קול קורא לתפילה מוסלמית ויהודית במחאה על הגירוש בשייח' ג'ראח

 

            אקדים בפרטי עצם הקריאה למעשה, ואכתוב לאחר מכן מעט יותר בפירוט על המצב בשייח' ג'ראח, התארגנות המחאה עד כה, וגם על המוטיבאציה שלי דווקא למעשה זה: לאור המצב המדרדר בשייח' ג'ראח במזרח ירושלים, הפלישה לבתי התושבים וזריקתם לרחוב באישור העירייה ובית-המשפט ובחסות המשטרה, לאור אלימות השוטרים הקבועה נגד הפלסטינים, ונגד המפגינים בימי שישי האחרונים בניסיון לשבור את ההפגנות, ולאור אלימות המתנחלים נגד הפלסטינים (ביום שישי האחרון זרקו המתנחלים אבנים על בתי הפלסטינים וכמה מהם נפצעו – בשל האלימות נעצרו מספר אנשים על-ידי המשטרה, ו"במקרה" היו אלו פלסטינים, כנראה כדי להגן עליהם מזריקת האבנים, ולסייע להם לעבור למקום בטוח יותר, תא המעצר), אני מבקש לארגן בשייח' ג'ראח, במסגרת עצרות המחאה בימי שישי, תפילות משותפות יהודיות ומוסלמיות (אם מישהו רוצה ויכול לארגן תפילות נוצריות, נא להודיע), תפילת אחר-צהריים או שקיעה מוסלמית, ותפילת מנחה וקבלת שבת יהודית, במחאה על הגירוש והעוול המתמשך.

            ברור שזה לא מקום פשוט לתפילה, לא לתפילה מוסלמית ולא לתפילה יהודית, והאווירה, בתוך העוול הנורא, מעוררת חלחלה (אם יש מי שיכול ורוצה להוביל גם תפילה נוצרית במקום הוא מוזמן להצטרף וליזום זאת). הזמן סמוך לכניסת השבת היהודית, והאווירה כמובן לא מזכירה במשהו משפחתיות או שלווה של כניסת שבת, וכן מתחולל במקום לאחר מכן, מטבע ההפגנה, חילול שבת על-ידי השוטרים וחלק מן המפגינים, יש רעש רב, והמקום גם מרוחק, אני מניח, מהבתים של חלק ממי שירצו לבוא, ויצטרכו לשוב ברגל (או שימהרו לנסוע לפני כניסת השבת). המקום גם אינו נוח לביצוע דיני הטהרה המוסלמיים. אבל נדמה לי שלמרות נימוקים אלו, חשוב להביא את התפילה דווקא למקום זה, של העוול והחטא והטומאה, וזה יכול להיות משמעותי לאלו מאיתנו שחושבים שהדרישה לצדק היא גם דרישה דתית ואלוהית, שיש לקשרה מחדש באופן משמעותי לחיבור ההיסטורי, התיאולוגי והרוחני היהודי-מוסלמי (או לפחות לגעת באפשרות לחידושו המשמעותי של קשר זה).

            אומר גם כיהודי, שבמקום הזה, בו היהדות נוכסה מזה מספר דורות והפכה להיות שייכת לממשלה, למסדות המדינה, למתנחלים, לעוולות בית-המשפט, לצבא ולמשטרה, ולשבעים לשונות של כוח, גירוש, שנאת זר ויהירות, הכרחי להצביע על היהדות שלנו, שנגנבה מאיתנו, עד שנמצא בה מחדש את המקום לתיקון של עצמנו ושלה, מקום של קדושה ומאבק לצדק, של נביאים ופוסקים גדולי הדורות, ולא של מאבק אלילי על קרקע אלוהית, הנעזר במשיחי שקר, בשנאה כמעט פשיסטית ופטישיסטית ללא-יהודי (כלומר לערבי), וברית לא קדושה בין בעלי הון אמריקאים, כלל ממשלות ישראל, ובריונות אזרחית, צבאית ומשטרתית כנגד כל מי שמתנגד להם.

