צ'חלה וחזקל: הפרק השני

פרק שני

ידע חזקל הנה הוא חוזר עתה אל ביתו לפני אשתו, ועליו לומר לה כך וכך שמעתי מפי הרב, למסור לה שמועות שצירף בשנתו מדברי החכם, שיעורים-שיעורים של חוכמות נפלאות, כי זכר, כל המלמד אשתו אחריו מרבה חוכמה בעולם, כי האישה יסוד הבית והעולמות, והיא מלמדת אחריו דברי החוכמה לבנותיו ובניו, ואלה עוברים בירושה גם לבני בניו ובנות בנותיו, וזכות שמורה לו מכך כפולה ומכופלת. אבל אשתו הרי היא מצפה לו שישוב אחר דברי הרב, ואם דיברה עמו הרי היא מבקשת לשמוע מה פסק החכם ואיך שמע חזקל את דבריו ומה יאמר, ואם עדיין לא נִדברה עמו היא מבקשת לשמוע האם נכון הרב לשמוע דבריה, האם דיבר עמו חזקל כדי לרכך דבריה. ולא ידע מה יאמר ואיך יפסוק הלכה לעצמו. היה מצטער שלא נועץ בחכם עובדיה, ושוב היה מצטער כשנזכר כובד הסודות ואיך יודיעם לחכם.

כשנכנס לביתו התכופף לפני המשקוף, שהיה נמוך מראשו, גובהו עתה שלושה ותשעים סנטימטרים ומטר אחד של הצטערות, והֵסיר את הכיפה הגדולה מעל ראשו תוך כדי ההתכופפות וההצטערות, נשא עיניו מעלה ככל שיכול היה באותו הרגע ואמר, מצטער אני ריבון עולמי שאיני חובש עלי תמיד כיפה זאת להזכירי מי שוכן מעלי, אבל אתה הלוא גם שוכן נהרות וימים וארצות ותחתית ארצות וליבת כדור של ארץ, ואין אני יכול להקיף עצמי כיפה מכל צדדים. נכנס ואמר לה, שלום עלייך אשתי, מה יום היום ומה שעה עתה משעות היום. אמרה, יום חמישי בשבוע היום והשעה חמש אחרי שבע בעלי, איך לא זכרת. הסתבר לו שהשתהה בשיעור החכם כמעט שלוש שעות, לא יותר. אמר לה, אני עושה קניות בלעדייך בשוק מחנה יהודה אם אנחנו שותקים עכשיו תענית שתיקה זה לפני זה שלושה ימים. וידע כמה היא מתעבת הרוכלים בשוק ומבטיהם ונשיאת השקיות אל האוטובוס וממנו אל הבית. הסכימה אף על פי שבלבה לא היתה מסכימה. אמרה בלבה לא תארך שתיקתו ועל כן לא תארך שתיקתי, ולא זכרה כי האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין הקדוש ברוך הוא מקבל תשובתו, והמבטיח ואומר בלבו לא אקיים מקיים המקום דברי הבטחתו ומפר רצונו להפר.

הלך חזקל לשוק, ועצר לפניו בחַ'מַּארָה הקטנה, שם היתה יושבת זקנה אחת שהכיר מימים קודמים, מימים עם הוריו, והיא מכנסת סביבה קהלים מתחלפים ומחדשת חידושים ישנים כדרך שחידשו אבותיה ואמהותיה. מסבירה לאישה אחת, הדיבור שלי בלוע מן הלשון ומתלבש חליפות, ולאדם שני מסבירה, אני בונה משפטים חדשים ממילים ישנות ומשפטים ישנים במילים חדשות. והאנשים מפליגים עמה בדברים ובסיפורים, כאילו הפליגו על נהרות כְּבָר מהירים, אומרים לה, גוּרְגִ'יָה, עכשיו מעריב ערב חדש על עולמו ובריאתו ספרי לנו סיפור חדש שניזָכר. והיא מושכת חוטים של עלילה ממקומות רחוקים ומקרבת אותם אל השולחנות הנמוכים של הח'מארה, אל הכיסאות העניים במלבושים ואל הקירות והאבנים והתקרה העגולה. פותחת גורג'יה, אבי חכם עבדאללה היה, וקראו אותו כך שהיה עובד את ה' אלוהי ישראל, ואני קראתי כך את בני, כאן בירושלים עיר קודש. אבי ישב בבית הכנסת הגדול הוא צְלַאת אֶלְ-כְּבִּירִי, בבגדאד, ואמי, אישה נמוכה לבנת שיער וכחולת עיניים, קראה אותי גורג'יה, ביקשה שבתה תהא יפה כבנות גרוזיה, ובשרה יהא רב ועורה צח ועיניה ושערה פחם וגבותיה קרובות וחזקות.

