ביקורת על "תמביסרת – ציפור מרוקאית" לארז ביטון

 

 

"להיטמן כאן בין החיים בשנות החמישים בעיר לוד"

 

"תִּמְבִּיסֶרְת – ציפור מרוקאית", ארז ביטון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, התשס"ט, 2009.

 

ארז ביטון הוא בעיניי המשורר העברי החי הגדול של דורנו, ועל כן צאת ספר שיריו הרביעי, "תִּמְבִּיסֶרְת – ציפור מרוקאית", הוא אירוע מרגש עד מאוד. ביטון ממעט לפרסם, וכל שיר חדש שלו שראה אור בשנים האחרונות באחד העיתונים, האתרים וכתבי-העת היה כאוצר גנוז. ועתה הספר החדש מכנס את רוב האוצרות הגנוזים הללו מעשרים השנים האחרונות שחלפו מאז ראה אור ספר שיריו השלישי "ציפור בין יבשות". שני ספריו הראשונים, "מנחה מרוקאית" (1976) ו"ספר הנענע" (1979), הציעו מסלול חדש לשירה העברית החדשה, מסלול שהיא נענתה לו רק באופן חלקי בינתיים, אך זה עומד עדיין כפוטנציאל להיות עמוד התווך של השירה העברית הנכתבת עכשיו, או שתכתב בעתיד, וגם כעמוד תווך לקריאתה של השירה שנכתבה כאן בדורות האחרונים.

את ארז ביטון אפשר לתאר במספר דרכים, אשר חלקן נראות כסותרות, ולא במקרה: הוא גם מורד גדול בתוך מסורת השירה העברית החדשה, וגם מי ששב אל מסורות קודמות שהשירה העברית החדשה מרדה בהן, הוא גם אב מייסד של מסורת שירית חדשה, וגם ממשיך דרך ויורש של מסורות קיימות. מנקודת המבט של השירה המזרחית החדשה בישראל עומד ארז ביטון כאב מייסד, אשר מולו התגבשה מסורת שירית זאת, עם השילוב הייחודי שהוא יצר בין עברית לערבית, עם הבנייה מחדש של רצף הזיכרון דרך סיפורי המשפחה ודמויות ההורים, כאלטרנטיבה להיסטוריה הגדולה שדחתה אותם, עם הקריאה המחודשת שוב ושוב של רגע השבר וההגירה, עם העמידה הכפולה מבית ומחוץ גם מול הבית המזרחי וגם מול הישראליות האשכנזית, והתנועה שבין מחאה לבין גיבוש מחודש של זהות; המשכים מובהקים לשירתו אפשר לזהות למשל אצל ויקי שירן, מואיז בן-הראש וסמי שלום שטרית, אך כמובן שאפשר לראות השפעות שלו גם על אחרים, בשל הלגיטימציה שהוא העניק לעיסוק השירי בעולמות מסויימים ובחומרי חיים מסויימים, ובמובן זה ובמובנים נוספים הוא הרחיב את האפשרויות גם לשירה יהודית-אמונית, וגם לשירה אשכנזית, שאינה מתחפשת אך ורק לשירה ישראלית.

