לקראת המשך המאבק, היום שאחרי טרכטנברג

"אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח": על מאבק האוהלים

 חלקי המאמר נכתבו לאורך מאבק האוהלים בחודשיים האחרונים. אני מניח שצירופם יחדיו הופך אותם לארוכים מדי לקריאה באינטרנט. מנגד, מבחינתי הם יוצרים סוג של רצף ודיאלוג ביניהם. ועתה, לאחר ששוקע החול עם פרסום מסקנות ועדת טרכטנברג, ויש לשוב לתהליך אינטנסיבי של דיאלוג לגבי ההמשך, וחידוש המאבק, על גלגוליו ברחוב ובפוליטיקה, אני מפרסם אותם כגוף אחד.

שלושת החלקים הראשונים (אדמה, מעמד-בינוני, פוליטי?) פורסמו באתר העוקץ ב-16.9.2011, ובבלוג.

החלק "שמאל ישן ושמאל חדש" פורסם באתר העוקץ ב-11.8.2011, ובבלוג.

החלק "לגור בבית של שיר" פורסם במדור הספרות של וויינט ב-4.8.2011, ובבלוג.

החלק השישי, על המאבק ויהדותנו, פורסם באתר העוקץ ב-19.9.2011, ובבלוג.

(על חלק זה הגיב יוסי לוס בבלוג שלו במאמר שכותרתו "מסורת דתית כמשאב למען צדק חברתי" שפורסם גם בהעוקץ.)

החלק האחרון, "האופקים של המאבק", פורסם באתר העוקץ ב-26.9.2011, ובבלוג.

א.      אדמה

            בכל פעם שאני משוחח עם שלמה וזאנה הוא מצטט את דוד המלך ואומר: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח". המאבק הגדול, וגם הנצחון, יבוא לדבריו מן הבסיס, מן הקרקע, מן האדמה, מן הארץ. רק בעקבות כך יתגשם המשך הפסוק: "וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תהילים פ"ה, י"ב).

רוב המאבקים המזרחיים בארץ היו על קרקע ודיור: מהגירוש מכנרת, דרך ההפגנות במעברות, ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, תנועת האוהלים, ועד המאבקים החוזרים ונשנים בגירושים מכפר שלם, מאבק הקרקעות של הקשת הדמוקרטית המזרחית, כיכר הלחם של ישראל טוויטו, והמאהלים של איילה סבאג בירושלים ושל ליאת זוהר בבית-שאן.

למעשה גם המאבקים של הפלסטינים הישראלים התמקדו בקרקע, מן הצומוד והמאבקים נגד ההפקעות, דרך יום האדמה, ועד מאבקים נגד הריסות בתים, והניסיון לקדם הכרה בכפרים הבלתי-מוכרים ולהרחיב את שטח השיפוט של המועצות המקומיות הערביות, חסרות תוכניות המתאר.

בעצם צריך להודות ולומר שגם המאבקים של המתנחלים (בשעה שהם צריכים להיאבק, כלומר כשאינם נהנים מחיבוק ממשלתי וצבאי מלא) הם על קרקעות, מסבסטיה וקרית-ארבע, דרך ההתנתקות מרצועת עזה ועד מאחזי נוער הגבעות. למעשה כל המאבק הציוני והפלסטיני ראשיתו והורתו ותורתו במאבק קרקעות, עוד מימי המנדט הבריטי, אם לא קודם לכן.

הקרקע היא הבסיס, מבלעדיה אין לאדם מקום להניח את רגליו ולנוח. על כן היא סיבה טובה למאבק. והיא גם משאב מבוקש, המצוי אומנם בשפע על פני הכדור (שפע ההולך ומצטמצם באופן יחסי עם הגידול באנושות), אך המחולק בצורה בלתי שיוויונית.

            המאבק הציוני והפלסטיני על הקרקע הוביל לשדה הקרב. המאבק האזרחי, בתוך מדינת ישראל, של מזרחים ושל פלסטינים אזרחי ישראל, לא זכה לתמיכה רחבה מחוץ לקהילות המוחות, ובוצעה דה-לגיטימציה חריפה שלו בקרב הציבורים האחרים (ובמקרה המזרחי גם בתוך הציבור המזרחי, בעיקר בקרב מזרחים שהצטרפו למעמד הביניים). על ואדי סאליב ועל הפנתרים השחורים נכתב בזמן אמת שהם מונהגים על-ידי עבריינים, "פושטקים" פורעי חוק, והם טופלו באלימות משטרתית רחבה, תוך כדי תעמולה שהם מסכנים את קיום המדינה ואת האחדות היהודית, ומשתפים פעולה עם אויבים.