            כל מי שמוכן לסייע בארגון התפילה, או פשוט לבוא למשמרת המחאה בימי שישי, מוזמן להגיע למקום, או גם ליצור קשר מקדים.

            כאשר מקבלת ההפגנה אישור מן המשטרה היא יוצאת כתהלוכה ביום שישי באחת וחצי מן המשביר, ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, ומגיעה לכניסה לשייח' ג'ראח בשלוש; כאשר אין היא מקבלת אישור היא מתחילה כמשמרת מחאה בכניסה לשייח' ג'ראח בשלוש.

 

1.

            המצב בשייח' ג'ראח, ובדומה לו בשכונות פלסטיניות נוספות של מזרח-ירושלים, מבטא ניסיון לדחוק את מקומם של התושבים הערבים בעיר (ולעודד אותם לעזוב ולהגר), ולהכניס לכל שכונות העיר המזרחית מתנחלים אשר יפעלו בצורה יומיומית ואלימה לדחיקת התושבים הערבים, והרחבת ההתנחלויות היהודיות. במפעל מפואר זה של דחיקת הפלסטינים במזרח העיר שותפות כל ממשלות ישראל ועיריית ירושלים (וראש העיר הנוכחי, ניר ברקת, פועל למטרה זאת במרץ מופגן), וקבלני הביצוע שלהן הם מצד אחד המשטרה והצבא, המפנים תושבים מבתיהם, הורסים בתים ומפעילים אלימות קשה, ומצד שני אגודות ימין השולחות את חייליהן להתנחל במקום. באלו גם באלו תומכים מליונרים יהודים-אמריקאים דוגמת ארווינג מוסקוביץ', ידידו האישי של ביבי נתניהו, הפעיל ברבעים המוסלמי והנוצרי בעיר העתיקה, בסילואן, בשייח' ג'ראח, באבו דיס, בהר הזיתים ובראס אל-עמוד.

            הגירוש האחרון משייח' ג'ראח נשען על הטענה כי בתי המשפחה המגורשת שייכים היו ליהודים לפני 48, ועל-כן מדובר בעצם בהשבת רכוש שדוד לבעליו – טענה שמערכת המשפט הישראלית קיבלה. בפועל לא המשפחות היהודיות הספרדיות המקוריות אשר גרו בשכונה לפני 48 שבו להתגורר בה (בדומה למצב בשכונות אחרות במזרח העיר, וכמובן למצב ברובע היהודי בעיר העתיקה, שבעלות יושביו המקוריים, שהפכו פליטים ב-48, הופקעה על-ידי המדינה, לטובת פרוייקטי בניה נרחבים ועתירי כסף), אלא קבוצות המאורגנות על ידי ארגוני הימין, ומנגד מי שגורש מביתו בשייח' ג'ראח בגירוש האחרון הוא פליט פלסטיני מסרפנד הסמוכה ללוד – ובמקרה זה כמובן שאין סיכוי שמערכת המשפט הישראלית תשיב לו, בתמורה לגירושו משייח' ג'ראח, אליה הגיעה משפחתו ב-48, את ביתו בסרפנד.

            כך נחשפת, ואומנם אין בכך חידוש, חד הצדדיות של טענות הבעלות מלפני 48, היכולות להיות מופעלות במסגרת מערכת המשפט והצדק הישראלית רק על-ידי יהודים לגבי רכושם בשטחים, אך לא על-ידי פלסטינים לגבי רכושם בישראל, ונחשפת ההטיה הקיצונית של מערכת המשפט הישראלית בשאלות אלו. בדומה לכך, גם הטענות לגבי זכותם של יהודים לגור בכל מקום שיחפצו בו אינן חלק (ואיני מציין כאן אלא את המובן מאליו במצבנו) ממדיניות לאפשר לכלל תושבי הארץ להתיישב בכל מקום שיחפצו בו (או לשוב למקומות שגרו בהם קודם לכן), כחלק מהתנגדות להפרדה הישראלית בין אוכלוסיות, אלא הן מתקיימות תוך כדי כך שהיפוכן נשלל בדורסנות: איש לא מוכן לשוב ולהפוך את שכונת מאה שערים לשכונה מעורבת יהודית-ערבית, או להשיב את בתי טלביה, קטמון ובקעה לבעליהם הפלסטינים, או לקומם מחדש את הריסות הכפר ליפתא לא כפרוייקט ציורי לאמנים ולתיירים, אלא ככפרם של תושביו המקוריים.

