צ'חלה

מתוך: "צַ'חְלָה וְחֶזְקֵל", הוצאת כתר, 2010

צ'חלה

כך התפלל חזקל לפני האלוהים בתפילת סופרים, ואחר כך חזר לכתוב במחברתו הרזה את שירתו החדשה ונרדם על המיטה. ועתה, כשהוא ישֵן שינה ישרה, לאחר שקראנו הרבה במחשבותיו והליכותיו, נעצור מעט את שטף התקדמותו הרגילה של הסיפור כדי לספר ברחל היא צ'חלה, שנותרה ערה על המיטה בעיניים עצומות, כמדי לילה, ונגַלה כי גם היא החסירה הורים בגיל צעיר ולומדת אצל החכמה אשתו של חכם עובדיה הצדקת מזל. כי אף על פי שאמורה ממשלת עולם לעבור לידי הנשים יחד עם חזרת השכינה הנקבית בקרבת דור או שניים, כפי שחזו בסתר חכמי הזוהר בני חבורתו של הצדיק הקדוש הנורא רבי שמעון בר-יוחאי שיתרחש בשנת חמשת אלפים שמונה מאות ושלוש-עשרה שנים לבריאת האישה, עדיין ממעטים כותבי הימים והזמנים והסיפורים לתאר קורותיהן של נשים ומעדיפים על פניהן קורות הגברים, וכך נהגנו אף אנו עד כאן. ועתה נתקן ונחזור אל ימיה הראשונים של רחל, ואל ימיה עם חזקל בנישואיה, ואל שעותיה עתה בהריונה, כשהיא חשה כי דרים שניים בבית גופה, אחד בתוך בטנה ואחת בכל החללים והמלאים האחרים. ומתפלאת היא איך לא הזהירוה קודם להיריון שלא תהא חושבת הרבה על תנועותיו בתוכה, בטוחה היא עכשיו אם תתרכז בלבה בתחושות גופה בעלוֹתה לישון תשתגע, תחַשב כל תנועה האם זו באה ממנה או מן היילוד. ואף התחילה מרגשת כי הוא, הגוף שבתוכה, יונק את פטמותיה מִפְּנים גופה, וכך היתה רואה אותן מכונסות פנימה פעמים רבות, וחשבה כי הרגישה את פיו הנאחז בהן חוזר ונאחז וממצמץ, פיו קטן אך שפתיו חזקות ופטמותיה חשות כי הן תפוסות בהן. שדיה תפחו וגדלו מאוד מראשית ההיריון, עד כי חשבה אולי תהא כאחת השֵדות ואחר הלידה תושיב את ילדהּ קשור על גבה ותשליך שדיה אחור מעבר כתפיה להיניקו, והיא בינתיים צופייה הליכות זמנה וביתה ואינה נותנת אליו דעתה.

 

רחל חושבת מחשבות מעין אלו ועיניה סגורות, ואילו חזקל כבר שקוע בחלומות שאין בינם לבין סיפורנו דבר, ועל כן נבקש מן הקוראים הגברים המבקשים מן הסיפור להמשיך בדרכו של חזקל, כאילו אין רחל בעולם, להתרצות ולזכור כי עתידות נשים ליטול ממשלתו של עולם מידינו, בין ברצוננו הגברים ובין שלא ברצוננו, ועתה עלינו לִתקוֹן יחסינו עמן ולסגת ממנהגי אדנותנו. והרי נאמר במדרש כי כבר מידפקות הנשים יחד עם השכינה הנקבית על שערי ממשלת עולם והשער עומד להיפתח, ואין אתה ממתין עד פתיחתו כדי לתקן את דרכך, כי טעינו לדחוף נשים לתחתית עלילות ולבטלן, ועוד מעט קמות הן ודוחפות מקומנו לְתחתיות, ואינן באות לקחת שלטון בלי זיכרון עבר. ועל כן עלינו להודות במקומן ולבשר בוא ממשלתן הקרֵב אלינו ולהכריז כי אינו בא לרעתנו או כדי לבטלנו אלא כדי להשוותנו אליהן ותו לא. ואם כך הדבר אולי לא ינהגו כלפינו הנשים אותו מנהג אדנות ארור שלנו, וראיה לכך שכבר כיום אפשר לחזות כיצד הן מתארות אותנו בסיפוריהן, לא רק את עצמן הן מתארות, אלא כותבות על גברים ועולמם ומחשבותיהם, ואינן דוחקות אותנו לפינה צרה. וכך גם עלינו מוטל כאן בסיפור זה, אף על פי שמרכזו בחזקל משום סודו והתגלגלות זמנו בין חכמים, לפַנות מקום כבוד גם לסיפורה של אשת חיקו וקורותיה, שמשקלם כבד. ונֹאמר לָהֵנָה בֹּאנה בשלום ולא תהיה מלחמה בינינו אלא אנו מפנים מרצון חלק מקומנו, ולא יהיה לכן צורך בכיבוש נסיגתנו, כי ידוע לפנינו בצדק אתן קמות ודורשות, ועל כן אנחנו קמים ונסוגים.