מרד של בני המעמדות הנמוכים מבחינה סוציו-אקונומית נתפס כמאיים על החברה, כלומר הן על השלטון ובעלי ההון והן על המעמד הבינוני, ואלו אינם מצטרפים אליו בהמוניהם, ואינם מזדהים עם המדוכאים אלא עם המדכאים (תוך הכחשת הדיכוי), ומוכנים במקרה הטוב לכמה תיקונים קטנים: לקידומו של משה שחל במפלגת העבודה בעקבות ואדי סאליב, למעט חקיקה סוציאלית בעקבות מרד הפנתרים.

והנה נולדה כאן ועכשיו נקודת הצטלבות חדשה במאבקי הקרקעות הארוכים: פתאום מי שפותחים במאבק הם צעירים, חילונים, בני המעמד הבינוני, תושבי המרכז, והם עושים את זה בשדרות רוטשילד בתל-אביב. לא ליאת זוהר בבית-שאן שפונתה מביתה על-ידי עמידר, לא איילה סבאג בירושלים, לא ישראל טוויטו בכיכר המדינה בתל-אביב, שמאהליהם לא הצליחו לצערנו לעורר את אותו העניין התקשורתי או לסחוף רבים כל כך להפגנות. וצעירים אלו בשדרות רוטשילד טורפים את הקלפים בשאלה מי יכול להזדהות עם מאבק זה, על הקרקע ועל קורת הגג.

ב.      מעמד-ביניים

מאבק האוהלים הנוכחי הצליח להגיע הן לנוכחות מרכזית בתקשורת, והן לגרוף אהדה במרכז התקשורת, לפחות עד השבוע האחרון. הנוכחות בתקשורת היא גם עניין של גיאוגרפיה: המאהל התחיל בשדרות רוטשליד הנמצאות במרחק הליכה ממערכות רוב העיתונים הארציים (שהם למעשה מקומונים תל-אביביים). האהדה קשורה גם לסוציולוגיה של הכותבים בתקשורת: הם חשו שאלו בני קבוצתם, חילונים, תושבי המרכז, בני מעמד הביניים, סטודנטים, היוצאים להיאבק על הזכויות שלהם ושל בני קבוצתם.

רק מאבק של הקבוצה הזאת יכול להגדיר את עצמו כמאבק "לא-מגזרי", של כולם, או כמאבק "לא-פוליטי". רק מאבק כזה יכול להנות מתמיכה שואדי סאליב, הפנתרים או תנועת האוהלים של שנות השמונים, שלא לדבר על מאבקים של הציבור הפלסטיני-ישראלי, הנמצאים מעבר לגבולותיו של השבט היהודי, מעולם לא יכלו להנות מהם.

 ואין בכך כדי לומר שלא נשמע מלכתחילה גם קולם של מקטרגים: כאלו שטענו, מן הממשלה והכנסת ומחוצה להם, שמדובר במחאה של "מפונקים" (להבדיל ממחאות הפריפריה שתוארו כמחאות ה"מגיע לי" של "בכיינים" ו"פרזיטים"), בתביעה לזכות לגור בשדרות רוטשילד היוקרתיות, או בקהל של בעלי ראסטות, אוכלי סושי ומעשני נרגילות (כלומר, בדימוי הציבורי, בקהל של פסטיבלי "בומבמלה", ולא של מחאה אמיתית).

מתקפה נוספת על המאבק באה דווקא מצד אישי ציבור מזרחים: שר הדתות מטעם ש"ס, יעקב מרגי, שמפלגתו היתה שותפה לרוב ממשלות ישראל האחרונות, ונזכרת בעמדותיה ה"חברתיות" רק כשמחירי הלחם עולים, והיא יוצאת למאבק סימבולי בהם, כינה את מחאת מאהל רוטשילד "מחאה של צפונבונים". מרגלית צנעני פסלה גם היא את זכותם של אנשי המאהל למחאה ואמרה: "מי שמוחה היום זה אותם אנשים שצחקו עלינו בעבר, שלא האמינו לנו שאנחנו עובדים קשה ועדיין לא מצליחים לגמור את החודש, השכל שלי מבין שהמפגינים צודקים, אבל הלב שלי לא נמשך אליהם… במשך שנים מחיתי, אבל קראו לי בכיינית מקצועית. אמרו לנו 'לכו לעבוד, תעשו פחות ילדים ותפסיקו לשתות עראק' בתגובה… זו מחאה של צפונבונים שפעם קראו לי ולחברי משכבר הימים מזרחים בכיינים על זה שטענו את אותם דברים שהם טוענים היום".

