המורם מן ההווה, מושבת שוב ושוב אל הקונטקסט של יחסי הכוח הפוליטיים, בלי יכולת לבטלם או להתעלם מהם, גם כאשר היא מבקשת לכתוב כנגד ההיסטוריה. עמדתו של דרוויש היתה מורכבת, ובהזדמנויות אחרות הוא דיבר על רצונו להיות מתורגם ונקרא בעברית (וראו למשל דבריו בראיון: "הישראלים לא מעונינים ללמד את הסטודנטים שלהם שקיים סיפור אהבה בין משורר ערבי לארץ הזו. הייתי רוצה שהם יקראו אותי רק על-מנת ליהנות מהשירה שלי, ולא כנציג של האויב"). אבל חובה לזכור כי הקריאה, והדיאלוג שיכול וצריך להתפתח עם דרוויש בשירה העברית, ועם השירה הערבית בכלל, אינם משוחררים ממצב המצור בו אנחנו נתונים, עד שכחת ראשיתו, עד שכחת סופו, עד שכחת כל מה שקדם לו וכל מה שיכול לקרות אחריו.

 

 

פורסם במקור בגרסא מעט מקוצרת ב"הארץ", "תרבות וספרות", ערב שמחת תורה, יום שישי כ"א בתשרי תש"ע, 9 באוקטובר 2009, עמ' 1:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1119719&contrassID=1&subContrassID=18&sbSubContrassID=0

מתבסס על דברים ביום עיון לזכר מחמוד דרוויש במכון ון-ליר, "השירה הפלסטינית בת זמננו: המשורר מחמוד דרוויש", ז' באב תשס"ט, 28 ביולי 2009:

http://www.vanleer.org.il/eng/videoShow.asp?id=517

שיר שלי למחמוד דרוויש, מתוך "צמאון בארות", "לפני המצור ואחריו":

http://notes.co.il/almog/46772.asp

ביקורת שלי על ספרו של דרוויש, "כפרחי השקד או רחוק יותר", פורסמה ב"הארץ" ספרים, יום רביעי כ"ז בכסלו תשס"ט, 24.12.2008, עמ' 15:

http://www.notes.co.il/almog/51787.asp

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1049295.html

סיפור מתוך מחזור הסיפורים "אמירה בת סלימה", בספרי "אנא מן אל-יהוד", המוקדש למחמוד דרוויש:

http://www.notes.co.il/almog/60055.asp

הסיפור תורגם לערבית על-ידי מוחמד עבוד בעיתון "אל-מצרי אל-יום", ב-20.8.2009:

http://www.almasry-alyoum.com/article2.aspx?ArticleID=223092

 

 

קישורים נוספים:

תרגום של ששון סומך לשירו של דרוויש "תסריט מוכן מראש", שהתפרסם באותו גיליון של הארץ:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1119721.html

 

לאתרים לזכר מחמוד דרוויש:

http://www.mahmouddarwish.com/

http://www.mahmoud-darwish.com/

מחמוד דרוויש קורא מתוך "ציור קיר":

http://www.youtube.com/watch?v=coUnG3UfRwg&feature=related

לשירו של סמי שלום שטרית "ציור ללא קיר – קצידה למחמוד דרוויש":

http://www.kedma.co.il/index.php?id=2021&t=pages

לשיר "תעודת זהות" בתרגום סמי שלום שטרית:

http://www.notes.co.il/sami/4831.asp

 

מרסל חַ'לִיפֶה שר מחמוד דרוויש:

http://www.youtube.com/watch?v=CneRR_RQsNU&NR=1

http://www.youtube.com/watch?v=FFPOa_HZZYk&feature=related

http://www.youtube.com/watch?v=DJyKmW9STuk&feature=related

 

מחמוד דרוויש נולד ב-13.3.1941, בכפר אל-בִּרְוֶה, ונפטר ב-9.8.2008.

 

ספריו של מחמוד דרוויש שתורגמו לעברית:

זכר לשכחה, הזמן: ביירות. המקום: אוגוסט, מחמוד דרויש, תרגום, הערות ואחרית-דבר: סלמאן מצאלחה, ירושלים, שוקן, תשמ"ט, 1989.

בין שני חצאי התפוז, מחמוד דרויש וסמיח אלקאסם, תרגום והערות: חנה עמית-כוכבי, תל-אביב, הוצאת מפרש, תשנ"א, 1991.

פואמות, ניזאר קבאני ומחמוד דרויש, מערבית: שמואל רגולנט, מבוא: דוד שגיב, תל-אביב, הוצאת ע.י.ן., 1995.

מעבר לזכוכית ההיעדרות, מחמוד דרויש, תרגם מערבית והוסיף מבוא: פרץ-דרור בנאי, בת-ים, הוצאת תג, תשנ"ה.

ערש הנוכריה: שירים, מחמוד דרוויש, מערבית: מוחמד חמזה ע'נאים, תל-אביב, בבל, 2000.

למה עזבת את הסוס לבדו, מחמוד דרוויש, מערבית: מוחמד חמזה ע'נאים, תל אביב, אנדלוס, 2000.

מצב מצור, מחמוד דרוויש, מערבית: מוחמד חמזה ע'נאים, תל-אביב, אנדלוס, 2003.

ציור קיר, מחמוד דרוויש, מערבית: מוחמד חמזה ע'נאים, תל-אביב, אנדלוס, תשס"ו, 2006.

כפרחי השקד או רחוק יותר, מחמוד דרוויש, מערבית: עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט, אחרית-דבר וייעוץ: ששון סומך, הוצאת פיתום וספרי עתון 77, תשס"ט, 2008.