"אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח": על מאבק האוהלים, חלק א'

פורסם באתר העוקץ ב-16.9.2011

החלק השני יפורסם מחר

 א.      אדמה

            בכל פעם שאני משוחח עם שלמה וזאנה הוא מצטט את דוד המלך ואומר: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח". המאבק הגדול, וגם הנצחון, יבוא לדבריו מן הבסיס, מן הקרקע, מן האדמה, מן הארץ. רק בעקבות כך יתגשם המשך הפסוק: "וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תהילים פ"ה, י"ב).

רוב המאבקים המזרחיים בארץ היו על קרקע ודיור: מהגירוש מכנרת, דרך ההפגנות במעברות, ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, תנועת האוהלים, ועד המאבקים החוזרים ונשנים בגירושים מכפר שלם, מאבק הקרקעות של הקשת הדמוקרטית המזרחית, כיכר הלחם של ישראל טוויטו, והמאהלים של איילה סבאג בירושלים ושל ליאת זוהר בבית-שאן.

למעשה גם המאבקים של הפלסטינים הישראלים התמקדו בקרקע, מן הצומוד והמאבקים נגד ההפקעות, דרך יום האדמה, ועד מאבקים נגד הריסות בתים, והניסיון לקדם הכרה בכפרים הבלתי-מוכרים ולהרחיב את שטח השיפוט של המועצות המקומיות הערביות, חסרות תוכניות המתאר.

בעצם צריך להודות ולומר שגם המאבקים של המתנחלים (בשעה שהם צריכים להיאבק, כלומר כשאינם נהנים מחיבוק ממשלתי וצבאי מלא) הם על קרקעות, מסבסטיה וקרית-ארבע, דרך ההתנתקות מרצועת עזה ועד מאחזי נוער הגבעות. למעשה כל המאבק הציוני והפלסטיני ראשיתו והורתו ותורתו במאבק קרקעות, עוד מימי המנדט הבריטי, אם לא קודם לכן.

הקרקע היא הבסיס, מבלעדיה אין לאדם מקום להניח את רגליו ולנוח. על כן היא סיבה טובה למאבק. והיא גם משאב מבוקש, המצוי אומנם בשפע על פני הכדור (שפע ההולך ומצטמצם באופן יחסי עם הגידול באנושות), אך המחולק בצורה בלתי שיוויונית.

            המאבק הציוני והפלסטיני על הקרקע הוביל לשדה הקרב. המאבק האזרחי, בתוך מדינת ישראל, של מזרחים ושל פלסטינים אזרחי ישראל, לא זכה לתמיכה רחבה מחוץ לקהילות המוחות, ובוצעה דה-לגיטימציה חריפה שלו בקרב הציבורים האחרים (ובמקרה המזרחי גם בתוך הציבור המזרחי, בעיקר בקרב מזרחים שהצטרפו למעמד הביניים). על ואדי סאליב ועל הפנתרים השחורים נכתב בזמן אמת שהם מונהגים על-ידי עבריינים, "פושטקים" פורעי חוק, והם טופלו באלימות משטרתית רחבה, תוך כדי תעמולה שהם מסכנים את קיום המדינה ואת האחדות היהודית, ומשתפים פעולה עם אויבים.

מרד של בני המעמדות הנמוכים מבחינה סוציו-אקונומית נתפס כמאיים על החברה, כלומר הן על השלטון ובעלי ההון והן על המעמד הבינוני, ואלו אינם מצטרפים אליו בהמוניהם, ואינם מזדהים עם המדוכאים אלא עם המדכאים (תוך הכחשת הדיכוי), ומוכנים במקרה הטוב לכמה תיקונים קטנים: לקידומו של משה שחל במפלגת העבודה בעקבות ואדי סאליב, למעט חקיקה סוציאלית בעקבות מרד הפנתרים.

והנה נולדה כאן ועכשיו נקודת הצטלבות חדשה במאבקי הקרקעות הארוכים: פתאום מי שפותחים במאבק הם צעירים, חילונים, בני המעמד הבינוני, תושבי המרכז, והם עושים את זה בשדרות רוטשילד בתל-אביב. לא ליאת זוהר בבית-שאן שפונתה מביתה על-ידי עמידר, לא איילה סבאג בירושלים, לא ישראל טוויטו בכיכר המדינה בתל-אביב, שמאהליהם לא הצליחו לצערנו לעורר את אותו העניין התקשורתי או לסחוף רבים כל כך להפגנות. וצעירים אלו בשדרות רוטשילד טורפים את הקלפים בשאלה מי יכול להזדהות עם מאבק זה, על הקרקע ועל קורת הגג.

ב.      מעמד-ביניים

מאבק האוהלים הנוכחי הצליח להגיע הן לנוכחות מרכזית בתקשורת, והן לגרוף אהדה במרכז התקשורת, לפחות עד השבוע האחרון. הנוכחות בתקשורת היא גם עניין של גיאוגרפיה: המאהל התחיל בשדרות רוטשליד הנמצאות במרחק הליכה ממערכות רוב העיתונים הארציים (שהם למעשה מקומונים תל-אביביים). האהדה קשורה גם לסוציולוגיה של הכותבים בתקשורת: הם חשו שאלו בני קבוצתם, חילונים, תושבי המרכז, בני מעמד הביניים, סטודנטים, היוצאים להיאבק על הזכויות שלהם ושל בני קבוצתם.

רק מאבק של הקבוצה הזאת יכול להגדיר את עצמו כמאבק "לא-מגזרי", של כולם, או כמאבק "לא-פוליטי". רק מאבק כזה יכול להנות מתמיכה שואדי סאליב, הפנתרים או תנועת האוהלים של שנות השמונים, שלא לדבר על מאבקים של הציבור הפלסטיני-ישראלי, הנמצאים מעבר לגבולותיו של השבט היהודי, מעולם לא יכלו להנות מהם.

