"נשמתם של הלבנים"

על "נשמתם של השחורים" של דו בויז

נשמתם של השחורים, ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז, נהר ספרים, המפעל לתרגום ספרות מופת, מאנגלית: רעיה ג'קסון, 2009, תשס"ט.

ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז (1868-1963) פרסם את ספרו המהפכני "נשמתם של השחורים" לראשונה ב-1903. מטרתו של הספר היתה לדבריו להסביר את: "המשמעות המוזרה של להיות שחור כאן, בשחר המאה העשרים" (21), ובמובן הזה קהלו המובהק לספר הוא האמריקאים הלא שחורים, להם הוא מודיע כי הבעייה המוצגת בספר: "אינה חסרת עניין בשבילך, קורא יקר, כי בעייתה של המאה העשרים היא בעיית "מחסום הצבע"". לדו בויז חשוב להבהיר לקוראיו כי הוא בא מתוך הקהילה השחורה: "אני, הדובר כאן, איני אלא עצם מעצמותיהם ובשר מבשרם של אלה החיים מעבר ל"מסך"" (22), עובדה המעניקה לו את היכולת והזכות לשרטט את העולם הרוחני "אשר מיליוני אמריקנים חיים בו ונאבקים בו" (21).

כבר בכותרת הספר, "נשמתם של השחורים", משוחח דה בויז עם השקפותיו הגזעניות של הקולוניאליזם הלבן, אשר העמיד בספק את עצם אנושיותם של השחורים, את היותם בעלי-נשמות (וכך גם ביחס לתושבים המקוריים של האמריקות, בויכוחים תיאולוגיים ארוכים). כך נפתח הספר הרדיקלי הזה דווקא באפולוגטיקה, ובהפניית מבט אל הגזען הלבן. בהקשר זה רלבנטיים דבריו של הסופר ג'יימס בולדווין, שמבחר מיצירותיו ראה אור גם הוא בהוצאת נהר, תחת הכותרת "זר בכפר", אשר הסביר: "עובדה מכרעת היא כי בעוד שלאדם הלבן משקל כבד ביותר בעולמו של האדם השחור, לאדם השחור אין מקום דומה בעולמו של האדם הלבן" (90).

אי השיוויון בתשומת הלב שהקדישו השחור והלבן זה לזה עומד בבסיס המוטיבאציה של דו בויז לכתיבה לקהל לבן, ואילו מטרתו היא להפוך את ההבדל ביניהם, הגורם לשחור לחיות קרוע בין שני עולמות, לבסיס פילוסופי ופסיכולוגי של יתרון. חשובים בהקשר זה שוב דבריו של בולדווין שקבע כי "הדרמה הבין-גזעית המוצגת ביבשת האמריקנית בראה לא רק אדם שחור חדש אלא גם אדם לבן חדש" (99); אפשר למצוא אצל דו בויז את שורשי קביעה זאת, למשל בשאלתו: "האם אמריקה יכולה להיות אמריקה בלי הכושים?" (248).

עלי להודות כי כותרת הספר, ובחירתו לענות לגזענות הלבנה, הרתיעו אותי במידת מה באפולוגטיקה שלהם. שימו לב איך אתם התייחסתם לכותרת הביקורת, "נשמתם של הלבנים". האם היא נשמעה לכם מיותרת, מובנית מאליה, כיוון שברור שללבנים יש נשמה? האם תהיתם על לשון היחיד, למה מדובר כאן בנשמה ולא בנשמות, והלא ללבנים נשמות רבות, שונות (במקור באנגלית נקרא הספר "נשמותיהם של האנשים השחורים")? האם תהיתם למה צריך סוג כזה של דיבור על לבנים, כקבוצה, כגזע?

אבל בטיעונים אלו יש סוג של התממות מצדי, כי איך אפשר לפתוח מסע כזה, שבו האדם השחור בוחן את נשמתו ומציג אותה לראווה לפני אחיו הלבן שנשטף זה מכבר בגזענות, בלי לענות לטענותיו של הגזען? והאם צדקתי באמת כשכתבתי שהספר פונה בעיקר אל הלבנים? האם אין הוא פונה באותה המידה גם אל אחיו השחור שנשרף זה מכבר באש השנאה העצמית, שהתענה בפקפוק בערך עצמו, שהפנים את נקודת המבט הלבנה על עצמו, את האמונה שרק הלבן יוכל לאשר את אנושיותו, שהוא עצמו החל לחוש ספק לגביה, כלומר לגבי נשמתו? והאם דו בויז לא פונה בעצם גם אל עצמו?

