בין 48 ל-67 חיו המזרחים והפלסטינים במדינת ישראל בתחושת מצור, מנותקים מן המרחב הגיאוגרפי והתרבותי שאליו הם היו קשורים, המזרח-התיכון וצפון-אפריקה, נצורים בתוך גבולות סגורים שרק שידורי הרדיו מצליחים לדלג מעליהם. הפלסטינים בתוך ישראל חיו רוב הזמן הזה תחת ממשל צבאי, רוב המזרחים התרגלו לחיים החדשים במעברות ובעיירות הפיתוח.
המלחמה ב-67 הולידה את השלטון הצבאי על הפלסטינים בשטחים, אבל בשביל המזרחים והפלסטינים בישראל היא הולידה גם תחושה של שחרור: בשביל הפלסטינים היה זה מפגש אחים ממש, בשביל המזרחים היתה זאת האפשרות לשוב למרחב דובר ערבית. דרך הגשרים הפתוחים על הירדן הגיעו עיתונים וכתבי-עת מן הארצות שאותן הם עזבו רגע קצר קודם לכן, ואפילו מסרים ישירים מחברי ילדות לא-יהודים, שהקשרים עמם נותקו.
הסכם השלום שנחתם ב-79 בין ישראל למצרים היה רגע דרמטי בהמשך השחרור מחדש מן המצור התרבותי, ולפתע הגדולה שבערי ערב, קהיר, היתה פתוחה לפני אזרחי ישראל. גם ההתקרבות לתורכיה, והתפתחות היחסים עמה, הביאו ישראלים רבים להכיר מבפנים, ומקרוב, את חיי התרבות והיומיום של איסטנבול. במקביל ירדן נפתחה לישראלים בשנות התשעים, וכן מרוקו ותוניסיה. בשביל מזרחים רבים הפכו קהיר ואיסטנבול לאפשרות עיקרית של קשר תרבותי ישיר עם המזרח-התיכון, שבו חיו ויצרו קהילות יהודיות רבות מתוך שותפות תרבותית, גם אם משפחותיהם לא באו דווקא ממצרים או מתורכיה.
החודשים האחרונים מסמנים הדרדרות ביחסים עם תורכיה, בעקבות "עופרת יצוקה", ההשתלטות על המשט וכל סוגיית ההתנצלויות והדו"חות. חודשים אלו גם מסמנים הדרדרות ביחסים עם מצרים, שנשענו על הקשר הישיר עם ראשי הממשל הקודם, ולא עם העם, ואלו הגיעו לשיאם עם הפגיעה בחיילים המצרים בדרום, ועם המצור של מפגינים מצרים על שגרירות ישראל בקהיר.
אפשר לנתח את יחסיה של ממשלת ישראל עם שתי מדינות אלו, לחלק ציונים לצדדים ולמנות את הטעויות ואת מה שאפשר היה למנוע בהדרדרות הנוכחית. אפשר לנתח יחסים אלו גם בהקשר האזורי והעולמי, ולדון בהשפעתם על מצבן האסטרטגי של ישראל, תורכיה ומצרים. אפשר לשאול האם לנתק ביחסים עם הפלסטינים אין תפקיד מרכזי בהדרדרות זאת.
אבל אני מבקש להתרכז כאן בנקודה אחת, מצומצמת אך חשובה, אף על פי שאיני יודע אם תשפיע על מקבלי ההחלטות במשרדי הממשלה: הנתק ההולך ונוצר בין ישראל למצרים ולתורכיה מהווה מכה קשה לתרבות המזרחית בארץ, ולאפשרויות העומדות בפניה.
בשנים האחרונות מוזיקאים רבים, כמו ינון מועלם, הדס פל-ירדן ואלעד גבאי, למדו וחיו בתורכיה, ומצאו בה קהל. מוזיקאית כמו יסמין לוי, השרה בלאדינו, ולהקת אורפנד לנד, מגיעים להופעות רבות בתורכיה ומוצאים בה קהל רחב. כמובן שהמוזיקה המצרית והתורכית היוו ציר מרכזי למוזיקה המזרחית בישראל בדורות האחרונים.
יסמין לוי בהופעה עם איבראהים טטליסס:
שרית חדד בהופעה עם איבראהים טטליסס:
ליוצרים מזרחים רבים איסטנבול וקהיר היוו, סימבולית וממשית, מוקד לדיאלוג, פתח להבנה של מקומם המזרח-תיכוני ושל האפשרות לחיות בתוך מקום מזרח-תיכוני הבטוח בעצמו מבחינה תרבותית ואינו נזקק לאפולוגטיקה. לדיאלוג ישיר זה היו תוצאות במצרים ותורכיה עצמן, עם השילוב של ישראלים בסצנה המוזיקלית התורכית, ועם התרגומים מעברית לערבית של יצירות ספרות מזרחיות במצרים.
עופר לוי מבצע שיר של עבד-אל-חלים חאפז:
שרית חדד מבצעת את אינתא עומרי עם אנסמבל תורכי:
דיפלומטיה ומדיניות כנראה שאינן נקבעות על פי עניינים שבתרבות, אבל אולי ראוי ללמוד מן התרבות בשני מישורים: האחד הוא שלרבים בישראל הקשר עם שתי ארצות אלו ותרבויות אלו הוא חלק בסיסי מכבודם, האישי, הלאומי והתרבותי, ויש לזכור זאת כאשר מדברים על ניתוק קשרים הנובע מעמידה על כבוד לאומי; השני הוא שחלק מן ההשקעה בקשר עם ארצות ותרבויות אלו קשור להבנה שלנו היכן אנחנו חיים: האם אנחנו תושבים מדומיינים של יבשת ה-OECD, אי שם בין מערב אירופה לצפון אמריקה, או שאנחנו מצויים שלא במקרה במזרח-התיכון?
לאור המכות הקשות שספגה התרבות המזרחית בישראל בדורות האחרונים, עם דיכויה הממשלתי ואימוץ נקודת הראות האירופוצנטרית והאוריינטליסטית, ולנוכח הפריחה של התרבות המזרחית בישראל מתוך קשריה המזרח-תיכוניים המחודשים, דומה שנתק עם מצרים ותורכיה יהווה מכה שאין להשלים עמה, במיוחד אם חפצי חיים ותרבות אנחנו, ואם רוצים אנו לנוע מן הקינה על אובדן התרבות המזרחית אל בנייתה בתוך המקומות וההקשרים שמתוכם היא צמחה.
פורסם בעיתון הארץ, 12.9.2011, חלק ב', מדור דעות, עמ' 4.
אלמוג בהר 
למרבה הצער סביר שבלב קובעי המדיניות פה זה עוד נימוק לנתק
אכן, עדיף לא לתת להם רעיונות
פינגבאק: להתחבר למצרים ולתורכיה «