 ואין בכך כדי לומר שלא נשמע מלכתחילה גם קולם של מקטרגים: כאלו שטענו, מן הממשלה והכנסת ומחוצה להם, שמדובר במחאה של "מפונקים" (להבדיל ממחאות הפריפריה שתוארו כמחאות ה"מגיע לי" של "בכיינים" ו"פרזיטים"), בתביעה לזכות לגור בשדרות רוטשילד היוקרתיות, או בקהל של בעלי ראסטות, אוכלי סושי ומעשני נרגילות (כלומר, בדימוי הציבורי, בקהל של פסטיבלי "בומבמלה", ולא של מחאה אמיתית).

מתקפה נוספת על המאבק באה דווקא מצד אישי ציבור מזרחים: שר הדתות מטעם ש"ס, יעקב מרגי, שמפלגתו היתה שותפה לרוב ממשלות ישראל האחרונות, ונזכרת בעמדותיה ה"חברתיות" רק כשמחירי הלחם עולים, והיא יוצאת למאבק סימבולי בהם, כינה את מחאת מאהל רוטשילד "מחאה של צפונבונים". מרגלית צנעני פסלה גם היא את זכותם של אנשי המאהל למחאה ואמרה: "מי שמוחה היום זה אותם אנשים שצחקו עלינו בעבר, שלא האמינו לנו שאנחנו עובדים קשה ועדיין לא מצליחים לגמור את החודש, השכל שלי מבין שהמפגינים צודקים, אבל הלב שלי לא נמשך אליהם… במשך שנים מחיתי, אבל קראו לי בכיינית מקצועית. אמרו לנו 'לכו לעבוד, תעשו פחות ילדים ותפסיקו לשתות עראק' בתגובה… זו מחאה של צפונבונים שפעם קראו לי ולחברי משכבר הימים מזרחים בכיינים על זה שטענו את אותם דברים שהם טוענים היום".

מעבר לצביעות הבולטת בדבריו של השר מרגי (ולניתוק שלו ושל מפלגתו מההתמודדות עם השיטה הכלכלית הניאו-ליברלית, שרבים מבני המעמד הבינוני מגלים שכבר לא עובדת לטובתם, והצטמצמות לשיח של מי שסובל יותר, כאשר המאבק אמור להתמקד תמיד בפירורים, ולא בתביעה לחלוקה מחדש של העוגה כולה) ולעצב שעוררו דבריה של צנעני, שדיברה גם על כך שהמחאה היא של כאלו שסבתא שלהם לא הורישה להם דירה בבבלי, היה בהם פספוס גדול: גם אם ראשיתה של המחאה היתה ב"צפונבונים", על פי הגדרתו של שר הדתות (הנהנה מצמיחה נאה בשכרו הנאה), אין זה מבטל את האפשרות לנהוג כלפיהם בסולידריות, גם אם על-פי רוב הם, או למעשה הוריהם והורי הוריהם (ויש להיות ערים לחילופי הדורות, ולהעניק מעט קרדיט לדור החדש, למרות מעשי הוריו), לא גילו סולידריות במסות גדולות למאבקים של מזרחים ושל פלסטינים-ישראלים. יתכן שהאפשרות היחידה הריאלית כעת היא סולידריות של העשירונים התחתונים עם מאבק מעמד הביניים, ולא להפך (כפי שפעמים רבות לא מתגשם הרעיון שאיגודים חזקים יהיו כלי עזר במאבקם של איגודים חלשים, וששביתה בת יום בנתב"ג תחליף שביתה בת חודשיים של עובדים סוציאליים).

ויותר מכך, אופי התחלת המאבק אינו מבטל את האפשרות להצטרף למאבק כדי להרחיב את תחומו ואופיו, וכפי שהוא נע ממחירי השכירות לדיור בר השגה, הוא יכול להתרחב (ובפועל מתרחב, גם אם לא תמיד בהדהוד התקשורתי) גם לדיור ציבורי ולהריסות בתים, כך שיכיל את הסוגיות המעסיקות את העשירונים התחתונים, את הפריפריה, את המזרחים, את הפלסטינים-הישראלים, את האמהות החד-הוריות ואת הגמלאים. הצטרפות למאבק פירושו גם שינוי שלו. גם אם מי שהחלו במאבק חשבו בעיקר על מחירי השכירות המאמירים לסטודנטים בתל-אביב, אין פירוש הדבר שאי אפשר שחלק מרכזי במאבק יהיה גם מחיר רכישת דירה למשפחה ביבנה או בבית-שמש, ואין פירוש הדבר שאי אפשר להכניס אל תוך המאבק את סוגיית הדיור הציבורי הגוסס ברחבי הארץ. הרחבה של המאבק משנה את אופיו, מרחיבה את תחומיו, ואין למייסדים, עם כל הסימבוליות של תפקידם, וטו על הגדרותיו, והם יודעים זאת היטב.

יותר מכך, אף-על-פי שזה מעציב לדעת שמחאה בתל-אביב מהדהדת יותר ממחאה בבית-שאן או באל-עראקיב או בדהמש או בשיח' ג'ראח, אף-על-פי שמעציב לדעת שסטודנטים מצטלמים בהפגנותיהם יותר יפה מגמלאים או מאמהות חד-הוריות, אין בכך לצערנו כל חידוש. שר האוצר ביבי צייר את מחאת ויקי כנפו והאמהות החד-הוריות כמחאה של פרזיטיות על הקופה הציבורית שלא עובדות, בשעה שכנפו ואחרות עבדו וכרעו תחת הנטל, מאבקים רבים אחרים בפריפריה, כאשר לא צויירו כאלימים ומאיימים, צויירו כמאבקים של מסכנות, של בכיינים המבקשים "תנו לי" וחושבים שמגיע להם, ובעיקר – כל המאבקים הללו סומנו ככאלו שאפשר להשתיקם אם בהעלמתם מן העין הציבורית, ואם בהפניית כמה פירורים אל משתתפיהם. למעמד הביניים יש יתרונות בעמידה לאורך זמן מול מתקפות מסוגים אלו, יתרונות שאין לעשירונים התחתונים, ובכך שהוא תובע (בטבעיות מבחינתו) את העוגה ולא את הפירורים.

