"לא לפחד לומָר: יש לי עָבָר" / נָוית בראל
קוראי שירה רבים הניגשים אל ספר שירה מצפים למצוא בו את קלסתר הדמיון של המשורר. הם מצפים לפגוש במשורר המשמש כלי נגינה לרשמיו, למאווייו ולחזיונותיו. השירים, לפיכך, אמורים להתוות עקבות של רגש, לחפור בנימי אישיותו של המשורר, לחוג סביב עולמו הפנימי. ברוב הפעמים כששואלים חובבי שירה על מהות השירה, הם עונים במונחים של ייצוג נרקיסי של המשורר, או נסיון לייצג את מה שכאילו אין לו מלים. ואכן רוב ספרי השירה העברית שרואים אור בימינו עונים על הציפיות הללו. הן נובעות, אולי, מתוך תפיסה מאוד מסוימת אודות שירה. על כך ששירה אמורה להיות ביטוי "טהור", "נקי" ו"נשגב" לרגשות אנושיים. התפיסה הזו קשורה גם למושג התמוה "השראה", שלמרבה הפליאה לא פס מן העולם גם אחרי מאה שנות מודרניזם. מנגד, רואים אור מספר מועט יחסית של ספרי שירה מאת משוררים שמיטיבים להתבונן החוצה אל ארשת המציאות הנגלית בפניהם, אל אנשים ורגשות שסביבם, ולאו דווקא נובעים מתוכם. משוררים כאלה מרגישים בכתיבתם את החובה החברתית – ואפילו המוסרית – להתחבט בשאלות של זהות, כשה"אני" מוצב תמיד אל מול זולת כלשהו (משפחתו, המוצא העדתי שלו, השכונה, העיר והמדינה שבה הוא חי ועליה כותב). כשהם כותבים "אני", מרחפת תמיד האפשרות ל"אתה" כלשהו הניצב לעומתו, מגיב אליו וקיים לצדו. השירים שלהם אינם מציגים תמיד זיקוק צלול של מחשבה, אלא פעמים רבות רק בדיקה של רגש או ניסיון לחשוב, שקשה לנסח אותו ואפשר רק לנסות להציבו גם אם בסוף הוא קורס לתוך השיר.
אלמוג בֶּהַר (יליד 1978) הוא אחד מן המשוררים הללו. בֶּהַר הוציא לאור שלושה ספרים במהלך כשנתיים בלבד: את ספר השירה "צמאון בארות" (עם עובד תשס"ח), את קובץ הסיפורים הקצרים "אנא מן אל יהוד" (בבל תשס"ט) ואת ספר השירה הנדון כאן "חוט מושך מן הלשון" (עם עובד תש"ע). בשני הספרים שקדמו לְספר שיריו החדש, התגלה בֶּהַר כמשורר הכותב תוך תחושת מחויבות אדירה למעשה הכתיבה ומידת תִּפקודו של המעשה הזה בעולם. הכתיבה עבורו איננה רק אפשרות להביט בעצמו ולברר את עצמו לעצמו, כי אם הזדמנות לבחון את כל המקומות, הניגונים והאנשים שהפכו אותו למי שהוא. השאלות שבֶּהַר מפנה אל העולם מאפשרות לו להבין את העולם, והשירים מבחינה זו הם דיאלוג יותר מאשר מונולוג. ולא זו בלבד שהוא מפרסם ספרים בקצב מהיר יותר מקצב נדידת העופות, אלא הוא גם מצליח להציג בספריו מהלך שלם של חשיבה ושל תפיסת מציאות, שמתפתח, מסתעף ומתרחב מספר לספר.