בא חזקל לפני אותה זקנה ואמר לה, עוצר אותה מסיפורה, אני שאמי היתה קוראת אותי יֶחֱזַק-אֵל ואבי היה קורא אותי חֶסקֵל, ואת היית בין המקוננות בהלוויותיהם, ובנך עובדיה מאז מלמדני תורה וקוראני בני. הביטה בו בעיניים מבינות וציפתה את בקשותיו, אומרת, גבוה אתה מִתְ'ל טַנְטַל, כמו הג'ין ההוא. התחיל אומר, את לי כבת דור המבול, ומבקש אני שמועה מלפניו, האם תוכלי להביאה אלי. סכרה פיה לפניו, אמרה, קודם תתיישב דעתי מדבריך הרעים ורק אחר כך אפיס דעתך בתשובה, וכי בת כמה נראית אני לך, אביך כבני ואני כסבתך. אמר לה, שיח לי עם אלוהַי, ואת קרובה אצלו, ומבקש אני להתלונן לפניו. על מה, שאלה. על כי יצר אותי כפי שיצר.

עמדה לפניו גורג'יה כל קומתה השפופה והיתה מצרפת אותיות שהכיר לשמות שאיש אינו מכיר, ואחר היתה מצרפת השמות לפסוקים ולבסוף את הפסוקים לתהילים קצרים, ואז היתה מנקדת ומוסיפה טעמים מעל למילים. אמרה, זקנה באתי וזקנה אלך, ואת שכרי אני מקבלת בעולם הבא מידיו של הקדוש ברוך הוא, ועליך ועל פתק זה שאני עומדת ורושמת לך יחסיר אלוהים משכרי ויקבע לי מחיר עוונות, ועתה קח הפתק וקפל אותו ואל תקרא מילה מתוכו והטמן אותו בכיסך הימני. ומחר בעת שאשתך אור ביתך מדליקה לפניך נרות ועוצמת עיניים לקבל זוהר של שבת, אתה תִפנה ממנה ותטמין פתק זה מתחת למיטתה ולמיטתך כשהוא פתוח ומילותיו פונות כלפי מעלה, ואין אתה קורא ממנו אף לא אות. ובלילה אחר הסעודה לא תלך לישון, אלא תשיר עמה מעט פיוטים של שבת, ואחר, כשתשכב היא לישון, תשב לצדה ותביט בה בעיניה העצומות ובשפתיה שיהיו מעט פקוחות ומגלות מלובן השיניים, תביט עד שיתעורר בלבך רצון עז להעירה, ואז תאמר בלחישה כל הברכות שיש לומר על המיטה ותוציא הפתק ממקומו בלי שתהיה היא מתעוררת ותקפלוֹ ותשיבו אל כיסך הימני מקופל ותיכנס עמה למיטה ותעצום עיניך עד שתיפול עליך תרדמה, ולמחרת תשליכוֹ אל גניזת בית הכנסת.