אבל רחל זאת שבסיפורנו אינה מחכה בוא ממשלת הנשים יום-יום, אפילו התרגלה אל ממשלת הגברים כמרבית הנשים, ולעתים נוטה לבה לחשוב כי בעבורה עדיפה ממשלת גברים מוּכרת זאת מממשלת נשים של עתיד שאין יודע מעשיה. היא עסוקה במחשבות על חשבון הבנק שלהם, מאז איבדה עבודתה, על מלאות מדפים במקרר, ועיקר זמנה בפרנסתו של עוּבר בבטנה הצומח לו יפה-יפה וגורם לה תשוקות נסתרות לדברי מתיקה ומליחה וחמיצה, רק חריפות היא מגרשת בבושת פֶּה ואינה מעכלת. בתחילת נישואיה לחזקל, זה תלמיד חכם איש עבודה עליו סיפרה לה הצדקת, חששה כי אינה אשת חיל, אינה יודעת לעשות בצמר ככתוב, לא סדינים לא מרבדים, אין שש וארגמן בין מלבושיה, ולא עוז והדר, אינה כאוניות סוחר. אחר התרופפו חששותיה כששר לה בעלה השיר באמת ובהתכוונות גדולה, ואז החלה בוחנת לאט-לאט את הפסוקים, שקר החן והבל היופי, קראה והביטה עצמה במראָה ונזכרה במראֶה פני בעלה. האם בָּטח בה לב בעלה, שאלה עצמה והבטיחה כי תשאל אותו לעת צרה. אמר לה חזקל, יודעת את למה בא שיר אשת חיל בסוף משלי ובא איוב אחריו, לספר גורלו של מי שלא מצא לו אשת חיל לביתו אלא מוצא הוא אישה כנגדו שאין בה עזר האומרת רק בָּרֵךְ אלוהים וָמוּת. ולמה בא שיר השירים אחר איוב, המשיך, לספר לך שאין אתה נואש מן האהבה, ואין אתה נואש מן החיים, ואין אתה נואש ממצוא אלוהים. וזכרה רחל הלילה הראשון שבא אליה כפי חובתו, ונסיגתו ממנה, נגע בה יבש כבזרד עץ מושלך בשממה וברח, נרדם מתנצל. ניסתה לומר לו לֵילְתִ אלדַּחְ'לָה הלילה, וראתה כי אינו מבין לה למרות מה שסיפרה לה מזל כי הוא בן עירה, בגדאדי כמותה, והחליטה להיות מזכרת לו מעט מן הערבית שידעה, מן השנים לפני הליכת הוריה, תדבר אליו מילים ששניהם שכחו. ובאותו לילה ראשון, אחרי שלושה שבועות וארבעה ימים של ציפייה, אמרה לו, יודעת אני כי הגברים תיבות נעולות, כך שמעתי מפי החכמה, אבל איני יודעת עדיין איה אמצא את המפתח, ומה מוצאת אני בפנים התיבה, האם ריק או מלא, לא אדע. אמר לה, גם אני איני יודע איפה הניח המפתח ומי הניח המפתח ומה שכח בפנים, ופרש לישון, משנן לא ברעב ולא בשובע, לא רעב ולא שובע. לחשה לעצמה רחל, אמי היתה אומרת אִלְמַרַה מְרִיי, האישה מראה, אם הוא תיבה אהיה אף אני תיבה נעולה, ומתוכה אשיר. זכרה מעט יידיש מן האולפנא של חב"ד לְבנות אליה שלחו אותה דודיה אחר שמתו עליה שני הוריה, ולחשה לחזקל אל תוך שנתו, גוזל שלי, אני שרה כמו ציפור, אִיךְ זִינְג וִי אַ פייגֶעלֶע, כמו ציפור אשיר לך, והמילים נדמו לה מתוקות להפליא כנשיקות, צוּף שפה יהודית רחוקה שהתערבבה בגויים צפוניים, פולנים, גרמנים, רוסים ואוקראינים.