            המחאה כנגד הגירוש בחודשים האחרונים נבנתה מתוך עבודה עיקשת של פעילים שונים (ומתוך לימוד ומסקנות מפעילויות מחאה אחרות, למשל בבילעין ונעלין כנגד הגדר), מתעאיוש ומארגוני זכויות אדם שונים, קומוניסטים לצד אנרכיסטים, ירושלמים לצד בינלאומיים, פלסטינים לצד יהודים, והצליחה ליצור תהודה רבה, בין השאר "בזכות" מעצרי השווא המרובים שמנהלת משטרת ירושלים, אשר רוצה לרסק את ההתנגדות בטרם תהפוך סימבולית כמו המאבקים בבילעין ונעלין, ומכריזה פעם אחר פעם על הפגנות ימי שישי כבלתי-חוקיות ועוצרת פעילים מרכזיים בתוכן, אשר במוצאי-השבת משוחררים ממעצר על-ידי בית-המשפט, המכריז על המעצרים כמעצרי שווא ועל אלימות המשטרה כאלימות מופרזת, וחוזר חלילה.

 

2.

            ההפגנות אשר הולכות ומתרחבות, והגיעו ביום שישי האחרון (22.1.2010) למספר של לפחות 500 מפגינים, זקוקות לכל חיזוק אפשרי, כדי שהן ישמשו הוכחה הן למרכזיות המאבק על זכותם של הפלסטינים להתקיים בירושלים, והמאבק בנישולם, והן כדי להוכיח למשטרה כי ניסיונה לשבור באלימות מוקדים של התנגדות למשטר דווקא יגבירו התנגדות זאת, כדי לאפשר איזשהו סיכוי ליסודה של דמוקרטיה כאן.

            לטעמי חשובה הצטרפות רחבה, גורפת, של ארגונים חברתיים "פנים-ישראליים", אשר לכאורה לא עוסקים ב"פוליטי", כלומר בסכסוך הישראלי-פלסטיני, למאבק, כדי להדגיש את החיבור המתקיים במשטר הישראלי (גם אם מתוך נימוקים שונים) בין פינויים של נפגעי משכנתאות מבתיהם, פינוי כפר שלם, הדחיקה ההדרגתית של הפלסטינים מיפו, ושל קבוצות מוחלשות אחרות, למשל מזרחים, ממרכזי ערים ההופכים פופולריים למגורי יוקרה, והריסות הבתים במזרח ירושלים ובשטחים, כמו גם בכפרים הבלתי מוכרים של הבדואים בנגב, וכעת הגירוש משייח' ג'ראח.

            זאת היא שעת מבחן לארגונים אלו, האם כל פעילותם, המדברת גבוהה גבוהה על צדק, מסתיימת בחומות ההפרדה, חלקן ממשיות וחלקן נפשיות, בין יהודים לערבים, בין ישראלים לפלסטינים, ובכל הנוגע ליחס לערבים ולפלסטינים הם מקבלים את משטר אי-הצדק, גם כאשר זה נשען, בדומה ליחס לפריפריה, למזרחים, לפלסטינים אזרחי ישראל, לעניים ולמהגרי העבודה, על ברית לא-קדושה בין פוליטיקאים המדברים לכאורה בשמה של אידיאולוגיה לאומית, עם חבריהם בעלי הון ועם אינטרסים כוחניים של שליטה (ופעם אלו בנקים ופעם אלו מתנחלים, פעם זה ההגיון הצבאי ופעם זה ההגיון הכלכלי).

 

3.

            ולמה תפילה?

            ולמה שיתוף בין תפילות יהודיות למוסלמיות?

