"אני זר בכל מקום אך שום מקום אינו זר לי": על מבחר שירים למואיז בן הראש

"אני זר בכל מקום אך שום מקום אינו זר לי": על מבחר שירים למואיז בן הראש

"לא הולך לשום מקום – מבחר שירים", מואיז בן-הראש, הוצאת רסיס נהרה, באר-שבע, 2010.

שירתו של מואיז בן-הראש מחכה זמן רב למבחר. למעשה אני מכיר מספר אנשים, ואני בתוכם, שמסתובבים כבר כמה שנים עם רשימת שירים משלהם, שקיבצו משמונת קובצי שיריו, למבחר עתידי של מואיז בן-הראש. המבחרים, יש לשער, שונים מאוד זה מזה, על-פי אופי הבוחרים, אך לא על-פי הרשימה שלי אשפוט את המבחר הנוכחי, שהיה פרי יוזמתם הברוכה של צחי גולדברג, מייסד "עשן הזמן" בבאר-שבע (חנות ספרים משומשים ומרכז לאירועי תרבות), ושל אורי מאיר, הבעלים של הוצאת "רסיס נהרה".

מבחר זה, והמבחרים המדומיינים האחרים, באים כמדומני לענות על שתי מטרות עיקריות: האחת היא להפגיש מחדש את קהל השירה עם שירתו של בן-הראש, כיוון שמאז צאת ספר שיריו הראשון, "קינת המהגר: דיוקן עצמי של המשורר בראי המשפחה", בהוצאת ירון גולן ב-1994, שזכה לתהודה רבה, התפרסמו על-פי רוב שבעת ספרי שיריו האחרים בהוצאות עצמאיות (ואף בהדפסה על-פי דרישה דרך האינטרנט), ולא זכו כמעט לנוכחות בחנויות ובמוספים הספרותיים; המטרה השניה היא להפגיש מחדש את בן-הראש עם עורך, אחרי שנים שבהן העבודה על ספרי שיריו היתה עצמאית ולא ניזונה מן הצד הפורה של מפגש העריכה, בשל צאתם של הספרים בהוצאות עצמאיות, עד שהתקבע לבן-הראש דימוי של מי ששירתו מתנגדת לעריכה ולעורכים, ועד שעלה החשד שיתכן שיש לו חיבה לטעויות ההגהה הרבות בניקוד ספריו.

הספר החדש מהווה שער כניסה עשוי היטב לשירתו של בן-הראש, מתוך עיקרון של תנועה עדינה בין מוקדים שונים בשירתו; כך כל מוקד אינו ממוצה עד תום, אבל התנועה מאפשרת לקורא שזה לו מפגש ראשון עם שירה זאת מרחב נשימה רב. בחירה זאת בפשטות עריכתית, שאינה מבקשת "לגלות" את מואיז בן-הראש  ה"אמיתי", ראויה להערכה רבה, ואין לזלזל בפשטות זאת, המניחה את הצורך בדיאלוג מתמשך עם הקורא. מבחינת גיבושו הפנימי של הספר, הצליחו העורך והמשורר, דווקא בשל פשטות הבחירה, להמשיך את הקו של ספריו המהודקים יותר של בן-הראש, "קינת המהגר" על כוחו הראשוני, ו"משם באתי" (2008), שהיה ספר מצומצם במימדיו ומדוייק באובססיית הזיכרון וההיסטוריה שהוא ביטא.

שיריו של מואיז בן-הראש מתלבטים שוב ושוב איך כותבים שירה בעולם לא שירי, עולם אשר מתבקש להשמיע דברי תוכחה קשים וחותכים באוזניו, ולא שירה רבת הוד ויופי הנעולה באסתטיקה הפנימית של עצמה; אבל בן-הראש יודע גם שעולם זה בדיוק, שיש להטיח דברים בפניו, אינו פנוי להקשיב למשורר, או אינו מסוגל להבינו; וגם המשורר עצמו, שחי בעולם זה, אינו פנוי לכתוב את היפות שבשורותיו, ואלו בסופו של דבר רק נאמרות, בלי להיכתב, וללא מקשיב: "כשאתם לא שומעים / אני אומר את הדברים / הכי יפים" (10).