אבל בו בזמן עומדים ארז ביטון והשירה המזרחית החדשה בקשרים חזקים עם המסורות השיריות האחרות המקיפות אותם, ובמובן זה הם מסרבים להיבנות דרך מעשה נתק, דוגמת זה שעמד ביסוד האידיאולוגיה של היהודי/הישראלי החדש (שנולד מן הים), וביסוד השירה העברית החדשה, מעשה הנתק שבא לקטוע את שורשיו של היהודי מן הגלות, ושל היהודי המזרחי מן העולם המוסלמי: ביטון משוחח עם מסורת השירה העברית הארוכה מכולן, הפיוט, שהתמידה עד המאה העשרים (ושהשירה העברית החדשה פסלה אותה כבת שיח, ובלשונו של ביאליק: "כי מה-שיר ישראל בגולה – ציץ יבש"; ביאליק כתב זאת בשיר "שירת ישראל" בניסן תרנ"ד, ביושבו במזרח-אירופה), ומקדיש את אחד משיריו המופלאים, "לדבר בעצם הנהרה", לר' דוד בוזגלו, גדול פייטני מרוקו במאה העשרים; דרך מסורת זאת אפשר להבין הרבה מלשונו השירית, וגם את בחירתו לשלב את הערבית בשירתו, שלא היתה רק כלי של מחאה בקונטקסט ישראלי, אלא המשך במסורת שירי השילוב (המטרוז במרוקו) בין עברית לערבית בפיוט ובשירת החול (כך למשל אפשר גם למצוא את שורשי שירת המחאה המזרחית בארץ כבר בקינות על המעברות שכתב הרב שלם יחיא רדאעי בראשית שנות החמישים במסגרת מסורת הפיוט התימני והדגם של קינות תשעה באב, ומול קינתו של יהודה הלוי "אש תוקד בקרבי"); הוא משוחח עם השירה והסיפורים בלשון היהודית של משפחתו, הערבית-המרוקאית-היהודית (בניגוד לפסילה של שפות היהודים, דוגמת היידיש, בארץ, כחלק משלילת הגלות והגולה), ובמובן זה דוחה את הדיכוטומיה בין ספרות גבוהה לבין פולקלור, ומאפשר את כניסתה של המסורת הנשית, אשר רובה לא התקיימה בעברית, לשירה (וראו לדוגמא בשם ספרו החדש, "תִּמְבִּיסֶרְת", ציפור אגדית במסורת המרוקאית, המופיעה בשירו "אמי משדלת ציפור"); הוא משוחח עם ספרות ארץ המוצא, בערבית ספרותית, המהווה חלק מן הספרות הערבית החדשה שנוצרה במקביל לספרות המזרחית בישראל, אשר מולה הוא גילה פתיחות רבה בכתב-העת "אפיריון", וכך לדוגמא אחד משירי הספר החדש, "כשחבר נהיה אח", מוקדש לזכרו של המשורר האלג'יראי רַבַּאח בִּלְעַמְרִי, אשר ביטון מציין בהקדשת השיר כי גם הוא היה עיוור.

לצד כל אלו משוחח ביטון גם עם מסורת השירה העברית האשכנזית החדשה, הן עם זאת הביאליקאית, עליה התחנך בבית-הספר, והן עם זאת האקזיסטנציאלית-אישית (דוגמת שירתו של נתן זך), שבאווירתה פירסם את שיריו הראשונים; מתוך השיחה עמן הוא מעצב אלטרנטיבה, אשר אינה רואה הכרח לנוע בין קוטב קולקטיבי לקוטב אינדיבידואלי כקטבים סותרים, אשר אינה מקבלת את הפסילה של המסורות השיריות העבריות הקודמות השונות, ושל החוויה המזרחית, בגולה ובארץ, בעברית ובערבית, בילדות ובבגרות, בבית ומול החוץ, כחומר לגיטימי לשירה העברית החדשה (ובכך הוא שותף לאבות ישורון, שדחה גם הוא את דחיית השירה העברית האשכנזית את הגלות, והכניס לשירתו את היידיש והערבית); כך עיצב ביטון את שירת המחאה היפה ביותר בתוך השירה העברית החדשה וכנגדה. ובתוך מפגש המסורות הללו נוצרה המורכבות המרתקת של ארז ביטון, שאין שני לה בשירה העברית, ובמובן זה, למרות שאין הוא בין המשוררים הפורים בדורות האחרונים, הוא זכה לעצב שפה שירית שלמה המורכבת מישן וחדש, ולנסח עולם שירי חדש, ועל כן תרומתו לשירה העברית היא כבירה, ובעלת פוטנציאל, דווקא בשל היותה קול מחאה מול שבר גדול שהתרחש בארץ, לאיחוי מחודש של מסורת השירה העברית החדשה עם מסורות השירה העברית שקדמו לה, לאיחוי בין קודש לחול, בין לשונות היהודים לעברית, בין החוויה בגלות לחיים בישראל, בין החוויה המזרחית לחוויה האשכנזית, בין היהדות לערביות, בין מערב למזרח, בין הפרברים לתל-אביב.