"איך זה להיות בעיה?"

דו בויז מעיד: "ביני לבין העולם האחר עומדת תמיד שאלה שאינה נשאלת" (23). את השאלה הזאת הוא מנסח "למען" הלבנים בפשטות, כדי שיוכלו לשאול אותו, כדי שיוכל לענות: "איך זה להיות בעיה?" (24). זהו הקושי החמור לצמוח בתוך מקום שבו כל מה שנשאר ממך ומתרבותך, בתוך תרבות הרוב, זאת רק הבעיה, ולא שום דבר אחר המספר משהו על תוכן נשמתך ונשמות הוריך; ניסוח זה יכול להזכיר לקורא העברי את הדיבור הישראלי המרובה על "הבעיה העדתית" (כאשר עדה מזוהה אוטומטית עם מזרחים), "הבעיה המזרחית", "הבעיה הפלסטינית", "בעיית העוני" (ועל הדיבור האירופי על "בעיית היהודים" או "הבעיה היהודית"), המקבע בלב רוב שומעיו את התחושה כי המזרחים, הפלסטינים והעניים (והיהודים) הם הם הבעיה. משימתו של דו בויז בספרו היא להפוך בעיה זאת ליתרון, גם אם הוא יתרון שצמח לשחורים מתוך היסטוריה טראגית של דיכוי ואובדן.

דו בויז מספר על הרגע בו הבין שהוא בעיה: "חוויה מוזרה היא להיות בעיה – אפילו למי שמעולם לא היה שום דבר אחר… בראשית ימי נעורי העליזים ניחתה עלי לראשונה התגלית הזאת, ובן-יום ממש. אני זוכר היטב מתי עבר בי הצל הזה… אז נתגלה לי במידה של פתאומיות שאני שונה מן האחרים; דומה, אולי, בלבי, בחיי ובכמיהותי, אבל מורחק מעולם ב"מסך" ענק"; היה זה היום בו כילד בבית-הספר, ילדה לבנה סירבה לקבל ממנו דבר מה, "בהחלטיות ובמבט תקיף"; הוא הגיב על כך בניסיון להצליח יותר מהלבנים במבחנים ובריצות, ואילו תלמידים שחורים אחרים שקעו בהתרפסות, או ב"שנאה שקטה של העולם החיוור מסביבם ולחוסר אמון מלגלג בכל דבר לבן; או שהתבזבזו בזעקה מרה, למה עשה אותי אלוהים למנודה וזר בביתי שלי?" (25).

כך, כשחור באמריקה, כבן לתרבות "אנוסים" (בדומה לנשים, ליהודים במצבים שונים, למזרחים ופלסטינים בארץ), הוא נולד עם "מסך" העומד בינו ובין העולם, ויוצר בתודעתו כפילות, שבה הוא אף פעם לא רואה את עצמו, או כל דבר אחר, רק בעיניו שלו, אלא תמיד גם דרך עיני האחר הלועג לו. כך את נשמתו שלו הוא אמד "באמת המידה של עולם שמתבונן בך בבוז משועשע וברחמים", ולכן הוא חייב להסביר את נשמתו, על שניותה, לעצמו ולאחרים, את הקושי להיות גם אמריקאי וגם שחור, "שתי נשמות, שתי מחשבות, שני מאבקים בלתי מתפשרים". על-כן הוא מבקש להזמין למסע אל הצד השני של המסך את הלבנים, אשר לא חזו בו מעולם (וחשבו בהקשר זה על לשון ההזמנה בה נוקט ארז ביטון כלפי הלא-מרוקאים בשירו "חתונה מרוקאית"); רק השחורים מכירים את שני צדי המסך, הן את נקודת המבט הלבנה והן את נקודת המבט השחורה, ועל-כן רק הם רואים באמת את אמריקה של זמנם, על התגלויותיה השונות.