            אדבר מתוך המוטיבאציה שלי לעניין, הבאה מטבע העניין מן הצד היהודי והישראלי של המטבע, ומתוך התנסותי בהתארגנויות הרבות שנוצרו ופורחות בארץ בעשור האחרון, להתחדשות יהודית, לפעילות חברתית ולזהות מזרחית. דומני כי חלק מהניסיון לנסח לעצמנו זהות יהודית חדשה, זהות מזרחית וזהות חברתית, כנגד מנגנוני המחיקה שהופעלו בארץ (שלילת הגלות, מערכת החינוך הישראלית, דחיית הערבית כלשון אוייב וכפרימיטיבית, הגחכת הזהות המסורתית וביסוס דיכוטומיה דתית-חילונית, הוצאת היחסים עם בני דתות אחרות אל מחוץ לספירה של חיי יומיום יהודיים, ליברליזם כלכלי המעמיד במרכזו את היחיד ה"מצליח", היזם), חייב היה להתחיל כדיאלוג פנימי, פנים-יהודי, לפעמים פנים-מזרחי, בתוך זהותנו השבורה, שעברה משבר כבד, אך הוא חייב להתנסח עתה, אם חפצי חיים (ורלבנטיות) אנו, גם כעמדה פוליטית כנגד המצב הקיים.

            והלא הסכנה המרכזית בכל ההתארגנויות הללו היתה ועודנה הדה-פוליטיזציה, שתביא לכך שמרוב ארגונים ופעילויות, ביום מבחן אף אחד מהם לא יהיה מוכן להתייצב עם אמירה פוליטית גלויה, אם בנושאי כלכלה, אם ביחסי מזרחים ואשכנזים, אם ביחסי יהודים וערבים. החשש הפשוט שכל ההתארגנויות הללו ינועו בטווח הקצר שבין "צו-פיוס" (מקבילו החייכני הדתי-חילוני של ה"דו-קיום" היהודי-ערבי) לבין תחליף למדינת הרווחה המתפרקת, או למערכת החינוך המתפרקת גם כן.

            לשם תיקון מצב זה דומני כי את הפעילות של ארגונים רבים אלו להתחדשות יהודית, כולל כאלו המדברים על יהדות חברתית, את הפעילות של הארגונים החברתיים (כלומר המבקשים להתנגד לסדר הכלכלי הקיים), וכן את הפעילות המזרחית, יש הכרח להביא עתה לידי ביטוי גם במישור ה"פוליטי", של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תוך ניסיון להשמיע קול אחר.

            אנסח זאת בקונטקסט של עולם הפיוט המתחדש בימים אלו, אותו אני מכיר במידה כלשהי מבפנים: עצם התבססותו של תחום הפיוט בשנים האחרונות, היא מבורכת עד מאוד, ופסטיבלי פיוט המשיבים את מקומה של המוזיקה הערבית, בין השאר, אל תוך ומתוך עולם הקודש היהודי, וחושפים אותה כעולם תרבותי מורכב ומגוון הן למי שגדלו במסורות אלו ואולי חשו את זלזול החברה בהן, גם למי שהם צאצאים למסורות אלו אשר לא זכו להיחשף להן, וגם למי שכלל לא באו ממסורות אלו, יש להם כוח רב של תיקון.

            אבל יש עוד שלב. עולמות יהודיים אלו, נוסח עולם הפיוט, התקיימו במקורם גם במילים בערבית, והתקיימו במקורם גם בתוך דיאלוג חי עם המסורות התרבותיות, הדתיות, המוזיקליות, הספרותיות והלשוניות האיסלאמיות. ואת המקום הזה יש לחשוף מחדש, ויש ליצור מחדש, אם רוצים לאפשר חיים רוחניים אמיתיים למסורות הפיוט, אם רוצים לא לשאוב מסורות אלו שוב לתוך הסתגרות פנים-יהודית, כמקובל בישראליות החדשה, אלא להביא אותן למציאות חדשה, היונקת ממציאותם הקודמת, הקדם-ישראלית, ואם לא עוצמים עיניים לנוכח חיינו עדיין בתוך מפגש יהודי-מוסלמי, גם אם אחר וגם אם כזה המדובר בספירה הציבורית רק במונחים שליליים של חומות וטרור, ללא כל מטען חיובי (ומתוך הצטרפות לגל האיסלאמופובי השוטף את המערב).

