שני בתים (מתוך "אנא מן אל-יהוד")

אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד / أنا من اليهود / אלמוג בֶּהַר / أَلْمُوج بِيهَار / הוצאת בבל / 2008

לסיפורים נוספים מן הספר

שני בתים

ובערבי שבתות בדרך לבית-הכנסת היה משחק במפתחותיו, מקיש מפתח במפתח דרך גלגל מחזיק המפתחות והופך בהם משל היו מחרוזת תפילה וכל מפתח ברכה או שם לְאלוהים, דורש ואומר כשם שאלוהים בַּעַלְבָּיִת בעולמו כן אני בעלבית בעולמו. וכשהיה מגיע לרחוב בית-הכנסת היה מניח כיפה על קרחתו ומתרונן למגעה כלמגע יד אביו ויד סבו. וכל שעת התפילה היה דובר מילים שהכיר מילדותו בלי כוונה, אומר מילים אלו אני אומר לשם אבי ולשם סבי ולשם אבי סבי, שושלת של גברים עייפים כמו שושלות הגברים בתנ"ך, גבר מוליד גבר מוליד גבר בלי עזרת רחם אישה. כך אני נושא קדימה מילים שנשאו אבותיי, ומתכוון לשמם, לא אברהם יצחק ויעקב, לא השם הנורא, אלא אליהו, מואיז ויצחק שהיה אִיזַקִיטוֹ בילדותו.

בשאר ימות השבוע היה משמש כמורה בבית-ספר קטן, מורה את תלמידיו במקצועות של יהדות, היסטוריה, ספרות וגיאוגרפיה. ופעם אחת לימד אותם, לא בטוח מי מבין ומי מניח לַמילים לחלוף ליד אוזנו, בַמילים יש כוונות מהופכות, ולא נסתר הדבר מעין הבורא, ריבונו של עולם מתקן תיקונים בעולמו ושומע מילות הבריות, שומע במשמעות אחת ובמשמעות אחרת מהופכת, ושתיהן קיימות לפניו, זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. כך התלמידים מניחים לו להפליג בתלמודו אל מחוזות רחוקים כל עוד אינו מרבה במטלות הבית, והוא מניח להם בשלהם, בכלל רצה להיות מיסטיקאי לוחש תורות סוד בילדותו, לא חשב כי יגדל להורות. וכך לפעמים הוא אובד מול הקהל הזה שאינו נזקק לו, מלא בענייניו שלו, ולעיתים כשהוא מרגיש מיותר הוא שואל, אתם רוצים שאצא, אני לא מבין למה עלי לצעוק.

והם אינם משתתקים והוא משתדל לא לצאת, כך הסכם ביניהם. וכשסבלנותו מתקרבת לפקוע בקרב מאסף מול קהל הילדים הרב, הוא מתחיל צועק עליהם ואז משתתק ואומר, אני ארד אכין לי תה בחדר המורים, וכשאחזור אהיה יותר רגוע, אולי גם אתם, אני לא רוצה לאבד כאן את הגרון בצעקות, לא מגיעות הצעקות לי ולא לכם. ובשתי הדקות שלא אהיה בבקשה אל תביאו לכאן את המנהלת, כל אחד ישוחח בשקט עם חברו לשולחן, לא קריאות מקצה עולם עד קצהו. והוא אוסף עצמו לצאת ויורד למטה, ופעמים רבות באה אחריו בכל זאת המנהלת, נכנסת אל הכיתה המתפרקת, רואה אותו חוזר עם כוס זכוכית של תה, נותנת בו מבט ככה מתנהל שיעור בבית-ספר שלי, אינה מניחה לו להשיב במבט משלו ויוצאת.

והוא מורה כבר שנים הרבה, לא יודע או זוכר איך בחר במקצוע זה דווקא להכניס בינה בראשם של דרדקים, אולי גילה שאיש לא מחפש לוחשי סוד שיכתבו ספרים מלאים חכמת נסתר והרגיש כי בבתי-הספר ימצא תלמידים ללמד, וגם היתה בו מין תאוות דיבור, מילה נמשכת אחר מילה ומושכת אותו אל אהבת קולו שלו, ועוד התעוררה בו החרדה היתרה לירידת הדורות המטרידה בריות משונות. ומאז התחיל מלמד היה מוצא עצמו גונב אחריהם רעיונות, אוהב לשתול שאלות מתגרות במבחניו ולקרוא מחשבות התלמידים בתשובותיהם. במבחן הראשון שחילק בשנת תלמודו הראשונה כתבה לו תלמידת כיתה ז' כי מִדבר הוא מקום של זיכרונות מן העבר, ולא גרע ממנה נקודות אלא להפך, נתן נקודות מלאות, למרות שלא כך לימד מדבר, אבל חשב, פיוט כזה שווה ערך להגדרה מדעית שלמה של כמות משקעים. התחיל אוסף את תשובות הילדים ואחר מלמד אותן, בונה תיאולוגיות שלמות מתוך מילים שנתנו במבחנים ובדפי-עבודה, מניח להם זכות להכריע מי הם מלאכים ומה חומרת חטאים. ופעם בפעם היה מבלבלם, מנסח כל שאלותיו לשון נקבה כדי לראות את הבנים נרתעים נעלבים ואת הבנות מופתעות ומחייכות.