דו בויז מבהיר כיצד החירות, שנראתה בזמן העבדות כמפתח לתיקון גורלו של העבד, הכזיבה: "הדבר המעורר חמלה יותר מכול בהרס השחור של המלחמה… הוא העבד המשוחרר שהשליך את המעדר משום שהעולם הכריז שהוא חופשי. מה הייתה משמעותה של החירות הנלעגת הזאת? בלי סנט אחד, בלי אינטש אחד של קרקע, ללא פת לחם" (147); האומה האמריקאית לא הסכימה לתקן את מצבם של השחורים בעזרת חלוקה מחדש של קרקעות, העבדים המשוחררים הפכו חסרי בית והתגוררו במחנות צבא שריפו את ידיהם, והם חזרו לעבוד פחות או יותר באותם תנאים של זמן העבדות, כאשר עוד הרעו את מצבם המפולת הכלכלית בדרום, והקו-קלוקס-קלאן, בעוד האומה עומדת מנגד בלי להתייחס לעובדה שלאחר דורות של שעבוד היה צורך בשיקום חומרי ורוחני מעמיק של השחורים.

"האיש השחור נאלץ, לעתים קרובות, לבחור בין קבצנות לבין פשע" (149), כותב דו בויז, ומבקר את חוסר השקעתה של אמריקה במערכת החינוך לשחורים, אשר הובילה לכך שהשחור נואש מהלימודים כשהבין שממילא יהיה משרת, ו"האומה השיבה… באומרה: היו שבעי רצון כמשרתים ולא למעלה מזה" (31). אין מהלך פשוט של קידמה, מבהיר דו בויז, כאשר לאחר מלחמת האזרחים והצהרת האמנסיפציה, על כל חשיבותן, נוצרה גם רגרסיה בדמות גטאות השחורים בערי הצפון, ההפרדה בבתי-הספר ובאוטובוסים וביטול זכות הבחירה לשחורים.

בדו בויז מידה של תפיסה רומנטית, בה הוא מקונן על העלמו של העולם הישן בדרום, והאריסטוקרטי האצילי, אשר התקיים בזמן העבדות, על פני הדרום החדש שבו בני הצפון פושטים על ארץ מוכה ברדיפה אחר הון ורווח קל. הוא מזכיר כי דווקא בזמן העבדות היתה היכרות אישית בין לבנים לשחורים, ואילו לאחר העבדות נוצרו הסדרים חדשים של "ההפרדה החברתית בין הגזעים" (104), בעבודה, במערכות ממשל, ביחסי משפחה, "בכנסייה ובבית הספר, בקרונות הרכבת ובאוטובוסים, במלונות ובתיאטרון, ברחובות ובפרוורי העיר, בספרים ובעיתונים, בבתי מחסה ובבתי כלא, בבתי החולים ובבתי הקברות" (105), והמגע העיקרי מתקיים לשם הכלכלה; באופן פרדוקסלי לכאורה, מחסום הצבע חזק יותר דווקא בקרב "שדרות החיים הגבוהות יותר" (181), בין משכילים ואינטלקטואלים, ואילו "בתחתית החברה, בבית המרזח, באולם ההימורים ובבית הזונות נעלם ומיטשטש המחסום הזה".

בהקשר זה מתקיימת הנקודה העיוורת של דו בויז כלפי היהודים, אותם הוא מתאר כמהגרים מרוסיה אשר הגיעו אל הצפון, ומן הצפון באו אל הדרום בחיפוש אחר רווחים (במהדורה השניה של הספר, ממנה הוא תורגם לעברית, הוחלפה המילה "יהודים" במילה "מהגרים"); כך אנו למדים כי העובדה שאדם סובל מגזענות אינה מונעת ממנו עיוורון ליחס גזעני כלפי אחרים (ויותר מכך, כפי שאנחנו מכירים גם מהמציאות היומיות שלנו, העובדה ששתי קבוצות סובלות מיחס גזעני אינה גורמת להן מיד להזדהות זו עם סבלה של זו ולצרף מאבקיהן, ולעיתים אף ההפך הגמור הוא הנכון, בשעה שהן מתחרות על אותם משאבים (ודברים אלו כנראה נכונים גם לגבי יחסם של אותם אנשי עסקים יהודיים לשחורים בזמנו של דו בויז)).