נעצבת נזכרה רחל באביה, שהיה מכנה תמיד את האשכנזים היידיש האלו, כך כל ימי חייו בארץ ישראל, גם כשכבר למד שחלק בהם אין בינם לבין היידיש דבר, עדיין נאחז בכינוי הראשון שהדביק בהם במעברה והיה קורא אותם היידיש האלו, היידיש האלו. ועכשיו אמרה בתו, בת זקונים שלו, עליו ועליה בלבה בלשון עצבות של אותה יידיש, דִי וֶועלְט אִיז נִישְׁט פַאר אוּנְדְז, העולם הזה הוא לא בשבילנו. אומרת ומתכוונת או לא מתכוונת, כי איך אפשר לומר דברים כל כך נחרצים, אבל באמת לא נותר מקום פנוי בעולם לאביה ועתה איננו. כל ימיו מאז שבא בשערי הארץ הקדושה היה כועס ומתכעס כעס גדול על השבר ששברו בו האֶשכֶּנזים, עיקר היה כועס על שנתן עצמו להישבר, ועוד לפני ילדיו, ורק לקראת סוף חייו התרכך מעט אותו כעס גדול, לא שינה דעתו אך התרכך מעט, חשב לא טוב כי ילדיו יראו אב כועס ובכעסו מודה בשיברונו. וכך שמעה אותו שלושה חודשים לפני מותו קורא לשפת אמו הערבית-היהודית לשון חיבה היידיש של בגדאד, וראתה אותו מוציא זמן עם האשכנזים המעטים בני גילו שהתגלגלו לרחובם. יחד היו נעצבים על מות שפות ילדותם, מספרים זה לזה בדיחות איש-איש בלשונו, זה ברומנית וזה בערבית וזה ביידיש וזה בלאדינו, וצוחקים צחוק גדול בלי שיבינו איש את רעהו, צוחקים עד שבוכים.

ואז מתו האב והאם בהתנגשות מכוניות באחד הצמתים, ומתה עליה גם אחותה הבכורה, שהיתה כבת שלושים וחמש שנים באותו זמן, והיא רחל בת ארבע-עשרה, סיימה חופש גדול אחרון בביתם, לפני שיצאו ממנו כולם, ונשלחה לפנימייה של חב"ד. ושם גילתה את היידיש, ושמחה ללמוד מעט משפתם של אלו, כי חשדה פעמים רבות באביה אולי אמר היידיש האלו לשון קנאה, וקינאה אף היא, רצתה להיות כאחת מהם, יודעת הטוב והרע, ולאכול אותם פירות מתוקים. אימצה לה כאם את המבשלת בבית האוכל בפנימייה, רומנייה רבת שנים בשם רבקה, עור ידיה כמעט שקוף, רק שש ספרות אינן שקופות על פרק ידה השמאלית, והעיניים שקופות ממש, עד שראתה דרכן כל עברה בין סבל לשמחה. למדה ממנה רחל את שמות בני משפחתה שמתו, שרה עמה כמה שירים ששיננה על-פה, ולמדה לחבב תפוחי אדמה ולהכין מאכלים בעלי שמות חיבה, שְׁלִישְׁקַאלַאךְ, קְרֶעפַּאלַאךְ, קְנֵיְידַאלַאךְ, פֶערְפַאלַאךְ, גְרִיוֶועלַאךְ. ומעט מן המאכלים הללו היתה מכינה לחזקל, לעורר בו תאווֹת בחוכמת נשים עתיקה. אבל יום-יום גילתה את קליפתו עבה.

