לגור בבית של שיר: שירת מחאה

ביום שני, ראש חודש אוגוסט וראש חודש אב וראש חודש רמדאן, התכנסנו בבור שיבר (גן הסוס) ברח' קינג ג'ורג' בירושלים, וקיימנו ערב שירת מחאה לאות סולידריות עם מאהלי מאבק הדיור הירושלמי ויושביהם, המאהל בבור שיבר והמאהל בגן העצמאות.

הדבר הראשון שנשאלנו לגבי ערב השירה היה במה יכולה להועיל השירה למאבק? נדמה לי שהחיבור בין המאבק לתרבות בכלל (ולשירה בפרט) הוא משמעותי ראשית כל כי יהיה צורך בשינוי תרבותי במקביל לשינוי הכלכלי והחברתי. והרי גם התרבות הלכה אל המקום המפורט, השקוע באינדיבידואל הלכאורה בלתי תלוי בחברה ובמסורת, וגם היא נכנעה לפני כוחות השוק, קודם כל באמצעי ההפצה שלה (הבנויים קרטלים קרטלים), ואחר כך בשאיפות הפנימיות שלה, אל הרב-מכר, אל הכתיבה המרגיעה את הנפש הבורגנית מפני חרדות השינוי, ואת נפש הלאום אל מול גבולותיו, ומלעיגה כל אפשרות של שינוי וכל אדם זר.

התרבות, והשירה באופן ספציפי (שממילא אינה יכולה לחשוק במיקום של רב-המכר, השמור לפרוזה, ומצויה על כן במקום ניסיוני יותר, גם שולי יותר), יכולים לסייע למאבק בעניין נוסף, וחשוב לא פחות: המאבק מצוי בחיפוש אחר שפה. המאבק מבקש להציע אלטרנטיבה לתרבות הפוליטית, הכלכלית, התקשורתית והתרבותית הקיימת, אך כאשר הוא נשאל על מטרותיו וניסוחן על-ידי התקשורת, הוא עלול להיכשל בדיוק אל תוך אותו המקום, לענות בשפה הישנה של אותה פוליטיקה ואותה כלכלה ואותה תקשורת ותרבות. חלק מהצורך להתעכב בתשובה, לא לענות מיד ברשימת דרישות מסודרת למזכ"ל ההסתדרות או למנכ"ל משרד האוצר, נדרש בדיוק כדי לנסח שפה אלטרנטיבית, ולא להתנסח בשפת המצב הקיים. השירה והמאבק יכולות להזכיר זה לזה כיצד נולדת לשון חדשה, אפשרות חדשה בלשון, וכמה נדרש לשחק בה בכיוונים אינספור, כילד קטן המתנסה בצלילים, לפני שאפשר לעבור מן הגמגום אל הדיבור השוטף, כמה זקוקים אנחנו אולי לשוב דווקא מן הדיבור השוטף אל הגמגום כדי לעצור את הדיבור הפוליטי, הכלכלי, התרבותי, התקשורתי, המנסה להשתלט על לשוננו.

בינתיים המאבק יכול להיכתב כססמא על שלט קצר, "העם דורש צדק חברתי", או במאות ספרים עבי כרס. נדרש לו עוד זמן של לימוד עצמי כדי להתנסח בדיבור או בשיר.

 

פורסם במדור הספרות של וויינט.

ובמדור השירה של העוקץ.

לגבי ספרות המחאה בקיץ האחרון, מיה סלע

לגבי שירת המחאה בקיץ האחרון, איילה פנייבסקי

שיחה ברדיו כל השלום עם עמיר סגל ושלומי בן-עטר על שירת מחאה

בְּשָׁעָה שֶׁל שְׁקִיעָה                  / ארז ביטון

בְּשָׁעָה שֶׁל שְׁקִיעָה

בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

אָבִי הָיָה חוֹשֵׂף

אֶת זְרוֹעוֹ וְאוֹמֵר

מִן הַמַּרְפֵּק וּלְמַעְלָה

כָּל הַבָּהִיר וְהַמְנֻקֶּה

וּמִן הַמַּרְפֵּק וּלְמַטָּה

וְעַד לְשֹׁרֶשׁ הָאֶצְבָּעוֹת

כָּל הַמֻּכְהֶה

וְהַצָּרוּב

וְהַלָּקוּי

וְהַנִּפְקָע

וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ

אַתָּה אַבָּא אַתָּה אַבָּא

מְקֻעֲקָע.