            אם אנחנו מתיימרים באמת להמשיך את דרכו של רבי סעדיה גאון, על הדיאלוג הרוחני המעמיק שלו עם חכמי האיסלאם, אם אנחנו רוצים ללמוד מדרכו של אברהם בן הרמב"ם, שקיים דיאלוג חי של מחשבה ופרקטיקה עם חכמי הצוּפים, אם אנחנו רוצים להבין את המקום שממנו בוקעים פיוטי רבי ישראל נג'ארה, עלינו לצאת מחדש באופן מודע אל המרחב היהודי-איסלאמי.

            דברים אלו נכונים במיוחד כאשר יהדותנו מצומצמת על-ידי המדינה לסעיף בתעודת-הזהות, לפריבילגיות בקק"ל ובמנהל מקרקעי ישראל, לחובתנו להצדיק כל פעולה של צבא הגנה לישראל, להצדקה לנישולו של שכננו המוסלמי מביתו לשם ייהוד ירושלים, ייהוד השטחים, ייהוד הנגב וייהוד הגליל.

            כדי להקים קהילה יהודית חדשה, שאינה שבויה בשפה הישראלית, שאינה שבויה בדואליות חילונית-דתית, ושמזרחיותה אינה רק דיאלוג עם הישראליות או עם האשכנזי שפגע בנו, אלא גם עם סביבתה המוסלמית (ושמאפשרת את הצטרפות האשכנזים כיום לתוכה, דווקא מתוך הקשר למקום בו אנו חיים עתה), אנחנו זקוקים הפעם לשכננו המוסלמי, מחדש (אולי גם, יש להודות, יותר ממה שהוא זקוק לנו ברגע זה, בקונטקסט של זהותו המוסלמית), ושותפות זאת, בקונטקסט של הקונפליקט הנוכחי, אינה יכולה להיווצר בשום מצב מלבד ההצטרפות שלנו למאבק שלו כנגד נישולו; רק אחר-כך הוא יוכל אולי להבין את השבר שלנו כמזרחים מול האשכנזים, כמזרחים מול עצמנו ומול תרבותנו המזרחית והערבית, עם כל מטעני הניכור כלפיה, ואת העובדה שאין זהות מלאה בין מהותה של היהדות לבין חיילי צה"ל.

            לסיום, לאחר כל האמור כאן על המוטיבאציה האישית שלי לפעילות, המגיעה ממקום יהודי מזרחי ומסורתי, אומר כי כמובן מוזמנים גם יהודים דתיים וחילוניים, אשכנזיים ואתיופים, להצטרף לפעילות ולהביא את המקום היהודי שלהם אל תוכה. וכמובן שאת העיצוב של התפילה המוסלמית (ותפילה נוצרית, אם תתקיים), יקבעו בני דתות אלו בין הפעילים בהפגנות.

            התפילה היהודית תתקיים בתוך המרחב הכללי של העצרת, ללא קביעת חציצה מוסדרת לעזרות גברים ונשים. שליח הציבור יהיה גבר, כדי לאפשר תפילה למי שמקפיד מבחינה אורתודוכסית. אם תתארגן שליחת ציבור אישה, להוביל תפלת נשים, הדבר יתקבל בשמחה.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

16 תגובות על קול קורא לתפילה מוסלמית ויהודית במחאה על הגירוש בשייח' ג'ראח

  1. יונתן הגיב:

    יחד מהסיבה הפשוטה שתפילה יהודית היא מעשה מול בורא עולם ולא אקט פוליטי שנועד להראות "אנחנו יהודים".

