ליברמן נגד גזענות

בחודשים האחרונים לא עידכנתי בקביעות את הבלוג, אז אני מעלה עתה מאמר פוליטי "אנכרוניסטי" שפורסם במקור בהעוקץ ב-27.1.2011:

http://www.haokets.org/2011/01/27/%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%A1-%D7%A6%D7%A7%D7%A6%D7%95%D7%A7%D7%99-%D7%94%D7%A9%D7%A4%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%9D/

כרגע יתכן שחוק וועדות החקירה לא יתקדם, לעומת החוקים האחרים, דוגמת חוק הנכבה וחוק וועדות החקירה, שהתבשרנו ב"התקדמותם". אז נא לקרוא הדברים רק במידה והקורא חובב אנכרוניזם, אבל לא לשכוח שמאז השתנה אולי דבר אחד או שניים שלא הייתי מודע לו בזמנו (למשל – מפלגת העבודה הספיקה להתפצל סופית מאז):

בשבועות האחרונים, מאז קבלת ההחלטה על וועדת בדיקה פרלמנטרית לבחינת מקורות המימון של ארגוני זכויות האדם בישראל, מואשם אביגדור ליברמן שוב בגזענות. אבל מי שמבקש לבחון את הסוגיה ביושר חייב לומר כי למעשה ההחלטה הפעם, בניגוד לחוק הנאמנות, חוק הנכבה, חוק וועדות הקבלה לישובים הקהילתיים וכן הלאה, היא דווקא אנטי-גזענית, ואילו רבות מן התגובות לדבריו היו גזעניות: במאמרים רבים אוזכרו לשונו הרוסית, מוצאו המולדבי או חופשותיו בבלארוס, מתוך בקשה להבחין אותו ממי שלשונם העברית הצברית, הולדתם בארץ או חופשותיהם באמריקה אמורות לשמש ערובה לנאורותם.

בשישים השנים האחרונות, ללא צורך בוועדות חקירה פרלמנטריות מיוחדות, נתונים ערביי ישראל וארגוניהם לפיקוח צמוד ולאלימות מדינתית רחבה: מימי הממשל הצבאי (והטבח בכפר קאסם, וסגירת עיתונים ערביים), דרך יום האדמה (והפקעות הקרקעות) ועד אוקטובר 2000 וימינו אלו. השב"כ מאשר את עבודתם של מורים ערבים בבתי-ספר, ואישי ציבור "סוררים" בעיניי השלטון מובלים לחדרי חקירות. לגבי האלימות והפיקוח ביחס לערבים מעברו השני של הקו הירוק אין צורך להכביר מילים.

לעומת זאת האלימות ש"השקיעה" המדינה ביהודים היתה מסוייגת יותר, והתרכזה פעמים רבות במזרחים: דיכוי התסיסה במעברות, שבירת מרד ואדי סאליב, רדיפת ראשי הפנתרים השחורים, הרס כפר שלם והרג שמעון יהושע, המצור על עוזי משולם. ברוב המקרים העדיפה המדינה להפעיל כלפי יהודים דיכוי כלכלי ותודעתי במקום אלימות ישירה.

והנה בא ליברמן ולמעשה מודיע שההבחנה הזאת אינה מקובלת עליו, ולא יכולה להימשך כסדרה: לא יהיה חוק אחד מעבר לקו הירוק וחוק אחר בתוכו, חוק אחד לערבים וחוק אחר ליהודים. כל עוד הצעתו של ליברמן היתה לשכפל את היחס שקיים ממילא לערבים מעבר לקו הירוק גם כלפי הערבים שבתוך הקו הירוק, הוא נענה באופן רפה ובמספר מוגבל של צקצוקי שפתיים מצד שותפיו הקואלציוניים בליכוד ובעבודה. עתה, כשהציע להרחיב את השימוש באמצעי הפיקוח והאלימות גם כלפי יהודים, כפרטים וכקבוצות, המתגלים כ"סוררים" למדיניותה של מדינת ישראל, עלה עד מאוד מפלס צקצוקי השפתיים של שותפיו, המתהדרים בהיותם דמוקרטים וליברליים.

