השד (1)
אמר לעצמו חזקל כי דיבורו אינו מצליח לצאת אל צ'חלה, כל פעם שהוא מנסה נעלם כוח דיבורו ואינו יודע למה, ודווקא כבר היה רוצה לומר לה דבר מה. הודיעה אותו רחל כי אחיותיה הבכורות ממנה יבואו לבקרם בעוד כמה ימים, והרגיש כי הן למחות מולו תבואנה, על התנהגותו. הרגיש כי לבו מתרוקן, וכי גופו מתרחק מעצמו, ורק זכר לספר לה כי אמר לו החכם עובדיה, אתה אמנם צמחוני ואשתך צמחונית, ואדם וחוה בגן העדן גם הם היו צמחונים, וכך יהיה לעתיד לבוא כשיופיע משיח, אבל בינתיים אשתך צריכה לאכול בשר בזמן ההיריון, וכדי להקל עליה, שאני יודע שלא אכלה בשר זמן רב, תהיו אוכלים מעתה בשר או דגים בערבי שבתות יחד שניכם, לא תותיר אותה לבד בהכנה ובאכילה, וכך גם תקיימו מצווה וגם תשמרו על בריאות היילוד. והוסיף וסיפר לה כי קרא במקום כלשהו כי בריא לגופם הצמחוני לאכול שלושה אגוזי ברזיל בכל יום, והוא החליט לאמץ את המנהג, יביא חבילה של אגוזים מאחד המוכרים בשוק, ומעתה ועד סוף חייהם יאכלו שלושה אגוזי ברזיל כל יום, אין להחסיר ואין להרבות. ומכיוון שאמר כל חייהם ראה את אחת מעיניה דומעת, וביקש לצעוק על עצמו ולהתרות בלבו לומר, אני קונה לי רגעים של שקט במחיר איבת דורות.
כיוון שהרגיש שלא יצליח להירדם מעייפות עבודת הלילה החליט לשים פעמיו אל השוק, לקנות מאגוזי הברזיל וגם לשוב ולבקר אצל גורג'יה. מצא אותה כשאינה עומדת לפני אנשים ואינה בפתחו של סיפור, וחשב אולי יצליח שתספר לו סיפורה בלי אותן פתיחות ארוכות שהיא פותחת בהן סיפוריה לאחרים. חייכה גורג'יה כשראתה אותו, אמרה, ברוך רב שובך, רק היום חשבתי עליך, אמרתי לעצמי למה חיברו בני ואשתו בינך ובין אשתך, ועניתי לעצמי כי כנראה רק מתוך שאתם גבוהים כל כך כַּשדים חוברתם, ראו אותך מתנשא ואותה מתנשאת מעליהם ומיד התחברתם לפניהם, סיבה אחרת אינני רואה. התיישב לפניה כדי שתשאל אותו על פעולת הפתקה, אך לא שאלה. הוציא הפתקה מכיסו והניחהּ לפניה, והיא לקחה ועדיין לא אמרה מילה, ואז אמרה, פעם אחרונה שעמדת כאן הייתי בין אנשים, והבטחתי כי אספר להם את הסיפור הקשה על מות אבי כשתחזור, ועכשיו חזרת אבל האנשים אינם, ואיך אספר. הבין כי רוצה היא לספר והמתין, עד שאמרה, אבי חכם עבדאללה היה בן חמש ותשעים שנה כשהשתלט טַנטַל על נכדו והרגו, והוא נבהל כל כך, ורק אז נפקחו עיניו של בני עובדיה, נעשה חכם וירש את מקום סבו בבית הכנסת, ואז עוד לא הכיר דרך לפסוק בה הלכות, והתאהב למזל, אבל הג'ין כבר גנב את זרעו, והציב מולו אישה עקרה, לכן אתה כבנו וצ'חלה כבתו, ואם כן אתם נכדַי ומולידים לי נין ראשון. אשתו של בני, מזל, שהיא מעין אישה שנייה לו, כי תגלה כיצד השד היה לו אישה ראשונה, היא דוברת במבטא צרפת, ז'וֹרזֶ'ט היה שמה הראשון לפני שהגיעה לארץ ממָרוֹק, ואף השד אימץ לו באותם ימים מבטא צרפתי, מי יודע, אולי בשל כך בחר בה בני, אולי למעשה נותר בה מעט מן השד בנסיגתו.
