"או שהעוגה תגדל, או שלא תהיה עוגה"

"או שהעוגה תגדל, או שלא תהיה עוגה"

           

            ביום ראשון האחרון, ה-19.10.2009, נערך בסינימטק בתל-אביב "הכנס הארצי לתרבות מזרחית בישראל", בחסות קואליציית הארגונים, היוצרות והיוצרים לחלוקה שוויונית של תקציבי התרבות, מייסודה של תנועת "אחותי – למען נשים בישראל", ובהשתתפות ארגונים רבים דוגמת ממזרח שמש, מרכז אלישר, מרכז אדווה, הקשת הדמוקרטית המזרחית, קהילות שרות, אפיריון, אפיקים ועוד רבים; בכנס הוצג דו"ח נתונים על חלוקת תקציבי התרבות ומשאביה על-ידי מנהל התרבות, במסגרת תקציב משרד התרבות והספורט, דו"ח אותו כתבה, ריכזה וערכה שירה אוחיון לאורך חודשים ארוכים של מחקר, בסיועם של רבים.

            הכנס היה שיאה של פעילות שרחשה מתחת לפני השטח לאורך זמן רב, והצליח להציג על הבמה קואליציה רחבה של ארגונים ואישים, וכן להציג מסד נתונים מדוייק של שיעור התקצוב, או מדוייק יותר, אי-התקצוב, של תרבות מזרחית בישראל. אבל התקווה היא שהכנס יהיה למעשה נקודת פתיחה למאבק ארוך על שינוי המציאות העגומה שמתאר הדו"ח, ולא שיאו של המאבק.

            נתוני הדו"ח קשים, אבל הם כמובן גם צפויים לכל מי שמכיר את התחום. לצד זאת, בשל הצגת נתונים "נקיים", באחוזים, אחזה חלחלה גם בפסימיים ביותר, הבטוחים שהם מכירים את המצב, ואולי גם אחזה הבנה, ולוּ חלקית, לגבי המצב, בין מי שמאמינים ש"אין דבר כזה", ושכל הדיבור הזה על "אפליה" ו"קיפוח" הוא דיבור של שנות החמישים: במדור התיאטרון במשרד התרבות (התחום המתוקצב ביותר בין 15 המדורים), תיאטרון מזרחי מקבל 0.34% מהתקציב, תיאטרון אתיופי 0.38% ותיאטרון ערבי 2.9%; במדור המוסיקה האחראי על תזמורות, המוסיקה המזרחית קיבלה עד פירוק התזמורת האנדלוסית 8% מן התקציב, והמוסיקה הערבית 1%; במדור המקהלות קיבלו מקהלות מזרחיות 1.72% מן התקציב; במדור המחול אין כלל תקצוב למחול מזרחי, ערבי או אתיופי וכן הלאה.

            הפערים בתקצוב, הנקבע בהחלטת המדורים השונים במנהל התרבות של משרד התרבות, משתקפים או משקפים היטב את נוכחותם, כלומר אי-נוכחותם, של מזרחים, ערבים ואתיופים בוועדות המדורים השונים, לעומת אשכנזים (עם כל חוסר הנעימות, לכאורה או שלא לכאורה, בספירת "ראשים" על-פי עדות ומוצאים, הנתונים מוכיחים קשר מובהק בין היושבים בוועדות לקביעותיהם התקציביות): בין חברי המדורים במנהל התרבות במשרד התרבות, 67% הם אשכנזים, 18.3% מזרחים, 14.7% ערבים ו-0% אתיופים (החברים הערבים נמצאים כמעט אך ורק במדורי התרבות הערבית והדרוזית, והחברים המזרחים הם רוב רק במדורים "מורשת עדות ישראל" ו"תרבות בקהילה", וכלל לא נמצאים במדור אמנות פלסטית והמדור האחראי על פסטיבל ירושלים); הפער בין החברות הנשים במדורים גדול עוד יותר: נשים מהוות 39% מחברי המדורים, אך מתוכן 81% נשים אשכנזיות, 9.7% ערביות, 9% מזרחיות ו-0% אתיופיות.

            הקשר בין מי שמנהל ומחליט על התקצוב למי שמקבל בולט ובוטה, ומבטל את טענותיהם של אלו הגורסים שחברי הוועדות נבחרים אך ורק בשל מקצועיותם ולכן אסור להעלות לדיון את עדתם, ומדגים כיצד תחום התרבות, ומנגנוני הממשלה וועדותיה, כמו התחום האקדמי, הם מן האחרונים להשתנות, וכיצד למרות תדמיתם ה"מתקדמת" וה"ליברלית" הם למעשה מבצר האליטה הישנה, המדברות אומנם בשנים האחרונות על רב-תרבותיות ועל פריפריה, אך בעיקר כמס-שפתיים, כאשר הכסף ה"גדול" ממשיך לזרום לכיווניו הקבועים.

