"אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח": על מאבק האוהלים, חלק ב'

 ז.      מחורבן הבית לתחיית הבית?

לאירוע תשעה באב של המעברה ביום ראשון ה-29.7.2012 בשעה 18:00 ברח' השומר 7, קטמונים, ירושלים, ראו כאן.

לקריאת כל החלקים ברצף.

החלק הראשון, בקיצור קל, פורסם באתר העוקץ ב-16.9.2011:

ובשלמותו בבלוג שלי:

חלק שני, חלק זה, פורסם באתר העוקץ ב-19.9.2011:

ערב לפני ערב תשעה באב ה'תשע"א ישבנו במאהל מפוני הדיור הציבורי בגן העצמאות בירושלים, בחברת פייטנים ואנשי המאהל, לשמוע קינות ולדבר על הדרך מזמן הקינה אל חשבון הנפש היוצא מן הקינה אל העשייה, לקרוא פרקי איכה ולשוחח על חורבן הבית ותחיית הבית, על חורבנה של חברה ותחייתה של חברה, ועל מקומו של צדק חברתי במסורת היהודית, ומקומה של היהדות בתביעה לצדק חברתי.

קטע קריאה מאיכה, הפייטן רוני איש-רן והפייטן יניב עובדיה במאהל מפוני הדיור בגן העצמאות:

קינת בליל זה יבכיון, הפייטן רוני איש-רן במאהל מפוני הדיור בגן העצמאות:

תחילת השיחה עם הרב ח"כ חיים אמסלם, ד"ר מאיר בוזגלו והעיתונאית במבי שלג במאהל מפוני הדיור בגן העצמאות:

המשך השיחה עם הרב ח"כ חיים אמסלם, ד"ר מאיר בוזגלו והעיתונאית במבי שלג במאהל מפוני הדיור בגן העצמאות:

דברי ראובן אברג'יל במאהל מפוני הדיור בגן העצמאות:

            פתחנו בשורות הפותחות של מגילת איכה: "א אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם—הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת—הָיְתָה לָמַס. ב בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ–אֵין-לָהּ מְנַחֵם מִכָּל-אֹהֲבֶיה כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים" (איכה א', א'-ב'), והמשכנו בהפטרה הנוקבת של פרשת דברים, מן השבת שלפני תשעה באב, מדברי הנביא ישעיהו, פרק א:

י שִׁמְעוּ דְבַר-ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה.

יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי.

יב כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי–מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי.

יג לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא–קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.

יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא.

טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ.

טז רַחֲצוּ הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ.

יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.

כך הנביא פונה במילים נוקבות אל העם ואל מושליו (אותם הוא מכנה קציני סדום ועם עמורה), ומבהיר בשם אלוהים כי הוא דורש משפט וצדק ולא מנחות וקטורת. בהמשך הוא אף אומר מילים שנשמעו כאילו נכתבו בעצם הימים האלו ממש במדינת ישראל של ימינו ומול שרי ממשלת ישראל: "כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ–וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כב כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם. כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם".

היהדות צומצמה בדורות האחרונים ועברה רדוקציות חריפות: החרדיות צמצמה אותה להלכה, החילוניות-הציונית והמדינה צמצמו אותה ללאום (ולסמליו, כגון הצבא והשואה), הדתיים-הלאומיים מאז 67 צמצמו אותה לקרקע, צמצומים שרוקנו אותה מתכניה החשובים ביותר, האמוניים והחברתיים, והשכיחו את עובדת היות היהדות בלתי ניתנת לצמצום לדבר אחד, חשוב ככל שיהיה. ואדם ניצב מול יהדותו, שהוא יודע שהיתה רחבה מכל אלו, ותהיה רחבה מכל אלו, ונבוך מול צמצומה שוב אין הוא יודע אם יכול הוא עדיין לדבר בשמה, אם לא נעלמה לו אותה היהדות שבשמה הוא מבקש לדבר, בעקבות כל הצמצומים.

