המספר
מתוך: "צַ'חְלָה וְחֶזְקֵל", הוצאת כתר, 2010
ועתה נעזוב חזקל והחכם בבית הכנסת, כפי שעזבנו קודם רחל ועוּבּריתָהּ בביתה, כי מבקש המספר לשוב ולספר מעתותיו בעת כתיבת פרקים אלו, לספר בעצמו ובדרכו בכתיבת הקורות, מה הוסיף ומה השמיט, ומה הוא אוסף מאחרים ומה מעצמו. מבקש המספר לגלות פניו כי אינו מאמין במחבואי הסופרים המותירים עצמם כרוחות רפאים בספריהם, ומבקש הוא לצאת ממחבואו, שיודע הוא שעל אפו ועל חמתו של סופר, אין פניו יכולים אף פעם להיסתר לגמרי.
קבע לו המספר עתים לתורה בזמן כתיבתו בסיפורו של חזקל, וקורא הוא בכל יום פרק מפרקי ספריו של רבנו יוסף חיים, עובר בין הבן איש חי לבין בן איש חיל ורב פעלים ונפלאים מעשיך ולשון חכמים, ומחפש בסיפורו היכן להכניס מחוכמות אותו חכם, שמבקש הוא להקים להן זכר, ונאה לו להתארח בתוך לשון רבו. מסבו של חבר שמע כיצד, כשהיה ילד בבגדאד, היתה סבתו נוהגת לקרוא בקַאנוּן נִסַאַא, ספרו הערבי הכתוב אות עברי של רבנו יוסף חיים, כל שבוע קראה פרק אחד בחוק הנשים, ובכל פעם שאחד הילדים או אחת הילדות היו מגיעים לגיל אחת-עשרה או שתים-עשרה היתה הסבתא קוראת בטקס קבוע לאותו ילד או ילדה, מתלוננת על כאב בראשה ובעיניה, על משקפיה שהתערפלו ואינה מצליחה לראות דרכם, ומבקשת ממנו שיקרא לה את הפרק השבועי, ותמיד היה מקריא הנכד את הפרק אודות הלכות הנידה, בולע רוקו במילים רבות, לומד על גוף האישה ומצביו, על המצוות בהן מצֻוות הנשים ואלו המוטלות על הגברים, בימי הנידה ובימים שאינם נידה.
חשב המספר אולי יספר חזקל על סבתו, סִת לואיז, שקראה לו לקרוא בספר, אך נזכר כי הוא אינו יודע לערבית בית הוריו ואיך קרא לפניה בספר, ואף אם היה קורא לה האותיות, אם היו מנקדים אותן לפניו, לא היה מעלה סומק על לחייו במקומות הנכונים כיוון שלא היה מבין למה שהוא קורא. כך הולך המספר וכותב מחשבות חזקל העולות בראשו במחברתו כל השעות, ובודקן אם יוכל להכניסן אם לאו. כך, כששמע אחד משכניו מספר כי בשנות השמונים, כשהתברר בעיראק כי אחד המַקאמים של המוזיקה העיראקית נשכח ונעלם, באה משלחת סודית ללמוד את הסולם מחדש מנַגָנֵי העוּד והקַאנוּן הזקנים ברמת גן, והסביר השכן כי בכך השתווה המוסד העיראקי עם המוסד הישראלי, ששלח משלחת סודית בשנות החמישים לגנוב לארץ זני תמרים מבצרה בדרום עיראק. והוסיף אותו שכן כי אחר כך המוסד הישראלי, במעין תשובה מאוחרת, הביא משלחת צבאית אמריקאית לדגם של בגדאד ובנייניה שבנו יהודי עיראק במוזיאון מורשת יהדות בבל באור יהודה, לפני אחת המלחמות שפתח נשיאם בּוּש בעיראקים.