            אך מעבר לזהות חברי הוועדות, ואחוזי התקצוב בהווה, מסתתרת שאלה נוספת, הקובעת במידה רבה את חלוקת המשאבים: מהם הקריטריונים הקבועים במשרד התרבות שעל-פיהם יכולים גופים שונים לפנות לקבלת תמיכות? בחינת הקריטריונים מגלה כי אלו מתוכננים ומכוונים מלכתחילה להעדפה של תרבות אשכנזית ומערבית: הם מניחים למשל בקריטריונים לתזמורות מבנה של תזמורת מערבית ולא מזרחית או ערבית; כמו כן קיים מדור שלם, אופרה, שהוא מערבי בלבד (למעשה גם מדור המחול מסייע אך ורק למחול מערבי), בעוד האפשרות לקיים מדור שהוא אך ורק מזרחי תשמע מגוחכת או רחוקה מהמציאות.

            בהקשר זה כדאי לחדד את שאלת ההבדל בין תרבות אשכנזית ומערבית, אך כאן אתייחס לכך רק בקצרה; כמובן שאין זהות בין שני המושגים, והניסיון ליצור זהות ביניהם היה חלק מתהליך "התמערבות" של יהודי מזרח-אירופה, וחלק מתהליך המחיקה של התרבות המזרח-אירופית בארץ; איזון אחר בין השניים בקיום התרבותי בארץ, לטובת התרבות האשכנזית, עם פחות "התחמקות" ממנה לכיוון המערבי, יכול להיות תהליך חשוב, וישמח אם הוא יעלה כתביעה של ארגונים אשכנזיים. כמו כן כדאי כמובן לשים לב למידת הגמישות הקיימת בכל תרבות, למרות השימוש כאן במונחים לכאורה מהותניים וקבועים כמו "מזרחית", "מערבית", "אשכנזית", "ערבית" – תרבויות משתנות, משפיעות זו על זו, ומקיימים בתוכן מרחבים עצומים, אם תחומי מפגש עם תרבויות אחרות: כיום חלק נכבד מן הפעילות בעולם בתחום המוזיקה המערבית הקלאסית, למשל, מתקיים בדרום-מזרח אסיה (ובמצרים קיימת אופרה מצרית, למרות טענתי בפסקה הקודמת כי זהו תחום מערבי בלבד); הקשרים בין התרבות היהודית-אשכנזית לתרבות המערבית, ובין התרבות היהודית-מזרחית לתרבות הערבית השתנו עד מאוד לאורך המאה העשרים, ותהליך השינוי עצמו, ותהליכים של השפעה פנימית וחיצונית, הוא גורם מהותי בכל עולם תרבותי. מה שכן ברור בהקשר זה הוא כי לנוכחותו של עולם תרבותי הקשור אליו יש ערך עצום בזהותם של פרטים וקהילות, וכי בתהליכי כור-ההיתוך והדה-לגיטימציה של תרבות המזרח, התרבות היהודית והגלות בישראל נדחה (והתבקש להימחק) עושר תרבותי רב, שיכול היה להעשיר את החברה הישראלית (וכן לתרום לפיוס פנימי בתוכה, ולדיאלוג עם חלק העולם שבו היא מצויה, המזרח-התיכון).

            נוסף על כך, כל מנגנון התמיכות במשרד התרבות מבוסס על המשכיות משנים עברו, וכך כל מי שמקבל תיקצוב גבוה שנים ארוכות, כמו תיאטרון הבימה או התזמורת הפילהרמונית, סביר שימשיך לקבל תקציבים גבוהים, בעוד שגופים הנמצאים בתחילת דרכם רוב הסיכויים שיקבלו תיקצוב נמוך מאוד, או כלל לא יתוקצבו, וכך לא יתאפשר להם לצמוח או אף להתקיים. משמעות הדבר שעל אף שכיום, בשונה מלפני מספר עשורים, אין דיבור גלוי מצד המחליטים במשרד התרבות הטוען בבוטות לנחיתות התרבות המזרחית (או לאי-קיומה של תרבות מזרחית, או תרבות מזרחית גבוהה), בפועל משומר ומשועתק המצב הקיים, ולאחר עשורים ארוכים בהם נאבקה המדינה בתרבות המזרחית, היום יכול מנהל התרבות להתהדר במטרותיו בביטויים כמו: "טיפוח הפלורליזם וחיים של דיאלוג רבתרבותי", ו"טיפוח וביטוי לתרבות עדות ישראל והמגזרים השונים באוכלוסיה", כאשר למעשה באופן "טבעי" הוא משמר את המצב הקיים, בו מי שנדחק בעבר ממשיך להיות נדחק.