בספרו הראשון, "מנחה מרוקאית", סיפק ביטון לקוראיו "דברי רקע ראשוניים", ושיר זה, שהיה מן השירים המכוננים של שירתו, נפתח בתיאור אמו: "אמי אמי / מכפר השיחים הירוקים בירוק אחר. / מקן הציפורים המחליבות חלב מתוק מכל מתוק, / מערש זמירי אלף לילה ועוד לילה" (45); בספר החדש, כמו בקודמים, מרכזי מקומם של ההורים, מופיעה האם לראשונה דרך סיפור לידותיה: "לאמי / לא חיו לה הילדים, / לאמי. // הראשון / לא חי לה הראשון, / שקראו לו דוד / על שם אביה. // השני / לא חי לה השני, / שקראו לו מאיר על שם רבי מאיר בעל הנס, / ולא היה לו נס לחיות. // השלישי / חי לה השלישי / שקראו לו יעיש, / שזה חיים / וזה הייתי אני, / וחייתי לה. // אבל / איזה חיים חייתי לך, / אמי" (12). גם ב"דברי רקע ראשוניים" עבר ביטון מתיאור אמו (דרך תיאור אביו) לתיאורו שלו, אך כאן המעבר מפתיע במיוחד, עם היותו הבן השלישי והראשון לחיות, עם כל הרגש הנפער במילות הסיום: "אבל איזה חיים חייתי לך, אמי", העובר מן הגוף השלישי של רוב השיר לפניה בגוף שני. מול שמו הראשון, יעיש, שהוחלף כשנכנס ל"בית חינוך עיוורים" בירושלים, בגיל 12, כאשר לדבריו המטפלת טובה אמרה לו: "השם הזה שלך יעיש, מה זה? ולפני שאני מגמגם תשובה בשברי מילים, היא אומרת: מעכשיו נקרא לך ארז. זה שם עברי יפה" (ארז ביטון 2006, עמ' 10), עומדת ההערה המרגשת "זה הייתי אני".

בשיר מרגש אחר הולך ביטון אל "בית הקברות בלוד" (13-17), ומונה את כל מי שחי ביניהם בילדותו בלוד ועתה הם בין יושבי וישני בית הקברות שבה: "הנה כאן רבי יצחק הזקן / ואשתו עִישָה העיוורת / אתו הייתי בא לבית הקברות הזה ממש / לקטוף תאנים וחרובים / ואני עומד על העץ / וזורק אל תוך טנא קטן שבידו / ולעת שקיעה, כשהיינו חוזרים עם סל מלא / היה נותן לי בנדיבות לבו / שתים שלוש תאנים / ואני מלא שמחה מיום של הנאה צרופה. / ואת הסל הזהוב / היה נותן לאשתו העיוורת… כאן אברהם המכונה הְנּוֹ / ועשו אתו חסד / שלא טמנו אותו מחוץ לגדר / שהרי / התאבד ביריה…  והנה הָרוֹן בן חְמּוּ / שנפל במלחמת ששת הימים, / אתו היינו מתפללים / בבית הכנסת הקטן / על שם אמא רחל. / והוא הרון, / היה עומד בראש השנה / וקורא בבכי את עקדת יצחק / ולא ידע / שקרא את העקדה של עצמו" (14-17).

השיר הוא מעין אזכרת שמות, ומהווה ניגוד חריף, אך גם השלמה, לניסיון השירי של ביטון בכל ספריו לספר את סיפור ילדותו בלוד, זאת שלפני התעוורותו, לספר את סיפורי אמו, על כפר הולדתה וחייה, אלו שלפני השבר בארץ (יחד עם שבר הפֶרָאן, התנור המרוקאי, בחצר הבית, בשיר "אַלְקֶסְקַס אוּלְפֶרָּאן"); מול אלו מופיעים עתה יושבי לוד המתים, ממרחק הזמן, ועל כן אין מתאים שהשיר יסתיים בהוריו, ואף יעבור מהוריו להתבוננות בעצמו: "והנה כאן קבר הורי הסדוק / שאנחנו אומרים כל שנה לתקן / ולא מתקנים / וגשם יורד עכשיו / ומחלחל / ואמי שלא עמדה בפני הקור / שלא פשטה מעליה / את הסוודר כל השנה // ואני היכן אטמן, / הייתי רוצה להטמן כאן / בין החיים / בשנות החמישים / בעיר לוד" (17). פתאום ממרחק הזמן המקום שמבקש המשורר לחזור אליו בזיכרון הוא שנות החמישים בעיר לוד, כאשר אז בשנות החמישים המקום לחזור אליו בזיכרון היה מרוקו, שבה נולדו הוריו (והוא נולד להם באלג'יריה).