המפלגות הדתיות והחרדיות הפכו נציגות היהדות בעיני ממשלות חילוניות, ואלו תבעו את חלקן במכסת התלמידים, במכסת השרים, את תקציב בני הישיבות והאולפנות, את עתיד ההתנחלויות או כבוד השבת המחוללת, אך תמיד היתה זאת השבת של פרשת יתרו, הקשורה במעשה בראשית ובמנוחת הקדוש ברוך הוא בה, ולא השבת של פרשת ואתחנן, המנמקת "למען ינוח", המזכירה "כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים ה', ט'), הקשורה בזכויות סוציאליות של מנוחה; תמיד היה זה איזה סימבול של השבת (פתיחת חניון בשבת, העברת משחן של חברת החשמל בשבת, נחיתת מטוסים בשבת) – בלי התמודדות אמיתית עם הסיטואציה המודרנית של צורך בעובדים בשבת – בחברת חשמל, בבתי-החולים – שיש לקבוע עמדה מאין ימצאו במדינה (במיוחד כשלא כל העובדים יכולים להיות "גויים של שבת", ושגם מושג זה – בהקשר של מדינה ולא של פרטים – צריך לעבור בחינה מחודשת).

המפלגות שהגדירו עצמן דתיות לא הציגו אידיאולוגיה כלכלית, אלא הסכינו לאידיאולוגיית מפלגת השלטון תוך הבטחת הדאגה לסקטור שהן התיימרו ליצג, בני ישיבות או מתנחלים, ובעשורים האחרונים כרתו ברית לא קדושה בין קדושת לימוד התורה וקדושת אדמת ארץ-ישראל לקדושת הכלכלה החופשית. יש מה שיכול להיאמר על אידיאל קדושת לימוד התורה מול ביטולה בקרב בני הישיבות (והנתק ממשא-ומתן עם החיים שאידיאל זה תובע, בניגוד להיות היהדות דת חיים), או על אידיאל קדושת ארץ-ישראל (והרי המשפט שהפך שגור "ארץ ישראל לעם ישראל" חוטא לקדוש ברוך הוא שגירש את עמו מארצו, והורישה לאחרים, ועדיין לא הביא את משיחו שיכנס את כל הנידחים, ויש לומר שרק על היפוכו יכולים אנחנו להתחייב כבני אנוש: "ארץ ישראל לקדוש ברוך הוא, עם ישראל לארץ ישראל"), אבל כאן אני מבקש להתמקד בהנחה של מפלגות אלו שליהדות אין בסופו של דבר אמירה מהותית על המצב הכלכלי של המדינה ועל התורה הכלכלית השורה בה.

לתחושתן של מפלגות אלו הן זכו להצלחה לא מבוטלת: ההתנחלויות התרחבו, גדלה תנועת החוזרים בתשובה, ורבו הישיבות החרדיות-אשכנזיות, החרדיות-ספרדיות והדתיות-לאומיות. אבל הן הובילו את ציבורן, ואת כלל הציבור במדינה, יחד עם ממשלות ישראל השונות, לשוקת כלכלית שבורה, ולעיתים דומה שהיה מי שפירש את הפסוק: ‎"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת–כִּי-לִי הָאָרֶץ כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה, כ"ג), כאילו המילה "צמיתות" פירושה אולי גויים, אולי ערבים, ואילו כאשר הארץ נמכרת לטייקונים יהודים אין בכך כל פגם, אף-על-פי שבימינו טייקונים אלו הם למעשה תאגידים, ולתאגידים כידוע אין דת.