אבי עבדאללה היה דרשן גדול, אמרה לו גורג'יה, ולפני שבאנו לכאן דרש בבית הכנסת הגדול בבגדאד, צְלַאת אֶלְ-כְּבִּירִי, כתוב בגמרא מפיו של רִבִּי אֶלְעָזָר הַקַפָּר, עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שייקַבְּעוּ בארץ ישראל, אני קם וקובעם שם. קם כנגדו אחד האנשים מן הקהל ואמר, כתוב גם מפיהם של רב יהודה ורב שמואל, כל ארצות עיסה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל, כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעֲשֵׂה. בכל זאת קם אבי והלך לארץ ישראל ואני אחריו, ולפני חמש שנים אני שומעת מפי אנשים כי בני עובדיה דורש, כתוב בגמרא מפיו של רִבִּי אֶלְעָזָר הַקַפָּר, עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שייקבעו בארץ ישראל, ועתה אנחנו כאן ואם הם לא נקבעים אנה אנחנו באים, אנא ה', קיים הבטחתך, לא כגלות שבעים השנים גלות אלפיים חמש מאות שנים, אנחנו נותרים גולה אם לא נקבעת בבל בגופה של ארץ ישראל, הפכנו ככלים הריקים, איך לא תישמע כאן חוכמתנו ומוזיקה שלנו ושפה שלנו. ושמחתי בדברי בני שמושך חוט מדברי סבו, ולא גיליתי אותו כי אותם דבריו אמר זה לפניו, ולא הזכרתי לו את סיפורי ששמע עד שלא רצה לשמוע, אבל לך אספרו בקווים אחדים, כי אתה נכון לשומעו, ואף אני רואה כי אתה מקשיב הפעם.
כשחכם עבדאללה יצא לארץ ישראל הוא לקח עמו רק בת אחת. הצביע עלי ואמר, זאת תטפל בי לפני שאמות, היא הבת הקטנה ועדיין אינה מטופלת בילדים, והוא כבר היה בעל ימים רבים, ואני עדיין ילדה, בת זקוניו. בסוף הוא נשאר לחיות עוד שנים הרבה, ואני טיפלתי בו יפה, וגם כשהתחתנתי הוא חי בתוך ביתי, ואף כשגדל עובדיה בני. הוא היה מנסה להגן עלי מן החוץ, שלא אביא אל ביתו בחור שִׁכְּנַאזִי או אנגלי, ואחרי שאחת השכנות בירושלים ברחה עם חייל אנגלי השביע אותי שאין אני רואה יופי באף אחד מן החיילים האנגליים, והעדיף שיתמהמהו נישואי עד שיימצֵא לי בן טובים מעיראק שעלה לארץ. חקר הרבה ולבסוף חיתן אותי עם אחד מצאצאיו של רבי אליהו מַנִי, שבא מבגדאד שנים לפנינו והתיישב בחברון. ובזכות עלייתנו, אני, שהייתי בבגדאד הקטנה מכולם, כשהם הגיעו בסוף שנת אלף תשע מאות וחמישים הפכתי פתאום לאחות הבכירה המכירה דרכי ארץ ובמותיה, אליה פונים בשאלות ובירורים, וכבר הייתי נשואה ולי בן בכור. אבל לא עלי באת לשמוע היום, אמת, אלא על אבי ובני וכיצד התנגשו. והדברים פשוטים וכמעט יספיקו ראשי הפרקים כדי לעמוד על כל תוכנם.