המשורר מתנצל באירוניה לפני העולם אשר ביקש לחנך את המשורר ולביית אותו: "עולם נכבד / אני מצטער שהייתי רגיש מדי… שלא למדתי לשתוק על העוול… כל רצונכם הוא לאלף אותי / שאשתוק קצת, שלא אדבר / על העוול" (98); המשורר אינו עומד רק מול העולם, אלא גם מול הספרות העברית שבתוכה הוא פועל, ואשר צמצמה אל תוך מגירות קבועות מראש את מקומם האפשרי של כותבים שונים בתוכה, כך שגברים אשכנזים יכתבו בשם הקולקטיב הלאומי הלוחם (ואחר-כך בשם היחיד האוניברסלי), שנשים יכתבו על המרחב הביתי והמשפחתי, ושמזרחים יזכו ללגיטימציה רק אם יכתבו זיכרונות סנטימנטליים, אך לא מאיימים פוליטית, על עברם; סירובו של בן-הראש למגירות אלו פירושו השתקה עצמית נוספת: "שנים לא / זכרתָ את ילדותך ואחרי שזכרת / שנים / שנים לא רציתָ לכתוב עליה / לא רציתָ לכתוב / את שכולם מצפים / ממשורר מרוקאי / ידעתָ שכל שיר על מרוקו / על תטואן על קוסקוס / יתפרסם ולכן / לא כתבת את השירים / שהיו בתוכךָ" (92; ובניסוח אחר מתוארת אפשרות זאת בלעג כך: "המרוקאי התורן / של הספרות העברית… משורר בחסד / כותב על מרוקו / על קוסקוס / על מעברות" (95)).