בבית הכנסת הוותיק אותו היה פוקד קרוב לשלוש עשרה שנים, כמניין שנותיו בירושלים ומניין שנות תלמודו באותו בית-ספר קטן, אחזו השינויים עם השנים. בתחילה היה זה בית-כנסת ליוצאי אִיסְפַהַן. אחר-כך כשהתמעטו בני אִיסְפַהַן בשכונה הוסר השלט הישן ונכתב לפני שער בית הכנסת, בית-כנסת לכל יוצאי פרס ומדי, לקהילות אִיסְפַהַן, שִירַאז, מַשְהֶד ושוּשן. אחר התמעטו גם כל יוצאי פרס שבשכונה, ושוב הוחלף השלט באחד חדש עליו נכתב, בית כנסת לכל עדות הספרדים. כשראו פרנסי המקום שבימות החול לא מספיקים כלל הספרדים כדי לקיים מניין בבקרים הציבו שלט חדש ובו כתבו באותיות גדולות וברורות ונקיות בית-כנסת לכלל עדות ישראל, ומתחת לזה באותיות של רש"י פירשו, נוסד בידי יוצאי אִיסְפַהַן בשנת ה'תשי"ט למניין בריאת עולם והימים. ושם בית הכנסת נותר כשהיה, על שם אחד מחכמי אִיסְפַהַן הנודעים, ונוסח התפילה נשמר כבימים ראשונים נוסח פרס ובו פיוטי פרס, אבל בכותרתו נוספו ארבע מילים, נוסח תפילה לכלל ישראל, ואחריהן הסבר, כפי שנהגו להתפלל בני פרס ושושן, איראן וטהרן, לאורך שנות גלותם, ועתה עתיד להיקבע בארץ-ישראל.

והוא ממשיך ללכת אל בית-הכנסת כל השנים הללו, רואה איך השלטים משתנים ונצמד אל קביעותו, אל מקום מושבו שאינו מתחלף באחר ואל שכן אחד לתפילה, זקן שאימץ לו כאב שני בירושלים, ואימצו הזקן כבן. כשהוא משתהה בתפילתו רומז לו שכנו להדביק את מקומו, וכשהוא שועט לפני הציבור מסמן לו שכנו לשוב אל מקומו. וכשהוא טועה במילה מביט אם הבחין בכך שכנו, אם הבחין חוזר אחור ושונה הדברים, ואם לא הבחין ממשיך כמו נעלם העניין מלבו. ואותו שכן לַתפילה שוקד ללמדו מנהגי אִיסְפַהַן, ומשתאה כל פעם ואומר לפניו וכי לא הנחילו לך הוריך ידע נכון בהליכות החיים. וכל פעם הוא נִצרך להזכירו כי כלל אינו מבני פרס, אביו בן יַאנִינָה שבמלכות יוון ואמו בת אִיזְמִיר שבמלכות עות'מאן הולכים יום יום לבית-הכנסת בפתח-תקווה, אבל הוא לא נקשר לבו למנגינות בית-הכנסת של ילדותו, רק נקשר אל החובה להתפלל גם כשהפסיק להתהדר בַכיפה כל ימות השבוע ושמר אותה לערבי שבתות ולסעודות החג בבית משפחתו. הודיע את אביו לפני מעברו לירושלים אדם לא נשפט יום יום ולא שעה שעה, אדם זקוק למנוחה.

הסתפח לבית-הכנסת בשל קרבתו לביתו, דלתם נפתחה מול חלונו הפונה אחור בשבת הראשונה של מגוריו בירושלים, וכשנכנס שמח כי במקום זה אומרים תפילה מראש ועד סוף בלי לִטפול בה דקדוקים של סופרים וחכמים, ואין אדם אשר אינו מחליף מילים של חול עם שכניו ואחריהן שב אל תפילתו ממקום שהתקדם אליו הציבור כולו. והוא ושכנו אינם מדברים אף פעם דיבורים של דתיוּת, הוא שומע על ילדיו של השכן, בייחוד בנותיו, בייחוד זו הרווקה, ועל נכדיו מילדיו האחרים המביאים אור של שמחה אל פניו. שומע ואינו משיב, ואף-על-פי שבתיהם קרובים מעולם כשהסתיימה התפילה לא הלכו יחדיו מחוץ לבית התפילה ומעולם לא ראה בבית שכנו. תחילה היה שותק כמו אינו שומע נוכח דבריו של השכן, ואחרי שנה כשפגש לו אותה אישה ששתים-עשרה שנה חייהם קשורים, התחיל מסביר כי אומנם הוא רווק אך לו בת זוג, והוא אומנם יוצא אל בית הכנסת מביתו לבדו, אבל חוזר אחר כך אל ביתה לסעודת שבת, ואור בביתה ושמחה. כך קבעו הם ביניהם ואינו מסביר סיבה לקביעתם לפני שכנו.

