דילן אהב אישה עם עיניים עצובות

כמו שתיקה

דִילֵן אהב אִישָה עִם עֵיניים עצובות

וְגם אנִי מִשתדל לְאהוב נשִים עִם עֵיניים

עצובות. אהוּבתו דִיברָה כמו שתִיקה

וְגם אנִי מִשתדל שֶאַהובותיי ידברו

כמו שְתִיקה. כְמו הַיָם מֵאחורֵי שובר גלִים.

בִשְנות הַשמונים שִיריו כִמעט הִתרוקנו מֵאהבָה.

דווקא כְשֶאנִי הייתִי זקוק לָה יותר מכל.

הוּא לא ידע. אנִי לא ידעתִי.

עד שֶכוכב נופל עורר בוֹ רחמִים.

לִבִי כבד מכל הַרחמִים

שֶריחמו עלי וְעל אחרִים.

אוּלי הגִיעה שעת לִבִי לְהִיפתח וְלהיות בּנק שֶל רחמִים.

מתוך "צמאון בארות", עם עובד, 2008.

לשירים נוספים מן הספר:

https://almogbehar.wordpress.com/2008/04/09/%D7%A6%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9D-%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%93-%D7%A4%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%90%D7%A8-2008/

*

                        "הִנשא לְאִשה כלשהי

                                מהזרים, יפה יותר מבנות השכונה. אבל אל

                                תאמין לשום אִשה זולתי"

                                                מחמוד דרוויש, "הוראותיה של חוּרִיָה"