רבנים דנו בכובד ראש בשאלה אם מותר להשכיר דירות ללא-יהודים, ויצאו על כך למאבקים שביזו שם שמיים, אך הם לא התכבדו להתכנס ולדון בשאלה איך בכלל מותר להשכיר דירות, באילו תנאים. רבנים חתמו על ספר שדן בהלכות הריגת גויים, שביזה את תורת ישראל, ולא התכנסו לדון בשאלה איך ראוי שיחיו אנשים בישראל, האם יש מינימום של מחייה בכבוד, של חינוך, של בריאות, של דיור, של רווחה. מול מגמות אלו היה מי שניסה להרחיב את הדיון הרבני וההלכתי, למשל מכיוונים מסורתיים ומזרחיים, ולהשיבו לשאלות של צדק ויחס בין אדם לרעהו, ולקבוע למוסדות ועסקים כשרות חברתית ולא רק כשרות לאוכל; עסקו בכך בין השאר ארגונים כמו "ממזרח שמש" ו"במעגלי צדק", מתוך ניסיון להבהיר שבלב היהדות נמצא גם עיסוק הלכתי בסוגיות של צדק חברתי וצדק בין אדם לחברו, ואפילו בין אדם לחברה ולמדינה, ולא רק בהלכות כשרות, חמץ ומלאכות אסורות בשבת, ומתוך הבנה כי סוגיות אלו כלולות היו בסדר יומם של חכמי ישראל בעבר, גם על שאלת השכרת דירה: "הסכמנו ותקננו, שמי שישכור דירה מהיום הזה והלאה לא יוכל בעל הדירה לגרשו ממנה עד תום שנה תמימה, המתחילה בראש חדש אייר וגומרת בראש חודש אייר הבא אחריו, ולא יוכל לגרשו כלל במשך הזמן הזה. ולא יעלה לו בדמי השכירות, והעלאת דמי השכירות לא תהיה אלא בראש חודש אייר דווקא. ולמרות שיתנה עמו שאין השכירות חלה רק למשך שישה חדשים אין לו הזכות לגרשו מן הדירה מבלי רצונו רק בראש חודש אייר, ותקנה זו תהיה נוהגת בינינו לדורות עולם" (תקנות חכמי מכנאס, תקנה י"ד, 1797).

            מקורות רבים ביהדות מלמדים אותנו צדק חברתי מהו: מזהירים מפני עיכוב שכרו של שכיר, מצווים את הצדקה, ואת משפט הצדק לגר, ליתום ולאלמנה. אף לגבי הזכות לדיור מוצאים אנו מקורות מפורשים, וכך למשל את הפסוק: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו, פרק נח, פסוק ז), מפרש רבי רפאל בירדוגו: "ועניים מרודים אלו הנודדים באין מקום ולינה – תביא בית, תקבע להם בית דירה. וזה ודאי קודם לכסוּת כי הוא מוטל בחרפה לחורב ביום ולקרח בלילה" (רב פנינים, דרוש למעלת הצדקה), ובגמרא מצאנו: "תנו רבנן: יתום שבא לישא [אישה], שוכרין לו בית ומציעין לו מיטה וכל כלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה, שנאמר: "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו), די  מחסורו – זה הבית, אשר יחסר – זה מיטה ושולחן" (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף סה, עמוד ב). עמנואל לוינאס כתב באופן נוקב: "האם מצב הפרולטריון, הניכור האנושי, אינו מתאפיין בשלילת המגורים? לא להיות בעל בית, להיות ללא מרחב פנימי, פירושו לא להיות מסוגל לקיים קשר אמיתי עם הזולת. להיות זר לעצמך ולזולתך" (עמנואל לוינס, תשע קריאות תלמודיות, הוצאת שוקן 2001, עמ' 131).

