הגיע הזמן לתרגם את"אַלְאַיַאם" (הימים) של טַאהַא חוסיין

הגיע הזמן לתרגם את"אַלְאַיַאם" (הימים) של טַאהַא חוסיין

طه حسين, "الايّام" (1929, 1939, 1967)

 

            טאהא חוסיין, גדול האינטלקטואלים המצרים במאה העשרים, הוא דמות מרתקת הראויה לרומן: הוא נולד ב-1889 למשפחה מרובת ילדים ודלת אמצעים בכפר במצרים עילית, והתעוור בגיל צעיר; אחרי שהתחנך בילדותו בכּוּתַאבּ (החדר המוסלמי), ולמד בעל-פה את הקוראן, הוא הגיע בגיל 13 לקהיר, ללמוד באל-אַזְהַר, המכללה האיסלאמית החשובה ביותר בעולם (שנוסדה בשנת 966); בגיל 18 החל את לימודיו באוניברסיטה החדשה של קהיר, בשנתה הראשונה (1908), ואחרי שכתב בה דוקטורט על המשורר-הפילוסוף העיוור אבו אל-עלא אל-מערי, בן המאה העשירית, נסע לסורבון בפאריז וכתב דוקטורט על ההיסטוריון אבן ח'לדון, בן המאה ה-14; בצרפת נשא אישה צרפתיה, ואחרי ששב למצרים שימש בין השאר כדיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה של קהיר, כראש האקדמיה המצרית ללשון ערבית, כשר החינוך של מצרים, ובעיקר כאיש הרוח הבולט של דורו, אשר סימן את הדרך שבה על מצרים לצעוד, מול הדילמות הגדולות שעיצבו את דמותה העצמאית במאה העשרים, עד פטירתו ב-1973.

            טאהא חוסיין, העיוור הרואה, כתב עשרות ספרים ועיצב כמבקר את פני הספרות הערבית החדשה; אך בשלושת כרכי הזיכרונות שלו, שהתכנסו תחת השם "אַלְאַיַאם" (הימים; במקור הם התפרסמו כל אחד בזמן שונה: 1929, 1939, 1967), הוא נכנס אל נעלי הסופר, וכתב את אחת מיצירות המופת של הספרות הערבית במאה העשרים, בלשון צלולה ומדוייקת, אך גם שירית, שהפכה מאז דגם לכתיבה ערבית אלגנטית, וברגישות אנושית מפעימה שאין דומה לה. בספר אנחנו קוראים על הילד העיוור (שחוסיין בוחר להתייחס אליו בגוף שלישי) שעולמו מצומצם בין הבית, גדר הקנים המקיפה אותו ותעלת המים הבאה מן הנילוס, יושבים יחד עמו בכותאב למרגלות המלמד, נרעדים לשמע החלטתו להימנע מאכילת מאכלים מסויימים כשהוא אוכל בחברת אחרים כדי שלא להביך את עצמו, מגיעים עמו בגיל 13 לקהיר הגדולה, מתוך תשוקה עצומה לידע לאורך שנים של תזונה המתבססת על פיתות ודבש חרובים, מתפעלים עמו משיטת הלימוד החדישה באוניברסיטה של קהיר, ונודדים לצרפת מתוך אותה תשוקה לידע, ולבסוף מכירים בה את "בעלת הקול המתוק", צרפתיה שהקריאה לו ספרים, שבקולה הוא התאהב ושלה נישא (הם נישאו וחיו יחדיו במצרים חמישים ושש שנים).

            זיכרונותיו של חוסיין מכילים כמה מן התיאורים המרגשים ביותר בספרות על עיוורון (אף-על-פי שהפועל "ראה", על הטיותיו השונות, הוא דווקא מן הנפוצים בספר). הכרך הראשון של הספר, הקצר יותר, ראה אור בעברית שלוש שנים לאחר צאתו במצרים (1932), בתרגומו של מנחם קפליוק, וסימן אפשרות של סקרנות וקשר בין שתי התרבויות הקרובות. אך שני הכרכים הבאים של הזכרונות, המופלאים לא פחות, נותרו מיותמים (קטעים קצרים מהם נכללו בתוך מבחר מרתק של כתבי טאהא חוסיין שתרגם עמנואל קופלביץ בספר בשם: "טהא חוסין והתחדשותה של מצרים"), ועתה הגיע הזמן לתרגמם, ולצרף להם תרגום מחודש של הכרך הראשון, שתרגומו העברי הראשון נעשה תוך שינויים והשמטות.

 

פורסם במדור "שפה זרה", ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות, ספרות, יום שישי, י' בכסלו תש"ע, 27.11.2009, עמ' 24.