                "בשעה של שקיעה", ארז ביטון, מתוך "תמביסרת ציפור מרוקאית" (הקיבוץ המאוחד, 2009)

אוהלים                       / ארז ביטון

כי כל אוהל

הוא הצהרה קטנה של יופי

 של עוז רוח

של סיכוי גדול

להפוך קערה על פיה

להעמיד את ראשי העיר ואת ראשי הממשל

לדין ולצדק

כי השתמשו בנו כנטולי דעת וכחיילי שחמט

לחסל את תקוותנו

ואנחנו אחד אחד

עולם ומלואו של כוח וחיים

הלאה הפקידות הנלוזה הנצלנית והכוחנית

המגנה על עצמה בידי שומרים על כל פתח

הלאה הניצול הציני של אוהבי הסיגרים

הנשרפים בכיסים

והלנים בסוויטות החשק בארץ בחו"ל

שעבורם העם הוא רק זבל אורגני

תשתית ליצרים שלהם

ושעבורם העם הוא רק

תשתית

להונאה הגדולה

יולי, 2011                   / רחל חלפי

– מה אתה עושה כאן

– יוצא מחורי.

– למה אתה מקווה כאן ?

– לצעוק את תקוותי.

– מה אתה צועק כאן ?

– את מה שאינני מעז לומר.

– מה אתה אומר כאן ?

– שקשה לי. קשה לי נורא.

– מה קשה לך ? מה קשה ?

– מיליון דברים. אבל תנו לי רק את הבסיס !

– למה לך בסיס ?

– שאוכל לעמוד !

– ומהו הבסיס ?

– דברים פשוטים: בית עם גג !

– ומה עוד תדרוש ?

– שכר הוגן לעמלי !

– מה עוד אתה צועק שם ?

– אוכל! אוכל שלא יפשוט עורי !

– נו, יש לך עוד דרישות ?

– חינוך-חובה חינם לילדים !

– עוד משהו ?

– תדאגו לחולים !

– מה עוד ?

– שלא תזרקו את זקנינו לכלבים !

– נו, אז למה אתה מקווה ?

– שאוכל להרים את הראש.

– נו, באמת למה לך להרים את הראש,

ומה בינתיים תעולל ?!

– רק אברך: מה טובו אוהליך יעקב

ומה ייטבו משכנותיך ישראל.

– אז למה אתה צועק שם, למה את צועק ?

– כי אתם חרשים !!!

30.07.2011

* עודכן ב-6.8.2011

עִצְרוּ                / חדוה הרכבי

 

עִצְרוּ אֶת הכִּיּוֹר

עִצְרוּ אֶת הוָּוִים

עצְרוּ הַמַּשְׁקוֹפִים

עִצְרוּ אֶת הַקִּירוֹת

עִצְרוּ אֶת הַלֶּהָבוֹת

עִצְרוּ אֶת הַגֶּחָלִים

עִצְרוּ אֶת הַתְּשׁוּאוֹת

עִצְרוּ אֶת החִיּוּכִים

עִצְרוּ אֶת רַחֲבַת הַרִקּוּדִים

עִצְרוּ את מַנְגִּינַת הַמַּפּוּחִית

עִצְרוּ אֶת הַפַּעֲמוֹנִים

עִצְרוּ אֶת השְׁבִילִים

אֶת הַגְּבָעוֹת, אֶת הַמִּדְבָּר

אֶת הצִּמָּאוֹן

אַל תְּאֲבְּדוּ אֶת פְּרָטֵי הַמָּקוֹם

פַּנּוּ דֶּרֶךְ לַחוּשִׁים

אַל תַּאֲמִינוּ שֶׁאֵינְכֶם

עֲשׂוּיִים

מִמֶּשִׁי טָהוֹר

מִמַּיִם

מֵרֵיחוֹת

מִיַתּוּשִׁים

מֵאֲרָיוֹת

מִשּׁוֹשַׁנִּים

מתוך ספר השירים "עֲדִי", ספרית פועלים, 1985

 

***                 / יוסי דברה

אני פנתר לבן

לבנְטיני

אני פנתר בלונדיני

אני פנתר רעֵב

אני פנתר כאֵב

ציון הלא תשאלי לשלום פנתרייך?

