"שיר הוא אדם ערום": משיריו של בוב דילן בלבוש עברי

"שירי נכתבים בקצב של הפרעה אנטי-פואטית

מחולקים על-ידי אוזניים מנוקבות…

עם נהימת שורה מלודית של ריקות-תיאורית –

הנראית לפעמים מבעד למשקפי-שמש כבדים…

שיר הוא כל דבר שיכול ללכת בכוחות עצמו…

שיר הוא אדם ערום

יש אנשים שאומרים שאני משורר"

(בוב דילן, 1965, "להביא את הכל בחזרה הביתה", Bob Dylan, (Briniging it all back home

 

תרגום מאנגלית: אלמוג בהר

 

 

אהבה פחות אפס / אין גבול

Love minus zero/No limit (Bringing it all Back Home, 1965)

בביצוע עידו אהרוני וגל פדה

*

אהובתי מדברת כמו שתיקה,

בלי אידיאלים או אלימות,

היא לא צריכה לומר שהיא נאמנה,

אבל היא כזאת, כמו קרח, כמו אש.

אנשים נושאים ורדים,

מפריחים הבטחות בכל שעה,

אהובתי צוחקת כמו הפרחים,

מאהבים לא יכולים לקנות אותה.

*

בחנויות ובתחנות האוטובוסים,

אנשים מדברים על מצבים,

קוראים ספרים, חוזרים על ציטוטים,

מציירים מסקנות על הקירות.

כמה מדברים על העתיד,

אהובתי היא מדברת ברכות,

היא יודעת שאין הצלחה כמו כישלון

ושכישלון אינו הצלחה בכלל.

*

הגלימה והפגיון מתנדנדים,

גבירות מדליקות את הנרות.

בטקסי פרשי השחמט,

אפילו החייל חייב לנטור טינה.

פסלים שנבנו מגפרורים,

קורסים אחד אל תוך השני,

אהובתי קורצת, היא לא טורחת,

יודעת יותר מדי מכדי לשפוט.

*

הגשר בחצות רועד,

רופא הכפר משוטט,

אחייניות הבנקאים מחפשות שלמות,

מצפות למתנות שחכמים מביאים.

הרוח מייללת כמו פטיש,

הלילה נושף קר וגשום,

אהובתי כמו איזה עורב

בחלוני עם כנף שבורה.

*

על תאונה, בית-כלא והשתקפות ברקיע

 

1.            התאונה

"הם אומרים: "לכל דבר יש תחליף"                                           אני רואה את חיי עולים, זורחים,          

אבל כל מרחק אינו קרוב.                                            מסוף המערב ועד לב המזרח

על כן למדתי לשנן את הַפּנים                                          כל יום עכשיו, ממש כל יום,

של כל האנשים שנעלו אותי בְפנים.                                 אני אצא לחופשי."

(הבית הראשון משירו של בוב דילן "I Shall Be Released" שהוקלט לראשונה ב-1967).

לִפעמים תאונת אופנוע יכולה להיות הסיבה לְחרותך. כך זה היה ביולי אלף תשע מאות ששים ושש, כאשר חייו של בוב דילן כמעט הסתיימו בהתרסקות אחת על כביש אספלט. לרגע ארוך ומפחיד נדמה היה שמסעו של כוכב השביט של הרוק האמריקאי הגיע לקִצו. אבל אחרי שהתפוגגה סכנת החיים שארבה לו, התברר שהתאונה הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לדילן באותה שנה (ועל כן גם הדבר הטוב ביותר שקרה לנו בה בעת).

 תאונת האופנוע של דילן שחררה אותו מן המיתוס שהוא הפך להיות (ושהוא נכלא בתוכו), ומאור הזרקורים הוא עבר לקיום שליו יותר, הרחק מהגריניץ' ויליג', בוודסטוק שלפני הפסטיבל. שם, כשהוא חונה בשולי הכביש המהיר של החיים, עליו הוא הרבה לשיר קודם לכן, הוא השתחרר מתדמיתו הציבורית, והקדיש את זמנו למשפחתו ולהרהורים. וכעבור שנה, במרתף בית וורוד שנמצא בסמוך לוודסטוק וכונה Big Pink, הוא התחיל לבלות את זמנו עם להקה נפלאה בשם "הלהקה" (חברי להקת The Band  הם: ג'יימי רובי רוברטסון, ריקו דאנקו, ריצ'ארד מנואל, גארת' האדסון ולוון הלם; האחרון שבהם לא היה שותף להקלטות עם דילן). המוזיקה שנוצרה במפגש ההוא הפכה לאגדה, וזכתה לכינוי "הקלטות המרתף".