טינת האם לקור חוזרת בשיר נוסף: "בבקרים של חורף / עשתה אמי מרק של חרירה / מסכה בו ממנה חום ביום קר / ותִבּלה אותו בחמדת לבה. // אל מול תריסים שבורים / שלושה וארבעה במיטה אחת / סביב לסיר מעלה אדים / שם עלו כמיהותינו האבודות. // שם הכנתי לך אמי / מעט חום לימים קרים / שם רקמתי לך אמי / הבטחות / לקיץ רב" (19). העבר בארץ ישראל היה מלא כמיהות אבודות, אבל מתוכן הבן יוצר חדש, מכין "מעט חום לימים קרים", רוקם "הבטחות לקיץ רב". בכמה משיריו היפים והמרגשים על אודות העיוורון, שפרסם ארז ביטון בשנים האחרונות (למשל בכתב-העת "אורות"), ובחר שלא לכנס בספר זה, מופיעה תמונה דומה של ילד הבונה מתוך שבר חייו והחיים סביבו הבטחות עתידיות, וכך בשיר "בבית חינוך עיוורים": "בְּבֵית חִנּוּךְ עִוְרִים / הָיָה הַיֶּלֶד / יוֹשֵׁב בַּפִּנּוֹת / אוֹסֵף בִּשְׁאֵרִית רְאִיָּתוֹ / קַרְנַיִם אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל אוֹר / לַעֲשׂוֹת מֵהֶן שְׁמָשׁוֹת / לֶעָתִיד לָבוֹא", ובשיר "להיות אורג": "בְּבֵית חִנּוּךְ עִוְרִים בִּירוּשָׁלַיִם / הָיָה אָדוֹן צְבִי הַמְנַהֵל / מַצִּיג אוֹתִי / בִּפְנֵי הָאוֹרְחִים שֶׁל הַמּוֹסָד / וְאוֹמֵר / הַיֶּלֶד הַזֶּה כְּשֶׁיִּגְדַּל / נַתְקִין לוֹ / רְצוּעָה אַחַת / עַל כֶּתֶף שְׂמֹאל / וּרְצוּעָה אַחַת / עַל כֶּתֶף יָמִין / וְנַעֲשֶׂה אוֹתוֹ / אוֹרֵג / וְיִהְיֶה עוֹשֶׂה שְׁטִיחִים / לִמְלָכִים / וְלִנְסִיכִים. / אוֹרֵג לֹא נִהְיֵיתִי / אֲבָל לִפְעָמִים / בִּרְגָעִים שֶׁל חֶסֶד / שִׁירַי נַעֲשִׂים / מַרְבַדִּים קְטַנִּים / לְכָל אוֹרֵחַ / וּלְכָל דִּכְפִין".