שתים-עשרה שנים שהם גרים בשני בתים, ובגינתה הרבה צבעים של פרחים וריחות של צמחי תבלין, ובארונות המטבח שלו משתוללים החרקים בין מצרכי המזון. שני לילות ממוצאי שבת משתכנים אצלו, שני לילות אצלה, שני לילות איש איש במקומו, ולילה של שבת פעם אצל הוריו פעם אצלה, הוריה כבר אינם. וקשה לה אורך השנים של מגוריהם הנפרדים ולא פעם היא מתלוננת אצלו, הרגלת אותי לחיים של פליטה, אנחנו שני פליטים מרבים לנדוד, כבר כל הרחוב שלי יודע, כל הרחוב שלך יודע, תמיד אנחנו נושאים שקיות בין בתים, אורזים את חיינו ועוברים לעיניי השכנים, בבוקר הרחוב שלך רואה אותי יוצאת מביתך בתיק גדול, ולפני השקיעה הרחוב שלי רואה אותך מגיע עם מיני ירקות לסעודה. כמניין פעמים הכינה אותו להיפרד, אמרה אם לא תיכנס אל ביתי עם כל תכולת מזוודותיך אני מחפשת לי חתן אחר, בטני כבר משוועת לכובד ההריון וירכיי לכאב ההולדה. אמרה ולא קיימה, אלא הוסיפה לצפות, והוא לחש לה אני מפחד על תכולת מגרותיי, אני חושש לשעותיי מול השולחן, גם אני מאסתי בחיי פליט.

בתחילה היו מתעוררים באמצע לילות, ושכנים יכלו לראות את פלג גופה העליון במראה, חשוף וחום. היו מתעוררים לנשיקות, נשארים ערים כמחצית השעה, ואחר שבים אל חיק השינה, כאילו מן החלום טעמו. אחר-כך החלו נקבעים ביניהם הרגלים אחרים. התחילה עוקבת אחר מודעות פטירה והולכת בסוף כל שבעה לבתי זקנים בירושלים. אלו נפטרו מן העולם וילדיהם ממהרים להיפטר מכליהם, והיא מוצאת לה שם חפצים ישנים להרכיב לה אוסף חדש, החפצים המעוררים בה געגועים והיא מצהירה באוזניו, כל זה כדי למלא את ביתנו המשותף. וסיגלה לה טקס של כניסת שבת, היא מחליפה המצעים בבואו מבית-הכנסת, מורידה ישנים ממיטתה ומשליכה לסל הכביסה, ומתקינה על המיטה חדשים ונקיים. ואז היא משקיעה את ראשה בתוך כְּסוּת השמיכה החדשה, שואפת אותה מלוא נחיריה עד שריאותיה נאנקות. ואחר כך מחבקת אותו, עוד מאושרת מן הנשימה הקודמת וריח הכביסה, מבקשת ממנו לחבק אותה, להריח את עומק צווארה ושערה. הרחתָ, היא שואלת, ומסבירה, לא היית מריח לוּ היינו נפרדים, כדאי היה להישאר.

*

עשר שנים חלפו מאז זכה סיפור קצר שלו בתחרות ספרותית באחד העיתונים הנכבדים, ומאז הוא מנסה להוסיף ולכתוב ואינו מצליח. פותח פתיחות ואינו יודע כיצד להמשיכן. כל מחשבה חדשה הנולדת בראשו אינה מושכת עמה יותר משלוש מאות מילה, רעיונות ממהרים להיוולד וממהרים לגווע, ובמחברותיו נאספות ההתחלות, מאתיים התחלות, ואין מסיים. כבר חשב אולי יפרסם ספר של פתיחות שאין להן המשך, או יתחבר אל סופר המתמחה בכתיבת סופים ועיבוי עלילות, וכושל לחדש פתיחות, וכך יביא את סיפוריו לידי גמר. ובינתיים כל סיפוריו נולדים נפלים.

לפני עשור שנים הפרסום קנה לו תקופה קצרה של הצלחה. בטלוויזיה התראיין פעמיים, פעם אחת בבוקר ואחת ממש לפני חדשות השעה שמונה בערב, מקומון ירושלמי פרסם עליו כתבה נרחבת וצבעונית שכללה תמונה שלו שקוע בקריאת ספר של נַגִיבּ מַחְפוּז, שני מרצים מכובדים מהאוניברסיטה ביקשו ממנו להתארח בקורסים שלהם, בפסטיבל שירה בגליל הכריז עליו משורר מפורסם כהבטחה הבאה של עולם הספרות, מורה אחת ללשון פתחה בציטוט מתוך סיפורו כינוס של מורים ומפקחים ללשון על תחיית הלשון העברית, כמה ביקורות ספרים שכתב הופיעו במוסף הספרותי של אותו עיתון בו זכה, הוא אפילו קיבל כסף על השתתפות בפנל של הסוכנות היהודית על זהות ישראלית ועל עבודתו בסדנת כתיבה לנוער שהעביר יחד עם סופר ידוע ומנוסה, ושלושה מאבטחים התירו לו בזמנים שונים להיכנס לקניון בלי בדיקה משום שזכרו את תמונתו מן העיתון. אבל יותר מכל הוא התרגש כאשר תלמידיו ביקשו לקרוא יחד עמו את הסיפור בשיעור ספרות. עמד לפניהם והתעקש שהם יקראו יחד עמו, ונהנה לשמוע את הערותיהם. שנה לאחר מכן החליט משרד החינוך, שבדיוק חיפש סופר מזרחי צעיר אותו יוכל לשלב בתוכניות הלימודים, להכניס את סיפורו לבגרות, וכך בזמן אחד קראו כל בני השבע-עשרה וכל מורי הספרות בארץ את סיפורו. ובשנה שלאחריה כפי שהכניסוֹ המשרד לתוכנית הלימודים, כך הוציאוֹ.