הדברים החולפים בין חזקל לזקנה הותירו את הקהל מתחלק איש-איש לנפשו, חלק פרשו למלאכת קניות השבת, אחרים הלכו לבתיהם, ומעט מן האנשים ישבו לשתות ולאכול לגופם. ומן הנשארים דרש אחד לפניה שתשוב אל אחד הסיפורים שפתחה ואף פעם לא סיימה. פתחה ושבה אל אביה בַּדברים. מתוך דבריה עם חזקל נזכרה בטַנטַל, וסיפרה כי בבקרים המוקדמים של החורף היה הג'ין טנטל רודף אחר אביה חכם עבדאללה, רודף נפשו לרופף חבלי עצביו ולהביא על שפיותו כליה. שנים רבות אחר כך, כשירד החכם מבבל לארץ ישראל לקראת פסח ה'תרצ"ט, להתיישב לפני כותל הדמעות ולבכות, ולקח אותה עמו, לא ירד אחריו השד הרע והוא נפטר מתעלוליו למשך י"א שנים, שעה שזה הוסיף לרדוף את צאן קהילתו. אבל כשאלו מרביתם ירדו גם הם מבבל, על כנפי מטוסים, נספח אליהם טנטל באחת הטיסות והתעופות והיה מתקיף בני קהילתו בין בדוני המעברות, ולעתים היה טועה בבני קהילתו ומתבלבל בדיבורם שהחל משתנה ובמראיתם שהחלה משתנה, והחל תוקף מעט זרים מבני הארצות האחרות. הוסיף לגלגֵל בהם מעשי כשפיו והיתוליו ואף עבר עמם עם בניו מן המעברות אל רמת בגדאד, היא רמת גן. עברו שנים מספר, מניין ומחצה למען הדיוק, ומצא השד שוב את חכם עבדאללה, שכבר היה בן חמש ותשעים שנה, אחרי שלא נפגשו השניים יותר משני עשורים, ואף על פי שֶשָׁם, בָּעולם האחר, אמרו כולם כי תעלוליו לא עלו מעולם לבני האדם ביותר מעוגמת הנפש וביטול הזמן, כאן הוא התגלגל אל תוך גוף בנהּ והביא לקיפוח חייו של החכם, עד שהתעוררו רבים לחשוב אולי נותר השד טנטל האמיתי שד היהודים שם בבגדאד, ולכאן נתגלגל שד אחר, של מוסלמים או של נוצרים, שהתחזה לו. אבל היא אינה יודעת אם אמנם נותר הוא שם בבגדאד תקופת המלחמות, שהתרוקנה כמעט מיהודיה, רודף רוחות רפאים מבני ישראל, וגם אינה יודעת האם בימים האלו עוד רודף השד טנטל אחר אנשים ברמת גן. אומרים האנשים, מאז התרבה חשמל בעולם ממעט טנטל להופיע, אבל היא יודעת כי אם ממעט הוא בהופעותיו הרי זה בגלל מה שעולל לאביה וחרץ בגורלו, השבית לבו. ואולי בחלומות לילה עדיין מופיע הוא לפני בנה חכם עובדיה בירושלים בדמות אישה יפה.

אבל לא על גלגולים מאוחרים אלו ביקשה הזקנה לספר, אלא על ימים שלפני התהפוכות, אז בַּבקרים של החורף אצלנו בעירנו בגדאד כשהיה החכם יוצא את ביתו קודם שעלה עמוד השחר, שעות קודם שיכול אדם להבחין אם מקצה הרחוב נוטה אליו אויבו או אוהבו, ואם מוליך הוא לפניו חמור או עָרוֹד. אז היה השד עוקב אחר דרכי אביה ומהתל בו. פעם אחת מילא את הרחוב עִזוֹת שחורות לפניו ואחוריו עד שלא יכול היה עבדאללה להמשיך בדרכו ועמד שעתיים, ופעם אחרת העביר ברחוב סוהרים ואסיריהם בשלשלותיהם, ולא הצליח לעבור ביניהם שלוש שעות. ואמנם היו אומרים אנשים שרק אחרי השיכורים והבוגדים בנשותיהם והבוגדות בבעליהן מהתל טנטל, אבל ידוע היה בין בני בית המדרש כי גם אחר תלמידי החכמים הכשרים שבכשרים מהתל הג'ין, לנסותם, ואף נטפל הוא אל גדולי הקהילה ומכובדי פרנסיה ולמדניה.