כששני ספרי שירה מאת אותו משורר רואים אור באופן כה תכוף האחד אחרי משנהו, מעניין במיוחד לדבר על היחסים ביניהם. בשני הספרים נגלה משורר צעיר ומשכיל (בהר חוקר ספרות, שמתעניין במיוחד בזהות מזרחית ובמסורת הפיוט. את עבודת התיזה לתואר השני שלו כתב על המשוררת אמירה הס ילידת בגדד), שרואה עצמו בעת ובעונה אחת חוליה בשתי שרשרות דוריות: בשרשרת האחת הוא נצר לשבט המשוררים בכלל, והמשוררים המזרחיים בפרט, שממשיך לכתוב שירה בעברית, השפה שבה נכתבו מזמורי תהילים, שיריהם של משוררי ימי הביניים כמו ר' יהודה הלוי ושלמה אבן גבירול ושירה עברית חדשה כגון זו של יהודה עמיחי וארז ביטון. בשרשרת השניה הוא נצר לשבט שתי המשפחות של שני הוריו, משפחות שהמזרח והמערב משמשים בהן בערבוביה, הספניולית והעיראקית, המסורת, בית הכנסת ושאלת הקיום של האלוהים, כל זה נוכח אצל אלמוג כעיקר ולא כטפל, כעמוד התווך של הזהות ולא כקישוט, מטפורה או משל. בספר הראשון כמעט ולא היה שיר שלא פנה אל מורה או הורה רוחני, דמות מקראית או אדם קרוב. בהר חי את הדואליות הזו, שבין רעננה (העיר האשכנזית המבוססת שבה בילה את ילדותו) לבין ירושלים (העיר שבה למד באוניברסיטה, ונפתח אל המוסיקה הערבית, אל הנוכחות המקיפה של אלוהים והאמונה ואל התורות הפוסט קולוניאליסטיות וכינון הזהות), שבין העיראקי לייקי, שבין המאמין לאתאיסט, במידת חיוּת ודבקות כזו, שעשויה להיראות מתמיהה לקורא שאינו מבין אותה ועד כמה היא אותנטית עבורו.
האופציה האלמוג בהרית לכינון זהות היא אופציה של שימור ושל "דע מאין באת". בהר מחיה בכתיבתו את שפתם של סביו המתים ואת שפת התלמוד, הגמרא והפיוט, לא כמעריץ אלא כמי שרואה עצמו מוכרח להמשיך את דרכם הלכה למעשה. באחד מסיפוריו כתב בהר על בחור ישראלי שבוחר להתחיל לדבר במבטא עיראקי כשל סבו. במסה "חלומות באספניה" (שנדפסה באנתולוגיה "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית", עם עובד תשס"ז) מספר בֶּהַר על ההתנגדות שלו לשכוח את העבר: "ודימוי אחד נורא עלה בהרהורי לבי ולא הניח לי. דמיינתי כי תרבות שלמה, בת דורות רבים מספור, הצטמצמה והצטמקה עד שבסופה נמצא לה רק צאצא אחד. ואותו בן אחרון לשושלת החרֵבה של התרבות הספניולית היה, כך חששתי, סבי. ועתה, לחשתי לעצמי, איחרתי את המועד, לא הקשבתי לו בחייו והוא לא ידבר אלי במותו. ובמותו מתה התרבות כולה, ושפתה. […] אנחנו, המזרחיים […] ה"לא-אַסְלִיִים", מזרחיים למחצה או בחלוקות של רבעים, אשר גדלו בישראל הראשונה, בערים המבוססות […] נועדנו לשמש כהוכחה הניצחת לכך שאין ומעולם לא היתה בעיה. ההוכחה לכך שאף פעם לא היו דיכוי, אפליה או גזענות שיטתיים בארץ הזאת, ושהשד העדתי הוא יציר דמיונם של אנשים הוזים, ולא דבר-מה חי ובועט ועכשווי".
לגבי "ולאן אתה הולך", לעומת זאת, נותרת השאלה פתוחה. לא ברור מה בדיוק לש בֶּהַר מתוך החומרים שמרכיבים את זהותו האישית ואת זהותו כמשורר ומה נוצר מכל זה (מלבד השירים, כמובן). נדמה שמבחינתו הדרך חשובה יותר מאשר המטרה. לא בכדי הכילה כותרת הספר את המילה "צימאון" שהעידה על הרצון העז לחיפוש ולבירור. עם זאת, בניגוד ל"צימאון בארות", ב"חוט מושך מן הלשון" רבים יותר הם השירים האישיים, שמתוכם נגלה אלמוג הגבר הצעיר, שמספר באופן גלוי על חוויות אינטימיות יותר כגון נסיונותיו עם נשים, משברי אמונה ועל ילדותו. בשיר שכתוב כקטע פרוזה, לא מנוקד ולא מחולק לבתים, מונה בהר מעין 'רשימת מכולת' של ארועים שקרו לו, ועושה זאת כמי שכותב אוטוביוגרפיה בשלהי חייו: "שתיתי דמעות של נערות שאהבתי, וכל פעם שאחת מהן עזבה אותי עזבתי אני אחרת כנקמה. […] כל פעם שאישה התפשטה לפניי הופתעתי, גם אחרי שנים. כמה פעמים קניתי לי רגעים של שקט במחיר איבת דורות, אבל בזמנים אחרים גם ויתרתי על לילות של אהבה בלי כל סיבה, אולי מפַּחד".