            צריך לומר זאת במילים פשוטות: לאורך מספר דורות מִמנו המזרחים, דרך השתתפותם במיסי המדינה, את מחיקת תרבותם. עתה, כדי לפתור מצב זה, לא רק שיש לתקן את הקריטריונים של מנהל התרבות ואת ההתפלגות האתנית של היושבים בוועדות, וכך לתקן במידת מה את חלוקת התקציבים, אלא שיש להתחיל בתהליך מכוון של בניית מוסדות תרבות מזרחיים (מן היסוד) בכל התחומים, ובתהליך של חינוך והכשרה לצורך כך; כלומר, לצורך תיקון, לא יספיק שוויון תקציבי מהיום, אלא העדפה תקציבית של תרבות מזרחית, ערבית ואתיופית, שתחזיר מעט מן התקציבים שנגזלו בעשורים הקודמים (לצד זאת אין לפסול תביעה כי במוסדות התרבות הגדולים, דוגמת התיאטרון והמחול הממוסדים, תהיה שותפות מזרחית בתהליכי הלקטורה ובחירת הרפרטואר, כך שיותר מתכני ההצגות יהיו קשורים לתרבותם של יותר ממחצית מאוכלוסיית ישראל, מזרחים, ערבים ואתיופים, מתוך חיבור עם מחזאים, כריאוגרפים, במאים, רקדנים ושחקנים מקבוצות אלו).

            כדי לייסד מחדש, למשל, תזמורת ערבית דוגמת התזמורת של קול ישראל בערבית, שסגרה השרה שולמית אלוני, ושהורכבה בעיקר מנגנים יהודים מעיראק וממצרים, יש צורך בהשקעה במערכת חינוך בה אפשרויות תרבותיות מזרחיות פתוחות לפני התלמידים מן הגנים ובתי-הספר היסודיים, דרך מתנ"סים שיש בהם אפשרויות לחוגי נגינה על עוּד וקַאנוּן ושירה מזרחית, ועד בתי-ספר גבוהים למוזיקה זאת; לצד זאת תהליך הבניה התרבותי המזרחי בארץ תלוי גם בשיתוף פעולה הדוק עם הציבור הערבי-פלסטיני בישראל, אשר גם בתוכו נפגעו מסורות רבות, אך במידה שונה.

            ואם להדגיש עוד יותר את עניין החינוך יש לומר, שכדי שיהיו מספיק תלמידים אשר ילכו לכיוונים אלו, יש להתמודד עם הניכור שיצרה החברה הישראלית בין חלק גדול מהמזרחים לתרבות המזרחית, עם ההירארכיה התרבותית האירופוצנטרית של ישראל, וגם עם מצבם הכלכלי המדוכא של רוב המזרחים, אשר אינו מאפשר להם לפנות לכיוונים אלו. כלומר השינוי במנהל התרבות כרוך בשינוי מערכת החינוך בכלל ושינוי היחסים בין מרכז לפריפריה מבחינה כלכלית ותרבותית. כדי שתלמיד יוכל לבחור לנגן על עוּד, או ללמוד ערבית כדי לתרגם מחזות ערביים לעברית ולהציגם בישראל, עליו להכיר את ההיסטוריה של המזרחים ושל המזרח (שכרגע היא חור שחור בספרי הלימוד הרשמיים), את הספרות המזרחית והערבית, את הפילוסופיה המזרחית והערבית וכן הלאה.