על-כן אם האפשרות הריאלית הנראית לעינינו היא של סולידריות של העשירונים התחתונים עם מעמד-הביניים, הרבה לפני האפשרות ההפוכה, יש לאמץ אותה. כמובן, יש לאמץ אותה בלי להסכים לשום טשטוש בתוכה: בלי להסכים לניכוס של המאבק על-ידי מעמד הביניים מבלי שקולם של העשירונים התחתונים ישמע, בלי להסכים לעיוורון מעמדי, אתני, לאומי, גילאי או מגדרי של המאבק, ובלי לוותר על כך שמשמעות הסולידריות תהיה הדדית, כלומר סולידריות של מעמד הביניים עם תביעות העשירונים התחתונים, עם הפלסטינים-הישראלים והמזרחים, עם הפריפריה ועוד, ושהסולידריות תתבטא גם בייצוג ובמנהיגות של המאבק.

מראשית המאבק היה מי שביקש, בשם הססמא שהפעם מדובר במאבק של כולם, לא להזכיר הבדלים בין מעמדות שונים, בין פריפריה למרכז, בין אשכנזים למזרחים, בין יהודים לערבים. בקשות אלו נבעו מתוך אמונה שאחידות במסרים תסייע למאבק (מה שאינו בהכרח נכון, שהרי דווקא ביזור המאבק איפשר לו להתרחב ולהכיל ציבורים עם תביעות שונות וציבורים שונים), ואולי גם מתוך רצון להרחיק ממרכז המאבק מסרים ש"מפחידים" חלקים גדולים בציבור הישראלי (למשל כל תביעה ערבית, יהיה אשר יהיה טבעה). אבל הבקשות הללו נבעו בעיקר בשל אמונה שהמעמד הבינוני מצוי מעבר להבדלים אתניים, ובאמת מייצג את כולם. אכן בתוך המעמד הבינוני השתלב אחוז מסויים של מזרחים, מה שמאפשר לו להיראות כרב-עדתי או על-עדתי, ואילו אי ההכללה בתוכו של ערבים וחרדים אינה מעוררת עניין. אבל, לעומת זאת, הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, והעשירונים התחתונים, מאופיינים אתנית ומגזרית בצורה מובהקת, ומורכבים ממזרחים, ערבים, רוסים, אתיופים, חרדים ומהגרי עבודה, ומכילים יותר נשים מגברים.

ביבי נתניהו, בשנות כהונתו כראש-ממשלה ושר אוצר תרם רבות לשיוויון בישראל, אך במקום שיוויון בעושר הוא קידם את השיוויון בעוני: ההפרטה המתרחבת של שירותים ציבוריים, עליית כוחם הריכוזי של בעלי הון צומחים ועולים, ריסוק העבודה המאורגנת ("הגמשת שוק העבודה") והעלייה בעלויות הדיור, החינוך, הבריאות והמחייה, כולם שחקו את מעמדו של מעמד הביניים; אם בעבר מעמד הביניים התעלם ממצוקות העשירונים התחתונים ותלה את עיניו מעלה, בתקווה להצטרף אל העשירונים העליונים, הרי שבשנים האחרונות הובהר לחלקים גדלים והולכים בתוכו התהום שלפתחה הוא ניצב, עד שהוא הוכשר לצאת מן הבתים ולהיאבק על זכויותיו.

זהו רגע נדיר של אפשרות סולידריות, שמזמין בתוכו הכרה של הסיפורים השונים של החברה הישראלית, ולא השתקה שלהם: מצוקת הדיור בציבור הערבי אינה קשורה לרכישת דירות על-ידי אזרחי חוץ (מלבד ביפו), אלא להיסטוריה ארוכה של הפקעות קרקעות, של צמצום שטחן של הרשויות הערביות, לאי-הקמתם של ישובים ערביים חדשים, להעדר תוכניות מתאר ההופכות את כל הבניה ללא-חוקית, לאי ההכרה בישובים רבים, בעיקר הישוביים הבדווים בנגב, ולהריסות בתים וישובים; מצוקת הדיור בעשירונים התחתונים קשורה לייבוש הדיור הציבורי מזה למעלה מעשר שנים, והפיכתן של עמידר, עמיגור וחלמיש לחברות רווחיות, המפנות את דייריהן, היא קשורה להסדרי משכנתאות כובלים המביאים לגירוש מן הבתים ועיקול על-ידי הבנקים והוצאה לפועל עם כשל ראשוני בתשלומים, היא קשורה לג'נטריפיקציה של אזורים מסויימים, בעיקר בתל-אביב, ביפו ובירושלים, והפיכתם נחשקים ליזמים ולבעלי הון, והיא קשורה לגירוש מבתים שהבעלות עליהם לא הוסדרה, פעם בשכונת ימין משה בירושלים והיום בכפר שלם בתל-אביב; מצוקת הדיור של המעמד הבינוני בערים הגדולות קשורה לבניית פרוייקטים למגורים שאינם מתאימים בגודלם למשפחות צעירות, לכניסתם של רוכשים אזרחי חוץ המבקשים לקנות בתים בתל-אביב, יפו, ירושלים, נתניה או אשדוד, ולהעדר פיקוח על מחירי הדירות; מצוקת הדיור של סטודנטים קשורה בהצטמצמות כמות הדיור לשכירות בערים הגדולות, העדר הפיקוח עליו והתחרות עם אזרחי חוץ.