חוסר הקשב ההדדי שבין המשורר לעולם, ובין מואיז בן-הראש לספרות העברית, וחוסר היכולת לדבר ולהישמע, קשור גם למצבו הלשוני, מצב שהוא מיוחד בפרטיו ועם זאת דומה בסבכיו לזה של מהגרים רבים אל תוך החברה הישראלית; בן-הראש נקרע בין לשונותיו: קהילת ילדותו היהודית בעיר תֵטְוַאן שבצפון מרוקו נעה בין החַכִּיתִיָה (ניב הלאדינו של מרוקו), הספרדית המודרנית, הערבית-המרוקאית, הצרפתית הקולוניאלית ועברית התפילות. בן-הראש הפך בסופו של דבר למשורר עברי בישראל, אשר נדרש לשכוח את לשונותיו ולעברת את שמו למשה (עִברות שממנו שב לפני מספר שנים, במשרד הפנים ובשיר נפלא שלא נכנס למבחר זה, בשם "קראתיך בשם": "הַשֵּׁם שֶׁנָּתְנוּ לִי הוֹרַי / הָיָה מוֹאִיז… אֶלָּא שֶׁבְּגִּיל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה / חַצִי שָׁנָה אַחֲרֵי בַּר הַמִּצְוָה שֶׁלִּי… הִגַּעְתִּי לְיִשְׂרָאֵל // הַפָּקִיד שִׁנָּה אֶת שְׁמִי / לְמֹשֶּה / וְמוֹאִיז לְיָדוֹ בְּסּוֹגְרַיִם… עֶשֶׂר שָׁנִים מְאֻחָר יוֹתֵר הֶחְלַטְתִּי לְשַׁחְרֵר אֶת מוֹאִיז מִמֶּנִּי / וְשִׁנִּיתִי אֶת שְׁמִי / למֹשֶּה / וְזֶהוּ // מֹשֶּה הָיָה בּוֹדֵד אָז אֲבָל לְפָחוֹת הַמַּאֲבָק נִגְמַר // לְכַמָּה שָׁנִים // כִּי עַכְשָׁו אֲנִי מֵבִין שֶׁאֲנִי לֹא יָכֹל לִהְיוֹת מֹשֶּה / וּכְשֶׁאֲנִי מַגִּיעַ לַמִּשְׁפָּחָה בחוּ"ל וְהֵם שׁוֹאֲלִים אֵיךְ נִקְרָא לְךָ / מֹשֶּה אוֹ מוֹאִיז / אֲנִי אוֹמֵר בַּשִּׂמְחָה / מוֹאִיז / תִּקְרְאוּ לִי מוֹאִיז // וּכְבָר שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי עַל מִי מְדַבְּרִים / וּלְמִי מְנַסִּים לִקְרֹא כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ פּוֹנֶה אֵלַי / בְּשֵּׁם / מֹשֶּה // וְלָכֵן הַיּוֹם / הֶחְלַטְתִּי לִשְׁנוֹת אֶת שְׁמִי // לְמוֹאִיז / לָשׁוּב לִשְׁמִי / בָּרוּךְ אֱלֹהֵי שֶׂם // כְּדֵי שֶׁבְּקִבְרִי יִרַשֵׁם אוֹתוֹ שֶׁם שְׁבוֹ נוֹלַדְתִּי… בָּעֲטִיפוֹת הָאֲחוֹרִיּוֹת שֶׁל סְפָרַי / "מֹשֶּה בֶּן הָרֹאשׁ נוֹלַד בְּמָרוֹקוֹ…" / כָּךְ כָּתוּב / וַאֲנִי רוֹאֶה וְשׁוֹאֵל / מָתַי נוֹלַד הַמֹשֶּה הַזֶּה וְלָמָּה בְּמָרוֹקוֹ / מואיז בֶּן הָרֹאשׁ נוֹלַד בְּמָרוֹקוֹ / אֲבָל מֹשֶּה בֶּן הָרֹאשׁ / נוֹלַד כָּאן בְּיִשְׂרָאֵל / וּלְאָן הֲלָךְ אָז מוֹאִיז… 11.9.2005 / יוֹם רִאשׁוֹן / בַּשָּׁעָה 10:10 / מִשְׂרַד הַפְּנִים יְרוּשָׁלַיִם / מַגִּישׁ אֶת הַטֹּפֶס לַפְּקִידָה / "מַה? אַתָּה רוֹצֶה לַחְזֹר לְמוֹאִיז?" / שׁוֹאֶלֶת וְאוֹמֶרֶת לִי לַחְתֹּם מוּלָה / שֶׁזֶּה רְצוֹנִי // אֲנִי תּוֹלֶה אֶת מֹשֶּה בַּחָלָל שֶׁבֵּין עֲלִיָּתִי לָאָרֶץ לְבֵין הָאֶחָד עַשַׁר בְּסֶפְּטֶמְבֶּר / וְיוֹצֵא אַחֲרֵי כַּמָּה דַּקּוֹת אִישׁ אַחֵר / עִם הַשֵׁם אִתּוֹ נוֹלַדְתִּי / עַכְשָׁו אֲנִי רוֹצֶה לָמוּת / עַל קִבְרִי הַשֵּׁם שֶׁלִּי / ולֹא שֵׁם הֲגִירָתִי / חָזַרְתִּי לשַׁם / הַיּוֹם / חָזַרְתִּי לעַצְמִי / הַיּוֹם // שָׁלוֹם מוֹאִיז // בָּרוּךְ שׁוּבְךָ הַבַּיְתָה / בָּרוּךְ שׁוּבְךָ הַשַּׁמָּה" (396-400 בתוך "קול השירים", במקור בספר "קראתיך בשם" (2007)).

בעשור האחרון שב בן-הראש לכתיבה בספרדית, שפת ילדותו (רומן שלו בשם "אהבה וגולים" התפרסם בהוצאת "אסקלירה" בספרד בראשית השנה), ועוד קודם לכן הוא החל לכתוב גם באנגלית. מבוכת השפות, החיצונית והפנימית, מתבטאת בשירים רבים: "יש ימים אחרים שהיומיום מכסה / על הכל ואני הולך בהרגשה / שאיש לעולם לא / יבין את שפתי. יש ימים / שאני איני מבין את שפתי" (11); אבל המשורר אינו יכול להיכנע לשתיקה, כיוון ש"אני בכלל לא יודע לשתוק" (22).