ואז קולו נדם, חוץ מאשר לפני הכיתה ולפני אהובתו, ואולי מעט לפני הוריו בַסעודות המשותפות. לא הצליח לכתוב סיפור שלם, עם התחלה אמצע וסוף, מאז אותה זכייה. ואפילו כשניסה לכתוב את חייו בסיפור, התחיל ואחרי כך וכך מילים תיאר שתיקה גדולה, כמעט ולא שמע את עצמו, והפסיק. ובינתיים לילה לילה היה יושב מול דפים ריקים ומחכה להתגלות מחודשת. ולא שהסיפור ההוא היה פרי של התגלות, דווקא בא לו מתוך עבודה מאומצת ומכוונת, והיום לא היה שולח את אותו הסיפור, ובכל זאת. ניסה אפילו פעמיים להחליף פרוזה בשירה, ואז לא נמשכו שיריו יותר מבית שיר אחד, עד שהתפתה לכתוב מרובעים נוסח עוֹמַר אל-חַ'יַאם, ואז לא צלח את השורה השניה במרובעיו. אף חשב אולי בשל השאיפה לסיפור קצר סיפוריו אינם מתארכים, אם ישאף אל הנובלה והרומן אולי יצליח בסיפורים הקצרים, אבל לא השתכנע באמיתות כוונותיו. והיה לוחש לעצמו בַחושך מאסתי מגירות, מאסתי מחשבות מתעגלות, רוצה אור, רוצה סיפור.

אמר לאהובתו, לפעמים מעציב אותי כשאני חושב שהפסקתי לכתוב, שלא אכתוב עוד, שאיש לא ישמע על שתיקתי. והסביר לה בדברים, בחלק מן השיעורים שאני יושב בבית הכנסת ושומע אני מתפתה להמציא הלכות, לומר הלכה זאת שמעתי מרב, ואז לצטט מן הגמרא והמשנה ציטוטים משובשים, או לומר משפט משל אמיר גלבוע או חביבה פדיה כאילו נכתב על-ידי אחד הגאונים או המקובלים. ולא עולות לי בראשי הלכות משלי להכניס לתורה שבעל-פה שבכל דור ודור מתרחבת ומצטמצמת בשתי תנועות מקבילות, משה עדיין עומד על הר סיני, מוסיף הלכות ומחסירן ומוסרן לישראל. ניסה לכתוב בעמידה, כדרך שהיה כותב ש"י עגנון בחדרו, וניסה לקרוא בעמידה ולהוסיף הערות בשולי הדפים משל היו דפי גמרא ללמוד, היה מאיים על הדפים להציפם, מקווה אולי יקום לו תלמיד שידפיס את הערותיו ויפרסם אותן בצמוד לטקסט כהשגות ושאלות, אבל כל הזמן טעה לבחור ספרים שרחקו מעיניי האנשים ושאיש לא ביקש ממנו את הערותיו עליהם.

אמר לה, אולי אשמע ממך סיפורים, אולי אצליח דרכך לאחוז במה שנשכח ממני. והתחילה מספרת לו על זמנה כילדה, פעם אחת בקיץ כשגרה אצל דודתה בזמן שהוריה ביקרו קרובי משפחה באמריקה ולא חזרו. הַכניסה אל הבית הביאה את הנכנס למטבח, משם היה צריך לעבור בדלת לחדר דודתה, ומשם עוד דלת אל חדרה באותו הקיץ. כשהיתה חוזרת הביתה ושומעת את דודתה מתכוננת לשינה, היתה מחכה במטבח עד שתרדם, ורק אז היתה עוברת לחדרה. ואם היתה חוזרת ושומעת קול גבר אצלה היתה צריכה לחכות עד ששניהם ירדמו, או עד שהגבר יעזוב. והיתה יושבת במטבח. אבל היה מביך אותה אולי הגבר יצא ויראה אותה, אולי יהיה לבוש לחצאין, והיתה מעדיפה ללכת להסתובב ברחובות ולשוב כעבור שעה. וכמה פעמים כשהיתה עוברת היתה רואה את חזה הקטן של הדודה מציץ מעבר השמיכה, ופעם אחת היה שם גבר עירום מעל השמיכה והם התחילו מתעוררים למעשה האהבה. היא מיהרה לחצות את החדר, וכמה רגעים אחרי שכבר היתה בחדרה שמעה את קולותיהם המתגברים.