דילן עזב את ביתו שבמיניסוטה (השוכנת בקצה הלא-נכון של נהר המיסיסיפי) בראשית שנות השישים, כשהוא בן עשרים, בעקבות גיבורו, זמר הפולק וודי גאת'רי, ששכב בבית-חולים בניו-ג'רזי. משם המרחק לניו-יורק היה קצר, ודילן, שהביא עמו יצר מהפכני ורעב לדרכים חדשות, התחיל, כעבור זמן קצר, להקליט אלבומים בקצב מסחרר. דילן הפך לנציג השני במעלה של כל מה שהחופש האמריקאי של שנות השישים ייצג (הנציג הראשון והבכיר היה כמובן מרטין לותר קינג ג'וניור, אשר קיבל, תשע שנים לאחר הירצחו, את מדלית החופש הנשיאותית. דילן בראשית הקריירה שלו הרבה לשיר שירים מודעים פוליטית, שהפכו להימנונים של התנועה לזכויות האזרח; הוא שר על התשובה הנישאת ברוח, הזמנים המשתנים, אדוני המלחמות שהוא מבקש לעמוד על קברם,  והעוול הנעשה לשחורים (אותו הוא הנציח בשירתו את מותם של אמט טיל, מדגר אוורס והטי קרול)): החופש היה בקול שלו, שהיה רחוק מלהיות מלומד או מעודן, ולא נכנע לכללי דיקציה של מורים לפיתוח הקול; החופש היה במילים שלו שקפצו מחרוז לחרוז בלי מורא, מכניעות את השפה האנגלית; החופש היה במשמעויות של שיריו, שהתרחקו בהדרגה מהפשט והפכו לדרש, לרמז, ולסוד. בזמן שהביטלס עדיין שרו להמונים שירים על אהבה בכל הנוסחים האפשריים, דילן שר גם על שנאה. בשנת ששים וחמש הוא כתב בעטיפה של תקליטו ה"מחושמל" הראשון:

"שירי נכתבים בקצב של הפרעה אנטי-פואטית / מחולקים על-ידי אוזניים מנוקבות… עם נהימת שורה מלודית של ריקות-תיאורית – הנראית לפעמים מבעד למשקפי-שמש כבדים… שיר הוא כל דבר שיכול ללכת בכוחות עצמו… שיר הוא אדם ערום…" (מתוך עטיפת האלבום "Briniging it all back home")

תחכומו של דילן הגיע לשיאו המופלא בשנת ששים ושש, באלבומו השביעי, והכפול, "Blonde on Blonde". אלבום זה, המהווה בעיניי רבים את יצירת המופת האולטימטיבית של דילן, גדוש עד להתפקע: פתיחתו באווירה קרנבלית, המשכו בחזיונות סוריאליסטיים-מיסטיים המתחלפים בנונסנס של כובעים מעור נמר, ואחריתו ביצירה מלאת אהבה בת אחת-עשר דקות המוקדשת לאישה עצובת-המבט מן השפלה. מי שאהב את דילן חייב היה להיות מודאג: תחכום מופרז זה, כך יכל להגיד כל נביא צעיר, סופו להביס את דילן עצמו, ולהביאו שיתבוסס בביצת הצלחתו שלו; עוד אלבום אחד או שניים, זאת יאמר גם מי שאינו נביא, ודילן היה הופך בלתי-נסבל בהתחכמויותיו, בחוסר מובנותו, בקור המשתלט על הארכיטקטורה של שיריו, ובלעג חסר החמלה הנשפך מקולו.

2. בית-הכלא

 

"לידי בתוך קהל האנשים הבודדים                                 אני רואה את אור חיי עולה, זורח,

עומד אדם הנשבע שאין בו אשמה.                                  מקצה המזרח ועד לעומק המערב.