מה מבקשים אותם המדברים כנגד ליברמן, אך הנכונים תמיד לשבת עמו בקואליציה סביב שולחן אחד, דוגמת אהוד ברק, בני בגין, דן מרידור, ציפי לבני ומיכאל איתן? הם מבקשים להגן על ההסדר הישן והטוב, והגזעני במובהק, שבו רדיפות פוליטיות של ערבים אזרחי ישראל הן לגיטימיות, שבו העדר זכויות אדם בסיסיות לאורך דורות של הערבים בשטחים הוא לגיטימי, אך הפעלה של חלק מן הרדיפות והאלימות הללו מול יהודים בתוך תחומי הקו הירוק היא רגע קריסת הדמוקרטיה.

על ארגוני זכויות האדם לומר ביושר, למרות שהכוונת מכוונת עתה אליהם: הדמוקרטיה כבר קרסה, והיא קרסה בזכות נתניהו, ברק ומרידור ולא רק בזכות ליברמן. ההעדפה של מדינת ישראל את המשך הסטטוס-קוו על פני פתרון מחוייבת היתה להביא את הפניית האלימות והרדיפות, המאפשרות את המשך המצב, גם כלפי ערביי ישראל וגם לגורמים היהודיים (המעטים מאוד לצערנו) המוכנים להתנגד לכך באופן אקטיבי, במיוחד כאשר רק סדר יום אתני-לאומי יכול להסתיר את הריסוק הכלכלי, החברתי והזהותי בקרב אזרחיה היהודים של המדינה.

רגע הקריסה ההווה של מפלגת העבודה, כשמאל הישן שמעולם לא היה מחוייב למאבק חברתי וכלכלי לשיוויון, ושרוב שנותיו פעל להדרת הפלסטינים אזרחי ישראל ולא חתר להסדר אמיתי עם הפלסטינים בשטחים, מהווה רגע אפשרי להתארגנותו של שמאל חדש, כלכלי-מדיני, יהודי-ערבי, אשר יהיה מוכן להיאבק במלוא כוחו על שינוי דמותה של המדינה, בתוך תחומי הקו הירוק ובשטחים.

דומה שליברמן הגזים מעט, מנימוקי יחסי הציבור שלו, בציור השד שלו, כוחם של ארגוני זכויות האדם העומדים בפני חקירה. אלו בודדים ומעטים, ונמצאים בשוליה של אותה "ארץ נהדרת" שצופיי ערוץ 2 חיים בשטחה, הן המעטים הנהנים משגשוג כלכלי, והן הרבים השקועים בבוץ הכלכלי-חברתי.

עתה יכול רגע החקירה להיות רגע מכונן לגבי אירגונים אלו, שבו הם אולי יצליחו לצמוח למימדיו של השד שצייר ליברמן, הן על-ידי איחוד כוחות ביניהם, ומעבר מפעילות כעמותות בשדה האזרחי והמשפטי לפעילות כמפלגה בזירה הציבורית והפוליטית, והן על-ידי חיבור בין הפרספקטיבה של המאבק לזכויות אדם בשטחים עם המאבקים הפנימיים בתוך המדינה, של ארגוני עובדים, עובדי קבלן, עיירות הפיתוח, ומערכות החינוך, המשפט והבריאות הקורסות, וחיבור פוליטי גלוי עם ארגונים חברתיים שונים, שנהגו עד כה לעיתים בדה-פוליטיזציה.

אולי דווקא ליברמן, ודווקא שבירת הגבול הגזעני שבין היחס לערבים ליחס ליהודים, יצליחו במקום שבו השמאל עצמו מדשדש מזה שנים, הן באיחוד כוחות החוצה את הגבול היהודי-ערבי, גם אם יונע מפחד, והן על-ידי פרספקטיבה רחבה, הרואה את הקשר בין היחס לפלסטינים והיחס לפריפריה, האלימות הצבאית והקפטיליזם, השחיתות השלטונית והגזענות.