מנגד ציוויים רבים שהיו ליהדות כדת מדינה בעידן המקרא, כאמצעים לצדק חברתי וחלוקתי, אין אנו מקיימים: אין אנו שומטים חובות בשביעית ולא קרקעות ביובלות ("וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כ"ה, י') ולכאורה איננו יודעים ממתי להתחיל שמיטת קרקעות זאת), אין אנו אוסרים על הנשך והריבית. ואילו עיקר קיומה של היהדות לאחר עידן המקרא היה כקהילת מיעוט בתוך רוב לא-יהודי, פעמים רבות תוך אוטונומיה קהילתית, אבל ללא שליטה הדומה לזאת של מדינה על המשאבים וחלוקתם, וללא אחריות על לא יהודים; כך היה עיסוק נרחב בקהילות היהודיות בצדקה, ושכנוע העשיר לתרום מכספו (ואף טענות שאין זה כספו: "מן הדין אין לו להעשיר שכר על עצם הצדקה והמתנה שנותן כיוון שהוא אינו אלא כמחזיר הפקדון או הגזל אשר בידו" (רבי יהודה בן מוייאל, "שבט יהודה", מאמר כ"ה)), ובבניית מוסדות של חינוך, בריאות וגמילות חסדים, אך לא במבנים של צדק חלוקתי (אם כי גם כאן ראוי להיזכר בדבריו של נר המערב בן מוייאל באותו המאמר, בו הוא לומד מן הפסוק "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז כ'): "והעניין שכפל צדק צדק תרדוף שהצדקה שתתן תהיה בדרך צדק ולא בתורת חסד"), של מדינה מודרנית, של אזרחות ושל היחס לאזרח הלא-יהודי.

מאיר בוזגלו דיבר פעמים רבות על כך ש"המדינה תפסה את היהדות לא מוכנה": המעבר ממציאות חיים כקהילת מיעוט במדינות רוב שונות למציאות של קיום כקהילת רוב המעצבת את דמות המדינה מול קהילות מיעוט אחרות אינה פשוטה, ודורשת תעוזה מחשבתית; הדגם שהעדיפו מפלגות דתיות לפעול על-פיו למעשה היה הגדרת עצמן כקהילות מיעוט, בתור קהילות יהודיות דתיות או חרדיות, בתוך מדינת רוב חילונית (אין זה כמובן הדגם של הרב קוק); דגם זה, שמחד יש בו אנטי-משיחיות והבנה שמדינת מודרנית אינה יכולה להיות "יהודית" במובן שבו ממלכת דוד היתה "יהודית" (אף על פי שתואר זה כלל לא היה קיים אז), יש בו מאידך הפקרות הלכתית, הן בשל ביטול מושג "כלל ישראל" שגם ללא-דתיים חלק ונחלה בו (המושג ממילא נדחק על-ידי קהילות חרדיות אשכנזיות באירופה מול הרפורמים), והן בשל כך שאם התורה תורת חיים היא, ויכולה להתייחס לכל חלקי החיים, עליה להתייחס גם למצב של מדינת רוב יהודית.

כך נוצר מצב כלאיים שבו היהדות הוסיפה להתייחס לעצמה כ"קהילת מיעוט", על פי הדגם ששרר בארצות העולם, אך מפלגות שתפסו עצמן כמייצגות יהדות זאת היו חברות קואליציה במדינה בעלת רוב יהודי; כך הקטגוריה של אפיון המדינה כ"יהודית", שנקבעה על-ידי הציונות-החילונית, אומצה על-ידי הציבורים הדתיים, ובהדרגה גם על-ידי ציבורים חרדיים, בדרך כלל כנימוק לקדם תמיכה במוסדות ישיבתיים, כמאבק על אופי המרחב הציבורי בשאלות שבת וכשרות, וכצידוק לשליטה על שטחי יהודה ושומרון ולהרחבת ההתנחלויות; היחס לגויים בקהילות הגולה, שבסיסו היה בהתבוננות חששנית של קהילות מיעוט יהודיות מול רוב שפעמים רבות הפלה והדיר אותן, אם לא פרע בהן, הפך בסיס ליחס כלפיהם בארץ, תוך התעלמות מהיפוך התפקידים שבהפיכת היהודים לרוב והגויים למיעוט מופלה ומודר (ותוך התעלמות מכך שחלק גדול ממה שכתבו יהודים על גויים לאורך הדורות היה מעין נקמה שבכתב, שלא היה לה אופק מימוש בעולם הריאלי; אין דומה יסוד בקשת הנקמה בגויים בפיוטי ר' יהודה הלוי או ר' שלם שבזי, שחזו בדורותיהם בפרעות ביהודים, ולא היתה מדינה שבה היוו רוב, לאימוץ רוח זאת במדינת רוב יהודית).