דִרשי שְלוֹמם

של כל עדָרייך

וַלא

יפִיצוּ אותך לכל עַברייך

בית שמש                   / רות קרא-איוונוב קניאל

 שַׂעֲרוֹת שִׁמְשׁוֹן בְּשַׂעֲרוֹת

דְּלִילָה מִתְנַחֲלוֹת

אֵיזֶה שֶׁטֶף, אֵיזוֹ פִּרְצָה

בֵּינֵינוּ עָבְרָה.

הָרֵי דְּאָגָה שֶׁלֹּא נְגַלֶּה

בַּלַּיְלָה נִתְפָּרֵץ לַחֲלוֹמוֹת

לֹא לָנוּ.

בְּבֵית שֶׁמֶשׁ צוֹעֲקִים כְּדֵי לֹא לִשְׁמֹעַ

מַאַגְרֵי בֶּכִי מַפִּילֵי

עַמּוּדַיִם רוֹעֲדִים

רַגְלֵי נָשִׁים מְזֻיָּנוֹת

בְּפֶה קָשֶׁה תּוֹבְעוֹת

הַב לִי הַב לִי

הַב אִינְסְטִינְקְט אַהֲבָה

הַכֶּסֶף כּוֹאֵב בְּלֵב

וְנָשִׁים דּוֹפְקוֹת יוֹתֵר

שִׁמְשׁוֹן עֵירֹם מֵהַבְטָחוֹת

חוֹבֵט קִירוֹת

לַעֲבֹד לַעֲבֹד

עֲבוֹדַת עֶבֶד נְמוּךְ שָׂפָה וּגְבַהּ קוֹמָה

קוֹשֵׁר זְנָבוֹת לַחֲתוּלִים

רְעֵבִים,

עַד מָתַי תָּקִיץ בִּבְקָרַי

חֳצָנַי מְיֹעָרִים

מתוך הספר "אין שקט בעולם כלל", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011.

 

ההתגלות המקודשת /                        תאמר מסאלחה

למולדת הנשרפת בלהט הנואמים.

למולדת הגדושה בבתי קברות וקניונים.

למולדת המפנה עורף לאוהבים.

למשורר שעל פניו לא ירחף פרפר.

לתא המעצר במעשיהו הקובר עובד זר.

לאסיר הכפות בצילום החיילת החייכנית,

להיגיון הנעמד דום מול פרשנים בעלי חשיבות עצמית.

לערים העטופות בטבעת רעב וסיכולים ממוקדים,

לאדמה המצולקת בהתנחלויות וכבישים עוקפים,

לאדמה העייפה מגסות צעדי האדונים,

לתיבת הדואר ההמומה מדרישות התשלום ודוחק החיים,

ללוח המודעות המעוטר בעבודות דוחק וקריאות מוות לערבים

לדלת הפרוצה בצווי פינוי והריסה.

לשידה ההמום מניירות הבנק,וכותרות מלחמה בעיתונים.

לשיכון עמידר המתפורר על המשתכנים.

לתושבי יפו שאותם זרק הקבלן לביבים.

לעיר האוהלים באל עראקיב

לעיר האוהלים ברוטשילד שבלב תל אביב.

לכל אלה נגלה היום, קדושת המילה " מספיק" !

 

הִנֵּה הַמּוֹבִילִים בָּאִים             / אריאל גלילי

הִנֵּה הַמּוֹבִילִים בָּאִים אֲחוּזֵי אֵימָה

טִיָּח נוֹפֵל מֵעֵינֵיהֶם מְפרָרוֹת

מַבָּט קוֹדֵר נִגְרָר אַחַר מַבָּט

מִדְרוֹנוֹת יִוָּסְפוּ וְלא יוּקַלּוּ

הָעַיִן הַפְּקוּחָה נֶעֳצֶמֶת לְאִטָּהּ

שְׁעוֹן עֶצֶר

*          / אריאל גלילי

ריק כבר

אולם הנתיבות.

הבאים כבר טסו או נסו.

על המסוע הנה באות

פרוסות לחמנו המבוערות.

העשירים פוסחים יד.

אביון יחרוק בעגלתו

מקרטעת.

שכר דירה וארנונה                / שלומית נעים נאור

א.

מורחת ליפסטיק אפור על פצעי הגדר
מכסה ערוות עוני במטפחות שקיעה וניאון
משביעה שלא נעיר את האהבה  ולא נעורר
היא מבקשת את האתנן מיד.

ואני דופקת אותה בחזרה

קחי את  ה3,300 שכר דירה
בשבילי את לא עיר-בירה, (תסתכלי על עצמך: עושק הולילנד, רפאות קטמון וטלביה, אילמות בית צפאפה ואבו טור).