לכל אורך היום נוקב את אוזניי קולו הרם                         כל יום, ממש כל יום עכשיו,

הצועק שוב ושוב שהוא הופלל.                                        אני עוד אזכה בחירותי."

(הבית השלישי מהשיר "I Shall Be Released")

הכלא שבו נמצא דילן בשירו אינו מטאפורה. המטאפורה היא רק הממדים: דילן מדבר בשפתו של הכלא האמריקאי הממוצע, הכלא שבין חומות אבן גבוהות, מגדלי שמירה מתכתיים, חצר פנימית של אדמה קשה ותאים צרים. כלא החיים הוא לפעמים מרווח יותר, ולעיתים הוא צר מצר. יש בשיר אמונה: "אני עוד אזכה בחירותי", אבל עכשיו החומות מקיפות אותך, ומה תעשי? תזעקי אל השמיים שאינם מביטים בך? (זהו שומר מן המגדל שנותן בך כל הזמן את עינו הפקוחה) תדפקי כל היום את ראשך בקירות הסובבים אותך? דילן שבשיר מקשיב בלב צרוב לזעקת שכנו, מלמד את זיכרונו שלא לשכוח את כל האנשים שהביאו לקללתו, ומפנה את מבטו אל השמיים בלי לצעוק. אולי הוא לא יכול להישבע שאין בו אשמה.

3. ההשתקפות ברקיע

"הם אומרים: "כל אדם זקוק להגנה",                            אני רואה את פניי מטפסים, מאירים,

הם אומרים: "כל אדם חייב ליפול".                                מן האופק האחד עד לאחר.

ועם כל זאת אני נשבע,                                                   בכל יום, ממש בכל היום,

שאני רואה את השתקפותי גבוה מעל החומה.                   אני עומד להשתחרר."

(הבית השני של השיר "I Shall Be Released". השיר הוקלט על-ידי עשרות אומנים. הגרסא המקורית שלו, בשל החלטה תמוהה, לא נכללה בתוך "The Basement Tapes" שיצאו כאלבום רשמי בשנת 1975 (לפני כן נפוצו השירים בהקלטות בלתי חוקיות). את הביצוע ההוא, שהוא המשובח בכולם, ניתן למצוא ב"The Bootleg Series 1961-1991" של בוב דילן. ה"בנד" כללו גרסא נפלאה של השיר באלבום הבכורה שלהם "Music From Big Pink" שיצא ב1968-. מלבד זאת אפשר למצוא עוד הקלטת אולפן של השיר על-ידי דילן (שאינו מרקיע שם לשחקים), וכן גירסאות הופעה רבות; המרגשת שבהן בוצעה בשיתוף פעולה בין אומנים רבים, וסוגרת את הופעת הפרידה של ה"בנד", שיצאה באלבום "The Last Waltz" בשנת 1978.)

כל אדם רוכש לו גיבורים בגיל הילדות והנעורים: דילן הוא הגיבור שלי. קשה לי להפריז בהשפעתו: ממנו למדתי שהלב אינו מוכשר רק לאהבה, שלפעמים הוא כמו ארנק, ולעיתים הוא כמו משקולת; ממנו למדתי במה אפשר להאמין, ובמה קשה להאמין גם בשעת הצורך העמוקה ביותר, וכיצד ניתן להקשיב לַקולות. הוא ההשתקפות ברקיע שאני רואה כשאני מביט בקרע כחול המבצבץ מבעד לחלונות הסגורים של מחילות אולמות הלימודים בהם ימי עוברים.