מעבר לצביעות הבולטת בדבריו של השר מרגי (ולניתוק שלו ושל מפלגתו מההתמודדות עם השיטה הכלכלית הניאו-ליברלית, שרבים מבני המעמד הבינוני מגלים שכבר לא עובדת לטובתם, והצטמצמות לשיח של מי שסובל יותר, כאשר המאבק אמור להתמקד תמיד בפירורים, ולא בתביעה לחלוקה מחדש של העוגה כולה) ולעצב שעוררו דבריה של צנעני, שדיברה גם על כך שהמחאה היא של כאלו שסבתא שלהם לא הורישה להם דירה בבבלי, היה בהם פספוס גדול: גם אם ראשיתה של המחאה היתה ב"צפונבונים", על פי הגדרתו של שר הדתות (הנהנה מצמיחה נאה בשכרו הנאה), אין זה מבטל את האפשרות לנהוג כלפיהם בסולידריות, גם אם על-פי רוב הם, או למעשה הוריהם והורי הוריהם (ויש להיות ערים לחילופי הדורות, ולהעניק מעט קרדיט לדור החדש, למרות מעשי הוריו), לא גילו סולידריות במסות גדולות למאבקים של מזרחים ושל פלסטינים-ישראלים. יתכן שהאפשרות היחידה הריאלית כעת היא סולידריות של העשירונים התחתונים עם מאבק מעמד הביניים, ולא להפך (כפי שפעמים רבות לא מתגשם הרעיון שאיגודים חזקים יהיו כלי עזר במאבקם של איגודים חלשים, וששביתה בת יום בנתב"ג תחליף שביתה בת חודשיים של עובדים סוציאליים).

ויותר מכך, אופי התחלת המאבק אינו מבטל את האפשרות להצטרף למאבק כדי להרחיב את תחומו ואופיו, וכפי שהוא נע ממחירי השכירות לדיור בר השגה, הוא יכול להתרחב (ובפועל מתרחב, גם אם לא תמיד בהדהוד התקשורתי) גם לדיור ציבורי ולהריסות בתים, כך שיכיל את הסוגיות המעסיקות את העשירונים התחתונים, את הפריפריה, את המזרחים, את הפלסטינים-הישראלים, את האמהות החד-הוריות ואת הגמלאים. הצטרפות למאבק פירושו גם שינוי שלו. גם אם מי שהחלו במאבק חשבו בעיקר על מחירי השכירות המאמירים לסטודנטים בתל-אביב, אין פירוש הדבר שאי אפשר שחלק מרכזי במאבק יהיה גם מחיר רכישת דירה למשפחה ביבנה או בבית-שמש, ואין פירוש הדבר שאי אפשר להכניס אל תוך המאבק את סוגיית הדיור הציבורי הגוסס ברחבי הארץ. הרחבה של המאבק משנה את אופיו, מרחיבה את תחומיו, ואין למייסדים, עם כל הסימבוליות של תפקידם, וטו על הגדרותיו, והם יודעים זאת היטב.

יותר מכך, אף-על-פי שזה מעציב לדעת שמחאה בתל-אביב מהדהדת יותר ממחאה בבית-שאן או באל-עראקיב או בדהמש או בשיח' ג'ראח, אף-על-פי שמעציב לדעת שסטודנטים מצטלמים בהפגנותיהם יותר יפה מגמלאים או מאמהות חד-הוריות, אין בכך לצערנו כל חידוש. שר האוצר ביבי צייר את מחאת ויקי כנפו והאמהות החד-הוריות כמחאה של פרזיטיות על הקופה הציבורית שלא עובדות, בשעה שכנפו ואחרות עבדו וכרעו תחת הנטל, מאבקים רבים אחרים בפריפריה, כאשר לא צויירו כאלימים ומאיימים, צויירו כמאבקים של מסכנות, של בכיינים המבקשים "תנו לי" וחושבים שמגיע להם, ובעיקר – כל המאבקים הללו סומנו ככאלו שאפשר להשתיקם אם בהעלמתם מן העין הציבורית, ואם בהפניית כמה פירורים אל משתתפיהם. למעמד הביניים יש יתרונות בעמידה לאורך זמן מול מתקפות מסוגים אלו, יתרונות שאין לעשירונים התחתונים, ובכך שהוא תובע (בטבעיות מבחינתו) את העוגה ולא את הפירורים.

על-כן אם האפשרות הריאלית הנראית לעינינו היא של סולידריות של העשירונים התחתונים עם מעמד-הביניים, הרבה לפני האפשרות ההפוכה, יש לאמץ אותה. כמובן, יש לאמץ אותה בלי להסכים לשום טשטוש בתוכה: בלי להסכים לניכוס של המאבק על-ידי מעמד הביניים מבלי שקולם של העשירונים התחתונים ישמע, בלי להסכים לעיוורון מעמדי, אתני, לאומי, גילאי או מגדרי של המאבק, ובלי לוותר על כך שמשמעות הסולידריות תהיה הדדית, כלומר סולידריות של מעמד הביניים עם תביעות העשירונים התחתונים, עם הפלסטינים-הישראלים והמזרחים, עם הפריפריה ועוד, ושהסולידריות תתבטא גם בייצוג ובמנהיגות של המאבק.