על זמנו מעיד דו בויז באומרו: "הכול יודעים כי חרף הפשרות ולמרות המלחמה והמאבק, הכושי אינו חופשי" (55-56), וכך למשל יש מקומות במפרץ המיסיסיפי בהם למעשה נמשכת אריסות ועבדות כלכלית, ו"בחלקים התרבותיים ביותר של הדרום ובערים, הכושים הם כת כנועה ומופלית לרעה וזכויותיהם מוגבלות ביותר" (56). מול אלו הוא מציב את הצורך לפתח אליטה שחורה, ולאפשר ל"עשירית המוכשרת" (113) להתקדם דרך האוניברסיטה. נטל הבעיה השחורה ופתרונה מוטל לדברי דו בויז על האומה האמריקנית כולה, שחורים ולבנים, והוא שואל: "האם יכול המרקם המוסרי של האומה לשרוד חנק ורצח איטי של תשעה מיליון בני אדם?" (72, השחורים היוו בזמנו כתשעה מתוך שבעים מיליוני אמריקאים).

כחלק מן האליטה השחורה חש דו בויז מחוייבות אישית לעזור ל"קהילתו הנמקה בעוני" (26), וכתיבת הספר נובעת מתוך מחוייבות זאת. אבל המלומד השחור עצמו נתון במצב פרדוקסלי: דווקא הלימוד מחדד את זרותו, הן מן הלבנים, שהוא נוכח בהיקף פשעיהם כנגד עמו, והן מקהילתו השחורה, אשר לרובה אין סיכוי להשכלה שהוא זכה לה. כך בפרק "על בואו של ג'ון", הכתוב בפרוזה פיוטית, והוא מן היפים בספר, מצליח דו בויז לפרק משהו ממורכבות דורו, בין שחורים ללבנים, בין שחורים משכילים ללבנים משכילים, בין שחורים משכילים ללבנים לא משכילים ולשחורים לא משכילים, ומספר על ג'ון שלמד ו"לראשונה הבחין בדיכוי שקודם לא נראה בעיניו דיכוי, בהבדלים שקודם נראו לו טבעיים, בהגבלות ובעלבונות שלא הבחין בהם בילדותו או נהג לקבל אותם בצחוק" (223); חזרתו אחרי הלימודים אל עיירת ילדותו (הקטנה והמלוכלכת) הבהירה לו כי עתה הוא מדבר בשפה זרה לחבריו מילדות. המלומד השחור מבקש "מצד אחד להימלט מבוז הלבנים לקהילה שכולה רק חוטבי עצים ושואבי מים, ומן הצד האחר לחרוש ולנעוץ מסמרים ולחפור למען קהילתו… שחור ששאף להיות מלומד ניצב בפני הפרדוקס, לפיו הידע שקהילתו זקוקה לו היה כבר בגדר מעשייה לעוסה עבור שכניו הלבנים, ואילו מה שביקש העולם הלבן ללמוד היה בגדר יוונית עבור עצמו ובשרו" (26).

"מי היה זה שייעד אותו להיות עבד וקרבן?"

ג'יימס בולדווין כתב בספרו "זר בכפר" כי העבד השחור האמריקני "הוא היחיד בין השחורים בעולם שעָברו נלקח ממנו – פשוט כמשמעו כמעט – באבחה אחת… אם יבקש שחור אמריקני להרחיק… בעקבות עבָרו, יגלה שמסעו בזמן נקטע באחת על ידי חתימת שטר הקנייה שהיווה היתר כניסה לאבותיו" (93). דווקא בשל כך, בשל הנתק התרבותי הקשה בעברו של השחור האמריקאי, חשוב לדו בויז להדגיש את התרבות השחורה באמריקה, ובעיקר את המוזיקה; לדבריו המוזיקה הדתית של השחורים היא "הביטוי המקורי והיפה ביותר לחיי אנוש ולכיסופיו שנולד אי פעם על אדמת אמריקה. המוזיקה הזו צמחה ביערות אפריקה, ואפשר עדיין לשמוע בהם את מקבילתה. חיי הנפש הטרגיים של העבד עיבדו אותה, שינו והעמיקו אותה" (186). בעזרת הדגש על המוזיקה מערער דו בויז על הדיכוטומיה שבין תרבות שבכתב ובעל-פה, בין תרבות גבוהה ונמוכה, בין מוזיקה לטקסט, בין שחור ללבן, ומסיט את המבט מן ה"בעיה" השחורה, אל היתרון השחור.