המעבר המשפחתי ממרוקו לארץ, שהתרחש בשנת 1972 כשהיה בן-הראש בן 13, ועבר דרך ספרד וצרפת, היה מאבק איתנים של זיכרון ושכחה של המשפחה והישראליות, שהובן לאחר מכן גם בהקשר הרחב של העימות האשכנזי-מזרחי: "אחזנו ברסיסי הזיכרונות / עד קרנות המזבח / אבל הורינו / רצו לשכוח. // לעולם לא נדע מה הם רצו לשכוח. / את הזיכרונות העדינים והיפים כל כך / או את זיכרון המעבר הקשה. / הם לא רצו לזכור / ואנחנו לא רצינו לשכוח" (13).

מאז גירוש ספרד, על-פי תיאוריו של בן-הראש, בחיים במרוקו נשמר איזון עדין בין תחושת הבית בהווה לבין תחושת גלות ממקום אחר, ארץ ישראל או ספרד, שבו תמצא גם הגאולה בעתיד שאינו נראה לעין. עם המעבר לארץ ישראל, שאמור היה להיות עלייה, נשברה האפשרות שלגלות יהיה סוף בעתיד, בשל הדחיה של התרבות הישראלית החדשה גם את היהודי וגם את המרוקאי, ובנוסף לכך תחושת הבית בהוה התערערה; כך לאחר שנים שואלת האם: "אם האשכנזים לא רצו אותנו פה / אז למה אמרו לנו לבוא?" (39); וכך מתאר בן-הראש את פרדוקס סיום הגלות שלא הסתיימה: "במשך חמש מאות שנה / היה השביל מסומן וברור / כעין שביל לבית המקדש / אחר באה הגלות / אל קִצה / והבית נתלה על שני צדי החבל / ואני באמצע נע ונד / בתוך ארץ ישראל בתוך ארץ מרוקו / ובשני הקצוות בית" (14).

ארץ ישראל אמורה היתה להיות ירושלים, אך התממשה בתל-אביב, וזה כישלונה: "אלפיים שנה התגעגענו לירושלים / ולא לתל אביב בתוך ירושלים… ועכשיו / כולם מדברים איתנו על שפיות / על הסכמי סחר על בורסה גואה… ואני אומר לכם / הרי כל הדברים האלה / יעברו מן העולם / ולעולם בעולם / ישארו הגעגועים" (25). גם השיבה לאחור, אל נקודת המוצא, לאחר תלאות החיים בארץ, והשבר שנחווה בארץ, היא כמעט בלתי אפשרית: "שבתי לעיר הולדתי / כמי שנקרא לרגל למען ארצו / כשהגעתי / היה זה כאילו עזבתי אך אתמול / משעזבתי נראה / כאילו לא שבתי מעולם // שבתי לעיר הולדתי / כמי שנקרא לחזור לרחם אמו… עיר הולדתי היא עיר / הולדתי רק כשאני נמצא בה" (20).

בשיר שלא נכנס למבחר מקונן בן-הראש על פירוקה הסופי של קהילת יהודי תטואן, עם בית הכנסת שנסגר בשנת 2002 "במנין אחרון מהיר… יהודים שלי / לאן הלכתם / התפזרתם / השארתם אותי להתפלל לתמיד / תפילת יחיד / בבית כנסת שנמצא אלפי קילומטרים / מתפילתי" ("בית הכנסת שלי" בתוך "משם באתי", עמ' 61-62). בשיר נוסף שלא נכנס, בשם "אמא", מסביר בן-הראש: אֵין לִי לְאָן לַחֲזֹר / נוֹתַרְתִּי בְּלִי מְדִינָה וּבְלִי עַם / וְהַנְּסִיעָה הַזּוֹ לֹא נִגְמֶרֶת / אֵין דֶּרֶךְ לִגְמֹר אוֹתָהּ / אֲנִי לְעוֹלָם תָּקוּעַ בְּשָעָה אַרְבַּע בַּבֹּקֶר / הָרֵיחַ הָאַחֲרוֹן שֶל קָפֶה עִם חָלָב בַּפִינְגַ'ן / יוֹצֵא אֶל עֵבֶר סֵאוּטָה רוֹאֶה אֶת אַלְחֶסִירַאס מִן הַיָּם / נוֹתַרְתִּי תָּקוּעַ בַּנְּסִיעָה הַלֵּילִית הַזֹּאת / שֶלְּעוֹלָם אֵינָהּ רוֹאָה אֶת אוֹר הַיּוֹם" (בתוך "משם באתי", עמ' 8-9, והשוו לאמירה הס: "לָעַד אָטוּס בַּמָטוֹס הַזֶה שֶלֹא גוֹמֵר לָטוּס לְאֶרֶץ יִשְרָאֵל / מִשְתַחְזֶרֶת מִשְתַחְזֶרֶת / לְזִכְרוֹן עוֹלָם רֵיחַ אֹהָלִים לֹא יְקַפֵּחַ נַפְשֵנוּ / שְקוּעָה בַּחֲלוֹמוֹת / בָּגַרְנוּ. פָּנֵינוּ לְאֵין כִּווּן" (אין אישה ממש בישראל, עמ' 16)).

