הספר הטוב של השנה: "תִּמְבִּיסֶרְת – ציפור מרוקאית", ארז ביטון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל–אביב, התשס"ט, 2009.
ארז ביטון הוא בעיניי המשורר העברי החי הגדול של דורנו, ועל כן רגע צאת ספר שיריו הרביעי, "תִּמְבִּיסֶרְת – ציפור מרוקאית", בסוף 2009, היה מרגש עד מאוד. ביטון ממעט לפרסם, וכל שיר חדש שלו שראה אור בשנים האחרונות באחד העיתונים, האתרים וכתבי-העת היה כאוצר גנוז. ועתה עומד הספר, תשע עשרה שנים ארוכות של ציפייה לאחר ספרו הקודם, "ציפור בין יבשות", ומכנס בתוכו אוצרות רבים, קטנים כגדולים, שלא יתוארו, ועוד הוא מכנס בתוכו מעין שרטוט למסלול חדש לשירה העברית החדשה, מסלול שהיא נענית לו בינתיים רק באופן חלקי, אך זה עומד עדיין כפוטנציאל להיות עמוד התווך של השירה העברית הנכתבת עכשיו, או שתכתב בעתיד, וגם כעמוד תווך לקריאתה של השירה שנכתבה כאן בדורות האחרונים.
ובעיקר מכיל הספר שירה שאין כדוגמתה בחדותה, ברגישותה וביופיה, ואביא כאן משהו משירה זאת, בשיר אחד לאמו ושיר אחד לאביו: "לאמי / לא חיו לה הילדים, / לאמי. // הראשון / לא חי לה הראשון, / שקראו לו דוד / על שם אביה. // השני / לא חי לה השני, / שקראו לו מאיר על שם רבי מאיר בעל הנס, / ולא היה לו נס לחיות. // השלישי / חי לה השלישי / שקראו לו יעיש, / שזה חיים / וזה הייתי אני, / וחייתי לה. // אבל / איזה חיים חייתי לך, / אמי"; "בשעה של שקיעה / בארץ ישראל / אבי היה חושף / את זרועו ואומר: / מן המרפק ולמעלה / כל הבהיר והמנוקה / ומן המרפק ולמטה / ועד לשורש האצבעות / כל המוכהה / והצרוב / והלקוי / והנפקע. / ואני אומר לו: / לבך אולי בשמיים / אבל פניך בקרקע / ואתה אבא / אתה אבא / מקועקע".
הספר ה"אבוד" (ה"נעלם") של השנה: "חי אבן יקט'אן" לאבן טופיל (תרגם: יאיר שיפמן), וגם "אנתולוגיה לכתבי אבן סינא" (ערך: שמואל הרוי, תרגמה: אביבה שוסמן), הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 2009.
בשנים האחרונות שוקדת הוצאת הספרים של אוניברסיטת תל-אביב, ביוזמת פרופ' אביעד קליינברג, על פרוייקט מבורך של תרגום קלאסיקה ערבית, שאינו זוכה לתשומת הלב שלה הוא ראוי, ושיש לקוות שימשך ויתרחב; בסדרה זאת ראה אור התרגום החדש המצויין לקוראן, מעשה ידיו של אורי רובין, והאנתולוגיה הנרחבת "הסוּפים", שערכה ותרגמה שרה סבירי, ומציעה לכל קורא שיחפץ, ובאופן נגיש עד מאוד, עמקות רוחנית, אתגר מחשבתי ויופי סיפורי. בשנה האחרונה ראו אור בסדרה שני ספרים נוספים, המחדשים את מסורת התרגום לעברית מן הפילוסופיה הערבית, ששגשגה בימי-הביניים: "חי אבן יקט'אן" לאבן טופיל (בתרגום יאיר שיפמן), ואנתולוגיה מכתבי הפילוסוף אבן סינא (בעריכת שמואל הרוי ובתרגום אביבה שוסמן).
"חי אבן יקט'אן" הוא משל קצר, יפה ומרתק על אדם הנולד ומתבגר על אחד מאיי הודו, במנותק מחברה אנושית, ומגלה בהדרגה את סודות החיים והפילוסופיה. לעומת זאת האנתולוגיה מכתבי אבן סינא היא רחבה הן בנושאיה והן במספר עמודיה, והיא מאירת עיניים עד מאוד. גם מי שאינו מצוי בסבך המושגים הפילוסופיים האריסטוטליים (המוכרים לקורא היהודי מן הרמב"ם), יוכל להנות מן האוטוביוגרפיה הקצרה שכתב אבן סינא, מאיגרותיו על מהות התפילה ומהות האהבה, ומאיגרת הציפור היפהפיה, הרומזת על עניינים נעלמים.
פורסם בעיתון הארץ, מוסף ספרים (לשבוע הספר), 2.6.2010, כ' בסיוון תש"ע, יום רביעי, עמ' 108:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1171646.html
אלמוג בהר 
הי אלמוג,
את ביטון טרם קראתי.
האנתולוגיה של כתבי אבן סינא- היא טובה מאוד אבל גם מעט חסירה, עבור מי שמכיר את כתביו במקור. יש כמובן לשבח את פרופ' הרוי (שהוא מורה שלי) על היוזמה והובלתהּ.
באשר לחי אבן יקט'או לאבן טפיל, איני מכיר את שיפמן המתרגם ואני דווקא מעריך עבודות קודמות שלו (למשל: מהדורת מורה המורה לשם טוב אבן פלקירא), אבל הספר רצוף טעויות ומעקשים. המבוא מגדיש את הסאה. יש שם שגיאות כמעט בכל דף ודף, כולל התעלמות מכמה מחקרים יסודיים וחדישים.
אותי הובילה המהדורה למחשבה עד כמה התחום פרוץ. הרבה תמהתי על כך שהוצאה אקדמית כמו אוניברסיטת תל אביב שהוציאה בשנים האחרונות כמה כרכים חשובים ביותר בתחום האסלאם ומחשבתו, יכולה להוציא תחת ידיה כרך בלתי מוגהּ שכזה (אגב גם במהדורת דעות אנשי העיר המעולה לאלפאראבי נפלו שגיאות רבות מדיי).
אהלן שועי, תודה על תגובתך,
למרות חסרונות שאפשר למנות באנתולוגיה לאבן-סינא, הרי לא עליהם המלאכה לגמור, יקומו אחרים וימשיכו, אך טוב לכולנו עם התחלה שכזאת.
ולגבי חי אבן יקט'אן, לא קראתי את העברית מול המקור, אבל מצד איכותו הסיפורית הוא עומד בפני עצמו היטב, גם אם המבוא אולי אינו מעודכן – וגם כאן – הרי שזאת דרך להמשיך ממנה.
סלמאת אללה וברכאתה, אלמוג
על שני הספרים יש לברך, ודאי.
אני מאוכזב מחי אבן יקט'אן בעיקר לאור הצפיות שהופעתו בעברית עוררו בי (פעם התחלתי לתרגמו ועצרתי בשל אי-אילו מחויבויות).
כל כך הרבה משכיות חמדה מן הספרות הערבית טרם תורגמו.
מאכזב לגלות כי המהדורות הרואות אור ברובן-הגדול אינן די מתוקנות-מוגהות. זה מצער (ברצינות, לא חוש הביקורת מדבר כאן אלא צער טהור).