            המדור אשר בו התרבות המזרחית היתה מרכזית עד כה הוא מדור "מורשת עדות ישראל", הכולל בין השאר תקצוב של חזנות ופייטנות (אשכנזית ומזרחית), ותחומים נוספים. רבים מבאי הכנס נרתעו ממדור זה, העוסק ב"פולקלור" וכך מעניק לאמנות המזרחית תווית נמוכה (כך למשל "להקת ענבל" מוכרת כלהקת פולקלור ולא כלהקת מחול). אך יש להתמודד עם כך באופן מורכב: אכן נעשה לאורך שנים שימוש במושג פולקלור לצורך תיוג שלילי ונמוך של התרבות המזרחית, אך יתכן שגם אנחנו, כחלק מתהליך הבנייה מחדש, צריכים לנסח אחרת את יחסנו לפולקלור, לשנות את תיוגו כדי לשנות את מקומו החברתי, וללמוד גם ממה שנעשה במדור זה, ולא להשליכו בשל המטען השלילי שנלווה אליו מצד מקטרגינו. אפשר לדמיין כיצד יחככו ידיים בהנאה מקבלי ההחלטות במדורי משרד התרבות אם נעלה הצעה לסגור מדור זה, בשל הקושי המושגי שהוא מעורר אצלנו, ויאמרו לעצמם: אכן פעם למזרחים היה פולקלור ולא היתה תרבות, אז הכנסנו אותם לקטגוריה זאת, אבל עכשיו המזרחים החדשים אפילו פולקלור לא מכירים, שלא לדבר על תרבות, אז נסגור מדור זה, ובמקביל לא נכניס את התרבות המזרחית לשום קטגוריה אחרת.

            מדור נוסף שבו אמורה היתה במושגים הקיימים של מדורי משרד התרבות להיות בולטות מזרחית הוא "המחלקה לתרבות ואמנות בקהילה", האחראית על תקצוב אירועים בפריפריה, ואשר מטרותיה, על-פי היעדים אותם קובע מנהל התרבות: "לעודד פעילות אמנותית ותרבותית בקהילה בכל הארץ בפריפריה ובערי פיתוח… סוגי הפעילות והנושאים הנתמכים הם כל תחומי היצירה האמנותית של חובביםאוכלוסיית היעד בפעילות הנתמכת הינה כלל אזרחי מדינת ישראל". אך בפועל פעמים רבות מחלקה זאת מביאה מופעים מן המרכז אל הפריפריה, למשל במסגרת "אופרה בקהילה", או "הקאמרי הולך בשדרות"; כלומר במקום לתמוך ביצירה תרבותית בפריפריה, היא מייבאת את התרבות ההגמונית מתל-אביב, ואגב כך למעשה מתקצבת שוב את מוסדות התרבות התל-אביביים, ולא את המוסדות שמחוץ לתל-אביב.

            היחסים בין מרכז לפריפריה אינם פשוטים, וקשורים בהבדלים מעמדיים, כלכליים, אתניים, והבדלים הקשורים בדימויים וסטריאוטיפים; הפריפריה, לפחות חלק גדול וצעיר שלה, שואפת אל המרכז, בעוד המרכז שואף מקסימום לחופשה בצימר בפריפריה הצפונית; המרכז התרבותי נהנה כל הזמן ממשיכה של צעירים מוכשרים מן הפריפריה אל תוכו, לצורך רענון שדה התרבות המרכזי; בתהליך זה הפריפריה מרוּקנת שוב ושוב מחלק מן הכוחות היוצרים שבה, ואילו המרכז משיב לה ביצוא מרכולת תרבותו, בכסף מלא. יחסים אלו אינם פשוטים להתרה, וקשורים גם במרחב התרבות אשר מחוץ לשליטת משרד התרבות, הקשור לכוחות השוק (דוגמת ערוצי הטלוויזיה, והמוזיקה המסחרית), אך מן הדין שלפחות המדור העוסק בכך ינסה לשנות מצב זה ולוּ במעט, ולא יתאים עצמו לכוחות השוק. שאלה זאת פותחת למעשה את אחת הסוגיות הקשות שיש להקדיש להן את אחד הדו"חות הבאים, הפער בין מדינת תל-אביב למדינת שאר הארץ: מהם הפערים בתקצוב מוסדות בתל-אביב-רבתי ומחוץ לה? מה אחוז תושבי תל-אביב בתוך הוועדות, מול אחוז הלא-תל-אביבים? דומה כי יתגלו כאן פערים שאינם קטנים מהפערים בין מזרחים לאשכנזים (וכמובן שתי השאלות קשורות אלו באלו), ויתגלה כי מדינת שאר הארץ מממנת את מחיקת תרבותה על-ידי מדינת תל-אביב.

 

            מה עושים עתה? כיצד מתקדמים מנקודה זאת של המאבק, לאחר שלב החשיפה הראשונית של המצב, כדי לשנות את המציאות? דומה כי יש צורך, באופן מקביל ודומה לדו"ח הנוכחי, לסקור את התמיכות בתרבות העוברות דרך גופים אחרים, וביניהם משרד החינוך, משרד ראש-הממשלה, הרשויות המקומיות ומפעל הפיס.