בסוף לא התחתנתי עם אחת מבנות כיתתי בבית-הספר היסודי או בתיכון, לא נִשאתי לזאת שהלכה במהירות במורד הרחוב שלי. הן לא רצו בי, ואני לא התעקשתי. כרוב האנשים הלכתי רחוק כדי לחזור בסוף, ולפחות לאישה אחת אמרתי: את ההבטחות אכתוב לך בעט אחר מזה שאני חותם בו על ההמחאות. כמה פעמים אהבתי בלי לומר, וכמספר הזה גם שנאתי בלי לומר. צעקתי משלושה ראשי הרים בארצות שונות, עד שהתרוקנו ריאותי מאוויר, וראיתי הרבה יותר נשים עירומות ממה שרציתי, וגם הרבה פחות. הרחקתי עד ניו-יורק ופראג ופּוּשְקַר ובֵּחַאר ואיסטמבול וקהיר רק כדי לכתוב עליהן שירים, ומעולם לא כתבתי שיר על רעננה. שאלתי מילים רבות משפות זרות, ושנים רבות מדי חייתי עם רובה מתחת למיטתי. התאהבתי בנשים מתולתלות שער רק כדי שאוכל למשוך בשערן בלי להכאיב, ולמדתי לנעול דלתות במקום לפתוח. התפללתי לאלוהים כשלא האמנתי בקיומו, ושתקתי באוזניו כשהאמנתי. לאבי-סבתי קראו אַדוֹלְף, ובכל שנה בצפירה ביום השואה דמיינתי אנשים נשרפים בתנורים. צמתי מגיל עשר ביום-הכיפורים, אבל לא עצמתי עיניים באותו יום-כיפור שבו ראיתי אישה מתפשטת באחד מחלונות הבתים הסמוכים. לקחתי נערות לחוף-הים בבת-ים, ליער שעל הכרמל, למועדון ביפו, לגלידה בטיילת של נתניה, לשיט על הגַנְגַס, לפירמידות, לבית-קברות בהר-הצופים, לגג בניין בבסיס צבאי, לחצר בית-מגורים זר לפנות בוקר, וחלמתי לפחות פעמיים שאני נרצח, פעם אחת בדקירת מפתח במצחי, והצטערתי למות. קִנאתי באנשים רבים, וכשראיתי לוע אקדח מכוון אל ראשי ברחוב שבו גדלתי לא הופתעתי. רציתי להיות יהודי, להיות אדם, להיות אב, לדבר עם ילדַי בערבית ובספניולית, להקים מפלגות, להזדקן, והסתפקתי באפשרות לכתוב ספרים בַלילות, חושש להעיר את אהובתִי. לחשתי על אוזנֵי אהובותַי מילים רבות שלא העזתי להכניס בַשירים כמותן, ורציתי שיוולדו לי רק בנות, שלא תצאנה לַמלחמות. פחדתי מעצמי יותר משפחדתי מכל אדם, ומעולם לא פחדתי מאלוהים. שתקתי לאורך שנים עם כמה אנשים, עד שלא מצאתי מילים לשבור בהן את השתיקה, אבל רק פעמיים או שלוש חששתי באמת לשפיותי. גידלתי שפם, גידלתי זקן, חיכיתי לכמה נערות שנים, ואת האישה היפה ביותר בעולם ראיתי במקרה, לכמה דקות, בְּמקדש בְּהודו בְּיום-ההולדת של קרישנה, מוקפת אחים ובני-דודים, יחפה בסַארִי צהוב, ולא העזתי להישאר שם או לפנות אליה. התבוננתי בנשים הרות ובנשים המובילות עגלת-תינוק לפניהן וקינאתי בבעליהן, ותמיד כשנשקתי לתלתלי ערווה חייכתי. מאז הגן לא הססתי ללכת מכות עם כל מי שהציע לי, ובכל-זאת אין לי סיפורי גבורה לספר לילדַי על צלקותיי. לפחות פעם אחת רציתי לבכות בשל יופיה של מוזיקה, לקול מנגינת קַאנוּן, ומכיתה א' ועד י"ב שמעתי שנה-שנה בדיחות נלחשות ונצעקות על צורת אפי וגודלו. מעולם לא ביקשתי למות, אבל כמה פעמים ביקשתי להתעוור או להתחרש, ובילדותי חלמתי להעביר כמה שנים בתא בבית-כלא כדי שאספיק לקרוא ולכתוב כפי חפצי, והרגלתי עצמי לאכול פרוסות לחם יבשות עם מלח. הייתי ילד רציני עד מוות, ועד לפני כמה שנים האמנתי לדמות בספר שטענה שכל סופר חייב לפחות פעם אחת בחייו ללכת לזונה. שתיתי דמעות של נערות שאהבתי, וכל פעם שאחת מהן עזבה אותי עזבתי אני אחרת כנקמה. בכיתי ברחוב כשנערה עזבה אותי, בכיתי במקלחת תחת המים, אבל בחדרי בכיתי תמיד בחסותה של מוזיקה חזקה. כל פעם שאישה התפשטה לפני הופתעתי, גם אחרי שנים. כמה פעמים קניתי לי רגעים של שקט במחיר איבת דורות, אבל בזמנים אחרים גם ויתרתי על לילות של אהבה בלי כל סיבה, אולי מפחד. לא אחזור בתשובה, לא אחזור בשאלה, לא אתחיל דת חדשה, שיקרתי לעצמי הרבה יותר מששיקרתי לאחרים, אפילו לגעגועַיי שיקרתי. שרתי אין-ספור פעמים עד שנעשיתי צרוד, צפיתי ביותר מדי תוכניות טלויזיה, והתרגלתי כל-כך לַעברית עד שאם אצטרך אי-פעם לצאת לגלות, לא אצליח להתרגל לשפה אחרת. רציתי להיות קפקא, רציתי להיות בוב דילן, רציתי להיות מרטין לותר קינג, רציתי להיות עומר שריף, והייתי צנזור של עצמי הרבה לפני שהתרתי לאחרים לקרוא בשירי. חציתי את אותו הנהר פעמיים, אך גיליתי ששמי השתנה, ששמו נשכח ממני, ששוב זיפַי מאיימים לשרוט את בשר השמיים. עשיתי חשבונות לחיי מגיל ארבע-עשרה, והפרתי איסורי נגיעה ואיסורים רבים נוספים, מדאורייתא ומדרבנן. כל חיי התאמנתי כיצד להתפלל עם כוונה, ושולי דפים הזרוקים במגרותֵי מלאים בהבטחות שהבטחתי לעצמי וכבר שכחתי.

מתוך "חוט מושך מן הלשון", עם עובד, 2009.

לשירים נוספים מן הספר:

https://almogbehar.wordpress.com/2009/12/14/%D7%97%D7%95%D7%98-%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%9A-%D7%9E%D7%9F-%D7%94%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%9F-%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%97%D7%93%D7%A9/

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה חוט מושך מן הלשון, צמאון בארות, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s