כך התרגלה להריח ריח זרע של גברים, וריח המיצים המתעוררים באישה בעת מעשה האהבה. היתה מריחה אותם גם שעות אחרי שדבקו בסדינים או בבשר. כשהיתה עולה לאוטובוס ידעה האם גבר זה אשר יושב לידה יש בו ריח זרע, האם אישה זאת היושבת לידה יש בה ריח אישה, האם בכל אחד מהם יש ריח משנהו, או ריחו שלו לבד. כשהתבגרה היתה מריחה אחר מאהביה במקלחת, ומסלקת אותם כשהתגלה לה ריח זרעם נטוש על הרצפה.

נזכר, גם לו היתה דודה, היתה כותבת לו מכתבים מאחת מארצות הים, חשב אולי יכתוב עליה. כשכתבה לו היה מופתע מן הקרבה בין שפת דיבורה ושפת כתיבתה. לא ידע שזה מן האפשר, חשב שיש להקפיד יותר על המרחק ביניהם, הרי לפני כן קרא בעיקר תנ"ך. למד שאת הכתיבה צריך לייפייף כל הזמן, לכתוב באותיות מדויקות על נייר נקי, ובשפה צחה שלא כל המילים יכולות לחדור אל תוכה. קינא בה על שהיא מצליחה כך לדבר ולכתוב בשפה אחת, אבל כמה שניסה, לא הצליח לכתוב כמוה בשפה בה הוא מדבר. והחליט לנסות לאט לאט ולהתרגל לדבר בשפה בה הוא כותב, להקפיד בה על כל משפט, לחשוב הרבה קֶדֶם ואחוֹר, להוסיף צירופים שמצא במשנה או בספרֵי הבן-איש-חי.

*

התחיל כותב סיפור על זוג, אשר כמוהם אחרי כך וכך שנים ביחד עדיין חיו בנפרד. ובן דמותו בסיפור בטוח היה כי בת דמותה של אהובתו מבקשת נקמות. והסיפור היה אמת בַלילה, הבל בַימים. בת דמותה חשבה שאם תבקש לעקור את עיניו מראשו ולא יוכל לראות עוד נשים אחרות יהיה שלה. ובלילה ההוא התקיים רצונה ויצאו עיניו מחוריהן והתגלגלו עגולות על המיטה אל כף ידה הפקוחה ושכנו בה עד בוקר. כשהתעורר ולא מצא שימוש לעפעפיו התרעם. התרעם כלפי עצמו כי לא הבין למצבו, ואחר כך התרעם מול העולם ומול ריבונו, ולבסוף כשפקחה גם היא עיניה והודיעה לו על עיניו הנתונות אצלה במשמרת, התרעם עליה. אך משום שנזקק לעזרתה לקום מן המיטה ולמרוח לו משחת שיניים על מברשתו, שתק. הצטערה כי כיער אותו דבר חיסרון העיניים, שני חורים של צלקות, אבל באמת לא ראה נשים אחרות והוקל לה במחשבתה. רק מה, עבר זמן וביקשה שלא יהיו לו רגליים ללכת לבתי אחרות. ובאמת נתקיים בידה בלילה, ונפלו רגליו מעליו והתגלגלו ארוכות על המיטה אל רגליה ונחו ביניהן עד בוקר. כשהתעורר לא מצא את רגליו, וכבר ניחש למצבו. לפני שהתרעם על עצמו ועל העולם וריבונו, התרעם עליה ועורר אותה בקולו, ובאמת הודיעה אותו שרגליו נתונות אצלה למשמרת. ולמרות כובד התרעמותו עדיין נזקק לעזרתה לצאת מן המיטה.

הצטערה מעט כי חיסרון הרגליים כיער את גופו בעינייה, אך באמת לא הלך אחר נשים אחרות והוקל לה במחשבתה. אבל חשבה שעתה אם יהיו ברשותו אוזניו ולא ברשותה ישמע הנשים האחרות ויהיה מצטער שהוא עמה. ובלילה נשארה ערה לראות אם מתקיים הדבר, וראתה את שתי אוזניו ניתקות מראשו ונגררות אל בין כפות ידיה, ונרדמה רגועה. כשהתעורר ולא שמע דבר, אף לא את קולו, ניחש את הויתור שעשתה, ועורר אותה בלתי מתרעם. שמחה על התרגלותו אליה, וידעה כי עבר גם במחשבתו קודם לכן כי לא נעימות אוזניו למראה, והטמינה אותן באותה קופסא בה הטמינה העיניים והרגליים. ואף-על-גב שחשבה תמיד כי קולו יפה, ידעה כי מעתה אם ישאר לו קולו תהא חוששת יום-יום כי כפי שהיא מחבבת אותו יחבבו אותו גם הנשים האחרות ויצוּרוּ עליו ועל יִצְרוֹ. ולא ידעה כל הלילה האם מתקיים רצונה, רק בבוקר הניע את פיו בלי אומר דבר, ולא נודע לו הדבר, הרי לא שמע, עד שקרא לה כשהיה גבה מונח כלפיו ולא הסתובבה.