            בנוסף לכך עולה הדילמה בין פנייה לבג"צ כנגד התקצוב המפלה, ניסיון להיפגש עם שרת התרבות (ואחר-כך עם שרים נוספים) כדי להציע תיקונים במצב, ויצירת שדולה בכנסת ובתקשורת כדי לקדם הצעות חקיקה שיחייבו שינויים בתקצוב מוסדות התרבות. דומני כי כדאי לפעול בכל הכיוונים הללו גם יחד, אך לשם כך יש צורך בהרחבת מספר הגופים הפועלים במאבק, כדי להבטיח את יעילותו.

            לצד התביעות לשינוי בקריטריונים של מדורי התרבות, ובאיוש וועדות המדורים, עלתה בכנס השאלה האם יש לבקש גם יצירת מדור נפרד במנהל התרבות, כמו מדורי התרבות הערבית והדרוזית, לתרבות המזרחית, כקטגוריה עצמאית, או שיש לחתור רק להשתלבות בתוך הקטגוריות הקיימות? שאלה זאת עוררה אי-הסכמה בכנס, ופחד של חלק מן היוצרים כי קטגוריה נפרדת תיצור גטו, ותהפוך את יצירתנו ל"לא ישראלית"; מול זאת עלתה התשובה כי אנחנו כבר גטו בתרבות הישראלית, וכבר איננו מוכרים כתרבות ישראלית, ועל כן אין לפחד מקטגוריה נפרדת, שיכולה להיות גם מעצימה, אם היא לא תשמש כעלה תאנה לאי-הכנסה של תרבות מזרחית לשאר הקטגוריות.

            דילמה זאת אינה תיאורטית הפעם, אלא שאלה מעשית, ואני חושב שיש לענות עליה ככזאת; דומני כי אין פסול בלפעול בו-זמנית בשני הכיוונים: כפי שהאופרה קיימת כקטגוריה עצמאית, ואינה פוסלת את האפשרות שאמנויות מערביות אחרות יתוקצבו בסעיפים האמורים להיות "אוניברסליים", כך קטגוריה מזרחית עצמאית (או קטגוריה משותפת מזרחית-אתיופית, שפלח עיקרי בתוכה יוקדש לתרבות האתיופית) לא צריכה לפסול תקצוב נפרד בקטגוריות האחרות; בעיקר אם היא נוצרת מתוך ההנחה שיש צורך בתקופה ארוכה של בנייה מחדש של מוסדות התרבות המזרחית בארץ, לאחר תקופת הדיכוי הארוכה של התרבות המזרחית.

            כמובן שיצירת קטגוריה זאת תפתח את השאלה הלא-פשוטה מה היא תרבות מזרחית בישראל; התשובות לכך חייבות להיות מורכבות, ולהכיר הן בשורשים התרבותיים השונים של יהודים בארצות השונות בהן הם חיו בעולם הערבי, המוסלמי והעות'מאני (ולמשל הקמת מרכז ללשון הערבית-היהודית, כפי שהוקמו מרכזים ליידיש ולאדינו), והן בחוויה של הדיכוי התרבותי והכלכלי של המזרחים בארץ, והן ביצירה שנוצרה בישראל מתוך אינטראקציה בין קבוצות מזרחיות שונות, או מול הישראליות; קטגוריה זאת צריכה להיות בדיאלוג הן עם התרבות הערבית (ובהווה התרבות הפלסטינית בארץ), הן עם התרבות היהודית לגווניה, והן עם החוויה המזרחית בארץ ועם מה שיצרו בפועל מזרחים בארץ (כך למשל כהגדרה יותר סוציולוגית הרוק העברי בשנות השישים השבעים היה במידה רבה יצירה מזרחית של מועדונים ברמלה ובמקומות נוספים). לצד זאת צריך גם להכיר את ובקיומה של תרבות מזרחית רוחשת בארץ, במקומות שונים ובמידה רבה דווקא בפריפריה, מחוץ לפריזמה של המשרדים, הוועדות והמדורים, ומחוץ לתקצובם.