אמר לי חכם עבדאללה, בתי, מיום שחרבה ירושלים אני חי והולך בין בניינים בכל הערים האחרות, אני איני חרב, ועתה אנחנו חיים בירושלים וחורבנה וחורבני שלובים, ויגונה ויגוני, ואני שואל איכה ישבה ומכוון למקום מושבי, אבל היא מסרבת לשאול על מקום שבתי ועל חורבני, אף שהיא המיטה עלי חורבני. שנים ישב בירושלים וביקש להקהיל קהילה, וקהילתו קטנה מכל קהילה אשר ידע בבגדאד. אחר כך, כשבאו בני עיראק לארץ, וראה הנה צאן מרעיתו, והנה הוא רועה, לא הבין איזה כוח היה שמשכם זה מזה ולא אִפשר להם להיפגש. אבל הוא ראה תקווה בפרי בטני, ראה את עובדיה, ומיום שנולד החליט כי זה יעשה לו המשך כאן. ועובדיה היה ילד שעשועיו של אבי, יום-יום הושיבוֹ על ברכיו ושר לו שׁבָּחוֹת ופיוטים ובקשות ופזמונים, היה מזרזו לקום לתפילה ולשירה באשמורת בוקר בקוּמוּ צַאלוּ אֶלְ-פַאגְ'רוּ בַּאיַאן, היה מחזקו ביערת דבש על לשונֵךְ, היה מוציא עמו שבתות באֵל אליהו בזכות אליהו הנבּיא הָבֵּא נא, היה משמחו בשיר השירים בפי ישרים או במַה נָּאווּ עֲלֵי הֶהָרִים רַגְלֵי. ובאמת מצעירותו היה עובדיה הולך אחרי סבו ומביט אל מבטיו ולומד אחריו להתפלל ולשיר, ואף למד ממנו ערבית יהודית שלנו לדקדוקיה, כשהניחוהָ כל בני גילו, והיה עבדאללה שבע רצון ושמח בתיקון שתיקנה לו ירושלים, ושכח את טַנטַל ואת קירות המבוך שהעמיד לפניו, ואת בכייתו לפני הכותל המערבי בזוכרו את טנטל ותעלוליו ביום בו הגיע לירושלים.
אבל אז החל חכם עובדיה לירְחַק מן הבית, ונזכרנו כי על אף כל הטובות שדיברנו בו, תמיד היה משתובב מילדות ורומז אל דרך החטא. כשמצאתי אצלו סיגריה ראשונה הודיעני כי אינה הראשונה, וכשגידל שיער והקשיב למוזיקה זרה הודיעני כי אני הזרה, ואחר הלכה הכיפה מראשו, וראינוהו מדליק את הסיגריה בשבת ממש, ולא בין השמשות. וחכם עבדאללה לבו נחמץ בקרבו, ואני רואה את הליכתו כבדה, ומפחדת כי אף על פי שהעניק לו ריבונו של עולם שנים ארוכות יותר מכל הוריו וילדיו, עוד מעט ראשו שוב אינו צלול והוא הולך ורוחֵק ממני.
התחיל עבדאללה קורא לפנַי מכתבים שכתב לחכמים אחרים מכל חכמי ירושלים, היה כותבם בכל יום ומקריאם בכל יום, ובראשם העמיד מליצות ערבות, מודיע לנמענו באיגרת אחת שלום רב, וישע יקרב, ממזרח וממערב, אל מול יקרת, הדרַת ומעלַת, השם הטוב, רענן כגן רטוב, הלוא הוא החכם בן החכם, הטהור והמוסכם, ובאיגרת שנייה פותח בשלומות רבות, וישועות קרובות, לאלפים ולרבבות, מאת צור שוכן ערבות, על ראש אהובנו, וידיד נפשנו, השם הטוב והנעים, נטע שעשועים, בכיר שועים, הלוא הוא הרב המופלא, אשר כבוד האל עליו נגלה.
ובעוד הסב שולח מכתביו אל הרבנים הראשיים למדינה ולמחוזות ולערים ולשכונות, ומוצא סברות של בתי המדרשות ובתי הכנסיות של בבל שראוי שייקבעו בארץ ישראל, והם אינם עונים לו ואינם מוצאים לו קהילה להנהיג ברבנות, קרה המקרה שהשתלט טנטל על בני עובדיה, ואיך קרה הדבר בדיוק עד היום איני יודעת, וכך זה, כבר נאמר לפני, מי שאינו יודע מדבר, ומי שיודע, ובמקרה זה עובדיה בני, אינו מדבר. ומה יודעת היא, שהג'ין הפך את עצמו לאישה, למעין לַיְלַא, וכך הופיע לפני חכם עובדיה ופיתה אותו עד שעשאוֹ מַג'נוּן, מה שהביא כליה על סבו. למה מת אביה, רק כי הופתע כל כך ממעשי נכדו, או שאולי ייאושו התגבר על כל כוחותיו כשתקפוֹ טנטל כאן בארץ קודש וגילה כי הלך אחריו לגלות ושוב אין הוא עוזבו לעולם, לא ידעה. אחרי שמת עבדאללה אביה הוציאו התיבה לרחובה של עיר מכמה בתי כנסת עיראקיים בירושלים, כדי להתפלל עבורו ולבקש עבור הציבור, וסוף-סוף התקהל אחריו קהל גדול כְּזה שזכה לו בבגדאד, אבל עבורו היה זה מאוחר מדי, גם עבורה, גם עבור בנה עובדיה, שלא ידע שוב מה לעשות. גם אני ציערתי את אבי, הסבירה, פעמים רבות, אך לא כבני.