רצה להמשיך את הסיפור בהיקרעות של העור המתחילה ממקום ראשית הצוואר, בכאבים גדולים. ובת-דמותה אשר לא ביקשה בהיקרעות זאת, רק חשבה אולי תעלים תווי פניו שאין כמוהם לְיופי, מנסה לעוצרה ואינה יכולה, כבר הבשר פתוח. אבל בנקודה זאת עצר הסיפור, ולא ידע איך להמשיכו. אם תמשיך ההיקרעות, מה יקרה ביניהם, ואיזה מין אדם יהיה, ללא פניו, ואם תעצור ההיקרעות איך יוכל להמשיך ולהפריד מתוכו חלקים. האם ימשיך הסיפור ויתגלגל בן-דמותו ויתמעט וילך, וישמח את הקוראים הפסימיים, או שיתחילו חוזרים אליו איבריו חלקים חלקים מתוך צערה, וישמחו הקוראים האופטימיים. האם בסוף תבוא לידיו בכל זאת אהובה אחרת, בשל חן נוסף שיוותר בו, ותמשיך להחסיר איברים מאיבריו, לשמחת האוֹפְּסִימִיסְטִים. או אולי יתחיל הוא להחסיר מאהובתו חלקים, וימצאו עצמם הולכים ומעצימים אהבתם. קרא לאהובתו את פתיחת סיפורו בקולו, והתרעמה מעט על כי יחשבו כולם כי בה מדובר, אולי יציין במפורש בראש הדפים כי אין היא בת-דמותה, אינה רוצה שיכתוב את חייהם בסיפוריו, וידעו כולם כיצד היא מתעוררת וכיצד הולכת לישון, וכמה פחדים הולידה בו, אם הולידה. והשביעה אותו כי אינה רוצה נקמה, ונשבעה במילים רבות. שלח את ידו לבדוק אם לא נחבאות בתוך כפות ידיה עיניו, ולא מצא סיבות להתרעם עליה.

סיפרה לו סיפור בתמורה לסיפורו, על אם שקראה לילדיה שקט, שלווה, רוגע, דממה. והיתה קוראת מן המטבח: שקט שקט, בוא כבר לאכול. היתה פותחת חלונות וצועקת: שלווה שלווה, שובי כבר הביתה, חזרי מהרחוב. היתה צורחת: רוגע רוגע, סתום כבר. והיתה לוחשת: דממה דממה, אם לא אשמע אותךְ אני מתחרשת. אולי תמשוך סיפור זה מן המילים המועטות ותעשה אותו כר נרחב, אולי אלגוריה לאומית של שקיעה נעצבת.

*

פעמים מול המראה הרגיש כי יש בו כיעור לאי-גבול, וחש מול דמות עצמו אי-אהבה מלאה. פעמים אחרות, דווקא כשהיה מביט במקרה בחלון ראווה של חנות שהפך מראה, הרגיש כי יש בו יופי כלשהו עמוק באמת, שאינו ניתן לשלילה, והבין אהבתה אליו ואהב גם את עצמו, והתנאה בתווי פניו ובמתאר גופו. ורוב הזמן זנח ההתבוננות בעצמו. אבל אהב להביט בה דרך התבוננותה בעצמה, ואף ראה עצמו דרך מבטה, והיתה נראית לו פתאום יפה יותר, ואז היתה מתייפה גם בעיניה שלה. נזכר שהיה אומר לו אביו אחרי שהיה מאכזבו והיה נאלץ להענישו, ובכל זאת אם הבנים שמחה, אין לך שמחה כשמחת אם, ואין לך עצב כעצב העקרה. תהא למה דיבר על האם כשהיא אינה מיודעת, והצמיד לעקרה ה"א ידיעה, מה ידע אביו מעצב העקרה. ונזכר כי פעם בסוף נעוריו, בעת שטיפת כלים החליטה נערה לא להיפרד ממנו, ומאז בכל פעם שהוא שוטף כלים מחשבותיו הולכות אחריה, ואחר אי-ההיפרדות. ופעמים רבות ביסורים של התלבטות היה פונה אל הכלים לשטוף. לנערה ההיא היתה בת-דודה מעט מבוגרת ממנה, ויפה ממנה לאין שיעור, והוא היה מתפלא תמיד למה אין לה בן-זוג, עד שאותה נערה החלה לפחד שמא הוא רוצה בה, ואמרה לו היא יפה מדי, אין איש יפה מספיק בשבילה. וכשנישאה לא הלך לחתונתה, אף-על-פי שהזמינה, מפחד שיפגוש שם את בת-הדודה עדיין לא נשואה, ויחטא בלבבו לאהובתו.

הקים לעצמו גניזה לכל גיזות חלומותיו, והיה משליך אליה פתקים מדי בוקר, שֶיַדע שאין מי שיאספם אחריו. חצי שעה ראשונה של בוקר היה רושם אותיות צפופות, ומשהשליך יכול היה להמשיך למלאכות יומו. ויום אחד קם מקול רעש גדול, והתחילו להרוס את הבניין שליד ביתו, מפילים הקירות עד היסודות, ומותירים בור אדיר. אילו סודות נסתרים בו, חשב, הורסים יסודות ישנים כדי להקים חדשים, מוזר היה הדבר בעיניו, מה מבטיח שלא יֵהרסו החדשים. ואחרי ששבועיים לא יכולים היו לישון מן השעה שש בבוקר בשל הקריסה, החלו בונים ואיחרו השכמתם לשעה שש וחצי. היה קם וממהר ללכת לבית-הספר, מדלג על תה של בוקר ועל הרכבת סעודתו בכלי פלסטיק. והיא החלה מסרבת לישון אצלו, אומרת עד שלא תסתיים הבניה אני ישנה בביתי ואתה בא אצלי שני ימים, ושאר ימים אתה במקומך לבד, אלא אם אתה מוכן שיהיה לנו בית אחד.