מראשית המאבק היה מי שביקש, בשם הססמא שהפעם מדובר במאבק של כולם, לא להזכיר הבדלים בין מעמדות שונים, בין פריפריה למרכז, בין אשכנזים למזרחים, בין יהודים לערבים. בקשות אלו נבעו מתוך אמונה שאחידות במסרים תסייע למאבק (מה שאינו בהכרח נכון, שהרי דווקא ביזור המאבק איפשר לו להתרחב ולהכיל ציבורים עם תביעות שונות וציבורים שונים), ואולי גם מתוך רצון להרחיק ממרכז המאבק מסרים ש"מפחידים" חלקים גדולים בציבור הישראלי (למשל כל תביעה ערבית, יהיה אשר יהיה טבעה). אבל הבקשות הללו נבעו בעיקר בשל אמונה שהמעמד הבינוני מצוי מעבר להבדלים אתניים, ובאמת מייצג את כולם. אכן בתוך המעמד הבינוני השתלב אחוז מסויים של מזרחים, מה שמאפשר לו להיראות כרב-עדתי או על-עדתי, ואילו אי ההכללה בתוכו של ערבים וחרדים אינה מעוררת עניין. אבל, לעומת זאת, הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, והעשירונים התחתונים, מאופיינים אתנית ומגזרית בצורה מובהקת, ומורכבים ממזרחים, ערבים, רוסים, אתיופים, חרדים ומהגרי עבודה, ומכילים יותר נשים מגברים.

ביבי נתניהו, בשנות כהונתו כראש-ממשלה ושר אוצר תרם רבות לשיוויון בישראל, אך במקום שיוויון בעושר הוא קידם את השיוויון בעוני: ההפרטה המתרחבת של שירותים ציבוריים, עליית כוחם הריכוזי של בעלי הון צומחים ועולים, ריסוק העבודה המאורגנת ("הגמשת שוק העבודה") והעלייה בעלויות הדיור, החינוך, הבריאות והמחייה, כולם שחקו את מעמדו של מעמד הביניים; אם בעבר מעמד הביניים התעלם ממצוקות העשירונים התחתונים ותלה את עיניו מעלה, בתקווה להצטרף אל העשירונים העליונים, הרי שבשנים האחרונות הובהר לחלקים גדלים והולכים בתוכו התהום שלפתחה הוא ניצב, עד שהוא הוכשר לצאת מן הבתים ולהיאבק על זכויותיו.

זהו רגע נדיר של אפשרות סולידריות, שמזמין בתוכו הכרה של הסיפורים השונים של החברה הישראלית, ולא השתקה שלהם: מצוקת הדיור בציבור הערבי אינה קשורה לרכישת דירות על-ידי אזרחי חוץ (מלבד ביפו), אלא להיסטוריה ארוכה של הפקעות קרקעות, של צמצום שטחן של הרשויות הערביות, לאי-הקמתם של ישובים ערביים חדשים, להעדר תוכניות מתאר ההופכות את כל הבניה ללא-חוקית, לאי ההכרה בישובים רבים, בעיקר הישוביים הבדווים בנגב, ולהריסות בתים וישובים; מצוקת הדיור בעשירונים התחתונים קשורה לייבוש הדיור הציבורי מזה למעלה מעשר שנים, והפיכתן של עמידר, עמיגור וחלמיש לחברות רווחיות, המפנות את דייריהן, היא קשורה להסדרי משכנתאות כובלים המביאים לגירוש מן הבתים ועיקול על-ידי הבנקים והוצאה לפועל עם כשל ראשוני בתשלומים, היא קשורה לג'נטריפיקציה של אזורים מסויימים, בעיקר בתל-אביב, ביפו ובירושלים, והפיכתם נחשקים ליזמים ולבעלי הון, והיא קשורה לגירוש מבתים שהבעלות עליהם לא הוסדרה, פעם בשכונת ימין משה בירושלים והיום בכפר שלם בתל-אביב; מצוקת הדיור של המעמד הבינוני בערים הגדולות קשורה לבניית פרוייקטים למגורים שאינם מתאימים בגודלם למשפחות צעירות, לכניסתם של רוכשים אזרחי חוץ המבקשים לקנות בתים בתל-אביב, יפו, ירושלים, נתניה או אשדוד, ולהעדר פיקוח על מחירי הדירות; מצוקת הדיור של סטודנטים קשורה בהצטמצמות כמות הדיור לשכירות בערים הגדולות, העדר הפיקוח עליו והתחרות עם אזרחי חוץ.