את סתם נוף
בני  בתירא 8 דירה 23

ב.

יופיה
מחבל שועלים
בשנאתי אליה
אילו היה לי כח

לשנות את העיר הזאת
הייתי משברת חומות
זורקת מפתח לשמיים השוקעים

מניפה חרב מעליה

וממיתה עצמי בארון.

ומחר: נשלם ארנונה

בעבודה של האהבה / ענת לוין

 

בעבודה של האהבה לא נחתים שעון כי אין שעות,

ולא נשרת איש, כי הגוף אדון כל המעשים,

ולא נאחר כי עכשיו הוא הווה ורוצה וצמא,

ולא נתלמד כי הגוף מלומד כבר יודע לבד

להפשיל אצבעות, לסבך פשוט כפות בכפות, שפתיים,

גוף עשיר עצמו עשוי מדם, מרוק, מאור, ממים,

לחשוק את העיניים, לחשוב שמתנו

והנה הגענו לגן הסודי, הכי יפה של עדן,

ופלא, כי נתנו לנו להיכנס חזרה, בלי מאמץ ובלי תמורה,

כי בעבודה של האהבה אנחנו נשארים

שקטים ופתוחים, רוכבים על גב כרובים מכונפים,

עפים מעל גג הימים הטובים של הגן,

רק שם אנחנו יכולים להיות שניים

מובטלים ערומים לא מתביישים.

 

 

יום העצמאות.ירושלים. תש"ע.      /יוחאי שלום חדד

יְהוּדִים מַעֲרָביִים בְּצִפּוֹרֵי מִלְחָמָה מַעֲרָביוּת

צְבוּעוֹת בְּצִבְעֵי הַסְוָאָה מִזְרָחִיִּם  מְרַחֲפִים מֵעַל רֹאשִׁי

מִלַּהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת יוֹדֵעַ כִּי חֻבְּרָה לָהּ יַחְדָּו

בִּזְכוּת הַכֹּחַ

רֶגֶב אֲדָמָה מוּטָח לַשָּׁמַיִם בְּזַעַם מַתְוֶה קֶשֶׁת עֲכוּרָה

לֹא בְּכֹחַ ה'

בַּגַּן סאקר יְהוּדִים מִזְרָחִיִּם אוכלים אֹכֶל מערבי

שהתחפש למִזְרָחִי

לְבוֹשִׁים בִּבְגָדַי כָּחֹל וְלָבָן שֶׁחוֹלְקוֹ חִנָּם לְ"בֵּית יִשְׂרָאֵל"

בְּפִטּוּם הָעֵדֶר לִקְרַאת שְׁחִיטָה

יוֹדֵעַ כִּי הָעִיר צְבוּעָה בְּצִבְעֵי הַלְּאֹם

בִּזְכוּת הַדִּמּוּי

גּוּשֵׁי בַּשַּׂר מְדַמְּמִים נעטפים בְּדֶגֶל הַמְּדִינָה

מַלְאָכֵי חַבָּלָה זוֹקְפִים עֵינַיִם

לֹא בְּדִּמּוּי ה'

בְּמֶּרְכָּז הָעִיר נְעַרִים מַעֲרָביִים וְכָאֵלּוּ שֶׁמְּנַסִּים

שְׂרִידֵי אַלְכּוֹהוֹל וְקֶצֶף עַצְמָאוּת בְּדָמָם-חֶסֶד נְעוּרִים

פּוֹעֲלִים זָרִים מְפָרְקִים בָּמוֹת שֶׁנִצְרֶחוּ עִבְרִית

בְּקוֹל עִוּות הַצְּלִיל שׁוֹמֵעַ גְּאֻלָּה

בְּזְּכוּת הָרַעַשׁ

טַבָּעוֹת קוֹל מַעֲרָביוּת מוּנָחוֹת עַל אֶצְבָּעוֹת מִסְגָּדִים מִזְרָחִיּוּת

בְּשִּׁירַת אִם אֶשְׁכָּחֵךְ קוֹל הֶחָתָן רוֹעֵד אֶצְבַּע הַכַּלָּה מַזִּיעָה

זוֹכְרִים מָה לְשִׁיר שׁוֹכְחִים מָה לִזְכֹּר

לֹא בְּרַעַשׁ ה'

 

 

מה טובו אוהליך        / שי דותן

 

מה טובו אוהליך יעקב

מה רעו מגדליך

דירות הגג

הפנטהאוזים של שריך

ישראל

יולי, 2011

 

צֵל / נָוית בראל

לַשֶּׁמֶשׁ הַזּוֹ תֵּל אָבִיב צֵל.