ויום אחד טרם השחר, בשלוש לפנות בוקר, שמע עבדאללה קול חברו מן החלון קורא לו לצאת. השד טנטל השמיע באוזניו הקול מתחת לחלון והוסיף, השעה מתאחרת. התלבש חכם עבדאללה בחיפזון ובינתיים הדליק טנטל את מנורות הרחוב, שידמה בעיני החכם כאילו קרב הבוקר ובא. יצא עבדאללה את ביתו והתפלא שלא לראות את חברו, אבל אמר בלבו, ודאי הוא ממהר לעבודתו בבית המטבחיים, ואף הוא מיהר, שכן קבע לפגוש זוג מאורס בבית המדרש וללמדם לקראת חתונתם. ראה ילד בן שלוש בפינת הרחוב בוכה, פנה אליו ושאלו איה אמו וביתו, נשא אותו על כתפיו והילד מכַוונו, כאן ימין וכאן שמאל. הרגיש כי כתפיו נעשות כבדות עליו יותר ויותר, הביט מעלה וראה כי הילד התארך ונעשה גבר גבה קומה, משך את מבטו מטה וראה כי כפות רגליו הפכו רגלי תרנגול. הבין החכם כי טנטל מהתל בו והשליכו בזעם מעליו, ובמקום להפוך לעז ולהיעלם החליט השד להפוך עצמו חומת אבנים וכך למנוע מן החכם לעבור. סָתַם השד את הרחוב בו עמד החכם, ועשה את כל רחובות בגדאד מבוך לפניו, והיה עושה החכם שעות ארוכות עשרות מעקפים בסמטאות עירו רק כדי להיתקל שוב ושוב בשד ההופך עצמו בהתקרבו אליו לקיר גבוה ככותל המערבי שבירושלים, והוא עוצר לידו פעם אחר פעם ובוכה דמעות ומבקש בקשות ומפנה תחינות אל השמים. הסתכסך עולמו של החכם עד שדימה כי כבר נוֹטה היום ועומדת חמה לשקוע במערב, ונשבע לעשות את היום ההוא יום תענית שנה בשנה לזכר עלבונו, והבטיח להגיע לירושלים לכותל המערבי טרם מותו להזיל בו דמעות רבות. כשהגיע החכם לבסוף אל בית המדרש התקוממו עליו תלמידיו ותמהו להפסד תפילותיו ותלמודיו מחצית היום, וסיפרו כי בני הזוג המאורסים ביטלו הזמנתם לחכם שיהיה מְקדשם, ואף הודיעו על ביטול אירוסיהם. שלושה ימים ישב החכם לפניהם בבית הורי החתן וצם בעבור חטאו של טנטל, עד שעלה בידו להחזירם מביטול האירוסין ולהשיבם זה אל זה אהוב ואהובה, עַרִיס וַעַרוּס.

דחוק בין הזרים המאזינים באוזניים כרויות פנה חזקל ללכת אצל רוכלי השוק לעשות את קניותיו. עיַיף מן הסיפורים שנדמו עליו כאילו כבר שמע אותם כולם בילדותו, אותו מפגש עכור בין מלומדים לכשפים שנדמה לו מתועב כל השנים. אמרה גורג'יה הזקנה לפניו, יָארצַייט של אבי מתקרב, בחודש ניסן בכ"ה לַחודש. כל הימים שמורים עמי בפנקס מיוחד, ואיני שוכחת מתי לעשות להם אזכרות וסעודות וזִיַארָה של כבוד למקומות מנוחותיהם, ואיני מחסירה יום. אולי תזכיר היום הזה לבני שיבכה גם הוא על סבו, אולי יצטרף עלי. אינו יכול כל הזמן לשכוח, עוד מעט כבר לא אהיה כאן אני כדי לזכור. בני שנולד כאן היה לי מעין שד כזה, סיפרה לכל קהלה, טַנטַל של ירושלים. אֵילו תהפוכות עבר עד שנעשה חכם כסבו אני צריכה לספר לכם, אבל הדברים ארוכים ועצובים ואספרם כשגם חזקל יהיה בין המאזינים, לא יום קודם לכן. נפטר ממנה לשלום.

מילא שקיות הרבה ודימה כי הן עומדות להיקרע כל רגע ועטף כל שקית בשקית נוספת ומיהר לחזור אל תחנת האוטובוס קו שלושים ושתיים. עלה עליו כשבא, וירד ממנו בתחנה הראשונה ברחוב יעקב פת, צועד איטי עד ביתם ברחוב אלמליח. אשתי מחכה לי, חשב, ולמה שמהּ אינו עולה על לשוני תמיד, לפעמים יום עובר בלי שיאמר לאחד הסוחרים אשתי אוהבת במיוחד פלפלים ירוקים קטנים וחריפים, בלי שיאמר לעצמו אשתי אוהבת עגבניות וחצילים בַּלַדי מעשה דלעות רצועות-רצועות ומקפצת לקראתם, בלי שיאמר לאלוהיו אשתי אוהבת לי ורק אתה קבעת בעולמך סדר הדברים ויושב כמטרוניתא לשדך שידוכים, ואיך קבעת בינינו החיבור כך כשאתה מתעמר לי וליצרַי ומביאני להתבייש לפני יוצרי. אם היתה אמי בחיים, חשב, אמא שלי שהיתה אומרת על אמא שלה כל פעם שהזכירו את שמה רַחְמָה עַלַא רוּחָה, ירחם האלוהים על נשמתה, היתה קוראת את אשתי צַ'חְלָה, והיא היום רָחֵל או רָחֵלָה או רוּחַלֶה בכל הרחובות. ומידות רבות יפות לה, ומשלימות למידותי כשהן נוחות עמי, ולמה מבקשת היא ללכת פנֵי הרב להיפרד.