מה נותר לבן-הראש? נותרה השליחות לדבר בשם כל נשכחות ההיסטוריה שלו: "אני בא מארץ רחוקה מאוד / וזה מה שיש לי לומר // אני מאוד עייף / לשוני יבשה / כשאני מדבר איני מבין מה אני אומר / כשאני שותק אני שומע קולות / שמבקשים ממני לדבר בשמם" (80); ואם לעיר המוצא אי אפשר לשוב, הרי שיש אפשרות אחרת הגנוזה בכוח השיבה של המשורר אל לשונו: "רק אז / מתוך בארות המאות / השפה הספרדית נִחמה אותי / אחרי שנות דור בתוך / שפות זרות" (65).

כך בן-הראש נוטל על עצמו, כמשורר, בעברית ובספרדית, את הצורך לזכור את מה שאחרים מנסים להשכיח, את היהודי הישן של הגלות, הספרדי-מרוקאי, והוא עושה זאת עד שהוא נעשה משוגע מרוב היסטוריה וזיכרון, במבוכים בני מאות ואלפי שנים בין אנדלוס, המגרב וירושלים: "צעדי ממשיכים ללכת בסויליה… צעדי ממשיכים לחורר את הרחובות / לילה ויום לא עוצרים ולא נפרדים / מרחובות שבהם / רק הצעדים שלי קיימים // צעדי ממשיכים לתחום את סויליה / את גבולותיה / את שפתה את מילותיה… וכשאני צוחק בקול רם / זה מפני שאני משוגע / משוגע מרוב עבר / ומחשבות, משוגע / מרוב אהבה" (31). בן-הראש נע עם לשונו ורואה צעדה ארוכה של ההיסטוריה: "מתטואן ועד איסטמבול / אני שומע צעדים של לדינו / אנשים שהלכו לכל מקום / עם ריח של עץ תפוזים מגרנדה / רואה בתים עם אבנים / שהבנאי שם חולם / על לוּסֶנָה / עקבות של יהודים / עם ריחות שעוברים מדור לדור / אני זר בכל מקום / אך שום מקום אינו זר לי / אין לי בית / וכל מקום הוא ביתי" (37).

התנועה האדירה של ההיסטוריה, המותירה את היחיד קרוע וחסר בחירה, מתבהרת בשיר "משם באתי": "באתי משם, תנועות היסטוריות גדולות ממני / ממשפחתי ומאלפי שנות עברי / חברו יחד כדי שאבוא משם לכאן / הקולוניאליזם, הציונות, הלאומיות הערבית / והלאומנות, השואה ומלחמת העולם השניה, / אימפריאליזם ועוד איזמים רבים ודברים אחדים / כולם התנגשו בתוכי כדי שאבוא משם / לכאן. הייתי עלה נידף ברוח ההיסטוריה / ולא, איני מתלונן, כזה הוא האדם / חי לו מאות או אלפי שנים במקום אחד / ופתאום הרוח דוחפת אותו למקום אחר / אבל אני זוכר. זוכר שאני בא משם / ממקום מושבי, ממקום מושב אבי ממקום מושב / סבי ואב סבי וסב סבי וסובב וסובב ומסובב / אני זוכר את המדרכה עם עצי הדקל / ואת הדרך לעצים, את הקבצן שדרש את מעותי / ואת המעות שהנחתי מדי יום על ידיו / את חברי הטובים שגם הם עפו את נערת חיי ואת / הים מאחורי הגבעה, אני זוכר שמשם אני בא / מן הכחול ההוא של המים, הכחול ההוא של הים" (61). שיר זה גם מסמן את תחושת הבגידה של ההיסטוריה, ובעיקר של המאה העשרים, ביהודי, ובמקרה הזה ביהודי-המרוקאי, אשר הושלך כעלה נידף על-ידי כוחות חזקים שבגדו בו, חלקם אחרי שהציגו עצמם כבאים לגאול אותו.