בשנת ששים ושש עמד דילן לצאת לעוד סיבוב הופעות ארוך, שהיה שואב ממנו את מיטב כוחותיו; אבל אז באה התאונה, ודילן ניצל: הוא קיבל זמן של חסד, זמן שבין הזמנים, אולי בדומה לגימלים באמצע טירונות. בביתו בוודסטוק, עם שרה, שהיתה אולי עצובת העין מן השפלה, ואחר-כך במרתף, יחד עם ה"בֶּנְד", מצא דילן את הקהילה שלו. אולי הוא הבין באותן השנים שאנשים הנעים במהירות בתוך קהל גדול הם הבודדים ביותר, וקשר נפשו בכמה בני-אדם שידעו את אותם הכאבים, והיו מוכנים גם הם לפרוש מהמירוץ, מהמרדף. אולי היתה זו התקופה המאושרת ביותר בחייו. כך, לרגעים, נשמעות לי "הקלטות המרתף", באחוות החברים שלהן, וברוח השטות המוזיקלית הנפלאה הממלאת אותן. דילן, רובי רוברטסון, ריקו דאנקו, ריצ'ארד מנואל וגארת' האדסון חזרו לפשטות ראשונית, כזאת שקדמה לאולפנים המשתכללים של חברות התקליטים שצמחו למימדי ענק;  ספונים בתוך עצמם הם שבו לישירות של חבורה שיכורה היושבת בפאב שכונתי קבוע, ומעלה מתהומות נשיה שירי עם עתיקים, ואִתם גם יוצרת שירון של שירי עם חדשים לדורות הבאים; במרתף, אם לנסח זאת באופן חצי מיסטי, אפשר היה לנסות הכל: לכל מילה, לכל ניגון, לכל צירוף של קולות היתה משמעות.

            כמה מאתנו יכולים לספר על קהילה שמצאנו, שתחבר את כל השעות בהן אנו חיים לאחדות אחת בעלת משמעות? דילן, במידה רבה בזכות הקהילה שהוא מצא, אולי הצליח בששים ושש וששים ושבע להשתחרר לא רק מכבלי החברה, אלא אפילו מעצמו, לפחות לזמן מה; וכמה מאתנו יכולים לספר לעצמנו על החופש בו זכינו בתוכנו, מכל מה שהפך בשנים ארוכות להיות "עצמנו"?

אולי כדי לזכות בחירות יש לנהל מאבקים קשים, יש להקריב קורבנות גדולים, יש להקים תנועות ענק שיישאו זעקה כנגד שמים ואנשים. אך בעולם הזה, בין מִקרים וּמִקריות, לפעמים החופש בא בתאונה.

חזיוֹנוֹת שֶל ג'וֹהנָה

Visions of Johanna (Blonde on Blonde, 1967)

האין זה מתאים לַלילָה – לתעתעַ בךָ כּשֶאתָה מנסֶה לִשמוֹר עַל שקט?

ְאנחנוּ יוֹשבִים כּאן לכוּדִים, גם אִם כּוּלנוּ ננסֶה לְהִתנגד

וְלוּאִיז אוֹחזת חוֹפן גשם בּכּף-ידָה, מפתָה אוֹתךָ לְהִתמרד

אורות ניאון חולים מהבהבים מעליית-גג סמוכה

וצינורות החימום לא מפסיקים להשתעל במבוכה

ותחנת הרדיו היחידה בַסקאלה מנגנת כל-כך ברכוּת

אבל אין דבר, אין בה דבר, שממש אפשר לקום ולכבוֹת

ואתה יכול פשוט למות

רק לואיז ואהובה סבוכים על הספה

והחזיונות של ג'והנה שמשתלטים על הנשמה

בַמגרש הַריק הַגברות משחקוֹת בַרמאויות שֶלמדו מִן הַגברים בַסביבה

ונערות משמרת-הלילה לוחשות חלומות של בריחה בַרכבת הַקרובה

אנחנו יכולים לשמוע את שומר הלילה נוקש בגדר המתכת עם פנס ונושם

שואל את עצמו מי באמת מטורף: הוא או הם?

ולואיז, היא בסדר גמור, היא רק קרובה מדי

ועדינה ודומה למַרְאָה בְעינַיי

אבל מבט אחד בה מזכיר לי בַזמן

שג'והנה כבר לא כאן

רוח-הרפאים של החשמל צווחת בעצמות הלחיים

והחזיונות של ג'והנה תפסו את מקומי בינתיים

עכשיו: הַילדון הַאבוד לוקחַ את עצמו כל-כך בְרצינות

מנופף בְאומללותו, מספר שֶהוא אוהב לִחיות על סף ההתאבדות

וכשמישהו מעלה את שמה

הוא מיד מזכיר את נשיקת-הפרידה שהיא הדביקה לי

ואיך הוא כה מלא ביטחון

הוא צריך המון אומץ כדי להיות כה חסר-תועלת

כדי לבזבז את כל הזמן שבשעון

למלמל מילים ריקות בסלון

כשאני עומד במיסדרון

איך אני יכול להסביר?