רק ראיה של מכלול הסיפורים הללו, ונוספים, תאפשר מאבק אשר יחתור לשנות את מצב חייהן של קבוצות רבות ככל האפשר, ולא רק של חלקן. העובדות ששכיר אשכנזי מרוויח בממוצע 40% יותר ממזרחי, ששכיר ערבי מרוויח 40% פחות משכיר מזרחי, שתושב הגליל (ללא חיפה) מרוויח בחודש 6177 ש"ח כאשר תל-אביבי ממוצע משתכר 8594 ש"ח, שאישה ממוצעת מרוויחה 66% משכרו של גבר ממוצע, אינן מסכנות את המאבק בשקיעה ב"עדתיות", ב"מגדריות" או בפלגנות, אלא מאפשרות התמודדות אמיתית עם הבעיה. מותר לומר בנאום או בכרזה "כל העם נפגע מן הממשלה", ואפילו "העם נפגע שווה בשווה מהממשלה", או "אין צבע למאבק" (רק חסרי זיהוי בתרבות הישראלית, על-פי רוב מעמד בינוני, חילונים, תל-אביבים, אשכנזים, יכולים לדבר על חוסר צבע, לאחרים ממילא יש צבע בכל חודשי השנה) אבל כדאי לזכור שיש מי שנהנה מן המצב, בממשלה, בין בעלי ההון ובעשירונים העליונים (על אף כל דיבורי ההזדהות הבאים מחלקם), וכן שמצבו וצרכיו של העשירון השישי אינם זהים לאלו של העשירון הראשון (וזאת לפני שנזכיר את הגזענות וההדרה השיטתיים שמהם סובלים ערבים, מזרחים, חרדים, אתיופים ועובדים זרים, את היחס המשפיל שממנו סובלים גמלאים ואמהות חד הוריות, ואת העדר ההזדמנויות בפריפריה), אך אין זה סותר את אפשרות הסולידריות ההדדית ביניהם, ואת העובדה ששניהם נפגעים ממדיניות ממשלתית בת עשרות שנים.

למרות כל האמור כאן, רוב התקשורת ממשיכה להציג את המאבק כמאבק של מעמד-הביניים, על-אף הצטרפותם של רבים אחרים והתפשטות המאהלים מעבר לרוטשילד (כאשר את המאהלים בלוינסקי בתל-אביב, בג'סי כהן בחולון ובגן העצמאות בירושלים ניסו פקחי העיריות לפרק בתירוצים שונים, ועם התחלת הפינוי מרצון של הסטודנטים מהמאהלים הלחץ עליהם הוחרף, וצווי הפינוי, הפקחים והשוטרים הגיעו), ועל-אף שהצטרפות זאת מובנת להנהגה הקיימת של המאבק כמשנה את תחומיו. היא עושה זאת הן מתוך תחושה שכך היא מסייעת ללגיטימציה של המאבק, והן מכיוון ששם באמת עובר קו הגבול של הלגיטימציה שלה עצמה. גם פוליטיקאים רבים מבקשים להמשיך לדבר על מאבק של מעמד-הביניים, הן שרים, והן אנשי ה"אופוזיציה" מקדימה, כפי שהם אוהבים לקרוא לדברים "מאבק ביוקר המחייה", כאילו היתה זאת מחאה צרכנית מעיקרה, וכך להניח בצד את שאלת ההפרטה ואת חלקה של הממשלה בסיפור. ראש-הממשלה, במסיבת העיתונאים הראשונה שכינס לרגל המשבר, ניסה כיוון מעט אחר, ודיבר על סטודנטים, והטבות ספציפיות לסטודנטים, ועל זוגות צעירים, ומצד שני על "ריכוזיות במשק" שלכאורה אינה קשורה למדיניות ממשלתית. ניסיונות הפוליטיקאים להגדיר ולצמצם את המאבק מובנים, מתוקף האינטרסים שלהם והרצון בהפרד ומשול. בצמצום התקשורתי יש להיאבק. ובעיקר, אין לשתף פעולה עם אף ניסיון פתרון שימסגר את עצמו במסגרת של מעמד-ביניים, זוגות צעירים או סטודנטים.

אבל מכיוון שהזמנים הם ימי חשבון-נפש אמיתיים למעמד-הביניים יש לשאול גם שאלות מהותיות לגבי מקומו במערכת הכלכלית. חלקו של המעמד-הבינוני, מבחינת שכרו והונו, נמצא בתהליך מכריע של הצטמצמות ושחיקה בעשור האחרון, מול התרחבות העשירונים העליונים והצטמצמות המדינה. כלכלת הצריכה מכסה על כך פעמים רבות: זול יותר היום לקנות נופשון בחו"ל, מסך פלזמה או פלאפון מתוחכם, וכך להרגיש שחייך בסך הכל טובים, ושכלכלת השוק מיטיבה גם עמך; יקר הרבה יותר לממן מגורים ראויים, חינוך טוב ובריאות; קשה הרבה יותר לחסוך, כך שתוכל לאפשר דברים אלו גם לילדיך; כך רבים תופסים את עצמם כבני מעמד-הביניים (יותר בשל הוצאותיהם מאשר בשל הכנסותיהם), בשל רמת-חיים מסויימת שהם חיים בה (ובשל כך ששר החוץ רואה אותם במסעדה), אך זהו מעמד-ביניים סימבולי, הקשור לקבוצת השתייכות סוציולוגית או הון תרבותי, שאינו כולל פנסיה ראויה, יכולת השקעה בילדים או צבירת חסכונות ליום סגריר, ושמחלה משמעותית של בן משפחה לאורך זמן עם תרופות יקרות, או פיטורים לאורך זמן משמעותי, או תהליך משפטי אינטנסיבי, יהפכו מיד את בניו לבני העשירונים התחתונים.