            כל הדילמות הללו, המהוות גם פוטנציאל להרבה אי-הסכמות בין השותפים מלכתחילה במאבק, אינן צריכות לרפות ידיים. אבל צריך להבין שבמצב הנוכחי, שהוא נוראי, צריך להתגייס למאבק רחב, ולצרף לתוכו כמה שיותר גורמים, ולהופכו למאבק ציבורי פומבי, ולא להצטמצמם רק למאבק משפטי או ללובי מול השרה או מול הכנסת או מול מוסדות התרבות. וצריך להבהיר עניין נוסף: כרגע תקציב התרבות בישראל הוא 0.16% מכלל התקציב, והוא נמוך מדי בלי קשר למאבק זה; על-כן יש לגייס בקואליציה רחבה גם את מי שלא מזדהה מלכתחילה עם המאבק על התרבות המזרחית, כדי להיאבק קודם כל על העלאת תקציב התרבות לכדי חצי אחוז עד אחוז מהתקציב הכללי. חלק ניכר מן ההגדלה צריך לשמש לבנייה מחדש של התרבות המזרחית, הערבית והאתיופית בארץ, כדי להעשיר את עולמם של אזרחי המדינה ואת התרבות הישראלית הקיימת.

            רוב האמנויות, שאינן שוכנות דרך קבע בערוץ 2, נזקקות לתמיכה, ומתקשות להתקיים "בזכות עצמן", ללא סיוע ציבורי, במצב הכלכלי בארץ, ומצד שני הן דרושות לרוב הציבור, אשר אינו מבקש לטבוע בסוג התרבות המשווקת על-ידי הכלכלה. על כן יש להדגיש כי מאבק זה אינו מבקש לפגוע בתקצובם של מוסדות אחרים, אשר מתוקצבים אומנם יותר מן האמנות המזרחית, ולאורך שנים ארוכות, אבל גם הם מתקשים פעמים רבות לשרוד. אלא יש לצרף אותם יחד למאבק על הגדלת המאבק לכולם, ובפרפרזה מהופכת על משפטו הנודע של סעדיה מרציאנו, ממייסדיי הפנתרים, "או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה", יש לומר הפעם: "או שהעוגה תגדל, או שלא תהיה עוגה".

            הדברים המובאים בדו"ח בסוף המבוא בשם קואליציית הארגונים, על האפשרות שמהלך זה יעשיר את התרבות הישראלית, מדוייקים וראוי להביאם בשלמותם:

            "לכן אנו, הארגונים החתומים מטה, פונים אל שרת התרבות ומשרד התרבות, לחבור אלינו לייצר שינוי תרבותי גדול. שינוי אשר לא רק שלא יפגע בהמשך העשייה התרבותית העכשווית, אלא גם יוציא אותה מקיפאונה ויגרום להעשרתה, גיוונה, לפתיחותה ולהצלחת התרבות הישראלית בארץ ובעולם. שינוי אשר מצד אחד יחזיר את מורשת העבר המפוארת של כל קהילות ישראל, ובפרט את מורשת הפיוט והשפה העברית לגדולתן, ומצד שני, יציג את הגיוון התרבותי הרב והעושר התרבותי, שתרמו הקהילות השונות לחברה הישראלית, ויביא את מיטב היצירה הישראלית העכשווית התוססת שנוצרת בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של מדינת ישראל למרכז הבמה של התרבות הישראלית".   

 

ותוספת בעקבות הדיון באתר "העוקץ":

            נכון שנראה כי בשנים האחרונים פעילים רבים נואשו מן המאבקים הגדולים, על שינוי כל סדר העדיפויות של התקציב (הגדול) בישראל, ובמקום זאת אנחנו פונים אל ה"כסף הקטן", ובמקרה הזה, תקציב התרבות. בזמנים שבהם יש נציגים ספורים לשמאל כלכלי-חברתי בכנסת, וביבי-ליברמן-ברק מולכים עלינו, מאין נביא את האמונה שמאבק "גדול" הוא בר סיכוי? אז אנחנו מנסים לתקן במקומות בהם מדובר במליונים, ולא במליארדים, שעליהם איש לא ידבר איתנו.

            ובכל זאת, אולי יהיה נכון לכרוך את המאבק על תקציב התרבות במאבק על תקציב החינוך, שהוא אלמנט עיקרי בשאלות אלו. אחרת תבוא כלייה הן על התרבות והן על החינוך.