כך הופכת תחושת הזרות של המשורר נצחית: "בארץ המהגרים / נשארתי מהגר // אנשים אומרים לי / אולי הרגשתך איננה אלא / הרגשתו של כל משורר" (46), והיא הופכת אולי גם למשל לשירה עצמה; באחד השירים בספר הוא מגיב לה ב"הכרזת עצמאות" רצינית-קומית: "אני מדינה של / אדם אחד… בארצי אני ראש הממשלה / והמהגר הנצחי" (54); אובדן ההיסטורי מוביל לפירוק מוחלט של כל אדם לעצמו, כאשר הצורך להתבדל בתוך היחיד מופיע כתגובת נגד, שאינה אותו יחיד נתן זכי של דור המדינה, שביקש אוניברסליות (כלומר מערביות), אלא ייאוש מן החיים שכאן שאינם מאפשרים שיבה לעבר, כלומר עתיד (באחד משיריו היפים ביותר, בשם "X", שלא נכנס לספר זה, בוחר בן-הראש להחריף את גלותו: "אני משורר מרוקאי / גולה. / בתחילה חייתי את גלות-ספרד במרוקו / אחר כך היגלו אותי הורי / ממרוקו / לישראל / מדינה של גולים… וכאן הגעתי / לגלות העמוקה ביותר / לגלות מעצמי / גולה מארצי / גולה ממשפחתי / גולה ממולדתי / גולה מגלותי" (382 בתוך "קול השירים", במקור בספר "מסכת מכות" (2005); וראו בספר "משם באתי": "בִּקַּשְתִּי מֵהַגָּלוּת לִהְיוֹת מוֹלַדְתִּי" (10); "הַמּוֹלֶדֶת הַיְחִידָה שֶנּוֹתְרָה לִי / הִיא הַשִּירָה" (14); "הַגָּלוּת הִיא הַגָּלוּת / שֶל שפת / הַאֵם / הֵיכָן מִלּוֹתַי?" (31)).

כך נולדת במשורר גם התחושה שבכל רגע עלולה להיוולד מחדש הגלות הממשית, זאת הנסגרת בתוך מזוודה אחת שאליה מצטמצמים חייו של אדם: "אני נושא עמי / מזוודה תמידית / אני לוקח אותה / לכל מקום / מחכה לרגע / שאלך / מחכה לרגע / שיסלקו אותי / מבית לבית / ממדינה למדינה / המזוודה… מלאה זיכרונות / של אנשים בלי עבר / מלאה אהבות / שלא נתממשו" (32). כך זה כשאדם "הולך ברחובות ירושלים / וחושב על רחובות תטואן" (103), וכאשר הוא שוקל לחדש את הגירת הוריו, שלא הסתיימה (ראו בשירו של יהודה עמיחי: "וַהֲגִירַת הוֹרַי לֹא נִרְגְעָה בִּי. / דָמִי מַמְשִיךְ עֲדַיִן לְשַקְשֵק בְּדַפְנוֹתַי / גַם אַחַר שֶכְּבָר הֻנַח הַכְּלִי עַל מְקוֹמוֹ… וְאַחַר כָּךְ / מוֹתִי וְסוֹף לַהֲגִירַת הוֹרַי" (שירים 1948-1962, עמ' 157)), ומבין כי גם הגירה זאת תסתיים בכישלון, כיוון שהיא תחבר אותו אל שרשרת העזיבות ולא אל שרשרת שייכות שניתקה: "אני רוצה שוב לעזוב הכל / כמו אבי לספרד / או לכל מקום מחוץ לישראל / אני חוזר על צעדי אבי / הולך בעקבות שהוא השאיר / בעקבות שבכל מקרה מובילות למוות / לכישלון… לכישלון השירה להציל את העולם מפני עצמו / לכישלון המשורר להציל את עצמו מפני שיריו" (59); כך הסוף מתחבר להתחלה.