ג.       פוליטי?

מתחילת המאבק ניסו כמה מדובריו להקפיד על הגדרתו כ"לא-פוליטי". יתכן שההקפדה הזאת אכן מאפשרת לציבורים מסויימים, התופסים עצמם כבני המרכז הפוליטי, להזדהות עמו. מנגד היא לא מפריעה לדוברי ימין לנסות לעשות דה-לגיטימציה של המאבק כשמאל רדיקלי (ו"אנרכיסטי"), ובמקביל היא לא הפריעה לתהליך היציאה מהארון של התחום הפוליטי שמשמאל למרצ, שבציבור היהודי נתפס כלא-לגיטימי, כאחד ממובילי המאבק.

אבל ההקפדה הזאת, מעבר לעובדה שהיא מבטאת את צמצום ה"פוליטי" בישראל בעשורים האחרונים לשאלת הכיבוש ויחסי החוץ, צמצום שהוא בדיוק אחד מסיבות המשבר הנוכחי, מובילה למצבים מצחיקים-עצובים: קבוצה מנוער האיחוד הלאומי מגיעה למאהל הירושלמי עם שלטי "הפתרון לדיור בשומרון" (ויש להמשיך שלט זה: ובהשתלטות על בתי ערבים בשיח' ג'ראח, ובהפקעת קרקעות), ונענית באדיבות יתירה על ידי אנשי המאהל שהמאבק לא פוליטי, ושאם הם יהיו רוב במאהל הם יוכלו לייצג עמדות אלו, מכיוון שההחלטות מתקבלות באופן דמוקרטי; כאילו האיחוד הלאומי הציג אי-פעם עמדות שמאל כלכליות, ועשה חשבון נפש לבריתו הפוליטית עם הימין הכלכלי, וכאילו הענקת מקום לכהאניזם היא צעד לא-פוליטי.

האם המאבק הוא פוליטי? אין יותר פוליטי, ודאי שלא כאן, ממאבק על הקרקע, וגם התביעה לשינוי השיטה הכלכלית היא כמובן פוליטית בכל מובן. התיוג החיצוני שלו כפוליטי, והבריחה הפנימית מן הפוליטי (שאינה זהה לבריחה המובנת מן המפלגתי), קשורה גם בשאלה האם יש למאבק הנוכחי מה לומר לגבי הכיבוש. מחד, רגע האפשרות של יצירתו של שמאל כלכלי-חברתי דורש סבלנות, שאינה נכנעת מייד לטהרנים המבקשים לסדר הכל על-פי העוול הגדול, זה המתחולל מול הפלסטינים בשטחים, ולשכוח את החצר האחורית בתוך ישראל, אליה נזרקים עניים, מזרחים וערבים (וכמעט מתבקש לומר כי בלי שחרור של הפלונטר הפנים-ישראלי של אי-הצדק, השמאל נועד שוב ושוב לכישלון); מאידך, מה יעשו יושבי המאהלים כאשר ביבי וברק ישלחו להם בסוף ספטמבר צווי מילואים על-פי כתובתיהם החדשות באוהלים, כדי לשלוח אותם לדכא באלימות את צעדות הכרזת העצמאות הפלסטינית? האם המאבק על העוול מכאן ידוכא על-ידי שליחת מוחיו לדכא את המאבק נגד העוול משם? האומנם רוב יושבי המאהלים יתפסו גם צעד זה כלא-פוליטי (שכן גם ה"בטחון" אינו פוליטי בישראל) ויכנעו לו?

לאט לאט נוצרה רשת של מאהלים, משדרות רוטשילד, דרך לוינסקי ושכונת התקווה בתל-אביב, ליפו וג'סי כהן בחולון, לבאר-שבע וחיפה (שבשתיהן צעדו יחד ערבים ויהודים), לירושלים, לבקה אל-גרביה, לעכו, וחיברה ציבורים שונים. גם ברשימת התביעות המתגבשת, נכללים הן הדיור הציבורי והן עצירת הריסות הבתים במגזר הערבי, והצורך בתוכניות מתאר לערים ולמועצות הערביות. עדיין לא נכללת שם שאלת שטח עיירות הפיתוח, שפעמים רבות מאבדות אזורי תעשיה מניבי ארנונה לטובת מועצות אזוריות סמוכות בעלות פחות אוכלוסיה, והתביעה להכיר בכפרים הבדווים הבלתי-מוכרים, אך גם את אלו יש לתבוע בהמשך לכלול במסגרת התביעות.

המאבק אכן אינו מפלגתי, ואינו נגד מפלגה מסויימת, כי הוא יוצא כנגד השיטה הכלכלית, כלומר נגד רוב המפלגות, ודאי כל אלו שהיו חברות בקואליציות בעשורים האחרונים, ממרצ ועד המפד"ל. מתוך חוסר המפלגתיות וחוסר המצע המשותף מראש, רבים הרגישו שקיים בלבול בתוך המאבק, המתבטא בדרישות הבלתי מדויקות שלו, בקולות הרבים המעלים דרישות שונות. איך, שואלים הכתבים, הגיעו יושבי המאהלים משאלת השכירות בתל-אביב לשאלת מדינת רווחה? ומה עושים עם המושג הזה, שכנראה אינו מוכר ל-100 מתוך 120 חברי הכנסת?