 

פורסם במקור בגרסא מקוצרת באנרג'י, ב-21.10.2009:

http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/956/794.html

ובגרסא מלאה בהעוקץ, 22.10.2009:

http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4546

 

 

ראו גם ההזמנה לכנס:

http://kedma.co.il/index.php?id=2632&t=pages

דבריה של שירה אוחיון לקראת הכנס ב"העוקץ":

http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4542

מאמרה של אורלי נוי בוויינט:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3789831,00.html

מאמרן של יפעת ביטון ותמי קצביאן באנרג'י:

http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/955/107.html

דבריו של מאיר עמור מן הכנס:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3793144,00.html

אורלי לוי על הדו"ח:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3793028,00.html

מאמרו של מתי שמואלוף בוואלה:

http://yarok.walla.co.il/?w=/5707/1593430

ידיעה בהארץ:

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1050,209,41066,.aspx

ידיעה בוואלה:

http://yarok.walla.co.il/?w=/5707/1591562

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

16 תגובות על "או שהעוגה תגדל, או שלא תהיה עוגה"

  1. שאול הגיב:

    מה שיצרה הציונית האשכנזית זה לא תרבות אלא קיטש דביק. הסלסול ,הפיוט,התורה והנוסח הבגדדי הם חלק ממני ואכן ליצירות שנוצרו במערב אני מתחבר.

    הציונות האשכנזית והקיטש האידישאי מעבר לזינגר ועגנון הביאו לנו רק זבל

  2. דודי הגיב:

    "בהקשר זה כדאי לחדד את שאלת ההבדל בין תרבות אשכנזית ומערבית, אך כאן אתייחס לכך רק בקצרה; כמובן שאין זהות בין שני המושגים" – כמובן! ולכן פירוט הנתונים החלקי שמובא כאן – "תיאטרון מזרחי מקבל 0.34 אחוז מהתקציב" וכן הלאה – לא אומר הרבה ויכול להטעות: כמה מקבלים מוסדות תרבות אשכנזיים – תיאטראות אידיים, מקהלות חסידיות? אני מניח שגם פירורים. חלק הארי של התמיכות הולך למוסדות שנכון להגדירם "מערביים".

  3. רני הגיב:

    מייצגים את רוב משלמי המיסים אז שלא תהיה בכלל שום הקצבה ציבורית לנושאי תרבות שום כלום אפס

  4. שאול הגיב:

    הכתרתה של פופיאה שחיבר מונטוורדי שורד 400 שנה

    ומה זה מירלה אפרת ?
    זבל

  5. רני הגיב:

    תן לי שם של יצירה מוזיקלית ערבית פרסית או הודית ששרדה 400 שנה?. הסיבה הראשית לדעתי שאלו יצירות אנונימיות ומושג העברה והשרידות והתווים והאמפרוביזציה הנו שונה לחלוטין במוזיקה המזרחית. אבל אם נהיה גסים כמוך ונשתמש במונטורדי או עזריה מהאדומים ומוזיקה כתובה אחרת של יהודי איטליה נוכל להשתמש במילים שלך לגבי מוזיקה מזרחית ואז נחייה בעולם שבנוי מהמילים הגסות שלך. המטרה באומנות בס"ה היא לא לחיות בעולם כזה או אולי אפילו לצאת ממנו ולו לשניה חולפת.

  6. שאול הגיב:

    חוברו לפני 700 שנה

  7. רני הגיב:

    זה נכון שכנראה חלק מהרומנסות הספרדיות הן בנות 700 שנה אבל בגלל שיטת הרישום ה"מקאם" שמאוד תלויה בלימוד האישי מסורתי של המוזיקה המזרחית, גם אם נותרו לנו רישומים גרפיים של המוזיקה של הרומנסות הספרדיות, אני לא בטוח בקיום תיעוד זה, וגם אם הוא קיים לא בטוח שהביצוע, גם בקול אדם שלא ככלים המוזיקליים נשאר "קבוע", זהה למה שהושמע אז. זה פחות בטוח כנראה מאשר באופרות קלסיות כך שכנראה בכ"ז התיעוד העתיק של מוזיקה מערבית מהימן יותר משל מזרחית-ערבית. בכל מקרה הרומנסות הספרדיות מציגות מסורות מוזיקליות מעורבות, אחרי הכל הערבים הופיעו שם רק במאה השמינית ומסורות אלו אינן מייצגות מוסיקה עירקית או פרסית. כמה מהימן, אם הוא בכלל קיים, התיעוד העתיק של אלו? איני יודע. כנראה המוזיקה ושיטת רישום המוזיקה העירקית הן המערכת הוותיקה ביותר של מוזיקה ערבית מזרחית, וכנראה שגם המסורות הטונליות הקצביות וכ"ו וייצוגן הגרפי מהימנים יותר מבספרד, כך נאמר לי ע"י מוזיקאי עירקי. בכל מקרה לא ראוי להעריך את החשיבות התרבותית לפי מדדים כאלו. אם זה חשוב לך אז זה חשוב. שום מוזיקה אינה מה שכתבת – עם כל הכבוד לך. הפתרון לבעייה שעלתה- הקצבת כסף למוזיקה מזרחית בישראל ויצירת קשרים אם רק אפשר עם מוזיקאים מזרחיים באשר הם. ולימוד נרחב של מוזיקה זו ברמה הכי מקצועית שאפשר. אין קשר בין זה לבין השפלת מוזיקה אשכנזית או מערבית..