כך תבעו מפלגות אלו, לכאורה בשם קהליהן, מן המדינה, מעין יהדות "רזה", יהדות של קודש ושל שבת (תלמידי ישיבות, השבת, הנישואין והגירושין), יהדות שלא נדרשה כלל לשאלה מה הדרך שהיא מציעה בארגון המדינה או הכלכלה; תחומים אלו הופקדו (או הופקרו) כמחוזות שעל חילונים לארגנם, תוך שיתוף פעולה, כאמור, עם מפלגות שונות שעמדו בראש הקואליציות, ממפא"י ועד הליכוד וקדימה. ולכאורה ממילא, גם אם אפשר למצוא ביהדות מקורות רבים התומכים בצדק חברתי, באשר לשיטה כלכלית של ממש העולה ממנה הדעות חלוקות: נכתבו כבר ספרים על הנביאים כמבשרי הסוציאליזם, אך נכתב גם לפחות ספר אחד על תורת משה כמבוא לכלכלת שוק.

אפשר אף לומר בחשש כי מבחינה סוציולוגית מפלגה כמו המפד"ל לא ביקשה להתמודד או לאתגר את השיטה הכלכלית, בשל כך שהיא הרגישה שהשיטה הקיימת משרתת אותה, או לפחות את האליטה שלה, ולכן היא לא רצתה ליזום משברים קואליציוניים בשאלות הצדק כאשר העוולות פוגעות באחרים: גרעינה הקשה, הדתי-לאומי, היה בורגני ברובו והשתלב במעמד הביניים, ואילו בתוך מפעל ההתנחלויות דווקא הוסיפה מדינת הרווחה להתקיים; לעומת זאת בעשירונים התחתונים נמצאו בתחילה בעיקר מזרחים וערבים, אחר-כך גם רוסים ואתיופים ומהגרי עבודה, ואלו לא היו רכיב חשוב מספיק בתוך המפלגה כדי שהיא תתהה בשמם על מבנה החברה כולה. עתה, כשהמשבר הכלכלי פוגע גם בגרעינה הקשה, במעמד-הביניים, מתקרבת שעת חשבון הנפש שלה.

האתגר שמגיע עתה מן הרחוב תובע מתורת החיים שלנו תשובות חדשות, ותובע מרבנים ואנשי הלכה לתקן את תשובותיהם ביחס לזמן ולמקום, והרי ההלכה מתעדכנת בכל דור על פי האתגרים העומדים לפניה, על פי הגילויים החדשים באוקיינוס ההלכה של לומדיה, ועל פי המצבים החדשים שמעמידה המציאות. עתה נדרשים אנו להבין מה יכולה היהדות לומר על מדינה מודרנית ועל כלכלה מודרנית, על עובדי קבלן ועל מי שמתעשרים עושר אגדי, אף למעלה מזה של מלכי קדם, על הפרטת אוצרות המדינה וצמצום מוסדותיה ואחריותה כלפי האזרחים, על סימביוזה בין השלטון וההון. אלו הם גם רגעים של סולידריות מתחדשת, כמעין הזדמנות כמעט אחרונה, בחברה הישראלית שהפכה מנוכרת יותר ויותר; האם הערבות ההדדית היהודית יכולה לבוא כאן לעזרנו? זאת רק אם נצליח לפרש מחדש את משמעות המושג "אזרח" ביהדות, ואם נצליח להבין שערבות הדדית אינה יכולה להצטמצם במסגרת מדינת רוב יהודית רק לגבולות השבט היהודי, וחייבת להיות מסוגלת להכיל גם את האזרחים הלא יהודים (וכאן עלינו להתבונן גם על חיי שותפות קהילתיים בעבר בין יהודים ללא-יהודים, למשל בתוך הסימביוזה התרבותית היהודית-מוסלמית); האם יהיה בנו את העוז והפשטות והיושר לפרש את הציווי "עניי עירך קודמים" ככולל גם את מי שאנו חיים עמו בעירנו ובמדינתנו ואינו יהודי, או שנוסיף להעדיף את הגביר היהודי על העני הלא-יהודי (או להפך, נהיה מוכנים להתייחס רק לגביר הלא-יהודי, אך לא לעני הלא-יהודי)?

