"קצה המדרכה" (מתוך "חוט מושך מן הלשון")

"קצה המדרכה" (מתוך "חוט מושך מן הלשון")

                                               

קצֶה מִדרכָה              

 

סוֹפִי בְּבוקר פשוט,

כְשהַאלוהים יקִיץ מִשנתוֹ,

וְיוֹדֶה בְכךְ שֶכבר מִזמן הוא אִיבד את אמוּנתוֹ.

וְיַשכים וְיִכתוב עַל קירות ערים בְגְרַאפִיטִי אדום:

"אלוהים הוא אתאִיסט".

וְאחרֵי כמה שבועות אקיץ גם אני מֵחלום

וְאבִין שֶכמה ימים כבר חלפוּ בחיי

בלִי אלוהים.

כמה ימִים כבר חלפו בְּחיינו

בלִי אלוהים.

וְסִדרם שֶל הדברִים לא יוּפרַע.

הַמאוֹר הַקטן וְהַגדול, הַכוכבים וְהַמזלות,

כוּלם ימשִיכוּ בִתנועתם

וְהַחיוךְ לא יגווע בְלב מִי

שֶנולד בלִי אמוּנָה.

וְרק אני אלטף בְמַדְקרוֹת אֶת לִבִי

מנסֶה אִם יֵש שִינוּי בַּכאב.

בְּקפִיצוֹת מעלָה אבדוֹק

שֶלא חַל שינוי בְהכרח הַנפילה.

וּבְהִתְרסקותי מטָה אל שוּלֵי מדרכָה

לְצד רגליי אנשִים

אוודא שֶלא חַל שינוי בְוודאות הַמִיתָה.

 

וְשם בקצה הַמדרכָה

יהיֶה פחד פנַי הַמִתרוקנים

כקְצֶה תְהוֹם עוֹלָם

בִפְנֵי הַאֵל הַמִתְרוֹקְנִים.

קְצֶה תְהוֹם שָנִים.

 

 

מתוך "חוט מושך מן הלשון", ספר שירי השני, שראה אור לפני כשבוע בהוצאת עם עובד.

 

לשיר במדור "שיר לשבת" באנרג'י:

http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/971/560.html

 

***

 

            השיר התחיל מן המשפט "אלוהים הוא אתאיסט". ספק ציטוט ששמעתי במקום מן המקומות, מפי אדם כלשהו, ספק ציטוט מפי השמועה או הדמיון, כבר איני יודע. כך הרבה שירים שלי מתחילים, בציטטות-ספק שכאלו. ומן המשפט הזה מוכרח היה השיר לנוע אחור, ולהתחיל ב"סופי". בכמה שירים כבר ניסיתי לדמיין את סופי. כך לדוגמא אחד משירי הספר הקודם, "צמאון בארות", שיר בשם "כוס תה", התחיל כך: "בבוקר יום מותי אני אשב ואשתה תה. / אני אשתה את התה בשלווה גמורה / ועדיין לא אאמין במותי". ואני נע ונקרע בין רגע המוות שאינו אלא המשך החיים הרגילים, לבין רגע המוות הקשה, המחריד, הנקרע מן החיים ומרוקן אותם. וגם כאן השיר נפתח ברגע רגיל, אשר מוביל אחריו אל ההתרוקנות: "סוֹפִי בְּבוקר פשוט, / כְּשהַאלוהים יקִיץ מִשנתוֹ, / וְיוֹדֶה בְכךְ שֶכבר מִזמן הוא אִיבד את אמוּנתוֹ".

            אלוהים זה מתעורר כדי לכתוב "על קירות ערים בגראפיטי אדום" את המשפט שממנו נולד השיר. בשיר קודם, ב"צמאון בארות", שנולד ממשפטו המפורסם של גרשום שלום: "אלוקים לא יוותר אילם בַּשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו", הייתי אני זה שריסס משפט זה כגראפיטי על קירות: "באותו לילה כתבתי על קירות הספרייה מבפנים / מילים של פרופסור זקן לקבלה", וקירות הספרייה והספרים השיבו לי בגראפיטי משלהם: "באותו לילה כתבו / קירות הספרייה בתוך הספרים אלפי משפטים מבולבלים / על אלוהים, באותו לילה מחקו הספרים במחאה / את המשפט שכתבתי על קירות הספרייה". אבל הפעם ראיתי את האלוהים כותב על הקירות, בצבע עז. כתבתי את השיר בשנתי הראשונה, או השניה, בירושלים, כשגרתי במעונות הר הצופים, ומי יודע, אולי ריבוי כתובות הגראפיטי ברחובות ירושלים הוביל אותי לתמונה זאת, וריבוי האלוהים.