הו, כך כה קשה להמשיך בשלום

והחזיונות של ג'והנה השאירו אותי ער עד אור יום

בְתוך אולמות הַמוזיאון הַנצח עולה לְמשפט

והקירות מהדהדים זעקת קול ישן:

"כך נראית גאולה אחרי שעובר מספיק זמן"

אבל קצה חיוכה של מונה-ליזה חושף

שגם לה היה בלוז דרכים טורף

ועַש לילה פרימיטיבי קופא על הקיר

כשנשים עם פני ג'לי מתעטשות בקול שביר

ושפם עם פרצוף מזדעק: "אשמדאי!

אני לא מוצא את ברכיי!"

הו, כל התכשיטים והמִשקפות הועמסו על צווארו של הפרד

אבל החזיונות של ג'והנה מעוררים אותי למרד

רוכל מדבר עכשיו עם הַרוזנת שֶמעמידה פנים של דאגה

ואומר: "תגִידִי לִי מִי אינו טפיל, ואנִי אשא למענו תפִילה!"

אבל כמו שלואיז תמיד אומרת להן

"יש גבול לסבלנות של כולנו, לא כן?"

והיא עצמה שקועה כבר בהכנות לבואו

והַמדונה, היא טרם הופיעה אצלו

אנחנוּ מתבוננים בַכלוב הריק שמתחיל להחליד

כאילו לא עמדנו כאן תמיד,

והכנר שוב יורד אל הדרך,

כותב לפרידה: "כל החובות הוחזרו, בערך!"

על גב משאית דגים הפורקת סחורה,

כשמצפוני מתפוצץ בקולות יבבה,

מפוחיות מנגנות גשם וצלילי חלודה

ומלבד החזיונות של ג'והנה נפשי אבודה

כָּל גרגר שֶל חוֹל

Every grain of sand

בזמן הַוִידוּי, בְּשעת הַצוֹרך הַעמוֹק בְּיוֹתר שלִי

כְּשֶברֵיכת הַדמעוֹת שֶלרגלַי מצִיפָה כָּל זרַע שֶנוֹלד מֵחדש

יֵש קוֹל גוועַ בְּתוֹכִי שֶמנסֶה לְהִישמַע,

מפלס דרך בַּסכנָה וּבְחוּקֵי הַייאוּש.

אֵין לִי רצוֹן לְהבִּיט לְאחוֹר אֶל עבר טעוּיוֹת הַעבר,

כּמוֹ קין, גָם לִי שלשלת שֶעלַי לִשבּוֹר.

בְּזעם הַרגַע אנִי יכוֹל לִראוֹת את ידיו

בְּכל עלֶה שֶנרעד, בְּכל גרגר שֶל חוֹל.

הוֹ, פִרחֵי הַתענוּגוֹת וְהַעשב הַשוֹטֶה שֶל הַשנָה שֶעברָה,

כּמוֹ פוֹשעִים, הם חנקוּ את נשִימת הַמצפּוּן וְהַרצוֹן הַטוֹב.

הַחמָה מכָּה בְּמדרגוֹת הַזמן כּדי לְהאִיר את הַדרך

לְהקל בְּכּאב-הַעצלוּת וּבְזִיכָּרוֹן-הַנִיווּן.

אנִי בּוֹהֶה אל תוֹך הַשער שֶל להבת הַפִּיתוּי הַזוֹעמת

וְבכּל פּעם שֶאנִי עוֹבר שם אנִי שוֹמעַ את שמִי.

וּבְהמשך מסעִי אנִי מבִין

שֶכּל שערָה ספוּרָה כּמוֹ כּל גרגר שֶל חוֹל.

עברתִי מִסחבוֹת לְעוֹשר בּצער הַלילה

בְּאלִימוּת חלוֹם של קיץ, בְּצינת אור חוֹרפי,

בַּרִיקוד הַמרִיר שֶל בּדידות הַנמוגה בַּחלל,

בַּמראה הַשבורה של הַתמימות בַּכל פרצוף נשכּח.