רק ראיה של מכלול הסיפורים הללו, ונוספים, תאפשר מאבק אשר יחתור לשנות את מצב חייהן של קבוצות רבות ככל האפשר, ולא רק של חלקן. העובדות ששכיר אשכנזי מרוויח בממוצע 40% יותר ממזרחי, ששכיר ערבי מרוויח 40% פחות משכיר מזרחי, שתושב הגליל (ללא חיפה) מרוויח בחודש 6177 ש"ח כאשר תל-אביבי ממוצע משתכר 8594 ש"ח, שאישה ממוצעת מרוויחה 66% משכרו של גבר ממוצע, אינן מסכנות את המאבק בשקיעה ב"עדתיות", ב"מגדריות" או בפלגנות, אלא מאפשרות התמודדות אמיתית עם הבעיה. מותר לומר בנאום או בכרזה "כל העם נפגע מן הממשלה", ואפילו "העם נפגע שווה בשווה מהממשלה", או "אין צבע למאבק" (רק חסרי זיהוי בתרבות הישראלית, על-פי רוב מעמד בינוני, חילונים, תל-אביבים, אשכנזים, יכולים לדבר על חוסר צבע, לאחרים ממילא יש צבע בכל חודשי השנה) אבל כדאי לזכור שיש מי שנהנה מן המצב, בממשלה, בין בעלי ההון ובעשירונים העליונים (על אף כל דיבורי ההזדהות הבאים מחלקם), וכן שמצבו וצרכיו של העשירון השישי אינם זהים לאלו של העשירון הראשון (וזאת לפני שנזכיר את הגזענות וההדרה השיטתיים שמהם סובלים ערבים, מזרחים, חרדים, אתיופים ועובדים זרים, את היחס המשפיל שממנו סובלים גמלאים ואמהות חד הוריות, ואת העדר ההזדמנויות בפריפריה), אך אין זה סותר את אפשרות הסולידריות ההדדית ביניהם, ואת העובדה ששניהם נפגעים ממדיניות ממשלתית בת עשרות שנים.

למרות כל האמור כאן, רוב התקשורת ממשיכה להציג את המאבק כמאבק של מעמד-הביניים, על-אף הצטרפותם של רבים אחרים והתפשטות המאהלים מעבר לרוטשילד (כאשר את המאהלים בלוינסקי בתל-אביב, בג'סי כהן בחולון ובגן העצמאות בירושלים ניסו פקחי העיריות לפרק בתירוצים שונים, ועם התחלת הפינוי מרצון של הסטודנטים מהמאהלים הלחץ עליהם הוחרף, וצווי הפינוי, הפקחים והשוטרים הגיעו), ועל-אף שהצטרפות זאת מובנת להנהגה הקיימת של המאבק כמשנה את תחומיו. היא עושה זאת הן מתוך תחושה שכך היא מסייעת ללגיטימציה של המאבק, והן מכיוון ששם באמת עובר קו הגבול של הלגיטימציה שלה עצמה. גם פוליטיקאים רבים מבקשים להמשיך לדבר על מאבק של מעמד-הביניים, הן שרים, והן אנשי ה"אופוזיציה" מקדימה, כפי שהם אוהבים לקרוא לדברים "מאבק ביוקר המחייה", כאילו היתה זאת מחאה צרכנית מעיקרה, וכך להניח בצד את שאלת ההפרטה ואת חלקה של הממשלה בסיפור. ראש-הממשלה, במסיבת העיתונאים הראשונה שכינס לרגל המשבר, ניסה כיוון מעט אחר, ודיבר על סטודנטים, והטבות ספציפיות לסטודנטים, ועל זוגות צעירים, ומצד שני על "ריכוזיות במשק" שלכאורה אינה קשורה למדיניות ממשלתית. ניסיונות הפוליטיקאים להגדיר ולצמצם את המאבק מובנים, מתוקף האינטרסים שלהם והרצון בהפרד ומשול. בצמצום התקשורתי יש להיאבק. ובעיקר, אין לשתף פעולה עם אף ניסיון פתרון שימסגר את עצמו במסגרת של מעמד-ביניים, זוגות צעירים או סטודנטים.

אבל מכיוון שהזמנים הם ימי חשבון-נפש אמיתיים למעמד-הביניים יש לשאול גם שאלות מהותיות לגבי מקומו במערכת הכלכלית. חלקו של המעמד-הבינוני, מבחינת שכרו והונו, נמצא בתהליך מכריע של הצטמצמות ושחיקה בעשור האחרון, מול התרחבות העשירונים העליונים והצטמצמות המדינה. כלכלת הצריכה מכסה על כך פעמים רבות: זול יותר היום לקנות נופשון בחו"ל, מסך פלזמה או פלאפון מתוחכם, וכך להרגיש שחייך בסך הכל טובים, ושכלכלת השוק מיטיבה גם עמך; יקר הרבה יותר לממן מגורים ראויים, חינוך טוב ובריאות; קשה הרבה יותר לחסוך, כך שתוכל לאפשר דברים אלו גם לילדיך; כך רבים תופסים את עצמם כבני מעמד-הביניים (יותר בשל הוצאותיהם מאשר בשל הכנסותיהם), בשל רמת-חיים מסויימת שהם חיים בה (ובשל כך ששר החוץ רואה אותם במסעדה), אך זהו מעמד-ביניים סימבולי, הקשור לקבוצת השתייכות סוציולוגית או הון תרבותי, שאינו כולל פנסיה ראויה, יכולת השקעה בילדים או צבירת חסכונות ליום סגריר, ושמחלה משמעותית של בן משפחה לאורך זמן עם תרופות יקרות, או פיטורים לאורך זמן משמעותי, או תהליך משפטי אינטנסיבי, יהפכו מיד את בניו לבני העשירונים התחתונים.