ברבים מן השירים, בספר החדש ובספריו הקודמים, עומד ביטון מול הוריו כקול של זיכרון, המזכיר לעצמו את זכרונם, ונושא את זכרונם להזכירו לקוראיו, מול מחיקת זכרם בארץ, אבל הוא גם המזכיר להם בעיניים פקוחות את שברם בארץ ישראל: "בשעה של שקיעה / בארץ ישראל / אבי היה חושף / את זרועו ואומר: / מן המרפק ולמעלה / כל הבהיר והמנוקה / ומן המרפק ולמטה / ועד לשורש האצבעות / כל המוכהה / והצרוב / והלקוי / והנפקע. / ואני אומר לו: / לבך אולי בשמיים / אבל פניך בקרקע / ואתה אבא / אתה אבא / מקועקע" (18); הדיאלוג הזה מזכיר את השיר "פיגומים" בספרו הקודם של ביטון: "על סף חצי בית בארץ ישראל / עמד אבי / מצביע לצדדים ואומר: / בהריסות האלה / נבנה פעם מטבח / לבשל בו זנב לויתן / ושור הבר, / ובהריסות האלה / נקים פינת תפילה / למצוא מקום / למקדש מעט. / אבי נשאר בַּסף / ואני כל ימי / מציב פיגומים / אל לב השמיים" (89); בספרו השני, "ספר הנענע", בשיר "אלקסקס אולפראן (ב')", כתב: "ואילו אבא שלי היה אומר: / טוב חצי בית בארץ ישראל / מהרבה בתים טובים ויפים בחוּסָה לָאָרֶס. / לימים שלחו אותו לנקות מחראות בבית נבאלה, / לימים היה מקרטע עם מכוש או טוריה / מסביב לגומה של שתילים, / לימים התחיל להריח מן האדמה ומן העצים ריח של גוי, / לימים התחילה לבוא אליו מן האנשים שפה של גוי, / ואני ברגעים של קִנטור ופיוס אומר לו: / אֶוּוָּה בָּבָּה יוסף (נו נו אדון יוסף), / הטילו טלית בפניך / ואיפה אתה ואיפה ארץ ישראל" (70).

בית ההורים בילדות היה מקום להימלט ממנו ולשוב אליו, כאשר את הבית מייצגת האם, ואת החוץ מייצגים החברים והשוטטות ברחובות לוד (שהתחלפו אחר-כך בבית חינוך עיוורים, ואחר-כך בבגרותו בעימות עם המרחב האשכנזי, שייצג אותו רחוב דיזנגוף בתל-אביב), וכך בשיר "בלדה על עיר בשקיעה": "עכשיו / שקרסה השמש לגמרי / נפתח בנו / רגש בהול להיחפז מפני הדאגה / לזאת הדואגת לנו בבית / האמא שברגע זה בודאי מתדפקת על פתחי השכנים… ואחר כך היא מהלכת ברחובות / וקוראת / "זַיִש זיש" / רק ההד עונה לה / ואז קרוב לודאי / תפגוש באקראי / בצומת הסמטאות / את אמו של חברי גבי / ההולך כאן לצדי / וגם היא / קוראת לשווא / "גבי גבי" / ושתי אמותנו ידרו נדר וישבעו באלף שבועות / שיסגרו אותנו למחרת בבית / הידיעה הזאת של דאגת האם / בעצם הרגע הזה / מעוררת בנו עצבון / געגועים וכעס גם יחד… אנחנו חייבים לחזור הביתה / מכאן / מעבר למסילת הברזל / מן הפרדסים של לוד / קולות הצרצרים מגבירים כמו ברמקול / את תחושת העצבון / ואת הגעגועים האינסופיים / שהפכו את הליכתנו לריצה מבוהלת. / רק עכשיו / אנחנו מרגישים פתאום רעב דחוף / מה שלא הרגשנו כל היום / לאחר הנזיפה המזומנת לנו בפתח הבית / אולי גם מכה של כעס וצער על הגב או הזרוע / ליתר בטחון נעמוד במרחק מהבית / לשאת ולתת עם האם / שלא תגע בנו לרעה / ורק אז נחמק פנימה / ישר למטבח שם / נכון לנו בודאי / סיר של אטריות דקות / מתובלות בפלפל חריף / או יאיר לנו המזל יותר / ונמצא על השולחן במטבח / קערת סלט מבושל" (23-21).