אבל אם ראשיתו של המאבק בשאלת הקרקע והדיור היתה מדוייקת גם מבחינת הצורך הציבורי וגם מבחינת ההד הציבורי, הרי שגם ההתרחבות בשבועות שלאחר מכן היא טבעית: יושבי המאהלים הבינו שברית כרותה ביניהם לבין הרופאים והמתמחים ושביתתם הארוכה, וכן ביניהם לבין העובדים הסוציאליים והמורים שרק סיימו את שביתותיהם, ולא בהצלחה יתרה. הם יודעים שהכשלון עשוי להיות משותף, כפי שעל ההצלחה להיות משותפת.

הקרקע, על כל העוולות שהיא חושפת, הציפה את שאלת ההפרטה של השירותים הציבוריים, את שאלת המרוויחים מן ההפרטות שביצעה המדינה, את השותפות של ההון-והשלטון, ואת הריכוזיות והקרטליזציה של ההון. על כן אין היא יכולה להתנתק משאלת החינוך שההשקעה בו צומצמה באופן דרסטי (והביאה לעלייה בהשקעה הפרטית בחינוך של העשירונים העליונים), משאלת מערכת הבריאות (שגם בה החלק הציבורי מנוון באופן מכוון, ואילו החלק הפרטי מתרחב), או משאלת שירותי הרווחה ההופכים עלה תאנה המצליח להסתיר פחות ופחות; וכל אלו אינם יכולים להיות מנותקים גם משיטות ההעסקה בארץ, המאפשרות עלייה מתמדת בשכר חברי-הכנסת והשרים, הפקידות הגבוהה בשירות המדינה וזאת שעוברת לשירות בעלי ההון רגע לאחר מכן, ולעומתם קפאון ברמת השכר של רוב הציבור, והתרחבות מעגל העובדים העניים; מדיניות שכר המאפשרת לשלם שכר עצום למנהלי הבנקים, על חשבון הציבור המממן אותם בעמלות מופרזות (ובכספיו המשמשים אשראי לבעלי ההון), בעוד חלקים גדולים יותר ויותר מהציבור מועסקים בדרכי עקיפין, דרך חברות קבלן, ומהווים עובדים דור ב' ו-ג', מעובדי אבטחה, ניקיון ובניין ועד מרצים המפוטרים בסוף כל סמסטר או שנה, שאינם מיוצגים עוד בהסכמים קיבוציים ועל-ידי ההסתדרות, וכאשר המדינה מובילה בעצמה את מגמת ההעסקה בדרכי עקיפין (המאפשרת אי הקפדה על תנאי העסקה) ודרך חברות כוח אדם (ואחד הצעדים הבאים יכול להיות חרמות מאורגנים נגד חברות שאחוז ניכר מעובדיהן הוא עובדי קבלן). שאלת הדיור מעלה לדיון גם את שאלת התחבורה בין המרכז לפריפריה, את (חוסר) ההשקעה הלאומית בפריפריה בתשתיות, בחינוך, בתעסוקה ובחיי הפנאי. חברי הממשלה נהנים לומר למוחים בתל-אביב לעבור לגור בבית-שאן ובירוחם, כאשר אין השקעה לאומית בתעסוקה, בחינוך, בתחבורה ובתרבות שם.

מרגע שהמחאה התעוררה הסתבר שהעוגה הציבורית עצמה עולה למעשה לדיון, על כל רכיביה.

ד.      שמאל ישן ושמאל חדש

            מחאת האוהלים המתרחבת מעוררת תגובות רבות, מכיוונים רבים. מאכזבות במיוחד, אבל אולי בעצם גם הכי צפויות, היו התגובות של השמאל הישן, שאולי אינו מבין עדיין שסוג ההתנהגות שלו הוא בדיוק מה שריסק את השמאל, ושאולי גם אינו מבין שאם המחאה הזאת תקרום עור וגידים מבחינה פוליטית לאורך זמן, היא תהיה סוג של שמאל חדש, ובהחלט לא עוד מהקדימה-עבודה-מרצ המוכר.

            המשותף לכמה מן התגובות הללו היה הדיכוטומיה המוכרת בין אויבי הציבור הישנים והקבועים של השמאל הישן, חרדים ומתנחלים, לבין המוחים שתוארו כנאורים, כפרודוקטיביים, וכישראל היפה. מאכזב היה שדווקא מספר אנשי תרבות, ספרות ומוזיקה, הובילו תפיסות ריאקציונריות אלו, שאינן מבטאות חשבון נפש אמיתי של השמאל הישן לא עם כשלונותיו בעבר, לא עם שיתוף הפעולה שלו עצמו עם הכלכלה הניאו-ליברלית וההפרטה בעשורים האחרונים, ולא עם זניחתו את החברה הישראלית לטובת דיבורים בעלמא על מזרח-תיכון חדש.

חלוקות הנובעות מהתבוננות דרך מושגים של בני האור ובני החושך, ומחלקות את הציבור במדינה ל"נאורים וחשוכים", מתוך תביעה שעל הנאורים לשוב ולהוביל את המדינה, אינן מייצגות את המאבק הנוכחי, ונראות כאילו נלקחו מאספות בחירות של מפלגת "שינוי" המנוחה, או ממצע מפלגת יאיר לפיד העתידה. הכחשת חלקו ההיסטורי של המעמד הבינוני ביצירת הפערים בישראל, דרך העלמת הפערים העמוקים בין אשכנזים, מזרחים וערבים במשך שלושים שנות שלטון מפא"י, ודרך אדישותו להפקרות הכלכלית בעשורים האחרונים, בלי הצעה של סולידריות לשאר חלקי החברה, שנפגעו ראשונים, אינם מאפשרים חשבון נפש אמיתי לצורך הסולידריות כעת. גם השימוש במושגים של יצרנים ופרזיטים, בורים ונאורים, הם בדיוק המושגים ששימשו להסתרה הדמגוגית של היווצרות עיקר הפערים בשנים האחרונות.