בראש כל פרק מפרקי הספר העמיד דו בויז תווים מאחד מ"שירי התוגה" של השחורים, ובפרק האחרון ציטט גם ממילותיהם: "ההולכים בחושך שרו שירים בימים ההם, שירי תוגה שרו, משום שלבם היה כבד עליהם… שירי המסתורין הישנים האלה, שבהם דיברה נשמתו של העבד עם האנושות. מאז ימי ילדותי ריגשו אותי השירים האלה באורח מוזר. הם הגיעו אחד-אחד מן הדרום שלא הכרתי, אבל ברגע ששמעתי אותם, הם הפכו חלק ממני, כאילו שלי היו" (236). בשירים אלו הוא רואה את "קולותיהם של אחי ואחיותי… קולות מן העבר" (237), שנוצרו מתוך "דם ומאבק של עבודת פרך"; לדבריו "אמריקה העניקה לעולם יופי מועט בלבד, מלבד הפאר הגס שהאל עצמו הטביע על חזה… יד הגורל הפכה את השיר של קהילת הכושים, את הזעקה הקצבית של העבד, לא רק למוזיקה האמריקנית היחידה, אלא גם לביטוי היפה ביותר של החוויה האנושית שנולד בצד זה של העולם. נהגו להתעלם ממנו, לבוז לו, ועדיין בזים לו, ובעיקר טעו בו ולא הבינו אותו. ואף על פי כן, זאת עדיין המורשת הרוחנית היחידה של האומה הזאת והמתנה הגדולה ביותר של הכושים".

בפרק על שירי התוגה, הנוגע ללב ביופיו, כותב דו בויז: "השירים האלה הם המסר המובהק של העבד לעולם. בימינו מספרים לנו בלהיטות כי חיי העבד השחור היו עליזים, חסרי דאגה ומאושרים… העדות הנוגעת ללב של מרבית השירים האלה. זוהי מוזיקה של אנשים בלתי מאושרים, של ילדים שידעו רק אכזבה. הם מספרים על מוות ועל סבל, על כמיהה סמויה אל עולם אמיתי יותר, על נדודים ערפיליים ועל דרכים נסתרות" (239). קול מובהק עולה לדבריו מן השירים: "זהו קולה של גלות" (240), ודו בויז מנסה לתאר היסטוריה של מוזיקה זאת: "השלב הראשון היה המוזיקה האפריקנית, השני – אפרו-אמריקנית ואילו השלישי הוא תערובת של המוזיקה הכושית והמוזיקה ששמעו בארץ המאמצת. על אף שמוזיקה זו מכילה יסודות כושיים ולבנים, ותהליך המיזוג מקורי – התוצאה היא עדיין מוזיקה כושית ייחודית" (241-242). השלב הרביעי, המתרחש בימיו, הוא זה בו נוצרים "שירים של אמריקה הלבנה המושפעים בבירור משירי העבדים, או כוללים קטעי לחן שלמים מתוך מגינה כושית" (242).

בשירים השחורים הרבה אמהות וילדים, ואילו האבות לרוב אינם שם, "העבד הנמלט והנודד העייף מבקשים רחמים וחיבה, אבל יש מעט מאוד שירים על חיזורים ועל חתונות. הסלעים וההרים מוכרים היטב, לא כן הבית" (244). בשירים הרבה יתומים, הרבה פרידות הורים מילדים, ו"על כל שירי התוגה מרחפת תקווה, אמונה בצדק המוחלט… לעתים היא אמונה בחיים, לעתים אמונה במוות, לעתים הבטחה לצדק אינסופי בעולם הבא. אך המשמעות תמיד ברורה: אי פעם, אי פעם יעריכו את האנשים על פי נשמותיהם ולא על פי צבע עורם. האם התקווה הזאת מוצדקת? האם שירי התוגה שירי אמת הם?" (246).