היה נשאר אחר שעותיו בבית-הספר, כדי לחזור עם השקיעה, כששוכחת העבודה בבניין, וממתינה עלובה ועזובה למאמץ יום המחרת. מעט היה מוצא תלמידים שילכו אחר רעיוניו, נשאר ומלמדם אחר-הצהריים, והיה שמח עד אין קץ, מעניק להם כל תשורות חיבתו. קַשַר קֶשֶר בינו לבין אחד מתלמידיו שהיה מחזיר לו דבריו אחרי חודשים, דברים שאמר וכבר שכח שאמר אותם. אותו ילד היה נספח אליו מרוב חששותיו מפני הילדים האחרים, וראה בו את עצמו והניח לו כך. חקר אותו פעם הילד ושאל האם הוא חושב שיש יותר ציפורים מאנשים. כי נמלים יש יותר מאנשים, הסביר, אבל הציפורים רבות יותר או מעטות יותר. ומכיוון שלא ידע מה להשיב אמר לו אנשים. ומילים, רבות יותר מאנשים או מעטות? שוב לא ידע להשיב, וכי כמה שפות קיימות וכמה מילים בכל אחת מהן, ובכל זאת הסתכן ואמר מילים, כי זכר כמה מילים המציא לשמה, וכמה המציאה לשמו. עדיין לא הניחו תשובותיו את דעתו של הילד, והמשיך לשאול, והמשיך הוא לענות, וזה אינו שבע, וזה אינו יודע לאן השאלות מובילות. עד ששאל אותו, ושמחה יש יותר מעצב, נניח בין הורים, נניח בין חברים, ורצה לומר לו שמחה, ואמר לו שמחה, אף-על-פי שחשב אולי עצב, ואולי היה צריך לומר לו שיש מקום שבין שמחה ובין עצב, בו טמון רוב זמנם של בני-אדם ובנות-חווה, כשאין הם שואלים עצמם מה מצבם, עצב או שמחה.

ומכיוון שמצא עצמו בטל עד זמן השקיעה שהלכה והתאחרה, וזכר כי אינו מצליח בהשלמת הסיפורים שפתח, אך השתוקק לחצוב מילים בידיו, השכיר עטו להיות כותב על מצבות, ובאחד ממקומות סיתות המצבות ליד בית-העלמין היה פונה אל המשפחות, ומשכנען לכתוב שיר מספד לכבוד המת על מצבתו. היה שומע מהם תיאורי המשפחה ותיאורי הנפטר, ופרטים יבשים של יום הלידה ושמות ההורים והילדים, ויום המוות, והשתדל להוסיף כאב אוהביו ומוקיריו. שקד הרבה על עובי האותיות וגובהן, עד שהשתלט עליהן והפכו יצירי-כפיו ממש. אף פעם לא הרגיש קרבה גדולה כל-כך אל האותיות כאשר היה כותבן בעט מעל דפים מעתה שהיה חורטן. למד צורות שונות לאל"ף, ואף היה משנה ביתה של בי"ת וגִמלונה של גימ"ל ודלתה של דל"ת ואפילו אנחתה של ה"א ווָו עליו תלויה אות וי"ו, והוסיף עליהן כתרים ונקודות, הכל עד ת"ו אחרון.

*

אולי אם תצא מצוף הדרש המתוק והנסתר אל הפשט הנִצעק ברחובות, אולי תבוא סוף סוף בדרישות אחרַי, תתבע אַהַבִים או גירושין, אמרה לו חודש אחרי שהתחילה הבניה ולא באה שוב אל ביתו. אולי אם תגרש מעליך את שדי היסורין של המילים המסיתות אותך, המוליכות אותך מחוץ לבית, אל תוך עצמך, אז תשתוקק אלַי יותר מלמילותיךָ המשתוקקת אל עצמן, שוב ושוב עצמן. דיברה אליו והוא שותק או עושה חשבונות של בעל מכולת בראשו. כמה זמן עוד תאמר דברים אלו אלי ועלי, ומה אני יכול לעשות כדי להפסיקה, כדי להשיב מילותיה לנדנן. חשבה תאמר לו במילים פשוטות, תהיה לי איש ואהיה לך אישה, כך לא נולדת דת חדשה. ובמקום אמרה לו בוא ניסע, נעלה על אוטובוס בלי לדעת איה תחנותיו. עלה עמה.