לעומת התבטאויות אלו, שבאו מצד מי שאינם יושבי האוהלים או מובילי המאבק, וביקשו לכאורה לתמוך במחאה, אך תוצאתן הפוכה, הציבור הרחב שיצא לאוהלים, להפגנות ולרחובות, עשה זאת דווקא בגלל שנחלצו מן התודעה שהסיבה לקשיי המחייה ההולכים וגדלים שלהם היא, כפי שניסו לשכנע אותם באופן דמגוגי פעמים רבות, "תקציבים ייחודיים" המועברים לישיבות, או בעיה שבאחריותם האישית, הקשורה בעצלותם או באי נכונותם לצאת ולעבוד (בכלכלה שמתרבים בתוכה העניים העובדים, המשרות החלקיות והעסקה פוגענית דרך חברות כוח אדם), והבינו שמדובר במדיניות הכלכלית-חברתית של כל ממשלות ישראל האחרונות, ובתוכן: צמצום והפרטת השירותים הציבוריים; הפרטה של הנכסים הציבוריים; יחסים הדוקים של הון ושלטון; קרטלים של אילי ההון המנהלים מדינה ומדיניות שאינה חשופה לדמוקרטיה.

אנשי המאהלים והמחאה מבדילים בין הכסף הקטן לכסף הגדול, אל מול הדמגוגיה: הכסף המועבר לחרדים אינו קרוב לסכומים המועברים לטייקונים, ואינו מונע מרוב הציבור החרדי לחיות תחת מצוקות קשות (ואילו ההסדר המונע מגברים חרדים לעבוד עד גיל הפטור ממילואים, בשל הצהרתם שהם לומדים בישיבה, דורש פתרון אמיץ שאולי יהיה דווקא פטור גורף מגיוס צבאי כדי לאפשר השתתפות של גברים חרדים רבים יותר בשוק העבודה); גם המתנחלים עצמם, למרות אי ההסכמה הפוליטית, אינם הכסף הגדול, כיוון שעיקר הכסף העובר לשטחים עובר לתחזוק הכיבוש, ולא ישירות למתנחלים, והכיבוש אינו מפעלם האישי של המתנחלים (ואינו סכסוך שכנים ביניהם לבין הפלסטינים, גם אם הוא לעיתים מתבטא כך) אלא של כל ממשלות ישראל, ואחראים עליו תושבי חיפה ותל-אביב בדיוק כפי שאחראים לו תושבי אריאל ואפרת.

אין זה אומר שהפוליטיקאים החרדים לא בגדו בציבור, הן בציבור שלהם והן בשאר הציבור. הם בהחלט בגדו, בחוסר סדר יום כלכלי במשנתם מלבד דיבור על תקצוב בני ישיבות, ובחבירה לא קדושה לימין הכלכלי. הם בגדו בדיוק כפי שהפוליטיקאים החילונים בגדו, וכפי שכל המפלגות שהיו חברות בקואליציות בעשורים האחרונים, ממרצ ועד המפד"ל לשמותיה השונים, בגדו כלכלית בעשירונים התחתונים ובמעמד הבינוני, ועל כן הציבור דורש עכשיו להעמיד לדין ציבורי ופוליטי את ראש-הממשלה הנוכחי, אבל גם את ראשי-הממשלה הקודמים.

אבל בגידתם של הפוליטיקאים אינה שוללת סולידריות עם הציבור החרדי, השקוע גם הוא תחת מכבש כלכלי המחובר לכלכלה הניאו-ליברלית, ואינה שוללת דיאלוג עם הכוחות בתוך הציבור החרדי המבקשים שינוי. הסולידריות עתה היא אזרחית, ולא קואליציה של מפלגות.

אין זה אומר גם שיש לקבל את מדיניות ההתנחלות, או את הפוליטיקה של מועצת יש"ע (המנסה עתה לטעון כי "השומרון הוא הפתרון" למצוקות הדיור, אולי כיוון שזול יותר להפקיע קרקעות מערבים, או להשתלט על בתיהם כפי שמתרחש בשיח' ג'ראח, מאשר לקנות קרקע ולבנות בית), ואין זה אומר שמרבית הפוליטיקאים הדתיים-לאומיים לא בגדו בציבורם ובשאר הציבור. הם בהחלט בגדו בצמצמם את היהדות לקדושת ארץ-ישראל, כאילו אין היא אומרת דבר על עיכוב שכרו של השכיר, על שמיטת חובות בשביעית וקרקעות ביובלות, על איסור נשך וריבית או על היחס לגר, ליתום ולאלמנה. הם בגדו בברית הלא-קדושה שיצרו בין קדושת ארץ-ישראל לקדושת השוק החופשי בכל מקום בארץ-ישראל מלבד השטחים. אבל דברים אלו אינם שוללים סולידריות עם חלקים בציבור המתנחלים שעברו לשטחים כי שם המשיכה המדינה להיות מדינה, ולדאוג לדיור בר-השגה (השטחים, כמובן שרק בהתנחלויות היהודיות, הם המחוז שבו הבניה הממשלתית המשיכה להוות חלק משמעותי בבניה, יותר מכל מחוז אחר), לחינוך, לרפואה ולרווחה, בניגוד למעשיה בפנים הארץ. גם חלקים נרחבים בתוך ציבור המתנחלים נכבשו תחת מכבשי הכלכלה הניאו-ליברלית, והרווחים של כלכלת הכיבוש וניצול הפלסטינים עברו גם אל מי שאינם מתנחלים, ואל בעלי הון ששולטים בכלכלת הכיבוש.