האוכל, מעשה ידי האמהות, הוא נחמת הילדים, והמטבח הוא הבית האמיתי, והילדים מצליחים להפוך את האוכל לדבר מה אחר שמעבר לאוכל, כפי שכתב ב"ספר הנענע": "החך ההוא שלנו זיש / היה הופך סתם חופן גרגירים לעדנים זוהרים" (75). זיש הוא חבר, אבל הוא הופך לעיתים להיות הדובר השירי אצל ביטון: בשיר המפורסם "תקציר שיחה" הוא מכריז: "אני לא קוראים לי זוהר אני זיש, אני זיש" (64), בשיר "זיש" הוא מבקש מזיש זה, המייצג מעין אידיאה רומנטית של מי שנשאר "מרוקאי אותנטי", ללא קונפליקט, בניגוד למשורר: "בוא זיש שלי שתוביל אותי ביד קלה / אל חמדה מתמשכת בלי עתיד בלי עבר / בעצם התמונה הזאת פנים מוכרות / בתים מוכרים מוכרים מוכרים / להיות ולהיות במקומות המוכרים… אתה זיש זיש אתה השם הזוהר אתה הנר / במדורים הרכים שבתוכי / ולואי ותעמוד לנגדי תמיד עדות לאפשרות אחרת… אני השבוי ללא בריחה / במקום במקום ובאנשים // באנשים באנשים" (74-75); זיש זה הופך סמל ל"מזכרות קטנות שבדמי / עגנים קטנים של חיי / שלא אקום פתאום עכשיו ואעוף ואינני" (74).

הנשים, אמו ואמהות האחרים, המוות, זה שכבר בא וזה שיבוא, והשמות, של החיים ושל המתים, של הנשכחים ושל הנזכרים, והמפגש של יהודים, נוצרים ומוסלמים, כולם מופיעים פעמים רבות בשירים: "עשר נשים על הגגות / פרושות ידים / לצעוק את צעקת בנן המת. // עשר נשים / התקבצו מן הכוכים והסמטאות… עשר נשים / הי עשר נשים / אספו את כל הנרד / ואת כל השושן / הנותן ריחו בפַּצְיוֹ / אספו את כל הנרות / להדליק נר של נשמות… הי דודה אסתר / מה שלומך הלילה / הי דודה פוֹרְטוּנָה. / מה שלומכן / את סָעִידָה / ואת קלרה / ואתן שעדין אינכן על הגגות / הוציאו את בניכן / להראות את שיניהם הלבנות / את קומתם שלא תאמן / את קימורי ידיהם העדינים / את ריח השושן הבא מנשימתם. // הי עשר נשים / אמרו להם כי הידיעה בוא תבוא / כי הידיעה לא תאחר לבוא… כי על הגגות תהיינה / וכל הקדושים היהודים / וכל הנוצרים / וכל הקדושים המוסלמים / יעמדו לצדכן / על הגגות / בידים פרושות / לצעוק אתכן / את צעקת בנכן המת" (24-25). המתים, יחד עם השמות והאמהות, תפסו מקום נכבד גם בספריו הקודמים, למשל ב"ספר הנענע", ב"שיר עונת מבשל הלפת": "כשיִמָּה יִסְתֶר היתה נזכרת בבתה המתה קְמֶרָה / היתה ימה מָחָה נזכרת בבנה המת הָרוֹן / וכל השכנות היו נזכרות בצרת יומן / עוזבות את מעשה הלחם בפראן / את מבשל הלפת המתוק את טווית הכסת בכישור / ימה זְהֶרָה, ימה סְעֶדָה, ימה חְנִינָה, / אז כמו בפקודה של חג היתה עולה צהלה גדולה של בכי" (71).