  8. שאול הגיב:

    או העלמה והמוות ?

  9. רני הגיב:

    הרבה יותר במוזיקה מזרחית מאשר במוזיקת אידיש. חשבתי לתומי שהנושא איך מקדמים משגיבים ומרחיבים את המוזיקה המזרחית על כל ענפיה. טעיתי. מתנצל על בזבוז זמנך.

  10. רני הגיב:

    הרבה יותר במוזיקה מזרחית שחיה ומתקדמת מאשר במוזיקת אידיש שחוץ מפסטיבל אחד או שניים וחתונות דתיות היא גוססת. חשבתי לתומי שהנושא הנדון הנו איך מקדמים משגיבים ומרחיבים את התרבות המזרחית ונושאיה בייחוד המוזיקה המזרחית על כל ענפיה. טעיתי. מתנצל על בזבוז זמנך.

  11. טוני הגיב:

    הממסד הישראלי בו אתם לא תומכים הוא במה לפוסט-ציונות ושמאלנות-רדיקלית בה אתם כן תומכים,
    אם לא הייתם פוסט ציוניים אולי העם היה הולך איתכם.

  12. מואיז הגיב:

    בכול הדיון הזה שהשבוע נשפכו עליו מליוני מילים באינטרנט עולה עניין המוסיקה המזרחית שהיא יותר פופלארית מפעם, אבל לא בזה דנים.
    המוסיקה הפופלארים מתקיימת במרחב כלכלי קפיטליסטי בלבד: ירצו ייקנו לא יירצו לא יקנו. אנשים קונים מה שהם רוצים לשמוע, ואין סיבה שזה יהיה אחרת.

    השאלה כאן היא על תיקצוב, השאלה היא מה עושים בכספי המיסים שלנו, השאלה היא גם לאיזה ידיים מגיעים הכספים שלנו, של כולנו, של כל המיסים שכולנו משלמים.

    זו שאלה אזרחית ממדרגה ראשונה, הרבה הרבה לפני דיון על תרבות ומהי מוסיקה מזרחית ומה חשוב בה.

    המצב שבו מעל 90% מהכסף מגיע לידי אומנים אשכנזים הוא בלתי נסבל מבחינה אזרחית.

  13. עמרם הגיב:

    הנה ציטוט קטנטן מראיון שערך מתי שמואלוף עם שחקן (שחקן שייקספירי ענק שאיש כמעט לא זכה לראות בתפקיד שייקספירי!), אריה אליאס. הראיון מדבר על תחילת שנות החמישים, שבה לאופליה ולפרדרה היה מבטא רוסי או פולני כבד כמו ראש של אשכנזי…. הראיון המלא כאן
    http://www.notes.co.il/mati/17672.asp

    ש: מה ההבדל בין לשחק את פאוסט של מרלו במבטא עיראקי או מבטא רוסי?

    ת: צחקו עלי. המשורר אברהם חלפי ישב בשורה הראשונה למשל וצחק. אני זוכר שהייתי בצבא ולקח אותי יגאל אלון עליו השלום לתיאטרון ואמר הנה הבאתי שחקן. ושיחקתי להם את פאוסט של מרלו. אני זוכר שיואל זילברג, נעמי פולני ואחרים פשוט צחקו. אחר כך ראו שיש בי משהו תרבותי. אבל לא התקבלתי. לא התאמתי לשחקן שהם חיפשו, שיודע את השפה ויוכל להצחיק את הקהל. וזה למרות שהיו חיילים מזרחים גם בקהל. אמרו לי מה אתה רוצה להיות שחקן ?! עם המבטא שלך, אנשים לא יוכלו להאמין למה שתגיד.

  14. פינגבאק: who not to vote | אלמוג בהר

  15. פינגבאק: אנא אל תצביעו ל | העוקץ

  16. פינגבאק: מכתב פתוח לוועדת ארז ביטון להרחבת והעמקת לימודי המזרח בשיעורי הספרות במערכת החינוך העברית בארץ | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s