צ'חלה וחזקל, שיר ערש יהודי-בגדאדי

צַ'חְלָה וחֶזְקֵל, שיר ערש יהודי-בגדאדי

 

ליצחק אבישור, מאסף שירי עם של יהודי עיראק בערבית-יהודית,

שתרגומיו הולידו שיר זה. נהוג לשיר את השיר לַילדים בעִתות של חמסין וגעגועים,

בניגון איטי, כשהם צעירים מכדי להבין את המילים, שלא ידעו איך כמעט

ולא נִשאו הוריהם, והוא פותח במילים "טְלַעֶת עַאלִי בְּעַאלִי", עליתי גבוה גבוה.

 

עליתי בְּסולם אל הגג לְהניח את כדֵי הַמים

להצטנן בַּרוח, באה הַרוח והתפתלה בין ידַי,

נפלתי, נפל הסולם, נפלו הכדים.

עליתי בְּסולם הַעץ אל הַגג לראות אם בא חֶזְקֵל

מן המסע, רוכב על סוסה יגעה ועמוקת עיניים,

לראות מה הביא לי מאוצרות הממלכה,

שבה הרוח והתפתלה בין עיניי, נפלתי,

נפל הסולם, נפל מבטי.

עליתי בַּסולם והנהר הרחב כולו היה ערש לְרוחי,

והגשרים הגבוהים היו כריות לְראשי,

וּבַחצר שבע מניפות התנופפו בידֵי הנערות.

נרדמתי על הגג בעודי לוחשת לחזקל שלי:

"אתה יונתי, מצחך הצחור קנה בושם, גבותיך הכהות

קנה בושם, שושן אדום מן הבוסתן בלחייך, שיניך

אבני-חן לבנות, אנחנו תאומי-הצורה, ירחם עלינו הרחמן,

בוא נלך יחדיו אל הצורף ונבקש ממנו שיצרוף לי טבעת

עליה יחרוט: 'עוד מעט קט שב חזקל מן המסע'".

 

עליתי בְּסולם אל הגג וחזקל ישֵן בַחצר,

שוכב על הערסל וכל הנערות סביבו חושקות בו,

מבקשות להעניק לו מאוצרות האל.

באה הרוח והתפתלה סביב חזקל,

התהפך הערסל, נפל חזקל, צחקו נערותיו.

לחשתי: "נערותַי, אל תקנאו בִי, אל תעשקו לְאהובִי,

אבקשנו לרדת ולרחוץ בנהר ולבוא רק אלַי,

ויביא לי מי תמרים למלא בהם את הכדים שבידַי".

עליתי בְּסולם אל הגג וחזקל ישֵן בַחצר,

לחשתי: "אתם ההולכים מבגדאד בְּדרך מוּצוּל אל סוריה,

קחו אותי ואת חזקל, קחו אותנו בתוך כפלי משאותיכם,

הסתירו אותנו מן הנערות, ואם יגמר כספכם בַדרך

מכרו אותנו בדמשק, ואעמוד מעל נהר פרפר

כפי שעומדת אני עתה על החדקל. אבל אם תמכרונו,

מכרו אותנו יחדיו, מכרו רק לעשירי העשירים, לראשי השרים,

לגדולי הווזירים, לַסולטאן, ואבקש מבנות אַ-שַּאם

אשר יבואו במרוצה אחר ידידי, אל תקנאו בִי, אל תעשקו לְאהובִי,

לָכֶן נערים רבים יפים בְדמשק, וחזקל לי יחידי".

 

עליתי בְּסולם אל הגג וחזקל ישֵן בַחצר, כך תמיד,

חזקל שלי ישן ואני ערה, אני ערה וחזקל שלי יוצא לְמסע.

אולי אינו רוצה לחזור, אולי אינו רוצה להתעורר, אולי עטלפים

פלשו למחשבותיו, אולי שערותיו כבר אינן כחוטֵי הפנינים

בלילֵי הירח. קראתי אל הנערות: "אין אתן זוכרות

איך היינו בגאווה קוראות: 'נִחְנָה בַּנַאת אַ-שַּמְס וַאַ-שַּמְס אִמַנָה

וַסַהִיל אַבּוּנָה וַאלְ-קַמְר אִבְּן עַמְנָה'? אנחנו בנות השמש

והשמש אמנו, כוכב הצפון אבינו והירח בן-דודנו,

כך היינו צועקות בימים ובלילות". והן צוחקות.

לחשתי: "אתם ההולכים בדרך לְהִינְד, קחו אותי לבדי

כי כבר מאסתי בַּהמתנה לידידי, קחו אותי להִינְד ומִצאו לי שם

חתן. ואם יגמר כספכם בדרך מכרו אותי באמצע המדבר,

מכרו אותי לְעניי העניים, שאַכלֶה יְמות חיי בְּאוהלים,

עד שאצעק לְאלוהים, עד שיודיעני אלוהים כי גם יְמות חזקל כָּלים,

כי עזבוהו כל הנערות וכל המסעות, כי גם הוא עולה בסולמות

ושוכב על גגי כל השעות, נרדם והוגה בי, מחכה בחלומותיו לְשובי".

 

 

מתוך "חוט מושך מן הלשון", קובץ שירים, עם עובד, 2009.

 

 

 

 

לשירים מן הספר:

https://almogbehar.wordpress.com/2009/12/14/%D7%97%D7%95%D7%98-%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%9A-%D7%9E%D7%9F-%D7%94%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%9F-%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%97%D7%93%D7%A9/