צמאון בארות: לארז ביטון, שיר בשני חלקים

לארז ביטון, שיר בשני חלקים

 

א.

מאהבת נשים בטעם תוּת-שדה

הייתָ חוזר לפרברִים

ולעברִית האחרת

שהיתה טוֹפחת על פיךָ עד פקוּע חניכיים

ומביאה עמה ריחות דחויים ואהוּבִים.

ובערבים הייתָ יוצא

לומד לאכול גלידה מבדולח בְּבתי-הַקפה

מלמד את עצמךָ לדבר במילים נקיות

בעברית מעודכנת מאוד

עם הרבה בבקשה, עם הרבה אדוני.

הייתָ יושב לבדךָ, לא פונה לאנשים סביבךָ,

ולא פעם התפתתָ לחשוב אולי תרוץ באמצע דיזנגוף

ותצעק בִּיהוּדִית מָרוֹקָאִית:

"אָנָא מֶן אֶלְמַגְרַבּ אָנָא מֶן אֶלְמַגְרַבּ"

ואחר-כך תעצור ותשב בְּרוֹוָל בִּלבוש עַגָאל וְזַרְבִּיָה.

אבל אהבת נשים בְּטעם תות-שדה

לימדה אותך לשחק בְּחתול סיימי בתוֹך סלוֹן ירוֹק

הרחק ממשחקי הסנוקר של ילדותךָ האבודה בקפה מַרְקוֹ בְּלוֹד

הרחק מהטעם הצורב של העַרַאק והריח הצורב של הזַעְפְרָן

שבוי הרחק מכפר הולדתה של אמךָ

המתהפך בקירבךָ עם ריח אדי הַזַעְתָר

העולה מן המרתפים.

הנה אתה אורז חפצִים

בשעה האפלולית של דיזנגוף

הרחק מן האנשִים

וחוזר לפרברִים

מרחִיק הרחק אל תוך לבךָ

מחכה שֶכולם יהיו ישנים

ואז משנן מִסוֹת קטנות של בַּאךְ

ביהודית מרוקאית.

 

ב.

מַה זֶה לִהְיוֹת אוֹתֶנְטִי, אני יושב בשקט

וכוֹתב שִירִים לְנשים בטעם תות-שדה,

מספר להן על טעם רווקותו של קפקא

ועל ריח בדידוּתוֹ של ארז ביטון.

ושניהם מונחים על הַמדף מעל לְמיטתי

בכריכות קרטון בלויות.

ערב ערב, לפני השינה, אני לומד את טעם העַרַאק,

עד שאולי אצליח להתרגל, וריח הזַעְפְרָן

הוא בשבילי רק ביטוי משיר של ארז ביטון

ולא זיכרון בקצה האף. הַעברית שלי חסרָה

את הַיהודית הַמרוקאית ואת הַערבית הַבגדאדית,

וּמעולם לא ידעתי, ולא אדע, אהבת ילדים

בְּזַרְבִּיוֹת לבנות. מה זה להיות אותנטי,

אֵין לִי חיים אחרים, ולא שמעתי את זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה

שרה בְּחָצַר המלך ברַבָאט כשחיילים נלחמו בסכינים

לגעת בשולי שמלתה, לנשק את קצות אצבעותיה.

לא מצאתי אותה בְּאשקלוֹן ליד לשכת הסעד,

בין שירֵי קופסאות סרדינים לשטיחי מלך מרהיבים

אומרת בקול צרוד: "מוּחמד החמישי אִישוֹן עינינוּ",

וּמעולם לא פגשתי בנים של משוֹררוֹת, גם לא בנוֹת

של משוֹררים, גם לא את בתךָ.

לא סיפרתי לבתךָ שגם אני קצת כותב שירה,

והיא לא התחילה לדבר בךָ, משורר חשוב בָּאָרֶץ הזאת.

מה זה להיות אותנטי, לכתוב שירים על ארז ביטון

ולקוות שיום אחד אני ארוץ באמצע דיזנגוף ואצעק:

"אָנָא מִן בַּגְדַאד, אָנָא מִן בַּגְדַאד".

 

 

 

 

מתוך "צמאון בארות" (שירים 2006-2000), הוצאת עם עובד, 2008.

 

לשירים נוספים מן הספר:

http://notes.co.il/almog/42836.asp

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה צמאון בארות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על צמאון בארות: לארז ביטון, שיר בשני חלקים

  1. שי הגיב:

    אולי אצעק השישי הזה ברחובות אבן גברול🙂
    תודה רבה על שירה נפלאה שהיא הרבה יותר נפלאה מכל הכרה פורמאלית שאנשים מחפשים. זהות אמיתית נמצאת במראה שמולך

  2. יעל ברדה הגיב:

    הכתיב החסר ההודאה הכנה שגם היא אמצעי לירי
    אשמח לצעוק איתך דברים ברחוב
    אבל מה נצעק
    נחנא נחנא מחלוטה מן אלף שי
    ?
    אולי בסוף תאהב אישה זעפרן.

  3. אורה הגיב:

    איזה יופי. שירים נפלאים

  4. תגובה הגיב:

    אבל הוא כן פונה לאנשים מסביבו. לשמוע אותו מדבר לאנשים זה תענוג אדיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s