המוות נוכח גם בחיי האב, בשיר המספר את זמנו של המשורר בעיר אוֹרָן באלג'יריה כשהיה בן שלוש או ארבע: "הבית שהוא חדר / שהוא קיר נופל על קיר נופל / ואמי ואבי תופסים בשולי בגדי הקטן / שלא אעוף / שלא אברח / שלא אצא / מחוץ עצמי לגמרי… ואני יודע שגם הערב / ילך אבי בראש תהלוכת המתים בבגדי חמודות / ואני יודע שגם הלילה אבי ילך לחברא קדישא / לשבת למראשות המתים / להחזיק בידי הגוססים במיני ברזל ונחושת להבריח מזיקים / עד לבוקר / עד לצאתם יחד / עם אליהו הנביא" (26-27). מלבד הארץ, ומרוקו, ואלג'יריה, נוכחת בספר גם ספרד, שהשקט שבה הוא "עדות שקר לשקט", שמתחתיו רוחש רעש המגורשים מספרד: "עצי תפוז קצוצי ענף / עדות שקר לשקט… זיתים עתיקים ורחש ים / הכל שקר / כי מתחת למסווה, לשקט הזה / יש שקט אחר, / שקט שהוא פחד / פחד המכים במנעולים / פחד הבתים / העלולים להיות פעורים / עם קירות נפולים. // איך התחיל הפלמנקו / בחדר לפנים מחדר סגור / שהוא טבור העולם / והקהל בחוץ / הוא רק אליבי שגוי. / כי בהתחלה / נקישות האצבעות / של זקנה וילד / על שולחנות של עץ / בהיסוס של רמז / לשמחת חיים עצורה / כמעט בלי קול / ורק אחר כך / בא הריקוד הבלתי נשלט / במכות תזזית ברגליים / כי הריקוד בא / כשאין כבר מה להפסיד / כשהפורצים / אינם על סף הבית / כי אם פנימה / כשהבתים פעורים לשמיים / והקירות מתמוטטים נפולים… כך התחיל הפלמנקו / אישה זקנה וילד / וחדר סגור ופחד / ותשוקה גדולה / לצעוק חיים" (34-35).

חיי האם מתוארים כתנועה בין האסונות בארץ לאסונות שם: "במלחמה האחת / נשאה אותי אמי בזרוע ימין / ואת אמה בזרועה האחרת, / מפלסת דרך / בין האזעקות / מטפחת ליד מטפחת / עם הערביות / נחבאת במערות. // במלחמה האחרת / ברגע של אזעקות / האמינה למצוא מִסתור / בבורות ספיגה / שהשאירו הערביות / בבית בישראל, / והיתה מחפרת / בציפורניים" (38; בלוד הוא מתאר "אשה ערבייה עם מטפחת ראש / רכונה ללקט בשדה בעונת השלף / קרני השמש הרכות / הפכו לעינינו / חבילה של חציר / לדמות אנושית מרתיעה וידידותית גם יחד / המזכירה את אמותינו" (21)); דימוי בורות הספיגה נמשך לשיר אחר: "אמי חפרה בציפורניה / באדמה / אל בורות הספיגה / כי מקלט לא היה לה בבית / וכל חייה / ממלחמה למלחמה / וכל חייה / מספיגה לספיגה" (40). ביטון הוא שומר המכאובים והזיכרון: "מכאובינו באים עלינו בלילה / בהיחבא, במזימה שקטה, / כמו מים מחלחלים / בא עלינו מכאובינו בלילה. / כשכולם ישנים, / אנחנו בנים לא נים / בין ערות לשינה / אנחנו השומרים הנצחיים / הזיכרון פוקד אותנו / כמו חבר רע. / רק פעם אחת לישון שנת תינוקות עד הבוקר" (42). ופתאום הוא מדמיין תיקון: "הנה קם ועומד / סולם יעקב שבתוכי / הנה קמה / סוכת אמי הנופלת / שֵם ירושלים / לא עוד בפי / געגועים מרוסקים / כי בידי שלי / ובידךָ שלך / נשיב את אגדת אבי / משרפרף רגליים רמוס / לכס מלכות / למעלת החלומות" (88); הבן מקים מחדש את סוכת אמו הנופלת, רמז לסוכת דוד, את אגדת אביו שנרמס, את שם ירושלים בפיהם שהיה געגוע מרוסק שלא התגשם, ומעלה אותם למעלת מציאות, או חלום, או שיר.