מתוך כך תובע דו בויז בעלות על האמריקאיות, ומארגן את ההיסטוריה שלה בנרטיב שונה מזה הלבן, אשר מחק את פעולותיהם של השחורים: "ארצכם? מה פתאום שלכם? אנחנו היינו כאן לפני שנחתו "עולי הרגל" בחוף מסצ'וסטס. לכאן הבאנו את שלוש המתנות שלנו ומיזגנו אותן בשלכם. הבאנו כשי את הכישרון לספר ולשיר, נעימה רכה ומרגשת בארץ לא הרמונית ולא מלודית. הבאנו כמתנה את היכולת לעבוד בזיעת אפינו כדי לדחוק את השממה, לכבוש את הקרקע ולהניח את היסודות לאימפריה הכלכלית העצומה הזאת, מאתיים שנה לפני שידיכם החלשות יכלו לעשות זאת. והמתנה השלישית הייתה כישרון הרוח. במשך שלוש מאות שנה היינו מוקד ההיסטוריה של הארץ הזאת. מתוך לב לבה של האומה קראנו לכל הטובים בכם לחנוק ולהכניע את הרע… מתנת הרוח שלנו לא הייתה פסיבית. השתלבנו שתי וערב בחיי האומה הזאת, לחמנו את מלחמותיה, השתתפנו ביגונה, דמנו התערבב בדמה" (247-248).

מעבר לאופק האמריקאי, רואה דו בויז גם חיבור בין המצב באסיה, אפריקה, אמריקה ואיי הים, שם "היחסים בין הגזעים הכהים לגזעים הבהירים" (33) הם בעיית המאה העשרים; על הקולוניאליזם האירופי, שהוליד את העבדות השחורה באמריקה, הוא כותב: "מדובר בפרק לא נעים במיוחד בתולדות האדם. מעשי מלחמה, רצח, עבדות, הכחדה ושחיתות, כל אלה היו תוצאה חוזרת ונשנית של הבאת הציוויליזציה והבשורה הקדושה אל איי הים ואל עובדי האלילים חסרי הדת" (162); לדבריו הבדלים בין גזעים לא מתרצים "את ניצחונן של כוחניות אכזרית וערמומיות על חולשה ותמימות" (163). ההבחנות בין עמים מתקדמים לגזעים מפגרים "נובעת מיהירותם של עמים חסרי כבוד לזמן וחסרי ידע בתולדת האדם… לפני אלפיים שנה היה דוגמטיזם כזה גורם, ללא ספק, לפסילה של הרעיון שלגזעים בעלי השיער הבלונדי תהיה אי פעם ציוויליזציה. הידע הסוציולוגי הוא לא שיטתי, עד כדי כך שהמשמעות של קידמה, המשמעות של "מהיר" ו"איטי" בעשייה האנושית, והעובדה שהשלמות של האדם מוגבלת – לוטים בערפל" (247).

"מי היה זה שייעד אותו להיות עבד וקרבן? ואם אכן הטיל עליו את הייעוד הזה, מי הקנה לו את הזכות לעשות זאת"? (225) שואל דו בויז מתוך דמותו של ג'ון, ושאלתו מהדהדת במחשבתם של הקוראים עוד זמן רב. ספרו של דו בויז מהווה תוספת חשובה לספריה השחורה שמעבירה הוצאה "נהר" בהתמדה לעברית, דרך ספריהם של נלסון מנדלה, "אני נכון למות" (2004), פרדריק דאגלס, "עבד אמריקאי – סיפור חייו כפי שנכתב במו ידיו" (2006), ג'יימס בולדווין, "זר בכפר" (2006), לאופולד סֶדַר סנגור, "צומת הלבבות השחורים" (2006), מאריז קונדה, "אני טיטובה, מכשפה שחורה" (2008) ומלקולם אקס, "מהפכה היא כמו שריפה ביער" (2010).

הביקורת התפרסמה במקור בעיתון הארץ, מוסף תרבות וספרות, יום שישי, 1.10.2010, כ"ג בתשרי תשע"א, עמ' 4:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1191393.html

על הספר באתר ההוצאה, "נהר":

http://www.nahar.co.il/NishmatamShelHashchorim.html

על הספר באתר "טקסט":

http://www.text.org.il/index.php?book=0804118

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת ספרות, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על "נשמתם של הלבנים"

  1. אפרת הגיב:

    תודה! התרגשתי לקרוא.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s