ג.       פוליטי?

מתחילת המאבק ניסו כמה מדובריו להקפיד על הגדרתו כ"לא-פוליטי". יתכן שההקפדה הזאת אכן מאפשרת לציבורים מסויימים, התופסים עצמם כבני המרכז הפוליטי, להזדהות עמו. מנגד היא לא מפריעה לדוברי ימין לנסות לעשות דה-לגיטימציה של המאבק כשמאל רדיקלי (ו"אנרכיסטי"), ובמקביל היא לא הפריעה לתהליך היציאה מהארון של התחום הפוליטי שמשמאל למרצ, שבציבור היהודי נתפס כלא-לגיטימי, כאחד ממובילי המאבק.

אבל ההקפדה הזאת, מעבר לעובדה שהיא מבטאת את צמצום ה"פוליטי" בישראל בעשורים האחרונים לשאלת הכיבוש ויחסי החוץ, צמצום שהוא בדיוק אחד מסיבות המשבר הנוכחי, מובילה למצבים מצחיקים-עצובים: קבוצה מנוער האיחוד הלאומי מגיעה למאהל הירושלמי עם שלטי "הפתרון לדיור בשומרון" (ויש להמשיך שלט זה: ובהשתלטות על בתי ערבים בשיח' ג'ראח, ובהפקעת קרקעות), ונענית באדיבות יתירה על ידי אנשי המאהל שהמאבק לא פוליטי, ושאם הם יהיו רוב במאהל הם יוכלו לייצג עמדות אלו, מכיוון שההחלטות מתקבלות באופן דמוקרטי; כאילו האיחוד הלאומי הציג אי-פעם עמדות שמאל כלכליות, ועשה חשבון נפש לבריתו הפוליטית עם הימין הכלכלי, וכאילו הענקת מקום לכהאניזם היא צעד לא-פוליטי.

האם המאבק הוא פוליטי? אין יותר פוליטי, ודאי שלא כאן, ממאבק על הקרקע, וגם התביעה לשינוי השיטה הכלכלית היא כמובן פוליטית בכל מובן. התיוג החיצוני שלו כפוליטי, והבריחה הפנימית מן הפוליטי (שאינה זהה לבריחה המובנת מן המפלגתי), קשורה גם בשאלה האם יש למאבק הנוכחי מה לומר לגבי הכיבוש. מחד, רגע האפשרות של יצירתו של שמאל כלכלי-חברתי דורש סבלנות, שאינה נכנעת מייד לטהרנים המבקשים לסדר הכל על-פי העוול הגדול, זה המתחולל מול הפלסטינים בשטחים, ולשכוח את החצר האחורית בתוך ישראל, אליה נזרקים עניים, מזרחים וערבים (וכמעט מתבקש לומר כי בלי שחרור של הפלונטר הפנים-ישראלי של אי-הצדק, השמאל נועד שוב ושוב לכישלון); מאידך, מה יעשו יושבי המאהלים כאשר ביבי וברק ישלחו להם בסוף ספטמבר צווי מילואים על-פי כתובתיהם החדשות באוהלים, כדי לשלוח אותם לדכא באלימות את צעדות הכרזת העצמאות הפלסטינית? האם המאבק על העוול מכאן ידוכא על-ידי שליחת מוחיו לדכא את המאבק נגד העוול משם? האומנם רוב יושבי המאהלים יתפסו גם צעד זה כלא-פוליטי (שכן גם ה"בטחון" אינו פוליטי בישראל) ויכנעו לו?

לאט לאט נוצרה רשת של מאהלים, משדרות רוטשילד, דרך לוינסקי ושכונת התקווה בתל-אביב, ליפו וג'סי כהן בחולון, לבאר-שבע וחיפה (שבשתיהן צעדו יחד ערבים ויהודים), לירושלים, לבקה אל-גרביה, לעכו, וחיברה ציבורים שונים. גם ברשימת התביעות המתגבשת, נכללים הן הדיור הציבורי והן עצירת הריסות הבתים במגזר הערבי, והצורך בתוכניות מתאר לערים ולמועצות הערביות. עדיין לא נכללת שם שאלת שטח עיירות הפיתוח, שפעמים רבות מאבדות אזורי תעשיה מניבי ארנונה לטובת מועצות אזוריות סמוכות בעלות פחות אוכלוסיה, והתביעה להכיר בכפרים הבדווים הבלתי-מוכרים, אך גם את אלו יש לתבוע בהמשך לכלול במסגרת התביעות.