    ביהדות יש צד לאומי חזק מאוד,אי אפשר להתכחש לו ולטעון שהוא ניכוס של הממשלה,המדינה או מה שלא יהיה.
    הצד הזה גם לא בדיוק משתף פעולה עם עמים אחרים או דתות אחרות,זה שהיינו חייבים לחיות בתוך הגויים (וזה לא משנה אם נוצרים או מוסלמים) לא הפך את המחרב ליהודי-מוסלמי או נוצרי-יהודי אלא למרחב מוסלמי או נוצרי שבו יהודים פילסו את דרכם(כיחידים וקהילות) אבל לא נטמעו בו ולא הפכו אותו לשלהם,לא סתם היהודים תמיד התכנסו בשכונות משלהם וכל נישואים לגוי גרמו לניתוק קשר.

    לגבי ההשכחה,זה ממש לא עניין מזרחי טהור,גם האשכנזים איבדו את המסורות והתרבויות שלהם,בכל זאת ניסו לנתק את שורשי הגלות,בזכות זה יש לך היום בטחו כיהודי ישראלי לבכות על מה שאבד.

    לגבי השבר שלנו כמזרחים מול אשכנזים,אולי כדאי גם להזכר שהרמב"ם לא היה מאוד מרוצה מהמוסלמים והדיון של רס"ג עם האסלאם לא נבע מאימוץ האסלאם ויצירת מרחב יהודי-מוסלמי אלא מתוך פעולתם של רוב חכמי היהדות שחיו חיי תורה ונאלצו להלחם בהשפעות זרות בדרך היחידה שהכירו וזה בעזרת פיתוח התורה.

  2. עזוב אותך הגיב:

    עכשיו לא הזמן לפילוסופיה או לטיעון הגיוניים

    עכשיו רק פוליטיקה

    הוא פוליטקאי וכך הוא גם כותב

    ולכן מיותר לנסות להסביר לו משהו

  3. אלמוג הגיב:

    יונתן שלומות, ותודה על תגובתך.
    יהודים ובני דתות אחרות לא יכולים להתפלל יחד את אותה התפילה, אך בהחלט יכולים להתפלל באותו המקום – וכאן הכוונה בעיקר ליהודים ולמוסלמים, ועל כך ההלכה פסוקה.
    שים לב שאתה עובר בין התפילה היהודית כעומדת רק מול הבורא, לצדה הלאומי של היהדות.
    במקרה הזה כל אחד יתפלל את תפילתו, יהודים את תפילתם ומוסלמים את תפילתם, אך באותו המקום, זה לאחר זה, ולאות הזדהות עם עוול שלצערנו נעשה בשם היהדות.
    במובן הזה בשלב זה של חיינו אי אפשר להתחמק מהצד הפוליטי של היהדות, בדרך בה היא נוכסה מאיתנו.
    מרחבי תפילה משותפים, אגב, היו ליהודים ומוסלמים בכל רחבי העולם הערבי, ממערת המכפלה ועד קברי קדושים שונים מעיראק ועד מרוקו.
    וגם שותפות בחגים מסויימים, ולמשל מסורות שונות של צאת חג הפסח והשותפות בין יהודים למוסלמים, במימונה במרוקו, וגם במקומות אחרים, כך שאי-השותפות אינו מדוייק.
    רס"ג והרמב"ם, וכמובן אברהם בן הרמב"ם, וגם רבנו בחיי בחובות הלבבות, רבי ישראל נג'ארה בשירתו, רבי משה אבן עזרא בספר הפואטיקה שלו בו הוא חוזר ומצטט מן הקוראן, בהחלט התעמקו באיסלאם, ובפילוסופיה האיסלאמית או במיסטיקה האיסלאמית, מתוך הזדהות עמוקה עם חלקים גדולים בתוכם. לא מתוך הטמעות, לא מתוך ויתור על עצמם, לא מתוך הזדהות עם הכל, אבל מתוך הזדהות עמוקה עם חלקים גדולים בתוכם.
    להפוך את זה לשאלת מאבק בהשפעות זרות… זה צמצום "מעט" מופרז…

    ולגבי ההשכחה – אכן זה לא עניין מזרחי טהור

  4. אליעזר הגיב:

    שלום אלמוג

    פנה לפורום יב בחשון
    http://www.12heshvan.org/
    אם תרצה- אתן לך פרטים נוספים של אנשים ליצור איתם קשר.