בַּחֲצֵרוֹת לַמְרוֹת הַכֹּל

עֵצִים קְטַנִּים בְּצָהֳרַיִם

בְּרוּחַ טוֹבָה.

לוּ הָיָה וִילוֹן מְכַסֶּה אֵת חַלּוֹנִי

גַּם הוּא הָיָה מִתְרַכֵּז בִּתְנוּעָה

מַגְנִיב לְעֶבְרִי קִדָּה.

וְאֵין אֲנָשִׁים בָּרְחוֹב

הָרְחוֹב מִתְאַפֵּק בִּמְנוּחָה.

אֵין פְּלִיטִים, אֵין אֵבֶל,

אֵין יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל.

מָחָר נֹאמַר שֶׁזֶּה הָיָה הַקַּיִץ

הָאַחֲרוֹן לְתַרְדֵּמָה.

אני לא אזוז מכאן       / אלכס בן-ארי

אֲנִי לֹא אָזוּז מִכָּאן. כָּאן

יֵשׁ הַכֹּל. מַה שֶּׁאֵין,

אָבִיא. אִם לֹא אָבִיא,

אֶסְתַּדֵּר בְּלִי. אֲבָל אֲנִי

לֹא אָזוּז מִכָּאן

מַה שֶּׁיֵּשׁ כָּאן

הוּא הַכֹּל.

 

תָּרַמְתִּי אֶת גּוּפִי לַמִּשְׁרָד        / עדי עסיס

הַמִּשְׂרָד מְחַכֶּה לִי. הַמִּשְׂרָד

פּוֹקֵחַ אֶת עַפְעַפַּי וְשָׂמֵחַ

לְגַלּוֹת שֶׁאֲנִי עֲדַיִן.

הַמִּשְׁרָד כּוֹסֵס אֶת צִפָּרְנַי

בְּתִקְוָה דְּרוּכָה שֶׁאֶתְאוֹשֵׁשׁ.

הַמִּשְׁרָד בּוֹדֵק בְּמַדְחֹם זוֹל

אֶת טֶמְפֶּרָטוּרַת הַפוֹרְמָלִין

בּוֹ אֲנִי שָׁרוּי.

הַמִּשְׁרָד סָבוּר

שֶׁבְּהִתְחַשֵּׁב בַּנְּתוּנִים שֶׁלִּי

גּוּפָנִיִּים וַאֲחֵרִים

אֲנִי מְסֻגָּל לְיוֹתֵר.

הַמִּשְׁרָד תּוֹבֵעַ מִמֶּנִּי

הַרְבֵּה יוֹתֵר.

הַמִּשְׁרָד מַנִּיחַ

אֶת הַיַּשְׁבָן שֶׁלִּי

עַל רִפּוּד כִּסֵּא קָרוּעַ.

הַמִּשְׁרָד מְפַשֵּׂק רָחָב

אֶת הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלִּי

עַל הַמִּקְלֶדֶת.

הַמִּשְׁרָד מְגַלְגֵּל

אֶת הָעַיִן שֶׁלִּי

עַל מָסַךְ הַמַּחְשֵׁב.

הַמִּשְׁרָד מְסַמֵּן מַטָּרָה עַל הַלּוּחַ

וּמֵטִיחַ בָּהּ אֶת רֹאשִׁי.

הַמִּשְׁרָד תּוֹבֵעַ מִמֶּנִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר.

הַמִּשְׁרָד מַצְמִיד לְצַוָּארִי קוֹלָר

לְזַהוֹת אוֹתִי.

מְכַדְרֵר שְׁטָרוֹת כֶּסֶף

לְתוֹךְ הַפֶּה שֶׁלִּי.

הַמִּשְׁרָד מַדְבִּיק לִי זָנָב

כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְכַשְׁכֵּשׁ בְּעֹנֶג.

הַמִּשְׂרָד שׁוֹלֵחַ אוֹתִי הַבַּיְתָה.

הַמִּשְׁרָד תּוֹבֵעַ מִמֶּנִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר.