המאבק אכן אינו מפלגתי, ואינו נגד מפלגה מסויימת, כי הוא יוצא כנגד השיטה הכלכלית, כלומר נגד רוב המפלגות, ודאי כל אלו שהיו חברות בקואליציות בעשורים האחרונים, ממרצ ועד המפד"ל. מתוך חוסר המפלגתיות וחוסר המצע המשותף מראש, רבים הרגישו שקיים בלבול בתוך המאבק, המתבטא בדרישות הבלתי מדויקות שלו, בקולות הרבים המעלים דרישות שונות. איך, שואלים הכתבים, הגיעו יושבי המאהלים משאלת השכירות בתל-אביב לשאלת מדינת רווחה? ומה עושים עם המושג הזה, שכנראה אינו מוכר ל-100 מתוך 120 חברי הכנסת?

אבל אם ראשיתו של המאבק בשאלת הקרקע והדיור היתה מדוייקת גם מבחינת הצורך הציבורי וגם מבחינת ההד הציבורי, הרי שגם ההתרחבות בשבועות שלאחר מכן היא טבעית: יושבי המאהלים הבינו שברית כרותה ביניהם לבין הרופאים והמתמחים ושביתתם הארוכה, וכן ביניהם לבין העובדים הסוציאליים והמורים שרק סיימו את שביתותיהם, ולא בהצלחה יתרה. הם יודעים שהכשלון עשוי להיות משותף, כפי שעל ההצלחה להיות משותפת.

הקרקע, על כל העוולות שהיא חושפת, הציפה את שאלת ההפרטה של השירותים הציבוריים, את שאלת המרוויחים מן ההפרטות שביצעה המדינה, את השותפות של ההון-והשלטון, ואת הריכוזיות והקרטליזציה של ההון. על כן אין היא יכולה להתנתק משאלת החינוך שההשקעה בו צומצמה באופן דרסטי (והביאה לעלייה בהשקעה הפרטית בחינוך של העשירונים העליונים), משאלת מערכת הבריאות (שגם בה החלק הציבורי מנוון באופן מכוון, ואילו החלק הפרטי מתרחב), או משאלת שירותי הרווחה ההופכים עלה תאנה המצליח להסתיר פחות ופחות; וכל אלו אינם יכולים להיות מנותקים גם משיטות ההעסקה בארץ, המאפשרות עלייה מתמדת בשכר חברי-הכנסת והשרים, הפקידות הגבוהה בשירות המדינה וזאת שעוברת לשירות בעלי ההון רגע לאחר מכן, ולעומתם קפאון ברמת השכר של רוב הציבור, והתרחבות מעגל העובדים העניים; מדיניות שכר המאפשרת לשלם שכר עצום למנהלי הבנקים, על חשבון הציבור המממן אותם בעמלות מופרזות (ובכספיו המשמשים אשראי לבעלי ההון), בעוד חלקים גדולים יותר ויותר מהציבור מועסקים בדרכי עקיפין, דרך חברות קבלן, ומהווים עובדים דור ב' ו-ג', מעובדי אבטחה, ניקיון ובניין ועד מרצים המפוטרים בסוף כל סמסטר או שנה, שאינם מיוצגים עוד בהסכמים קיבוציים ועל-ידי ההסתדרות, וכאשר המדינה מובילה בעצמה את מגמת ההעסקה בדרכי עקיפין (המאפשרת אי הקפדה על תנאי העסקה) ודרך חברות כוח אדם (ואחד הצעדים הבאים יכול להיות חרמות מאורגנים נגד חברות שאחוז ניכר מעובדיהן הוא עובדי קבלן). שאלת הדיור מעלה לדיון גם את שאלת התחבורה בין המרכז לפריפריה, את (חוסר) ההשקעה הלאומית בפריפריה בתשתיות, בחינוך, בתעסוקה ובחיי הפנאי. חברי הממשלה נהנים לומר למוחים בתל-אביב לעבור לגור בבית-שאן ובירוחם, כאשר אין השקעה לאומית בתעסוקה, בחינוך, בתחבורה ובתרבות שם.

מרגע שהמחאה התעוררה הסתבר שהעוגה הציבורית עצמה עולה למעשה לדיון, על כל רכיביה.

ד.      שמאל ישן ושמאל חדש

            מחאת האוהלים המתרחבת מעוררת תגובות רבות, מכיוונים רבים. מאכזבות במיוחד, אבל אולי בעצם גם הכי צפויות, היו התגובות של השמאל הישן, שאולי אינו מבין עדיין שסוג ההתנהגות שלו הוא בדיוק מה שריסק את השמאל, ושאולי גם אינו מבין שאם המחאה הזאת תקרום עור וגידים מבחינה פוליטית לאורך זמן, היא תהיה סוג של שמאל חדש, ובהחלט לא עוד מהקדימה-עבודה-מרצ המוכר.