אנִי שומעַ את הַצעדים הַקדומים כּמו תנוֹעת הַים

לפעמים אני פונֶה, ומישהו שם, לִפעמים אני לבד.

אנִי תלוי בַּאיזון של תוכנית גמורה וּמוּשלמת

כּמו כּל בּעל כּנף שֶנופל, כּמו כל גרגר של חוֹל.

פעמוֹנֵי הַחוֹפש

Chimes of freedom (Another side of Bob Dylan, 1964)

 

הרחק בין סוף השקיעה לבין צלצול חצות השבור

חמקנו אל הפתח, לקול התנפצות רעם

כשפעמוני ברקים מלכותיים הכו צללים בתוך הצלילים

נראים כאילו הם פעמוני החופש המנצנצים

מהבהבים למען הלוחמים שחוסנם הוא לא ללחום

מהבהבים למען הפליטים בדרך הלא חמושה של המנוסה

ולמען כל אחד מהחיילים חסרי הסיכוי בלילה

ואנחנו התבוננו בפעמוני החופש המהבהבים.

בכבשן העיר המותך, במפתיע צפינו

עם פנינו חבויות כשהקירות הוצרו

כשההד של פעמוני החתונה לפני הגשם השורק

התפרק אל תוך פעמוני הברקים

מצלצלים למען המורדים, מצלצלים למען הניקלים

מצלצלים למען חסרי המזל, הנטושים והזנוחים

מצלצלים בשביל המנודים, הבוערים ללא הפסק על המוקד

והתבוננו בפעמוני החופש המהבהבים.

דרך הנקישות המיסטיות המטורפות של הברד המשתולל

הרקיע פיצח את שיריו בתהייה עירומה

שדבקות פעמוני הכנסייה הדפה אל תוך הרוח

משאירה מקום רק לפעמוני ברקים ורעמיהם

הולמים למען העדינים, הולמים למען טובי הלב

הולמים למען השומרים והמגנים של הנפש

והמשורר והצייר הרחק אחר זמנם הנכון

ואנחנו התבוננו בפעמוני החופש מהבהבים.

דרך הערב הקתדרלי הפרוע הגשם פרם מעשיות

בשביל הצורות המופשטות ריקות הפנים של חוסר העמדה

מצלצל למען הלשונות שאין להן מקום להביא את מחשבותיהן

כולן שבויות במצבים בהם הן מובנות מאליהן

מצלצלים למען החירש-עיוור, מצלצלים למען האילם

מצלצלים למען האם המקופחת, הרווקה, המתויגת כפרוצה

למען פורע החוק, הנדחק והמרומה על ידי המרדף

והתבוננו בפעמוני החופש מהבהבים.

למרות שוילונו הלבן של ענן נצנץ בפינה רחוקה

והערפל ההיפנוטי המותז התחיל להתפוגג

אור חשמלי עוד הכה כמו חצים, נורה רק בעבור אלו

שנידונו להיסחף או להיות מנועים מהיסחפות

מצלצלים למען המחפשים, בנתיבם חסר המילים

ולמען האוהבים עזובי-הלב להם סיפור אישי מדי

ולמען כל נשמה עדינה ולא מזיקה שהושמה בטעות בתוך כלא

והתבוננו בפעמוני החופש מהבהבים.

מכוכבי עיניים וצוחקים כפי שאני זוכר שנתפסנו

לכודים כי לא שמנו לב לשעות שנותרו עומדות

כשהקשבנו פעם אחרונה והסתכלנו במבט אחרון

מכושפים ומרותקים עד שהצלצול פסק

מצלצל למען הכואבים שלפצעיהם אין מרפא

למען אין ספור המבולבלים, מואשמים, מנוצלים ומתוחים

ולמען כל אדם דחוי בכל קצווי תבל

ואנחנו התבוננו בפעמוניי החופש מהבהבים.

 

 

אני עוד אזכה בחירותי

I shall be released

אומרים: "לכל דבר יש תחליף"

אך יש מרחק שאינו קרוב.