ומעט מסיפוריה של רבקה סיפרה גם כן לחזקל. אמרה, כשנולדה לה לרבקה בת וינקה משד ימין, נקבה לה רבקה במחט מלוהט חור באוזן ימין, וכשינקה התינוקת משד שמאל נקבה לה חור באוזן שמאל, ובחוֹרים הניחה חוטים דקים כחוטי הדייגים, קשורים בקשר, לפני שתניח בהם עגילים. כך למדתי מרבקה וכך נעשה לבנותינו. שנים ארוכות לא ראתה את רבקה, שהיתה אומרת לה כמה יפה את רחל, ועתה שמה לב בעצמה כי שערה יפה יותר בשבתות, גופה מגושם פחות מאז היא נשואה. ואיך הכירה את מזל, שחיתנה אותה, באה יום אחד זאת ונעמדה בפתח האולפנא של חב"ד, קראה לבנות לבוא אליה, הזמינה אותן אל ביתה, ביתו של חכם, אמרה, ישירו שם שירים ויאכלו מתוקים. עשר בנות הגיעו. עמדה מזל ילידת פֶס שבמרוקו לפניהן ואמרה, אדם מקרב אליו אנשים כפי כוחו, יש המקרב אליו את ילדיו בני ביתו, ויש המספח אל ילדיו כאברהם עוד גֵרים הגָרים בתוכו ומגיירם כבני ביתו. ובעלי, כמו אברהם לפני שהבטיח לו אלוהים ילדים מפרי בטנו, אין לו זרע משלו ומוצא זרע אחרים ומגיירם להיות שלו. אנחנו כאברם ושרי, ואין בנו מעלה להיעשות אברהם ושרה, ואתם תהיו לנו כנפש אשר עשו שרי ואברם בחָרָן.

זוכרת צ'חלה איך גילתה מזל יום בהיר אחד על אוזנה, אחרי שהיתה באה לביתם מדי שבוע במשך כמה שנים, אשרי איש הזוכה באישה מבני עירו, ואשרי אישה הזוכה בבעל מבני עירה, ואת יודעת כי אני ובעלי לא זכינו. אשרי איש שתורתו מעירו ופרנסתו מעירו וילדיו ממשיכים אחריו בעירו, ומליציו הם כולם בני עירו, וחזקל זה הבא לפנינו, לפני החכם ולפנַי, כשבוע בשבוע יזכה בך אם תיאותי. אני וחכם עובדיה בחרנו לנו להיות מקרבים אל תוך ביתנו אנשים, כדי להיות קהילה קדושה שיש בה מניין תמיד ואמונה תמיד ואור ושמחה תמיד. ועתה, אם אתם נישאים, שניים מבני צאן מרעיתנו, שניכם כאחד נעשים חלק מאתנו, מביתנו. כמו ילדים תהיו לנו ואין לנו ילדים. ואני שרי אף כי אין בי יופי שרי אמנו, אני שרי עקרה ושכנעתי בעלי לא לקחת אישה אחרת תחתי, לקחת לנו נפש בני בית רבים. ואין אברם שלי, חכם עובדיה, כבד מאוד בַּמקנה בַּכסף ובַזהב, אלא הוא אברם נסתר, עומד במקום אחד ולא מתהלך הארץ לאורכה ולרוחבה, ואין לו זרע תינתן לו הארץ. נענש להיות עקר, ואף אני נענשתי להיות עקרה בגלגול קודם, וכך אולי שידכו בינינו משמים. אמרה לי חכמה גדולה וצדקת, פְרֵחַה בת קַסְר אֶ-סּוּק, האישה מגדלת את הבעל קודם שהיא מגדלת את הילדים, יש לכם משפט דומה בבגדאדית, אִלְמַרָה תְאַדִבּ אֶלרַגֻ'ל, ואין גידול הבעל מצווה קטנה מגידול הילדים, והיא רחל תהיה מגדלת בעל זה חזקל כפי שגידלה היא מזל את חכם עובדיה.

כשקמו אחר שהכניסהּ חזקל לביתו שהפך ביתם בבוקר שאחר הנישואין והלך לעשות צרכיו, אמר לפניה פזוּר דעת כי טוב שבכל זאת, גם אחרי הנישואין והיות יחיד זוג, יכול אדם לסגור אחוריו דלת השירותים והמקלחת ולעמוד לבד לפני אלוהיו. וכשראתה איך הוא חש את עיניה בגבו ובבטנו כל פעם שהוא קורא בחדר שנתם או לפני שולחן האוכל, ומתפתל כנחש בתוך קרביו, הוציאה מן החדר הקטן את מכונת הכביסה שעמדה שם, העמידה דרגש במקום ומנורה לקריאה, והודיעה לו כי שם יהא לומד מעומד, ואילו את מכונת הכביסה יציבו במקום אחר, בכמה מרצפות שבין השירותים למקלחת. ונכנס לחדר בשמחה ולא ראה כי אין לחדר חלון ולה אין חדר לעמוד לבדה לפני האלוהים בלי עיניים בגבה ובבטנה.