נכנס לביתם, מילא את המקרר והמגירות, ופרש לחדר הקטן, שהיה חדר קריאתו, וכל תכולתו דרגש אחד לקרוא עליו ומנורה חזקה מדי להאיר וארבעה קירות הולכים ומתקרבים. יומיים לפני כן הפיל חבר לידיו שני ספרי שירה. אמר לו, הזוהר הקדוש כולו שירה ואף שני ספרים אלו כולם שירה, ואף על פי שכתבה אותם פרופסור, המילים אינן זרות לָאוזן והלשון אינה נחרצת עקלתיים. העלה חזקל הספרים על דרגשו לפניו, והחליט שיהיה לומדם שניהם באדיקות כאילו תורת סינַי לפניו ופירושה. אמר בלבו לפני שפתח לקרוא, חביבה שירה שכך פודה הנפש מאותה תיבה סתומה של אותיות מתות בהן חרץ הקדוש ברוך הוא לוחות הברית, אותיות אשוריות רבועות סגורות ושאינן סגורות, ועשה בהן נס שיעמדו במקומן אותיות ס"ם, לב אות סמ"ך של פסל וחסד ולב אות מ"ם סופית של מילים רבות, שאין מחזיק ועלולים ליפול מן הלוחות ברעש גדול ולהיעשות חלל. ואחר נשתכחו אותיות אשוריות מן לב, עד שיצא העם לגלות ולמדן מן העמים שהגלוהו. והיא, פרופ' חֲביבָה פְּדַיָה או פְתַיָה בת בבל בת ירושלים בת גלות השביעית בבארות, משוררת את לבו ופודה אותו.

התלבט האם לקרוא לפני השירים ברכות של בית מדרש ללימוד תורה, ופסק לברך, ואז גם העלה הכיפה על ראשו וחש איך גופו מתנודד בין מילה למילה. הקריא בקול ובנגינה מוּכרת ואמר, ברוך אשר ציווני לעסוק בדברי תורה, הוא יאיר עינַי במאור התורה ויצילני מכל מכשול וטעות בלימוד, ויהי רצון מלפניו שלא יארע דבר תקלה על ידִי ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא ולא על מותר אסור ולא על אסור מותר, ולא ייכשלו חברַי בדברַי. ולמד ביום הראשון לקריאתו, מעט לפני חצות, כי יש זמן בו העולם הוא חדר, בו במרחב העצום ביותר קיימת דלת, והאוזן כרויה לִנקישה. אחר כך, מעט כשהתאחר הלילה והתקרב הבוקר, ואוזנו נותרה כרויה לנקישה על דלת חדרו הקטן, שמע מן המשוררת עוד, וחזר אחריה כשאמרה כי עוד אינה נולדת ועד עולם אולי תישאר הֲרוּיָה ומצטערת בצער, ואז אמר בקול בוכה מסקנתה לפני עמה ולפני האלוהים, זִכרו שאין לי משיח מלבדי, אין לי משיח מלבדי, אין לי משיח, מלבדי. וקרא פעם בשי"ן ימנית והתפלא מעט אבל גם חש באמיתות הדבר, ופעם קרא שי"ן שמאלית וענה, אמן אומר לךְ אמן, אכן איש לא משׂיח עמי מלבדי, ושמע פתאום שתיקתם של הרבה אנשים לפניו, הרבה תעניות דיבור ותעניות שתיקה שפסק. והנהן, אכן עתה חזרו כל המילים אל תוך המוֹחֵק, אכן גם בו היתה התַמוּת לקוות שהסופי יוליך אל הבלתי מוגבל, ולא נכנע עדיין, וראה איך מילותיה שבשירים פתע כתולעים רצות, והמילים שלה כתבו אבא ואמא ותינוק וסב על הדף, והוא צירף להם שמות. ביקש חזקל לישון, וחש כי סיים הספר במובן נסתר אף על גב שקרא רק ד' שירים, ועל כן בירך יהי רצון מלפניו שכשם שעזר לי לסיים ספר זה יהיה בעזרי להתחיל ספרים אחרים ולסיימם ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתו באהבה, ולא תמוש תורה מפי ומפי זרעי עד עולם. ואחר הלך ונרדם אצל אשתו.