המאבק הנוכחי יוצר חיבור בין מעמד הביניים לעשירונים התחתונים, אחרי שנים ארוכות שבהן לטש מעמד הביניים את עיניו כלפי מעלה, וחשק בהצטרפות לעשירונים העליונים, והאמין שחבילות נופש זולות לחו"ל או מסכי טלוויזיה ענקיים במחיר מבצע מבטאים שגשוג כלכלי, בזמן שהאפשרויות לקנות דירה, או לממן בריאות וחינוך סבירים, התרחקו; המאבק יוצר חיבור בין שאלת הדיור הציבורי לשאלת הדיור בר-ההשגה ופיקוח על שכירויות, בין נפגעי המשכנתאות ומפוני עמידר וחלמיש לבין הנפגעים מהריסות בתים, בין הסתגרות המנהיגים במגדלי אקירוב ובווילות בקיסריה לבין העדר ההכרה בכפרים הבדווים, בין שטחי השיפוט המצומצמים של עיירות הפיתוח, המפסידים "במקרה" אזורי תעשיה קרובים לטובת מועצות מקומיות עם אוכלוסיה מועטה, לבין העדר תוכניות מתאר לישובים הערביים, בין שאלת ההפרטה והחיבור ההדוק של הון-שלטון-עיתון-צבא לשאלת ההתמוטטות של מערכות החינוך, הבריאות והרווחה, בין הפופוליזם הפוליטי של שיסוי קבוצות אוכלוסיה אלו באלו, יהודים בערבים, חרדים בחילונים, דתיים בתל-אביבים, לבין קריסת הסולידריות החברתית, שהועילה בעיקר לממשלות ולאילי ההון.

ה.      לגור בבית של שיר

ביום שני, ראש חודש אוגוסט וראש חודש אב וראש חודש רמדאן, התכנסנו במאהל בור שיבר (גן הסוס) ברח' קינג ג'ורג' בירושלים, וקיימנו ערב שירת מחאה לאות סולידריות עם מאהלי מאבק הדיור הירושלמי ויושביהם, המאהל בבור שיבר והמאהל בגן העצמאות.

הדבר הראשון שנשאלנו לגבי ערב השירה היה במה יכולה להועיל השירה למאבק? נדמה לי שהחיבור בין המאבק לתרבות בכלל (ולשירה בפרט) הוא משמעותי ראשית כל כי יהיה צורך בשינוי תרבותי במקביל לשינוי הכלכלי והחברתי. והרי גם התרבות הלכה אל המקום המפורט, השקוע באינדיבידואל הלכאורה בלתי תלוי בחברה ובמסורת, וגם היא נכנעה לפני כוחות השוק, קודם כל באמצעי ההפצה שלה (הבנויים קרטלים קרטלים), ואחר כך בשאיפות הפנימיות שלה, אל הרב-מכר, אל הכתיבה המרגיעה את הנפש הבורגנית מפני חרדות השינוי, ואת נפש הלאום אל מול גבולותיו, ומלעיגה כל אפשרות של שינוי וכל אדם זר.

התרבות, והשירה באופן ספציפי (שממילא אינה יכולה לחשוק במיקום של רב-המכר, השמור לפרוזה, ומצויה על כן במקום ניסיוני יותר, גם שולי יותר), יכולים לסייע למאבק בעניין נוסף, וחשוב לא פחות: המאבק מצוי בחיפוש אחר שפה. המאבק מבקש להציע אלטרנטיבה לתרבות הפוליטית, הכלכלית, התקשורתית והתרבותית הקיימת, אך כאשר הוא נשאל על מטרותיו וניסוחן על-ידי התקשורת, הוא עלול להיכשל בדיוק אל תוך אותו המקום, לענות בשפה הישנה של אותה פוליטיקה ואותה כלכלה ואותה תקשורת ותרבות. חלק מהצורך להתעכב בתשובה, לא לענות מיד ברשימת דרישות מסודרת למזכ"ל ההסתדרות או למנכ"ל משרד האוצר, נדרש בדיוק כדי לנסח שפה אלטרנטיבית, ולא להתנסח בשפת המצב הקיים. השירה והמאבק יכולות להזכיר זה לזה כיצד נולדת לשון חדשה, אפשרות חדשה בלשון, וכמה נדרש לשחק בה בכיוונים אינספור, כילד קטן המתנסה בצלילים, לפני שאפשר לעבור מן הגמגום אל הדיבור השוטף, כמה זקוקים אנחנו אולי לשוב דווקא מן הדיבור השוטף אל הגמגום כדי לעצור את הדיבור הפוליטי, הכלכלי, התרבותי, התקשורתי, המנסה להשתלט על לשוננו.

בינתיים המאבק יכול להיכתב כססמא על שלט קצר, "העם דורש צדק חברתי", או במאות ספרים עבי כרס. נדרש לו עוד זמן של לימוד עצמי כדי להתנסח בדיבור או בשיר.

חלק ב' של המאמר יפורסם מחר באתר "העוקץ" ובבלוג.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח": על מאבק האוהלים, חלק א'

  1. פינגבאק: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח": על מאבק האוהלים, חלק ב’ | אלמוג בהר

  2. פינגבאק: האופקים של המאבק (אמת מארץ תצמח, חלק ג’) | אלמוג בהר

  3. פינגבאק: לקראת המשך המאבק, היום שאחרי טרכטנברג | אלמוג בהר

  4. פינגבאק: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח": על מאבק האוהלים, חלק ב’ | אלמוג בהר

  5. פינגבאק: who not to vote | אלמוג בהר

  6. פינגבאק: אנא אל תצביעו ל | העוקץ

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s