כמה חיבבה שירי קודש בילדותה, ולא שמעה איש אומר קול באישה ערווה ונסוג ממנה. עד שהגיעה לכיתה ט', ונכנסה אל האולפנא של חב"ד, ואז כבר עמדה על יפי קולה. אמה אמרה לה פעם אחת, כששרה, כשתגדלי תשירי שירים של אוּם כּוּלת'וּם, והיא לא הבינה מה רצתה, מה שירים של אום כולת'ום בערבית, למה. ואז שמעה דודה אחת מבנות המשפחה בחַפְלָה השנתית באמצע הקיץ מהסה את כולם, עומדת ושרה את אִינְתַא עוֹמְרִי מהתחלה עד הסוף, כשכל זמן השיר היא מנופפת במטפחת, וכל הקהל עונה אחריה אָמֵן ואַמַן. רק את השיר האחד ידעה הדודה לשיר, ופעם בשנה עמדה ושרה מתחילתו ועד סופו, ובקטעים בהם עונים מן התזמורת הכינורות והקַאנוּן עצמו כולם עיניים ודמיינו את הצלילים. כשחזרו הביתה ביקשה קלטת של אום כולת'ום, אולי תתחיל ללמוד. ולחזקל, אחרי שגרו שבעה ימים בבית אחד, שרה את הפתיחה, והתבוננה על פניו, וכשלא שמעה ממנו תגובה נאנחה, איזה מין בגדאדי זה שלא מתרגש מאום כולת'ום, שלא מניד את ראשו למשמע אינתַא עוֹמרי. אמרה לו באִינְגְלִיזִית שלמדה מרדיו השכנים, אתה יודע, מַיי לַאב הי ספּיקס לַייק סַיילֶנס, אהובי אתה מדבר כמו שתיקה, ושקלה אם להוסיף ולהתחנן לפירורי מילותיו אם לחדול.

יום אחד, כשכבר התמלא רחמה והיתה מתמלאת בחששות שונים, ביקשה לדבר עמו על המיטה. יצא למטבח לקלוף בצל כדי לבכות. יצאה אחריו ושאלה, למה אתה בוכה. היה מחשב בלבו כל הפעמים בהן בכה בנוכחותה ולא זכר, ושאלה שנית, למה אתה בוכה פתאום. אמר לה, הבצל, והבינה כי הוא מציע לה את הבצל שתבכה גם היא. אמרה, ולמה הבצל, וענה, רעֵב נעשיתי. אמרה, אינך דובר אמת, אמר לה, מִדבר שקר ארחק ולמה אדבר שקר. אמרה, איני יודעת, ונזכרה באיזה ספר גרמני שקראה ובו מסבאה בה מגישים בצלים גדולים ומרובי שכבות, וכולם מקלפים יחד ובוכים, ובסוף כל אחד משלם לפי סך דמעותיו ויוצא, והמסבאה במרתף באיזו עיר גרמנית, אולי מינכן, אולי עיר אחרת. אמר חזקל, אני נעצב עכשיו בין הבצל לבינך, אכין לנו סלט עם בצל חתוך דק-דק, ואז את מוותרת לי על הדיבור הזה. ויתרה ואמרה בינתיים, וראתה שאין לה טוב מלחבק אותו. ראה גם הוא שאין לו טוב מלחבק אותה ולומר לה שתיקה ציווה אותי אבי, ומול שתיקת אמי אחר מותו אני עצמי ברחתי, ועכשיו איכה אדבר. אמרה לו, גם אצלי היו שתיקות, מה חשבת כי רק אצלך, בת גדלתי להורים ומתו, רק לא רציתי גם עמך לשתוק, רציתי פתיחה חדשה. חשבה אולי היתה צריכה להפוך את סדר הדברים, והיתה מציעה לו שיקלפו בצלים יחד, אולי אם יבכה עד סופו סוף-סוף יֵצאו המילים. כל כך הרבה זמן, שמעה ממנו, שלא בכה, מאז ילדותו, אולי יבכו קליפה-קליפה עד שיגיעו ללב ויהיו בוכים כל כך בלי כוחות דיבור בנפש.

לקטעים נוספים מן הספר:

https://almogbehar.wordpress.com/2010/12/12/%D7%A6%D7%97%D7%9C%D7%94-%D7%95%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%9C/