באופן מפליא, ובזכות ריבוי שירי הסוד והעבר, נדמה הספר השני כאילו היה הוא ספר הביכורים, בעוד שספר הביכורים ניחן באופי בוגר ומפותח כאילו נכתב מאת משורר מנוסה ומשופשף. לגבי "ובפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", מנפק בהר בספרו החדש מגוון תשובות ותשובות לכאורה. נדמה שבעצם הפנייה אל אלוהים מברר בהר לעצמו את יחסיו עם האל, שלמרות האמונה בו מעורר בו שאלות. אלוהים נוכח בספר הזה כבר למן השיר הפותח. בהר מעמיד את האפשרות של "בלי אלוהים": "ואבין שכמה ימים כבר חלפו בחיי/ בלי אלוהים./[…] וסדרם של הדברים לא יופרע./[…] ורק אני אלטף את במדקרות את לבי/ מנסֶה אם יש שינוי בכאב". אלוהים שב ומופיע ברבים משירי הקובץ, ולא תמיד ברור בדיוק מדוע ולשם מה, למשל כשבהר מגדיר את אלוהים כך: "האלוהים הוא קפיצת שירה/ מן העֵרוּת אל החלום", או: "אלוהים הוא מקומו של עולם/ והעולם אינו מקומו". בשיר אחר השירה מוצגת כתוצר אלוהי: "בהתעטף עליי נפשי את ה'/ אני רוצה לכתוב שירים רבים/ נוכח הבית ונוכח עמל הרחובות/ ונוכח הרעב הזה שלא חדל/ מאז ההשתחויה בבית הכנסת ביום/הכיפורים". יפים במיוחד בקובץ השירים שבהם מייצג בהר דמויות מקראיות, כגון שיר בשם "אלוה מִנְּהסערה" שבו דובר איוב אודות סבלו, שולל את האימרה התלמודית "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה" (מסכת בבא בתרא) ומצהיר: "אני איוב הן קַלֹּתִי, קַלֹּתִי, לא משל הייתי, לא נמשל, ראיתי שטן שט ומתהלך בארץ כנגדי וישבתי בתוך אפר חיי,/ עייף מן העור המת, מבדידות הלב". או שיר הקרוי "עקדת ישמע-אל" הכתוב כמעשיה קורעת לב בחרוזים: "וכשכרע תחת מאכלת המדבר הכבדה/ לא שאל בן האמה איה השה לעולה/ רק ראה איך אמו נשארת בודדה/ ובכה עליה את לבו בלי אומר מילה".
למרות החשיפה האישית הגדולה יותר מאשר בספר הראשון, בהר חושף מהרהוריו יותר מאשר מלבו, וישנם שירים שנדמה שהנמען שלהם הוא מישהו הבקי מאוד בסצינת השירה הישראלית דהיום, כגון: "הדיון על מרחב הכתיבה של שדרות" שבו מספר בהר על המשורר שמעון אדף בן העיר שדרות, שהיה נגן בלהקה בשם "אצולת הכאב": "הכאב בשדרות הוליד בו/ אצולה חדשה, ששכחה את זכויות האבות/ אך לא את כאבם, ובדרכו לתל אביב יכול היה/ לומר: "אין לי דבר שלם משל עצמי"". הנטיה של אלמוג להרחיב עד-מאוד בכל נושא, ולכתוב שירים ארוכים, מפורטים ורוויים שורות, לפעמים עודפוֹת, ולפעמים גם באופן שאי אפשר לנמק את העודפוּת, גורמת לכך שאל הספר הזה צריך לגשת כשם שניגשים לספר הגות. זהו ספר שנמעניו הם קוראי שירה סבלניים, שיהיו מוכנים להתארח ארוכוֹת במרחבי המחשבה של בהר, וזו מורכבת מכל מה שקרא וראה, שמע וזכר והכריח את עצמו לזכור.
חוט מושך מן הלשון. עם עובד. תש"ע. 142 עמ'.
פורסם במקור ב"מקור ראשון", מוסף "שבת", 22.1.2010, ז' בשבט תש"ע, עמ' 18.
לשירים נוספים מן הספר:
http://notes.co.il/almog/63419.asp
לא לפחד לומר את המילה נוסטלגיה
לא לפחד לומר
את המילה נוסטלגיה
לא לפחד
ללחוש געגועים
לא לפחד לומר
יש לי עבר
מונח בתוך קופסא
של זיכרון נעול
לא לפחד
לקנות לי מפתחות
להצמיד עיניים לחורי המנעולים
עד שהכל יפתח
עד שאוכל להגניב מבט
אל פנימי
לא לפחד לומר
אני אדם שוכח
אבל יש לי זיכרון
שלא מוכן לשכוח אותי
אלמוג בהר 