ויושב המספר וקורא בספרי ההיסטוריה על עיראק ועל הקטמונים, ומאריך בקריאתו למצוא דברים להכניס בפי הדמויות והעלילות, שוקל אם להקדים לזמן החַ'לִיפֶה הַרוּן אֶל-רַשִׁיד או לאחֵר לזמן הפגנות הפנתרים השחורים. כך למשל גילה כי בתקופת מלחמת העולם השנייה נפסק יבוא הבננות מהודו לעיראק, כאשר כל האוניות גויסו לשרת הצי הבריטי במלחמתו, ודור שלם של ילדים עיראקים צמח בלי לדעת מהי בננה. כשהסתיימה המלחמה הגיע משלוח ראשון של בננות דרך המפרץ הפרסי באונייה גדולה, ורבות מן הבננות נשלחו לבגדאד. בבירה החליטו לפרסם את דבר הבאת הפרי החדש-ישן, ובחרו להגיש בננות חינם אין כסף בבתי הקולנוע בעת הפרסומות ויומני החדשות שלפני הסרטים במשך שבוע שלם, אך לילדים בלבד. כל אחד מן הילדים קיבל בננה אחת, ורבים ניסו לנגוס בבננה בלי להסיר את הקליפה, ואחדים קילפו וטעמו קודם את הקליפה, והמבוגרים בקולנוע צחקו ולא עצרו מעשי הילדים. בזמן המלחמה, קרא באותו מקום, גם פסק יבוא כוסות התה השקופות בעלות חיטובי גוף אישה, שהיו מביאים אותן מגרמניה ושותין בהן, ואנשים רבים הפסיקו לשתות תה, שאין יאה לשתות אותו בכוס חסרת צורה, או בכוס של קפה, או באחת מכוסות החרס. אהב מעשים כאלו ולא ידע כיצד ישלבם בסיפורי חזקל, עד שהחליט לוותר על רבים מהם.
כך הולך המספר וכולו טרוד במחשבות חזקל ובמחשבות צ'חלה, בשבתו על כיסאו מול המחשב בביתו ובלכתו וברוצו בדרכי הסליחות והקבוצות הבאות לשוטט ברחובותיו ובשוכבו בלילה על מיטתו ובקומו ושבתו בבוקר בבית הכיסא, ומצטער הוא הרבה כאשר אינו מצליח למצוא מקום להכניס אחת ממחשבותיו היפות העולות בו. חשב לארוג בסיפור שיֵלך חזקל למאה שערים ויפגוש באברך צעיר, וחזקל ידבר אל זה האברך בערבית-יהודית-בגדאדית ויענה לו האברך ביידיש, ויכתוב הכול באותיות אשוריות מרובעות מבלי לפרש, ומי שיקרא ויבין יקרא ויבין, ומי שיקרא ולא יבין יקרא ויבין כי אינו מבין. אך הוא אינו יודע ליידיש ואינו יודע לערבית-יהודית, וגם חזקל אינו יודע, ואיך יעשה כן.
כך המספר אוסף מחשבות, ומצרף עליהן דרשות ומדרשים, שהאמין כי דברי תורה עומדים לדורות ואילו סיפורי אנוש זמנם קצוב, וחשב, אם יערבם אלו באלו יעמדו סיפורי האנוש לצד דברי התורה יציבים, ועתה חושש הוא אולי יפיל דברי התורה שיהיה גם זמנם נקצב כזמן אנשים. וכדי להרגיע עצמו מספר הוא ללבו שוב ושוב בדברי המדרש, יום-יום מגילת שיר השירים חוגרת שק ומתייצבת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת, ריבונו של עולם, עשאוני בניךָ כינור שמנגנין בו לֵצים, שהובילוני לבתי משתאות לשמש בין חושקים, וריבונו של עולם משיב לה בהיפוכו של דבר, הרי לֵצים אלו סופם שמה שאמרו בניגון של שחוק יחדור אל לבם אף יותר מניגון של בכי, והם מרבים שמךְ בעולם, שלא יהיה אובד אף בבתי משתאות. ובמשך כמה לילות חוזר במספר חלום אחד, לפני שהוא קם לסליחות, חלום שבו משדכין אותו החכם והחכמה לצ'חלה, והיא שמחה בו, והוא שמח בה, שינהג בה טוב מכפי שנהג בה חזקל, והם עומדים תחת החופה הלבנה ופתאום הוא מבחין כי בטנה הרה, ומרים מבטו אל החכם המקדש אותם ורומז לו בעיניו אל בטן הכלה, וזה משיב לו, הלא ידעת, ניסינו להשיאה לאחר אך נישואיהם לא צלחו, ועתה מובטחים אנו כי בך היא תשמח, והוא מתבונן בצ'חלה והיא מחייכת אליו תחת ההינומה עד שהוא אומר לה, ומה נעשה עם התינוק, ומה נעשה עם התינוק, והיא אינה מאבדת חיוכה אלא אומרת, תינוקת, תינוקת, לא סיפרתי לך כי תינוקת תהיה לנו, ודאי תהא היא דומה לחזקל.
לקטעים נוספים מן הספר:
https://almogbehar.wordpress.com/2010/12/12/%D7%A6%D7%97%D7%9C%D7%94-%D7%95%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%9C/
הספר באתר ההוצאה:
http://www.keter-books.co.il/%D7%A6%27%D7%97%D7%9C%D7%94+%D7%95%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%9C/
אלמוג בהר 