 

 

שִׁיר לְשָׁנָה חֲדָשָׁה       / אלמוג בהר

                                    "כִּי הָרָעָב לֶעָנִי כָּל שֵנָה יַפְרִיד מֵעַל אִישוֹן /

                                    גַּם הַשָּבָע לֶעָשִיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישוֹן", רבי יהודה הלוי

הַשָּׁנָה בָּאָה הֲגִירַת הַלֵּב מִן הַמִּילִים אֶל הַמְּקָרֵר

וַאֲרוֹנוֹת הַמִּטְבָּח. הִתְמַעֲטוּת הַגְּבִינָה וְהֶסְתֵּר הַפָּנִים

שֶׁל הָעוֹפוֹת וְהַיְּרָקוֹת עֲשׂוּ אֶת קֵבוֹת הַיְּלָדִים קַלּוֹת יוֹתֵר,

כִּמְעַט מְרַחֲפוֹת, וְנֶחְלַשׁ כֹּחָן בְּקוּבְלָנוֹת וּצְעָקוֹת. בְּגוּף אִשְׁתִּי

שַׂמְּחוּ מְחִילוֹת הַמֵּעַיִם כְּשֶׁנֶּחְסְכָה מֵהֶן הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה, וּמוֹכְרֵי

הַפָלָאפֶל בֵּרְכוּ אוֹתִי בָּרְחוֹב לְשָׁלוֹם מִבְּלִי לְעָרֵב בִּידִידוּתֵנוּ

אִינְטֶרֶסִים כַּלְכָּלִיִּים. כְּשֶׁהוֹדִיעַ לִי הַמְּנַהֵל עַל פִּטּוּרַי

הִזְכִּיר: "שִׁירָה נִכְתֶּבֶת כְּשֶׁרְעֵבִים", וְחִיֵּךְ בִּשְׂבִיעוּת רָצוֹן.

וַאֲנִי חִשַּׁבְתִּי לְעַצְמִי: שִׁירָה הִיא הֲגִירָה פְּנִימִית שֶׁל מִילִים,

הִיא הֲלִיכָה אֲרֻכָּה שֶׁל הַלֵּב הַרְחֵק מֵעַצְמוֹ. וְהִתְחַלְתִּי מוֹכֵר שִׁירִים

לְחֲבֵרִים וְלַמַּרְבִּים בַּמְּחִירִים, תּוֹלֵשׁ דַּפִּים מִיּוֹמָנִי

כְּדֵי לְחַלְּקָם בין כָל מִי שֶׁיַּנִּיחַ פְּרוּטָה בְּכַף-יַדִּי

הַפְּשׁוּטָה בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר.

יְלָדַי הִכְרִיזוֹ עַל צוֹם כְּנֶגֶד הַמֶּמְשָׁלוֹת וּמִשְׂרְדֵי הָאוֹצָר

מוּל דֶּלֶת חֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁל הוֹרֵיהֶם, אִשְׁתִּי הֶחְלִיטָה

לְנַתֵּק אֶת הַטֶּלֶפוֹן, הַמַּיִם וְהַחַשְׁמַל לִפְנֵי שֶׁתַּעֲשֶׂה כֵּן הָעִירִיָּה,

וַאֲנִי הָלַכְתִּי אַחֲרֶיהָ לָדוּר בְּגִינָהּ צִבּוּרִית.

אַחֲרֵי שֶׁמָּכַרְתִּי אֶת כָּל שִׁירַי בלי שיבואו במקומם חדשים

הִתְחַלְתִּי מַשְׁלִים אַט אַט עִם מַצָּבִי, וְרק חַשַּׁבְתִּי

אוּלַי אֶכְתֹּב הִרְהוּר אַחֲרוֹן, שִׁיר לְשָׁנָה חֲדָשָׁה שאפרסם

תמורת תשלום בַעיתון, וּבוֹ כַּמָּה מִילִים עַל חֶסְרוֹן הַמִּילִים

וְעַל הַשֶּׁפַע שֶׁל הַלֶּחֶם הַנּוֹתָר כָּל לַיְלָה בַּמַּאֲפִיּוֹת, בָּצֵק רַךְ

לְרַכֵּךְ אֶת קֹשִׁי הַיַּמִּים וְלִדְחוֹת אֶת מַהְפֵּכוֹת הַלֵּב הַמִּדַּפְּקוֹת

עַד לַיַּמִּים הָאֲחֵרִים.

מתוך "צמאון בארות", 2008, עם עובד.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירועים, המעברה, מאמר, שירה, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על לגור בבית של שיר: שירת מחאה

  1. פינגבאק: לקראת המשך המאבק, היום שאחרי טרכטנברג | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s