האופקים של המאבק (אמת מארץ תצמח, חלק ג')

כל מאבק תכליתו היא שינוי המציאות, ובמקרה הזה המציאות הכלכלית-חברתית. שינוי תודעת האזרחים, והמשתתפים במאבק (כמו גם תודעת מי שראוי שיחששו מן המאבק), הם חשובים, אבל הם כלי במאבק להצליח לשנות את המציאות וסדריה, ולא התכלית עצמה. ועל כן צריך לשאלות מה הוא האופק של האפשרויות שפתוחות לפני המאבק להמשכו ולהשפעתו.

קודם כל אין ספק שכל האפשרויות לשינוי היכולות לצמוח מן המאבק תלויות בעיקשות של משתתפיו, של יושבי האוהלים ושל המשתתפים בהפגנות, והיכולת להמשיך ולהתרחב. בלי צומוד, בלי הצמדות עיקשת אל המחאה, גם התגובות אליה יתפוגגו. בינתיים חודשיים של מחאה אינטנסיבית, אוהלים והפגנות, "טלטלו" את הבניין בצורה שהורגשה היטב הן על ידי הפוליטיקאים, והן על ידי אילי ההון היושבים בקומתו העליונה, אך הפוליטיקאים גם נרגעו במידת מה בשבוע האחרון מתוך התקווה שהמחאה תגווע מעצמה, כמו שרמזו העיתונים, וכן מכך שלא נשמעו קולות ברורים להדחתם האישית מעל הבימות המרכזיות בשבועות האחרונים.

האופק הראשון הוא השאלה של השפעת המחאה, באופן ישיר ומהיר, על מדיניות ממשלת ישראל. יש לומר בצער כי ביבי לא ישנה את עורו, וכי כל השפעה בתחום הזה הוא ינסה להפוך לחלקית, זמנית, ובעיקר כזאת העושה הפרד ומשול בתוך המחאה. דבר זה בלט כבר ממסיבת העיתונאים הראשונה שכינס, באשר לפתרונות הדיור, ושהופנתה לסטודנטים ולצעירים, כאילו הם קהל היעד היחיד של המחאה.

קשה להאמין שגם הוועדה שהוא מינה תציע הצעות מרחיקות לכת, מעבר לעצירה זמנית של הורדות המס לחברות ואילי הון, אולי הפחתה של המע"מ על חלק מן המוצרים, והמשך תוכניות הקשורות בענף הבניין, שמשמעותן תהיה בעיקר הפרטה של קרקעות, ומכירה של קרקעות בזול ליזמים, שלאו דווקא תוריד את מחירי הדירות. ביבי, שריו ויועציו, ידברו על כלכלה חופשית עם רגישות חברתית, והצד היחיד שיש סיכוי שהם בכל זאת יהיו נועזים בו יכול לבוא בהקשר של הטלת הגבלות על בעלויות צולבות של אילי ההון והקרטלים במשק.

אין לצפות שביבי יקבל החלטות שמשמעותן תהיה גלגול לאחור של תהליכי הפרטה, או הרחבה משמעותית של שירותי החינוך, הבריאות והרווחה, או חידוש הבנייה בדיור הציבורי, שלא לדבר על תהליכים של הכרה בכפרים הלא-מוכרים בנגב (בעניין זה הוא כמובן נע בכיוון ההפוך), תוכניות מתאר אמיתיות למועצות הערביות או חלוקה מחדש של שטחי מועצות מקומיות כדי לכלול אחוז גדול יותר מאזורי התעשייה בשטחן של עיירות פיתוח וערים ערביות, במקום במועצות אזוריות. על כן אין להכיר בהחלטות הוועדה שמינה ראש-הממשלה, או בצעדי הממשלה לאחר מכן, כסוג של הסכם או עסקת חבילה עם המוחים, וכמובן שאין לסיים את המחאה בשל הכרזתם (גם אם גורמים כמו אגודת הסטודנטים או ההסתדרות יהיו מעוניינים לראות בצעדים חלקיים אלו הסדר ופרי של משא-ומתן בין המוחים לממשלה, ויפרשו מן המחאה אחריהם).

האופק השני קשור בהתמדה במחאה עצמה, כיוון שגם אם הממשלה תבצע שינויים, למשל במע"מ או בעצירת הורדות המס לחברות, היא תיסוג מהם ברגע שהציבור ירדם במשמרתו. המשך המחאה מחפש את אפיקיו, אחרי הפגנת ה-450,000, והבחירה של מובילי המאבק לא להמשיך בהפגנות מוצאי-השבת, אולי מחשש שהציבור לא יצליח להתמיד בהן באינטנסיביות; גם ההחלטה של אגודת הסטודנטים לפרק את מאהליה, והישארותם מנגד של מאהלי האין-ברירה של הדיור הציבורי, תחת איום צווי פינוי, מצריכה עכשיו הוכחות לכך שהסולידריות אכן היתה דו-כיוונית, ושמאהלי הסטודנטים יבואו לעזרת מאהלי מפוני הדיור הציבורי.