    אליעזר

  5. עומר הגיב:

    אין מה לומר, יישר כוח ובהצלחה

  6. יונתן הגיב:

    במקום ע"ז אבל לא ביחד עם מוסלמים.
    אתה יכול להפנות אותי לשו"ת שאומר שיהודים יכולים להתפלל ביחד עם מוסלמים?

    בוא נשאל שאלה אחרת,עם יד על הלב,אתה יכול לומר לי בכנות שהיהודים שיבואו איתך להתפלל שם היו מתפללים אם לא היה מדובר בהפגנה ובצורך להראות סולידריות יהודית-מוסלמית כביכול?

    ליהדות צד אישי,קהילתי,לאומי ואמוני,יהודי גם אמור להתפלל בקהל ועדיין תפילתו היא תפילה אישית.
    כל מה שאני רואה הוא שאתה מנסה לנכס את היהדות לצד הפוליטי שלך ככה שאין מה להלין על כל שימוש פוליטי אחר,בכל מקרה אני מסכים שיש שימוש פוליטי ביהדות אבל לא מדובר בניכוס שלם שלה.
    יש שותפות של שכנים שמכבדים זה את זה,זה המקסימום שהגיעו אליו אי פעם,דו קיום של דימים ומוסלמים ,עם זאת דו קיום הוא לא קיום משותף ויש הבדל גדול בין השניים,כשאתה מדבר על מרחב יהודי- מוסלמי אתה מדבר על קיום משותף שנשמע כל כך אוטופי כשבמציאות זה לא היה ככה.

    ריה"ל מפורסם היום בזכות הכוזרי שנועד למנוע את ההתבוללות המוחלטת של משכילי ספרד במוסלמים והרמב"ם נאנח על שהקב"ה מסר אותנו בידם,בוא נאמר שהצמצום שלי הרבה יותר תואם למציאות מהאוטופיה שאתה מציג.
    בעבר חכמי התורה ניסו להיות אנשים רחבי אופקים ומשכילים ככל האפשר,הרמב"ם גם התעמק בפילוסופיה אריסטוטאלית ורבנו בחיי הכיר את אפלטון.
    בין כל מי שמנסה להיות עובדיה או עבדאללה יש דרמה מסוימת של דמיון והזדהות(כמו שהרב פרומן מוצא שפה משותפת עם אנשי דת מוסלמים ) מכאןלהפוך את זה לשותפות זאת ראיה מאוד רומנטית.

    ועוד לגבי השכחה,יש דרך בונה לזכור כמו שהנשיא לשעבר יצחק נבון מנסה לשמור על הלדינו ויש דרך הורסת כמו דרך האשמה "הפגיעה של האשכנזים בנו" שמעבר להרס שבה היא גם סותרת את רוח היהדות שרואה בכל היהודים יהודים בלי קשר לעדה.

  7. אזרח. הגיב:

    *

  8. אריאל הגיב:

    החובה של כולנו לבוא ולזעוק את זעקתם של מי שביתם נחמס ונגזל מהם בחסות החוק הלא-שוויוני, עלינו לומר לא לטיהור האתני המתבצע במזרח העיר. זכרו במקום שבו מפנים פלסטינים מבתיהם פינו ויפנו יהודים חסרי אמצעים, ע"ע כפר שלם ועוד.

    אל תשאירו את המדינה הזו לבעלי ההון, הימין בקיצוני והמתנחלים. בואו בימי שישי לשייח ג'ראח! אל תגידו לא ידענו לא שמענו. בואו!

  9. avivsky הגיב:

    ישר כוח אלמוג,
    אחד מהדברים ששמחתי לראות בהפגנות יום ששי בשייח ג'ראח הוא מספר לא קטן של חובשי כיפות.
    אני מניח שפנית כבר למארגני המחאה בעניין של יוזמת התפילה אבל אם יש צורך כתוב לי ואקשר אותך למי מהם.