ביום השישי נח מעבודת השבוע המרובה, ימים ולילות שהתמלאו וכל שריריו הורו מכאוב לזכרם, והגב סירב להזדקף בלי אנחה קשה. ומן הצהריים שקדו שניהם על האוכל להכין, הרבה מנות, הרבה אפשרויות, הרבה סירים וצלחות. וכשקרב הערב וחדלו מן השקידה ופנו כל אחד בתורו למקלחת וחזרו, הרגיש כאילו עומד אור מלבקוע דרך מדרונות לב, נחסם בדרכו, והיא עמדה להדליק הנרות. הצפין חזקל את הפתק שרשמה הזקנה במקומו, נשא תפילה קצרה להצלחתו, ונשק לאשתו על קצה אפה והסיט מעיניה וילון תלתלים. חייכה. יצא אל בית התפילה, וכשחזר התאחרה השעה ושקדו שניהם על האוכל לאכול, ומשסיימו התחיל שר עמה פיוטים, וקולו ענוג, שופע מתיקות וצוף. אמרה לעצמה, אם בטלה ממנו תענית השתיקה והוא שר לפנַי, אני יכולה לדבר עמו כפי כוחי. החלה מדברת ומצטרדת, מצטרדת ומדברת, והוא מוטרד שואל מה לך מה לך, שכח כבר כל עניין תענית שתיקתו. והיה מביא לה כוס חמה של תה בהרבה לימון ודבש וג'ינג'ר, והיא מוסיפה להשתעל לפניו. אמרה, אולי טוב יהיה לי אם אישן, ושוב החלה משתעלת ונחנקת והוא משקה אותה.

זכר שאמר לה כמה ימים אחר חתונתם כי לפעמים היא קשה מאגוז, והפעם מצא שהוא הקשה. אם לא היה קובע תענית שתיקה ביניהם לא היתה נחנקת ומשתעלת. התחיל מדבר גם הוא, ומשתעל, ופסקו השיעולים מלתקוף אותה. נזכר כיצד היתה פולה משׂער ראשו שערות שלה שהתקשרו בו בבקרים של שבת, כיצד היתה מושכת מערוותו שערות לבנות ומבקשת תמורתן שיביא לה ירושלים של זהב, והוא אינו מסמן לה כפי כאביו, רק מחייך. החלה נרדמת והוא חשב אולי יאמר לה מתנצל אני, אמי היתה אומרת, טַבְּעוּ אֶלְבַּדַן מַא יִעַ'יִירוּ אִלַּא אֶלְכַּפַן, טבע הגוף לא יְשַנו אלא התכריכים, לא השינה, לא האיפור, לא הלבוש, לא טקסי הנישואין, לא הלימוד, לא הדיבור. ועתה השתנה טבע גוף אמו בתכריכים וגוף אביו, והוא צופה בהשתנות אשתו בחבלי תנומה, צופה בהשתנות עצמו בין דיבור לאי-דיבור. ובינתיים בראשה, טרם תרדמה, נזכרה רחל כמה זמן היתה מחכה לו רוב מחשבות בתחילה, חושבת אולי יִקרב אליה באמצע לילה זה ולא אחר, ולא יהיה מצער אותו המעשה, והחלה חולמת ביניהם המעשים ורואה אותו מחזר אחריה ותוך כדי המעשה אחת מרגליו פוגעת ברגלי שולחן קטן, שאינה יודעת מי הניחו על המיטה, והוא נופל מן המיטה ומתהפך. התייאשה ממנו בחלום ושקעה עמוק-עמוק בשנתה.