אחד האפיקים להמשך הוא צעדים קולקטיביים עצמאיים, שחלקם מתארגנים בימים אלו, ויכולים לייצר שינויים משלהם: חרמות צרכנים מאורגנים יוכלו להשפיע על מחירים ברשתות השיווק ובשכירויות, חרמות מאורגנים של לקוחות קטנים מול הבנקים יוכלו להביא לשינוי במדיניות העמלות של הבנקים, ומדיניות האשראי המפלה בין לקוחות קטנים ללקוחות הגדולים, ובהמשך אפשר לתרגם את החרמות גם לשאלות קריטיות בשוק העבודה, כגון חרמות כנגד חברות המעסיקות עובדי קבלן דרך חברות כוח אדם (בשיתוף פעולה עם ההסתדרות או תוך התנגשות איתה), או להתפטרויות קולקטיביות של מאות, כפי שעשו הרופאים המתמחים, של מורים ועובדים סוציאליים, במחאה על המצב. המשכיות המאבק תאפשר גם יציאה אל התחום הציבורי של ארגונים חברתיים שונים, שצמחו בשנים האחרונות, והובילו דה-פוליטיזציה, ועכשיו הגיע הרגע שלהם לפעול. המשכיות המחאה, וסדר היום הציבורי שהיא תיצור, תשפיע כמובן גם על תוצאות הבחירות הבאות. קשה לצפות סיום הדומה לזה שבכיכר א-תחריר, שהעניקה את ההשראה למאבק, סיום שבו סגנו של ביבי מודיע על התפטרות ראש-הממשלה. אבל המאבק הוא על החלפת שיטה כלכלית, חברתית ודמוקרטית באופן מהותי יותר משינוי ראש-הממשלה או הממשלה, ואין ספק שהפתרון לא נמצא בקודמיו של ביבי או במתיימרים כרגע לרשת אותו, ואין הבדל אמיתי בין ביבי, ברק, אולמרט, לבני, ליברמן, ישי וכו'.

האופק השלישי הוא תרגום של המחאה להתארגנות פוליטית חדשה. כלומר הקמה על-ידי ציבור המוחים, הארגונים הלא-מפלגתיים שהצטרפו למחאה וכן ועדת המומחים האלטרנטיבית, של חזית חברתית-דמוקרטית, אשר תהיה מחוייבת הן להסדר כלכלי-חברתי חדש שיתבסס על עקרונות מדינת הרווחה ושבירת הקשר הממוסד של הון-שלטון, והן לסדר יום דמוקרטי בתוך מדינת ישראל; התארגנות שכזאת תוכל לשבור את הדיכוטומיות המוכרות של שמאל-ימין, יהודים-ערבים, חילונים-דתיים, אשכנזים-מזרחים, אך תצטרך "לצאת מהארון" באשר לעמדותיה לגבי הכיבוש והיחסים עם הפלסטינים.

ההבדלים בין האופקים השונים של המאבק קשורים כמובן גם למוטיבאציות השונות של מי שיצאו למאבק, שהגיעו מכמה כיוונים הפוכים: מצד אחד ביטאה היציאה למאבק של חלק מבני מעמד הביניים איתות לרצונם להיות חלק מן התרבות הכלכלית הקיימת, ואכזבה מכך שהם מושלכים מחוץ לתחומי הכלכלה, ומחוץ לתפקיד שאמור להיות למעמד ביניים בכלכלה; מצד שני חלק מהמוטיבאציה של היציאה למאבק קשורה דווקא בתרבות הנגד, המתנגדת בין השאר למהלך הקפיטליסטי בשל היבטים של צרכנות, בזבזנות והרס הסביבה, וכן כתרבות נגד לניכור העירוני, והצעה לשוב אל האוהל, אל מגורים ובישול קואופרטיביים, אל תרבות עצמאית, אל הפחתה בצריכה וחיבור אל הסביבה, ובעיקר שיבה לקולקטיביות וקהילה (מול מהלכי ההפרדות המחריפים בחברה הישראלית, והתבדלות מעמד הביניים והעשירונים העליונים בישובים קהילתיים ובבתי-ספר פרטיים; "כיבוש" שדרות רוטשילד, שהפכו רחוב של בנקים, הוא הצעה להפיכת לב העיר למרחב משותף של מעמדות מגוונים). את שתי המגמות הללו אפשר לנסח גם כתשוקת השתלבות בממסד (למשל של אגודת הסטודנטים וההסתדרות) לעומת תשוקתם של רבים מן הפעילים לחריגה מן הממסד, ובמקביל לטלטול משמעותי שלו.

ביבי, או יותר נכון ביבי וברק וליברמן, הכינו כמובן אופק נוסף למאבק כבר משלביו הראשונים: הם התקרבו לאפשרות של מבצע "קטן" בעזה לפני כחודש, והם מאיימים מזה זמן להעביר את יושבי המאהלים (היהודים) לאוהלי מילואים כדי לדכא צעדות עצמאות פלסטיניות, אם אלו יתרחבו בעקבות ההתרחשויות באו"ם. אם אלו לא יתגשמו יתכן שהמטרה תעבור לאיראן, אולי בסביבות נובמבר-דצמבר, מטרה הנתפסת על-ידי ביבי-ברק-ליברמן כבסיס להישרדותם הפוליטית. דומה שבתכנון הזה אהוד "וילה בג'ונגל, או לפחות דירת יוקרה במגדיל אקירוב" ברק, וכן אביגדור "זאת מחאה של מפונקים, ראיתי את כל מסעדות היוקרה בתל-אביב מלאות ובקושי מצאתי מקום" ליברמן הם הנחושים יותר, ואילו ביבי, שעדיין לא יצא למלחמה בעבר (בניגוד לברק, אולמרט, לבני ופרץ), יש סיכוי שבכל זאת יסוג ברגע האחרון.

פורסם בהעוקץ ב-26.9.2011.

החלק הראשון של המאמר פורסם בהעוקץ, ובבלוג.

החלק השני של המאמר פורסם בהעוקץ, ובבלוג.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על האופקים של המאבק (אמת מארץ תצמח, חלק ג')

  1. פינגבאק: לקראת המשך המאבק, היום שאחרי טרכטנברג | אלמוג בהר

  2. פינגבאק: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח": על מאבק האוהלים, חלק ב’ | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s