    רק טוב
    אביב

  10. איתי קנדר הגיב:

    אני מרחיב את ההזמנה ברשותך גם לבודהיסטים שירצו למדוט.
    הרעיון יפיפה, עלה בי גם בימים האחרונים, ואני שמח מאוד מאוד לראות אותו עולה בקולך.
    אם ארגיש בנוח אצטרף גם🙂

    אני מרגיש שיש מקום לעורר את החמלה במקום הזה בעולם, בזמן הזה. בתפילה ובכל אמצעי אחר.
    לדעתי, דתיים בתי העם האנושי צריכים לראות את עצמם כאחת מהחזיתות של החמלה הפעילה. אני רואה את מימוש האחדות הקיימת, את הבאתה לתודעה ההמונית, כהעבודה הדתית החשובה ביותר. העבודה בה' ה-ה'.

    נתראה.

  11. שלומית הגיב:

    בע"ה אגיע

  12. על היוזמה הברוכה

  13. אופק הגיב:

    אבל אני אגיע באיחור השבוע, באיזו שעה מתוכננת התפילה?

  14. שועי הגיב:

    אעביר זאת לחבריי הסוּפִים, והסוּפים-יהודים
    כשלעצמי מפני השעה והיום יקשה עליי להגיע
    יהי רצון שיתברכו שני העמים ברוח השלום

  15. אלמוג הגיב:

    תודה רבה לכל המצטרפים,
    משמרת המחאה בשייח' ג'ראח מתחיל ב-3,
    והתפילות יהיו בין 3 ל-4 וחצי,
    אכן, שועי, יהיה קשה ללא ירושלמים
    להגיע ולחזור הביתה במסגרת השבת…

    ולשאלה החוזרת לגבי היתר ליהודים ולמוסלמים להתפלל יחד:
    לא מדובר כאן בנוסח אחיד משותף לשתי הדתות,
    ולא בתפילה בו-זמנית,
    אלא לתפילות זו אחר זו, כאשר המתפללים של כל דת שומרים על מתפללי בני הדת השניה מפני השוטרים בזמן תפילתם,
    ובכל מקרה, כאמור התקיימו בעבר מרחבי תפילה משותפים, שהמובהקים שבהם הם קברי קדושים בכל העולם הערבי,
    היו מועדים בלוח השנה, בחגים יהודיים ומוסלמיים, שבהם היה שיתוף, המפורסם שבהם בצד היהודי הוא צאת פסח, ובמרוקו המימונה, עליה כתב ר' דוד בוזגלו:
    שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים
    ועוד הוא כתב:
    שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים.
    וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה.
    וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה.
    ובהחלט שכמה מגדולי הדורות היהודים במפורש למדו, מתוך שיתוף, הן מן הפילוסופיה המוסלמית והן מן המיסטיקה המוסלמית, הצופיות,

    זאת לא אוטופיה, אבל זה סוג שיתוף שנשבר ונמחק בארץ, לאחרונה בחסות גלי האיסלאמופוביה,

  16. אלמוג הגיב:

    תודה לכל המצטרפים ולכל העצות וההצעות וההערות ליוזמת התפילה,
    בסופו של דבר התפילה לא תצא לפועל ביום שישי זה,
    אבל בתקווה נזכה לממש את הכוונות של התפילה הזאת בהמשך הדרך –
    במועד מאוחר יותר, ועל כך עוד יבואו הודעות, ויבורכו יוזמות אפשריות,
    בכל מקרה, הזדהותכם ובואכם ביום שישי זה, ובימי שישי אחרים,
    חשובים לתושבי שייח' ג'ראח, ואם תוכלו להגיע,
    לאיזשהו זמן בין 3 ל-4 וחצי ביום שישי זה, ה-29.1, בכניסה לשייח' ג'ראח
    על הגינה הציבורית בדרך שכם, תבורכו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s