חזקל התבונן בה ובחיוכה, מעט שיניים לבנות, ומבטו נפל על סנטרה הרך, נזכר כיצד נתנה פעם אחת לעַמְבָּה הכתומה בדוכני המזון לטפטף עליה לאט ולא עצרה מלאכול ולנשק, והוא התחיל אומר לה בדבקות, שיר השירים לא נכתב על איש ואישה, נכתב על איש ואלוהים, הדוד שפריו מתוק כתפוח בעצי היער הוא המלך הוא האלוהים, ורעייתו היפה בין שדיה ילין, הנאווה והשחורה בבנות ירושלים, היא איש ככל האנשים, שני שדיה מגדלים עיניה כיונים ואפה צופה פני דַמָשֶׂק. דומה הדוד לצבי או לעופר האיילים, והיא על משכבה בלילות פשוטת כותונת מבקשת את שאהבה נפשה, שומעת דודה דופק על דלתות, פתחי-לי אחותי, רואה ידו נשלחת מן-החור ומעיה הומים אל ריבון כל העולמים, שהוא מור עובר על כפות המנעולים. ועזה כמוות אהבה קשה כשאול, זאת חוכמת המחשבה הקושרת אדם לאלוהיו. ובלי שהתכוון לכך התחיל חזקל קובל מול האלוהים כשהוא צופה פני אשתו, פותח ואומר, אתה בשמים ואני על הארץ, על כן יהיו דברי מעטים, אבל הם מתרבים ואיך אחריש, אומר אני לך את שעל לבי. אתה סגוּר בדָלֶת אמות של הלכה ואני איני יכול להיסגר בהן, עוד אמות רבות לי של רוחב ואורך ועומק וגובה שאני מבקש ללכת אותן, ואתה מעמיד לפני מחסומים רבים. ואלוהים תחילה לא היה עונה אותו, ניסה להרגילו למצוא תשובות בעצמו ובספריו ואצל רבו. והיה חושב חזקל מתענה אלי האלוהים. החליט לקרוא לו בכל תוקף לבוא עמו לפני אשתו, לומר לה אני יוצר כול, יצרתי אותך כך ואותו כך, נתתי בך יצר ובו יצר, אני יִצרכם ויוצרכם, חלק לי בכם וחלק לכם בי, ובי כל נדודיכם. אני בודד ואתם בודדים, אני מצער ואתם מצערים, אני מתבלבל ואתם מתבלבלים, אני צייד אחַר לבי ואתם ציידים.

ואלוהיו המתין לפניו שיסתיימו מחשבותיו, המתין מוצא פיו וידע שעוד רבים דברים לומר יש לו עמו. ובסוף, כשראה כי חזקל לפניו חש לישון ואישוניו עומדים ליפול על עיניו, קרא לו בקול אביו, פנה אליו, חֶסקֵל, חסקל, מתיר לו לענות הנני. ענה לו חזקל, אם נכון מה שידוע וזכור לפני, הרי אתה מת, אבי, ולפיכך גם אני מת עתה כשאני שומע אותך, ואם אתה חי והתאבלתי שווא, כאילו מַתִּי עד עתה. דיבר אליו שוב אלוהיו, פונה אליו ברכות איתנה, חסקל, חסקל. חזקל חשש כי הוא חולם או משתגע, אמר, שומע קולות הפכתי, אולי יתגלה לי דבר מה על עברי או עתידי. שלישית דיבר האלוהים וחיכה את תשובתו, פונה אליו בשוויון נפש אדיב וחזקל שותק לפניו, אומר בלבו אמתין ואגלה מה הדבר, כי החיפזון מן השטן ואילו ההתמהמהות היא דרך אלוהים, ואם אני מדבר ואשתי מתעוררת ושומעת לי, איחשב בעיניה כמשוגע, על כן אמתין, אולי תשמע גם היא את הקולות ותיעור מהם. וראה בחלון הרבה כוכבים רחוקים מאירים את השמים, וכוח עצום מרעיד מדרך רגליו. אמר לפניו אלוהים ברורות, וקולו קול אביו, רם, אומר וחוזר ואומר לו, תיקנתי כך יהא בעולם, בעולמי, כציפור נודדת מן קִנהּ כן איש נודד ממקומו, ואין ציפור אלא שכינה המגורשת ממקומה, ורשות ניתנה לאותן נשמות אשר נתגרשו ממקומן וניתקו מאהובי לבן לקונן בחיבור זה על גלותן ולקרוא, שַׁלֵחַ תשלח את האם, ואת הבנים תיקח לךְ. חזר אחריו חזקל בקול עייף, שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך. המשיך אחריו האלוהים, וקולו כמו בוקע מבטן אדמה כבדה, וכציפור הנעזבת במקומה כן איש נעזב על ידי מקומו, ואין מקום אלא בית המתרוקן מעתידו, ואין גלות אלא הליכה של אדם נעזב ממקומו. ואף אני גליתי לפניכם, ואף על פי שאני אלוהים מקומו של עולם, העולם אינו מקומי.