            והרגע הזה הוביל לַמחשבה (או להבנה) המפחידה: "כמה ימים כבר חלפוּ בחיי / בלִי אלוהים. / כמה ימִים כבר חלפו בְּחיינו / בלִי אלוהים". מה שמפחיד בהבנה זאת במיוחד בעיניי הוא שהיא באה בדיעבד – ה"כבר" כאן הוא תִמצות הפחד בעבורי. אדם מתעורר לגלות כי כבר זמן רב העולם שונה, והוא ישן ורק עתה הקיץ ושם לבו לכך. השינה והיקיצה, של אלוהים ואדם, כרגעי מפגש ביניהם, מלווים אותי בשירים רבים, למשל בשיר נוסף, "הלילה מתאמץ", בתוך הספר החדש, שם: "הלילה מתאמץ מחוץ לַיום / ונדחק אל גופי. / ואני עולה עם כל איברי על המיטה… לאט פי ממלמל / להימחל על-ידי כל האחרים / לחטוא רק לפני האלוהים / לישון".

            התנועה שבין ההתעוררות להירדמות, בין החלום ליקיצה ממנו, מלווה אותי אולי מאז הפליאה הגדולה שעורר בי סיפור קצר של צ'ואנג-טסה: "פעם חלם צ'ואנג-טסה שהוא פרפר המתעופף ברפרוף כנפיים, שמח בעצמו ועושה מה שליבו חפץ. הוא לא ידע שהוא צ'ואנג-טסה. לפתע הקיץ משנתו ומצא את עצמו צ'ואנג-טסה שאין לטעות בו. שוב לא ידע אם הו פרפר בחלומו של צ'ואנג-טסה, או צ'ואנג-טסה בחלומו של פרפר" (בתוך הספר "קולות האדמה", בתרגומו של יואל הופמן).

            עוצמת הכאב התעצמה בעיניי דווקא במצב זה בו "סִדרם שֶל הדברִים לא יוּפרַע", דווקא במצב בו "החיוך לא יגווע בלב מי / שנולד בלי אמונה", דווקא במצב בו כדי לחוש את הכאב עליך לנסות אותו בעצמך, "אלטף במדקרות את לבי / מנסה אם יש שינוי בכאב", דווקא במצב בו רגליי האנשים ההולכים על המדרכה נדמות אדישות לגמרי לנפילתך על קצה המדרכה.

            "קצה המדרכה" היה גם שמו המקורי של הספר. התחושה הזאת, של קיום במבחן, בספק, בין חיים ומוות, בין אלוה לאדם, "שם בקצה המדרכה", ליוותה הרבה מן השירים. בשיר אחר בספר, חסר שם, הנפתח ב"בהתעטף עלַי נפשי את ה'", כתבתי: "הנפש בוכה בבכי הרחובות הריקים / העמוסים באנשים השכוחים באין דורש / הישנים באין דורש על מדרכות / קצות עולמו של אלוהים". ברגע האחרון החלטתי לשנות את שם הספר ל"חוט מושך מן הלשון", ואז הרשתי לעצמי לפתוח את הספר בשיר "קצה מדרכה".

            בעקבות הבית המסיים את השיר פניתי לקרוא בכתיבתו התיאולוגית והאתית של עמנואל לוינאס על רקע השואה, ששמעתי כי היא עוסקת רבות בפנים, ומצאתי אצלו למשל את הקביעות: "העניין ההומאני מתחיל ביחס אל הפנים של האדם… הפנים הן מה שאינך יכול להרוג… בפָנים… מתגלה, שמה שהמעשה מוליך אליו עולה על המעשה עצמו. בתוך ההליכה אל הפנים ישנה ללא ספק גם הליכה לרעיון האל… הפנים משמעותן הוא האינסופי…. הרצון שלנו לאלוהים הוא ללא סוף או גבול: הוא אינסופי בגלל שאלוהים חושף עצמו כהיעדרות במקום כנוכחות… מה שהוא פגם בסדר הסופי, אינו פגם בסדר האינסופי, היעדרות האלוהים טובה יותר מנוכחותו, והיסורים של החיפוש האנושי אחר האל הם התגשמות או נחמה… רק אדם שזיהה את פניו המוסתרים של אלוהים יוכל לתבוע את חשיפתם… בדרך המובילה אל האל האחד, יש תחנת-ביניים שאין בה אלוהים. המונותיאיזם האמיתי חייב לעצמו את התשובה לדרישות הלגיטימיות של האתיאיזם. אלוהים של אדם בוגר מתגלה בדיוק בָּרִיק של השמיים הילדותיים".