באותה עת היה עובדיה נתון לרחובות, היה הולך בארצו ומחפש לו מוצאות ומפלטים. ויום אחד, על שפת הים של אשדוד, מצא אישה שדיברה אליו במבטא בני צרפת ומָרוֹק, והיתה יפה מכל הנשים שראה בחייו. לא ידע כיצד לפנות אליה והיא מצאה דרך לפנות אליו ולקרבו אליה. היתה הולכת עמו ומשובבת לבו ומתירה לו כל רסן, ולא אומרת דבר על מוסרות משפחה, על הורים שיש לשוב אליהם בשעה מתאחרת, על אחים ואחיות שיש להציגם לפני האיש הזר. כך, חודש ימים לא ראה דבר מלבדה ולא שמע דבר מלבדה, וגם הוא נמנע מלהזכיר מוסרות המשפחה וההורים והאחים והאחיות. ואחרי אותו חודש אותה שדה החלה משוחחת עם עובדיה על האירוסין, ומניחה יד על בטנה ואומרת לו כבר תינוק בבטנה. ועובדיה, שהפך למטורף וביקש לכתו אחריה, שמח שמחה גדולה בדבריה, ואף הגיש ידו אל בטנה וחש את התינוק הקטן המונח שם ומצייר את פניו כפניו. התארסו השניים, ונסעו אחר כבוד לירושלים, לבשר את הוריו ואת סבו, ועמדו לפניהם, וראו הם כולם את אישה זאת הזוהרת והיפה יותר מכל מה שראו, ולא האמינו. והתחיל עובדיה מספר באירוסיהם, והניח ידו על בטנה לספר בבנם.
וחכם עבדאללה קם מכורסתו, נשען על גורג'יה בתו ולחש לה, הָאֵר עֵינַי פֶּן אִישַׁן השטן, וכדרכו היה מוסיף התואר הרגום למילה השטן, שלא יברח שמו מן האבנים הרבות שיש לזרוק עליו ולכסותו, ואז החל מתקומם בקול גדול מול עובדיה, מי זה מרים קולו ולא מאפשר לשמוע כי אלוהים שותק, מי זה מרבה שאון אנוש עד שאין איש יודע את דומיית השמים, והצביע על בטן האישה היפה ואמר, אין לך שם זרע, אף כי שפכתו חינם אל תוכה, שם טנטל חוגג את אירוסיו לנכד החכם אותו הפריע בבגדאד, שם השתכן טנטל ועשה עצמו בגופה של אישה זאת ופיתה אותך ועכשיו הוא יוליד עצמו כבנך, כניני, להשניא עצמי עלי ועל עולמי. וגם אם יהיה זה המעשה האחרון שאני אעשה עלי אדמות, אלחם בשד הזה עד אגרשו, אוציא אותו עד שתראוהו כולם ותודו כי אין כאן אישה אלא שד שנכנס בתוך אישה, ואין בני מאורס לבשר ודם. והיה עומד מולם ומודיעם כי יקיים כל סדר החופה עמם וירבה שם אדנוּת ושם הוויה ושם מלכות, עד שיתקוממו השמים על נישואין אלו וישליכו השד מבטן האישה וימיתוהו, והוא דובר בקול גדול ובני המשפחה מנסים להתרחק ולעוצרו והוא ממשיך, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן, והביאה לפניו גורג'יה כוס של יין, ברוך אשר ברא גילה רינה דיצה וחדווה אהבה ואחווה שלום ורעות, קול מצהלות חתנים מחופתם, ברוך אשר ציוונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין, והביא ביניהם טבעת נישואיו לאשתו עליה השלום והכריח עובדיה לחזור ולומר, הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל, וחזר על ברכת הגפן, ובירך את המקום שהכול ברא לכבודו, מלך העולם יוצר האדם אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד, שוש תשיש ותגל עקרה בקיבוץ בניה לתוכה במהרה בשמחה, שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, משמח חתן בכלה, וסיים בברוך אתה ה' אלוהינו אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה.