היציאה אל הרחוב ואל המחאה, כנגד השליט ולא כבעלי עצה אצל שליט שאנו מבקשים להשביע את רצונו (כפי שהיה אולי מורגל יותר בקרב קהילות ישראל בין העמים), משיבה אותנו אל המודל המקראי של הנביא היוצא מול המלך, תובע ממנו צדק וקיום דבר האלוהים, ומרחיקה אותנו ממודל השילוב החשמונאי של מלכים וכהנים, ממודל השילוב של המנהיגות הפוליטית והדתית אצל ראשי הגלות, וגם ממודל שותפות מפלגות דתיות בקואליציות השולטות בארץ בדורות האחרונים. המלך אינו ראש הדת, אלא להפך, עליו להיות נתבע על-ידי הדת לדין צדק, תוך שתורת אלוהים מעניקה לנו כוח במחאתנו מול עריצות שלטונו – "אִם נִנְעֲלוּ דַּלְתֵי נְדִיבִים [ובימינו עלינו לומר דלתי פוליטיקאים וטייקונים] / דַּלְתֵּי מָרוֹם לֹא נִנְעֲלוּ" (ר' שלום שבזי).

המפלגות הדתיות והחרדיות לא הצליחו, בכל שנות קיומן, לייצג את רוב הציבור, שהוא מסורתי, ולאו דווקא דתי או חרדי, וונתנו יד לצמצום והשחתה של היהדות בידי המדינה; על-כן תפקיד הציבור המסורתי, ומי מבין הדתיים, החרדים והחילונים שיהיו מעוניינים להצטרף אליו, דווקא עכשיו בעצם ימי מחאה, במפגש שנוצר בין שאלות הצדק ליהדות, לנכס מחדש את היהדות, ולנסח את אמירותיה לגבי ההווה מחדש. בחודש אב, שאנו מקווים שיתהפך מחודש חורבן הבית לחודש בנייתו ותחייתו, ראויים להיזכר דברי המחאה של הנביא ישעיה, המבטיחים לנו כי ישועתו קרובה אף-על-גב מראית החוסן של הממשלות ואילי ההון: "קָרוֹב צִדְקִי יָצָא יִשְׁעִי וּזְרֹעַי עַמִּים יִשְׁפֹּטוּ אֵלַי אִיִּים יְקַוּוּ וְאֶל-זְרֹעִי יְיַחֵלוּן. שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל-הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי-שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה–וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ-כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת" (ישעיה נ"א, ה'-ו').

לקריאת החלק השלישי.

על חלק זה הגיב יוסי לוס בבלוג שלו במאמר שכותרתו "מסורת דתית כמשאב למען צדק חברתי" שפורסם גם בהעוקץ.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה המעברה, מאמר, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח": על מאבק האוהלים, חלק ב'

  1. פינגבאק: האופקים של המאבק (אמת מארץ תצמח, חלק ג’) | אלמוג בהר

  2. פינגבאק: לקראת המשך המאבק, היום שאחרי טרכטנברג | אלמוג בהר

  3. פינגבאק: who not to vote | אלמוג בהר

  4. פינגבאק: אנא אל תצביעו ל | העוקץ

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s