            בשיר "אדם בחושך", בספר הקודם, היו דווקא פניו של אלוהים מתמלאים, מול כל שאר הפנים המתרוקנות בחושך: "הִמצאותך בחושך… אתה מחפש ידיד, / ובעלטה רק תוי פניו של האלוהים ברורים. / כל-כך ברורים עד שאתה מוותר על מגה ההדק / החם ושולח ידך ללטף את זיפי זקנו". אני לא חשתי שיש סתירה בין פניו המתרוקנים והמתמלאים של אלוהים. א מבחינתי הסתירה, או המתח, מונחים במקום אחר, אומנם קרוב, אליו פניתי בסוף השיר "הגיאומטריה של אלוהים, חלק ראשון" המוקדש לשפינוזה, בספר החדש: "איך יכולים / אלוקים ואדם / להתקיים בו-בזמן?".

 

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה חוט מושך מן הלשון. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על "קצה המדרכה" (מתוך "חוט מושך מן הלשון")

  1. שועי הגיב:

    ברכות חמות לרגל הוצאת הספר.
    נכנס כמובן לרשימת הקריאה.
    שבוע טוב.

  2. אלמוג הגיב:

    ושבוע טוב גם לך!

  3. איתי() הגיב:

    מרתק לשמוע מה היה מעֵבר לשיר.
    העניין של הפחד לגלוֹת שישנת הזכיר לי את גורדייף (לפי אוספנסקי) שמתעקש על כך שכמעט כל בני האדם ישנים.
    ומבחינת הפנים המסותרות, נזכרתי בקואן "הראה לי את פניך האמיתיים לפני שנולדו אביך ואמך"

  4. אלמוג הגיב:

    תודה רבה איתי על דבריך ועל הקישורים!
    מעניינים מאוד, ולא היכרתי אותם

  5. רבקה בליבוים הגיב:

    שלום אלמוג אני חוקרת אורחת במישיגן ותהיתי אם שיריך מהספר חוט מושך מן הלשון תורגמו לאנגלית. לא הצלחתי למצוא. בכל אופן תרגמתי שנים מהם והתרגשתי עד דמעות (וגם השומעים). אשמח לתשובה. אתה בוודאי מנחש מה ריגש את השומעים עד דמעות…
    תודה רבה
    רבקה

  6. almog behar הגיב:

    תודה רבה רבקה, דבריך מרגשים!
    רוב מה שתורגם לאנגלית נמצא באתר כאן:
    https://almogbehar.wordpress.com/english/
    אשמח מאוד אם תשלחי לי תרגומיך לאימייל:
    almogbehar@gmail.com

  7. תמר אפרים הגיב:

    הי,
    אני פסיכיאטרית, שבמקום לכתוב שירים במרבית חיי, אני עושה את מלאכתי ומתגעגעת לכתיבה.
    את שירך , שיר בקצה המדרכה, שמעתי ברדיו, כשרבקה מיכאלי, נדמה לי, קראה.
    הוא חבר אותי לאין סוף שיחות טיפוליות, שהיו לי עם מטופלים על מהות החייםושאלת קיומה של האמונה ושל אלוהים.
    הוא גם חבר אותי לתחושה הקשה של טרם המיתה , המעלה בכל אחד ספקות באשר למקומו בחיים ולשאלה הקשה של מה נבין רגע לפני,
    ויותר מכל לפחד הפנים המתרוקנים, שכל אדם שחושב על מותו, תופס באופן שונה
    פחד הפנים המתרוקנים הנחרד לגלות אמיתות כה קשות ההופכות בשירך לבלתי נסבלות עם גילוי פניוהמתרוקנות של האל.
    תודה רבה…
    השיר רגש אותי מאוד
    ועשה את מלאכתו….

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s