על כן למדתי לשנן את הַפּנִים

של כל האנשים שנעלו אותי בִּפְנִים.

אני רואה את אור חיי עולה, זורח,

מן האופק האחד עד אל האחר.

כל יום עכשיו, כל יום עכשיו,

אני עומד להשתחרר.

אני רואה את אור חיי זורח

מסוף המערב ועד לב המזרח

כל יום עכשיו, ממש כל יום,

שער הכלא יפתח.

אומרים: "כל אדם זקוק לְהגנה",

אומרים: "כל אדם חייב ליפול".

ועם כל זאת אני נשבע,

שהשתקפותי מופיעה ברקיע הכחול.

אני רואה את אור חיי עולה, זורח,

מן האופק האחד עד אל האחר.

כל יום עכשיו, ממש כל יום,

אני עומד להשתחרר.

עומד לידי בתוך קהל האנשים הבודדים

אדם הנשבע בנקיון ידיו.

כל היום קולו קורא באוזניי

צועק על שהפלילו אותו שוביו.

אני רואה את אור חיי עולה, זורח,

מן האופק האחד עד אל האחר.

כל יום עכשיו, ממש כל יום,

אני עומד להשתחרר.

עוד כוס קפה (אל העמק הטוב)

"One More Cup Of Coffee"

נשימתך מתוקה
עינייך שתי מרגליות בַרקיע.
גווך זקוף, שערך חלק
על הכר הַמרגיע.
אבל אני לא חש חיבה
לא הכרת תודה או אהבה
נאמנותך אינה כלפַי
אלא לַכוכבים מעלַי.

עוד כוס קפה אחת לפני הרחוב,
עוד כוס קפה אחת לפני שאעזוב
אל העמק הטוב.

אביך פורע חוק
ונווד במקצועו
הוא לימד אותך לקחת
ואיך להשליך את להבו.
הוא צופה על ממלכתו
כך שזר לא יעבור
קולו רועד כשהוא קורא
למגש אוכל לעת אור.

עוד כוס קפה אחת לפני הרחוב,            ,
עוד כוס קפה אחת לפני שאעזוב
אל העמק הטוב.

אחותך חוזה את העתיד
כמוך וכמו אמך.
מעולם לא למדת קרוא וכתוב
אין ספרים על מדפך.
והנאתך לא יודעת גבולות
קולך הוא כמו ציפור שיר
אבל ליבך הוא כמו אוקיינוס
חשוך ועשיר.

עוד כוס קפה אחת לפני הרחוב,
עוד כוס קפה אחת לפני שאעזוב
אל העמק הטוב.

עכשיוהכלנגמר, בייביבלו

It’s all over now, baby blue (Bringing it all Back Home, 1965)

 

 

עזוב עכשיו, קח כל מה שֶתַ'חושב שיעמוד במסע.

אחוז מהר בכל מה שלא יהיה למעמסה.

שם עומד היתום שלךָ עם רובה,

ממרר בבכי כמו  שריפה על החמה.

היזהר, הנביאים באים מן המדבר

ועכשיו הכל נגמר, בייבי בלו.

הכביש שייך למהמרים, כדאי להיזהר.

קח כל מה שצברת מן ההפקר.

הצייר ריק הידיים מרחובותיךָ

רושם דוגמאות מטורפות על פני סדינייךָ.

והשמיים, גם, הם מתקפלים תחתיך

ועכשיו הכל נגמר, בייבי בלו.

כל מלחייךָ חולי-הים, הם חותרים הביתה.

וצבאות האיילים שלךָ, הם באים הביתה.

המאהב שפשוט יצא את סף דלתךָ

לקח את כל שמיכותיו מריצפתךָ.

השטיח, גם, נע תחת רגלךָ

ועכשיו הכל נגמר, בייבי בלו.

שכח את אבני המדרכה, מישהו קורא לךָ.

הרפה מן המתים שעזבת, הם לא ילכו בעקבותייך.

הנווד אשר נוקש על סגור דלתך

מתכסה עכשיו בכובד מעילך.

הדלק עוד גפרור אחד, התחל מעפר

ועכשיו הכל נגמר, בייבי בלו.

פורסם בבלוג קפה גיברלטר