נזכר חזקל תשובת אהיה אשר אהיה שנתן אלוהים למשה בסנה הבוער, אמר, חיים שלמים אני מחכה, ועתה כשהוא לפני ועלי לשאול אותו שאלות קשות על הנהגתו, למה זה כוחותי תשׁים ואני הולך ונרדם. אסף כל כוחותיו ואמר, למה כאויב תהיה לי, אתה היודע מה חובות הלבבות לפניך ולפני עולמך, מדוע אינך חוקק אותם בלבבות, מדוע אינך נוטל מגופנו לב הבשר קשה כאבן שהנחתָ בנו, ונותן בתוכנו לב חדש ועליו צורב בריתך ברית עולם שלא תחלוף או תתחלף באחרת, ושוב לא נהיה רודפים אותך ולא תהיה אתה רודף אותנו, אלא נהיה אנחנו בך ואתה תהא בתוכנו. הרגיש חזקל כיצד התגרותו בהשגחת עולם מעבירה רעד בכל החפצים הקטנים שעל השולחן לצדו, וחישב מעשיו בין נסיגה להתקפה כל עוד שותק האלוהים, עד שאמר, אלוהַי הראה לי נפלאותיך. ענה לו קול אביו, לא סיפקו בידך אותיות שמילאתי בספר ועֵדוּת החוש שנתתי בעולמי. ענה לו, העיקר חסר מן הספר, והחוש שנתת מנסה לסתור אותיות שבראת, ואחריו האותיות באות לאסור על החוש. אמר לו אלוהים, אם אתה מתעמר בי ובדברי ומתגרה בהנהגתי את העולם, הרי אני הולך ומחזירו לְמים. אמר לו חזקל, קדמה דרך ארץ לַתורה נאמר, ולא נאמר מפורש דרך פשט קדמו מים לָעולם, ואם אני עומד ומתעמר בך ומתגרה בהנהגתך את תורתך הרי אתה הולך ומחזירהּ לדרך ארץ. אמר לו אלוהים, לא כך היה עליך לענות אותי, היה לך לומר כעבדי איוב, ידיךָ שמתָּ לְמוֹ-פִי, איך אדבר ואיך אענה, הן קַלוֹתי מה אֲשִׁיבֶךָּ, לא אוסיף.

וילך אלוהים כאשר כילה לדבר עם חזקל, וחזקל עודנו יושב במקומו. התבונן חזקל בחתימת עיניה ושפתיה של אשתו, והתפלא כי רעם הקולות לא משך אותה מתוך שנתה. אמר בקיצור ובזירוז כל הברכות שעל המיטה והתחיל בהריני מוחל לריבונו של עולם שהקניט אותי בין בשוגג ובין במזיד בין באונס ובין ברצון בין בדיבור ובין במעשה בין בגלגול זה ובין בגלגול אחר ולא ייענש שום אדם או אלוה בְּסיבתי, והמשיך במה שחטאתי לפניך מְחוֹק ברחמיך הרבים אבל לא על ידי ייסורים וחוליִים רעים והָאֵר עֵינַי פֶּן אִישַׁן המוות והשכיבני לשלום והעמידני לשלום והסר שטן מלפני ומאחורי ובצל כנפיך תסתירני ברוך אתה ביום ברוך בלילה כי המלכות שלך היא ומימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל ומלפני אוֹריאל ומאחורי רפאל ועל ראשי שכינת אל, וסיים בדוֹמוּ סֶלָה. עצם עיניו במיטה וחיכה במתינות עד שתיפול עליו תרדמה משמים, ושכח כי עליו לבקש בלבו לעורר את אשתו, ולא נזכר כי עליו להוציא הפתקה שנתנה לו גורג'יה ממקומה תחת המיטה. ונרדם והיה מכורבל כְּעוּבר בבטן אמו וכַפנקס הריק במגירת סופר כל אותו הלילה, ולא התעורר עד שלא פתחה אשתו כל חלונות וקראה לו, קום עצל לעבודת הבורא, מה לך בן אדם כי נרדם. ואז התעורר.

 

לקישורים נוספים הקשורים בספר, ותחילת הפרק הראשון:

https://almogbehar.wordpress.com/2010/12/12/%D7%A6%D7%97%D7%9C%D7%94-%D7%95%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%9C/

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירועים, צ'חלה וחזקל. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s