ביום ירושלים זוכים מערב ירושלמים לחוות את מה שמזרח ירושלמים חווים גם בשאר ימות השנה: מצור מוטל על רחובותיהם ועוצר על עירם, אנשי ביטחון חמורי סבר עומדים בכל פינה במחסומי פתע אקראיים, ונוהגים באזרחים שאינם זרים בגסות, ורבבות זרים פולשים לרחובות ועושים בהם כבשלהם, מבלי להתחשב ברגישויותיהם (המוזרות ככל שיהיו) של בני המקום.
השיא מבחינתי האישית מתרחש ברחוב בצלאל הסמוך, כשאלפי נוצרים פאנטים מארצות הברית ואירופה גודשים את הרחוב כדי להביע בתהלוכה רועשת ומחרישת אוזניים, הסותמת את כל נתיבי התחבורה מביתי והופכת על כן את הבריחה לבלתי אפשרית, את אהבתם לישראל. הם כל כך אוהבים את ישראל שמי שיעיין בכתביהם יגלה שהם זקוקים רק לעוד מלחמה אחת גדולה, שבה רובנו, יהודים ופלסטינים (גוג ומגוג), נהרג, כדי שמשיחם יקום לתחייה, הר מגידו והר הזיתים יחצו ויבשרו את בוא מלכות השמיים לארץ, והנותרים מבין המוסלמים והיהודים יודו בעליונות הנצרות.
יום ירושלים מופיע לראשונה במקרא (תהילים קל"ז, ו'). מעניין שאיש מאלו שהחליטו לקבוע את היום ואת שמו לא טרחו לבדוק את הביטוי במקורות, שכן יום ירושלים הוא ביטוי המציין את יום חורבן ירושלים.
אלמוג בהר 