ביטון בחר לצרף לספר זה, כמו לספרו הקודם, מבחר מקיף מספריו הקודמים, וכך הוא מסמן את שירתו, ובצדק, לא רק כמהלך של ספרים נפרדים (שאת חלקם כבר קשה להשיג בחנויות), אלא כמהלך של הצטברות, בו כל ספר נבנה מתוך הספרים הקודמים, ומכיל אותם בתוכו. לעומת שני ספריו בסוף שנות השבעים, שראו אור במרחק של שלוש שנים זה מזה, בשלושים השנים שחלפו מאז ספרו השני פרסם ביטון רק שני ספרי שירה; בזמן הזה הוא הרבה לעסוק בהקמת ועריכת כתב-העת אפיריון, בשנות השמונים הוא גם הרבה בכתיבה פובליציסטית, ובשנים האחרונות הוא כותב פרקי זיכרונות מרגשים המתפרסמים לפרקים באפיריון, שיש לקוות שיופיעו בקרוב כספר עצמאי; ביטון גם כתב מחזה, בשם "סוליקה", ועבד שנים ארוכות כעובד סוציאלי. בספר הנוכחי לא נכללים, כאמור, רבים משיריו של ביטון על העיוורון מן השנים האחרונות, למשל השיר הקצר והמרגש "סוסים חבושי עיניים": "בְּכָל אִישׁ עִוֵּר / נָטוּעַ סוּס דּוֹהֵר / הַמְבַקֵּשׁ לִשְׁעֹט / לַמֶּרְחַקִּים". ובכל זאת בכמה משירי הספר נרמז העיוורון, למשל בפתח הספר מתוארת חווית האדם העיוור שאינו רואה את החולפים מולו ברחוב: "אתם, / העוברים על פני / ואינכם אומרים לי שלום, / הרי אינכם קיימים לדידי. / לכן, / כשתחלפו לפני / אמרו לי שלום / וכל אחד מכם, / יהיה ידידי" (11); כך בשיר נוסף, נרמז כיצד העיוורון משפיע על יחסיו עם ילדיו: "אני מלמד את ילדַי / לגנוב גבולות בבהונות שקטים / אבל ילדי משום מה / מתעקשים להישאר פלומות רכות" (32); בשיר אחר העיוורון הופך דימוי למשהו אחר, למשל בשיר "אנחנו זרים", לפי שיר עם מרוקאי-יהודי "המתאר את מותם של מגורשי ספרד בהגיעם אל חופי מרוקו", בו נאמר: "אנחנו זרים / והזרות כוותה את עינינו / מבכי" (29); בשיר נוסף המתרחש ברחוב האיש ההולך לא רואה את העיניים סביבו: "איש הולך ברחוב // הוא אינו יודע שאלף עיניים מציצות בו… הוא תמיד / נושא עמו שיר… השיר משכך את תאוותו לריצה למרחקים // ועליו לדעת / שגם אם יעמוד מלכת / הוא יגיע // מפני שהוא תמיד / באמצע ירושלים" (36).

 

פורסם בגרסא מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", יום שישי, 30 באוקטובר 2009, י"ב בחשוון תש"ע, עמ' 2:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1124529&contrassID=1&subContrassID=18&sbSubContrassID=0

 

עוד על ארז ביטון ב"מדף ספרים" שכתבתי לאנרג'י:

http://notes.co.il/almog/51712.asp

http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/838/498.html?hp=0&loc=113&tmp=7773

 

לקריאה של שירי "לארז ביטון, שיר בשני חלקים" (מתוך "צמאון בארות"):

http://msradio.huji.ac.il/wwwroot/shirat_matzav.htm

http://msradio.huji.ac.il/wwwroot/poet48K/almog_behar_erez_biton48k.mp3

http://msradio.huji.ac.il/wwwroot/poet48K/le_erez_biton.doc

 

לשירי "לארז ביטון, שיר בשני חלקים" (מתוך "צמאון בארות"):

http://www.notes.co.il/almog/62246.asp

http://stage.co.il/Stories/298470

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת שירה, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על ביקורת על "תמביסרת – ציפור מרוקאית" לארז ביטון

  1. אזרח. הגיב:

    *

  2. פינגבאק: אליענה אלמוג על אביה אהרון אלמוג | אלמוג בהר

  3. פינגבאק: "הָיוּ זְמַנִים / שֶלֹא יָדַעְתִי קוֹנְצֶרְט מַהוּ / וְרַק נִגְנוּ צַ’לְרִי בַּגְדַאד" | אלמוג בהר

  4. פינגבאק: כִּי בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי הִגַּעְתִּי אַחֲרֶיךָ – מוזיקה ערבית בשירה המזרחית «

  5. פינגבאק: על אהרון אלמוג, לקראת ערב מחווה לשירתו מחר | אלמוג בהר

  6. פינגבאק: On Erez Bitton's Poetry | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s