בקשת העזיבה המחודשת קשורה לפרדוקס של המציאות היהודית החדשה בארץ ישראל, בתוכה מרגיש המשורר: "הכי קרוב לארץ ישראל / הכי רחוק ממדינת ישראל" (86; וראו בשיר שהופיע במקור בספרו הראשון, בשם "עלייתי לארץ ישראל": "הגיע הזמן לדבר על זה: // לא באתי. הורי הביאו אותי / לא התאקלמתי, עשיתי כאילו. / לא הפכתי לציוני, כמעט ההפך. / אני צועק כי אין לי לאן ללכת. / למרות כל האמור לעיל אכפת לי. / אל תשאלו אותי איך. / אם לא הייתי יהודי הייתי אנטישמי. / אני יודע שזה לא נעים לשמוע, / זה גם לא נעים לומר" (68)); בתוך המציאות הזאת: "כל רגע בארצי מחנק… בגטו הזה, במְלַאח הזה" (87). בן-הראש מדגיש את היפוך הגלויות שהתרחש דווקא בארץ ישראל, שבה הוא נולד מחדש כיהודי של גטו, שבה הוא הפך לתלוש משורשים: "שנים / אתה הולך עם עץ בלי שורשים, שנים / השורשים בשמים" (93), ושבה נולדו געגועיו אל הגולה; המשורר זוכר שהיפוך זה אינו רק תנועה שבין יהודי ישן לישראלי חדש, או בין ציוני ליהודי, או בין אשכנזי למזרחי, אלא גם בין יהודי לפלסטיני: "איפה הבית שלי עכשיו / הקירות בהם גדלתי / מי בביתי עכשיו / הבית שבנה סבי… מי גר בביתי עכשיו / ערבים גרים בביתי עכשיו / ואני / גר בבית ערבי / המהגר שגדל כאן / אולי כותב שירים עכשיו" (92).

מה שנותר, אחרי כל תנועת הפרדוקסים הללו, אחרי מסעות הזיכרון והשכחה, הוא אפשרות הגאולה החמקמקה במילים, עבריות או אחרות: "אני חושב על שיר אחר / מילים אחרות / שאולי יוכלו סוף סוף לצייר / את קו הרקיע המחבר בין רגלי / לבין עיר הולדתי" (106).

התפרסם בגרסא מקוצרת בעיתון הארץ, מוסף תרבות וספרות, יום ו', 27 באוגוסט 2010, י"ז באלול תש"ע, עמ' 2:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1186504.html

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת שירה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על "אני זר בכל מקום אך שום מקום אינו זר לי": על מבחר שירים למואיז בן הראש

  1. ניסו דהן הגיב:

    אני אוהב את האיש ואת שירתו ..
    מואיז -חו"ח משה -הוא יחודי בנוף הישראלי על כן שירתו הכרחית
    כאן.
    לא האשכנזים אשמים ולא הספרות האליטיסטית אשמה ,אנחנו המזרחים
    שלא מסוגלים להתלכד בצורה סדורה כמו אלקטרונים מסביב לאטום
    או כמו מנין בבית כנסת גם אם נטועה בו מחלוקת שלא לשם שמים.

  2. פינגבאק: לא הולך לשום מקום- ספר שירים חדש מאת מואיז בן הראש | מואיז בן הראש

  3. פינגבאק: אליענה אלמוג על אביה אהרון אלמוג | אלמוג בהר

  4. פינגבאק: על אהרון אלמוג, לקראת ערב מחווה לשירתו מחר | אלמוג בהר

  5. פינגבאק: על אהרון אלמוג | אלמוג בהר

  6. פינגבאק: מכתב פתוח לוועדת ארז ביטון להרחבת והעמקת לימודי המזרח בשיעורי הספרות במערכת החינוך העברית בארץ | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s