נסעו נסיעה ארוכה. כשהסתיימה ירדו במדבר דממה, וחצו את הכביש לעמוד בתחנת האוטובוסים הנגדית, להמתין לחזרה. כך שש פעמים. עלה לילה ונשמו יחד את נשימותיהם אל תוך המושבים, מתאימים את עצמם לנשימת המנוע. התכרבלו זה בזה כעוברים, וצפו בירחים ובכוכבים המתאגדים מעליהם בְּמִגננה של שמחת אוּרִים. אמרה לו הלוואי היה האוטובוס מסתובב כך במעגלים ירח שלם בלי לעצור, בין העיר למדבר, בין הלילה והיום, מתדלק בתנועה, ולא היינו צריכים לבחור. אבל אנחנו צריכים לבחור, יש נקודה ריקה בתוכי הכמהה לילד שימלא אותה, אם היא לא מתמלאת אני לא חוזרת אִתך לירושלים, אמרה לו. אמרה לו, הנסיעה הזאת ארוכה, אבל לא ארוכה מספיק כדי ששתיקותיךָ יספיקו למלא אותה, אתה צריך מילים.

סיפר לה על הכאב שחש בפעם הראשונה ששכב עם אישה, היא באה מעליו והוא התקשה כל כך לנשום שנשימתו פסקה, אך לא רצה להפסיק את מעשיה בתוך גופו ובלע את הכאב בחביונות שערותיו הדקות שתלשה בתנועתה. עכשיו כואב לי יותר, אמר, קשה לי כל כך לנשום שאיני יכול להוציא מילה, אבל את באה מעלי ואני יודע שאם אני מפסיק גם את מפסיקה, שוב אני משקיע את הכאב כולו בחביונות השערות הדקות, והן אינן נתלשות בהעדר תנועה. הילדים בבית-הספר לא מחכים לי שאחזור, למעט שניים או שלושה אולי. גם הסיפורים שלי גנוזים כולם מימי קדם, כבר אינם מקווים שבדור זה אשלימם, למעט אחד אולי שיסכים להופיע כראשית ללא אחרית. ובבית-הכנסת לבד מאותו זקן אין מרגישים בחסרוני. רק את מקווה לי ומחכה לי ומרגישה בחסרוני, ואינך מניחה לי לגנוז אהבתי באחת הפינות, לשלם עליה במעשים קטנים. את אומרת מספיק פדיתי חיי במעשים קטנים, הגיע עת גדולים. אם אני עושה אִתך ילדה אני אב, ואם אני עושה אִתך ילד את אֵם, ושנינו זוג נשוי עד אחרית-חיים, ואף בימי תחיית מתים של המשיח אנחנו מלווים זה לזה, ומי מעניק לי אומץ להחליט החלטה אלוהית כזאת, כשם שזימן הוא שאין לו שם חווה לאדם.

אם את מניחה לי אני מעתיק חפצי אל ביתך וקורא אותו ביתי, ואת מחכה עוד מעט בטרם שאת ממלאת את רחמך בַדורות הבאים, ואולי בכל זאת את מעניקה לי סיפור אחד או שניים לפתוח ולסגור, ואני יודע שנגעתי חייו של תלמיד אחד או שניים בתלמודי, ואנחנו מכשירים את המטבח ומזַמנים אותו זקן מבית-הכנסת ואת אשתו לסעודה עמנו. ביקשה ממנו עוד נסיעת אוטובוס אחת למחשבה, ושתקה שתיקה משתיקותיו. התחיל מספר לפניה וסופר לפניה, אמר לה מחזור אדם שלוש אלפים פעמים בכי שלוש אלפים פעמים צחוק, ואם זה כך הרי הוא נקרא מאושר, מחזור אדם שלוש פעמים חיבור, להוריו, לאשתו, לאדמה, שלוש פעמים ניתוק, מגוף אמו, מבית הוריו, מן העולם, ואם זה כך אזי קוראים אותו מאושר, ולאישה חיבור רביעי, לתינוקה, ועמו ניתוק רביעי, ואם זה כך אזי קוראים אותה מאושרת. המשיכה נסיעת האוטובוס, והמשיכה שותקת אותה שתיקה משתיקותיו. המשיך סופר ומספר עד שעצרה אותו, אמרה לו עד מתי אני מחכה בעוד אתה סופר ומספר ומוצא צידוקים, איני יכולה לחכות עוד.

חזרו מנסיעת האוטובוסים לביתו, ארזו את חפציו ופנו לצאת לביתה. עצר אותה לפני הדלת, אמר לה עלה בדעתי סוף לסיפור אחד שהתחלתי לפני שבע שנים, על איש שהתמחה בחפירת מנהרות. אמרה לו מה. אמר לה כמונו, אותה אישה תהא גבוהה מעט מאותו גבר, ותעמוד כך על הסף, ותפנה את ראשה אליו חזרה כשהוא יבטיח למצוא סוף אחר לסיפורם, ותשאל אותו מה כזה כמו שלך, של המיית לב כמהה ועייפה, והוא לא ידע לענות, כי יבין שה"מה" הזה שלה הוא שאלה גדולה יותר מזו שהתכוון לענות עליה, ורק יאמר לה באנחה משלו, תמיד חפרתי מנהרות ולא הבנתי למה האדמה הקשה ביותר נמצאת בקצה המנהרה ולא בתחילתה, ועכשיו אני מבין, תמיד הגעתי אליה מלמטה ולא מלמעלה.

ירושלים, 2005-2006, ה'תשס"ה-ה'תשס"ו.

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אנא מן אל-יהוד, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s