וכאשר הכריח את עובדיה לומר אם אשכחך ירושלים תִשְׁכַּח ימיני, נזרק השד טנטל מבטנה של האישה, וכל זוהרה נעלם וכל יופייה פג, ועובדיה צנח וישב במקומו על הקרקע, והיא ישבה על מקומה, ופתאום נראו כשני אבלים בבית המת, וכשניים אשר אינם מכירים זה לזה, והתגוששו לפניהם על הרצפה חכם עבדאללה והג'ין טנטל, ואחרי כמה דקות היתה סיבה לאבלותם כששבקו חיים שניהם, השד והחכם. ולפני שפרחה נשמת החכם עבדאללה אבי עוד אמר, תהא מיתתי כפרה על עוונותי, ושמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, ובלי שהספיק להאריך באחד ניטלה נפשו. הוסיפו עוד רגע לעמוד מי שעמדו ולשבת מי שישבו, עד שאמר ראשון, ברוך דיין המת והאמת, והצטרפו כולם לומר ברוך, ואף חכם עובדיה אמר, ואף האישה הזרה, וחיפשו כלי חרס לשוברם בפתח הבית, והבהילו השכנים ביללותיהם שיבואו לרוחצו ולנקותו ולהניחו על מיטת עץ ולהניח עפר ירושלים על עיניו. והתאבלו שבוע ימים וכולם בעיניים קשות על המחזה הנורא שראו, וגם האישה הזרה התאבלה כאחת מבנות המשפחה, והיתה אומרת לבעלה נחמות ותקווה לישועות, ומבטאה אותו מבטא כבני מָרוֹק וצרפת. אחר שתמה השבעה התירו שבעה חכמים את האירוסין ואת הנישואין, ואמרו כל המתארס לשדה כאילו התארס בחלומו, וכל המתארס בחלומו מן השמים מבוטל לו, ושאלו אותו רוצה אתה לגרש אישה זאת, ואמר להן הן, ושאלו אותה רוצה את לגרש איש זה, ואמרה להן הן, והיו מגורשים וחיפשה היא למשפחתה שעל הים כדי לספר להם את הקורות אותה, וחיפש חכם עובדיה בית החוכמה כדי להתוודות בו על חטאיו, והיה שותק הרבה כי עדיין היתה בו אהבה לאותו שד שבבטן אישה, והיה מצער עצמו על סופו של סבו ועל שנאלץ לגרש אישה מביתו.
הביטה גורג'יה בעיניו של חזקל. ידעה כי ירצה עכשיו לשמוע סיפור תיקונו של החכם, איך הפך לבעל קהילת סבו, ואיך יישר את דרכיו והיכן פגש את מזל וכיצד הניח מלבו את הרחובות והאישה הזרה, אבל אימצה לבה כל כך בסיפור חתונתו עם השד ומות אביה והג'ין, שלא יכלה עוד להמשיך, ואמרה לו, אתה רואה, השנים הולכות ומעייפות אותי, פעם הייתי עומדת שעות ארוכות על סיפורַי, והיום יותר מכפל שעה אין בכוחי להוליך בפי, ועוד הכאב מכתו טרייה אף כי עברו שנים רבות.
הלך ממנה חזקל בנשיקה על מצחה, וכשהרחיק ממנה חמישה מטרים אמרה, כעס אבי, כמה כעס, ואמר לו לעובדיה כשהגיע לפניו עם כלתו, כבר כעסו הרבה במדורים, קורא אדם לאלוהים ושאונו משכיח כי לא קורא אלוהים לאדם, ואתה הולך עם השד הלז וכאילו אתה חושב שתקיים מצווה מן התורה להפרות ולהרבות. ואתה אל תכעס, חזקל, אמרה הזקנה, כועסים המדורים מספיק בשביל כולנו, רק אל תשכח ואף תזכיר יארצייט שלו המתקרב. המשיך חזקל הליכתו ונכנס אל השוק, ועבר את החלק אשר קוראים אותו השוק העיראקי והגיע אל הרחוב הרחב של מחנה יהודה לקנות שם באחד הדוכנים מאגוזי ברזיל לו ולאשתו, ונכנס בסמטאות להגיע אל סמטת האגוז, שם אהב את מיץ הגזר הנסחט אל הכוסות, ואף התיישב להסתפר שם ולקצץ בחלומות ראשו ולקנות פרחים לאשתו לפני חזִרתו.
התפרסם בבלוג של רני יגיל באנרג'י:
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=7b710fc4596b25648b44472262adc013&id=2319
לקטעים נוספים מן הספר:
https://almogbehar.wordpress.com/2010/12/12/%D7%A6%D7%97%D7%9C%D7%94-%D7%95%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%9C/
אלמוג בהר 