            המשותף לכמה מן התגובות הללו היה הדיכוטומיה המוכרת בין אויבי הציבור הישנים והקבועים של השמאל הישן, חרדים ומתנחלים, לבין המוחים שתוארו כנאורים, כפרודוקטיביים, וכישראל היפה. מאכזב היה שדווקא מספר אנשי תרבות, ספרות ומוזיקה, הובילו תפיסות ריאקציונריות אלו, שאינן מבטאות חשבון נפש אמיתי של השמאל הישן לא עם כשלונותיו בעבר, לא עם שיתוף הפעולה שלו עצמו עם הכלכלה הניאו-ליברלית וההפרטה בעשורים האחרונים, ולא עם זניחתו את החברה הישראלית לטובת דיבורים בעלמא על מזרח-תיכון חדש.

חלוקות הנובעות מהתבוננות דרך מושגים של בני האור ובני החושך, ומחלקות את הציבור במדינה ל"נאורים וחשוכים", מתוך תביעה שעל הנאורים לשוב ולהוביל את המדינה, אינן מייצגות את המאבק הנוכחי, ונראות כאילו נלקחו מאספות בחירות של מפלגת "שינוי" המנוחה, או ממצע מפלגת יאיר לפיד העתידה. הכחשת חלקו ההיסטורי של המעמד הבינוני ביצירת הפערים בישראל, דרך העלמת הפערים העמוקים בין אשכנזים, מזרחים וערבים במשך שלושים שנות שלטון מפא"י, ודרך אדישותו להפקרות הכלכלית בעשורים האחרונים, בלי הצעה של סולידריות לשאר חלקי החברה, שנפגעו ראשונים, אינם מאפשרים חשבון נפש אמיתי לצורך הסולידריות כעת. גם השימוש במושגים של יצרנים ופרזיטים, בורים ונאורים, הם בדיוק המושגים ששימשו להסתרה הדמגוגית של היווצרות עיקר הפערים בשנים האחרונות.

לעומת התבטאויות אלו, שבאו מצד מי שאינם יושבי האוהלים או מובילי המאבק, וביקשו לכאורה לתמוך במחאה, אך תוצאתן הפוכה, הציבור הרחב שיצא לאוהלים, להפגנות ולרחובות, עשה זאת דווקא בגלל שנחלצו מן התודעה שהסיבה לקשיי המחייה ההולכים וגדלים שלהם היא, כפי שניסו לשכנע אותם באופן דמגוגי פעמים רבות, "תקציבים ייחודיים" המועברים לישיבות, או בעיה שבאחריותם האישית, הקשורה בעצלותם או באי נכונותם לצאת ולעבוד (בכלכלה שמתרבים בתוכה העניים העובדים, המשרות החלקיות והעסקה פוגענית דרך חברות כוח אדם), והבינו שמדובר במדיניות הכלכלית-חברתית של כל ממשלות ישראל האחרונות, ובתוכן: צמצום והפרטת השירותים הציבוריים; הפרטה של הנכסים הציבוריים; יחסים הדוקים של הון ושלטון; קרטלים של אילי ההון המנהלים מדינה ומדיניות שאינה חשופה לדמוקרטיה.

אנשי המאהלים והמחאה מבדילים בין הכסף הקטן לכסף הגדול, אל מול הדמגוגיה: הכסף המועבר לחרדים אינו קרוב לסכומים המועברים לטייקונים, ואינו מונע מרוב הציבור החרדי לחיות תחת מצוקות קשות (ואילו ההסדר המונע מגברים חרדים לעבוד עד גיל הפטור ממילואים, בשל הצהרתם שהם לומדים בישיבה, דורש פתרון אמיץ שאולי יהיה דווקא פטור גורף מגיוס צבאי כדי לאפשר השתתפות של גברים חרדים רבים יותר בשוק העבודה); גם המתנחלים עצמם, למרות אי ההסכמה הפוליטית, אינם הכסף הגדול, כיוון שעיקר הכסף העובר לשטחים עובר לתחזוק הכיבוש, ולא ישירות למתנחלים, והכיבוש אינו מפעלם האישי של המתנחלים (ואינו סכסוך שכנים ביניהם לבין הפלסטינים, גם אם הוא לעיתים מתבטא כך) אלא של כל ממשלות ישראל, ואחראים עליו תושבי חיפה ותל-אביב בדיוק כפי שאחראים לו תושבי אריאל ואפרת.

אין זה אומר שהפוליטיקאים החרדים לא בגדו בציבור, הן בציבור שלהם והן בשאר הציבור. הם בהחלט בגדו, בחוסר סדר יום כלכלי במשנתם מלבד דיבור על תקצוב בני ישיבות, ובחבירה לא קדושה לימין הכלכלי. הם בגדו בדיוק כפי שהפוליטיקאים החילונים בגדו, וכפי שכל המפלגות שהיו חברות בקואליציות בעשורים האחרונים, ממרצ ועד המפד"ל לשמותיה השונים, בגדו כלכלית בעשירונים התחתונים ובמעמד הבינוני, ועל כן הציבור דורש עכשיו להעמיד לדין ציבורי ופוליטי את ראש-הממשלה הנוכחי, אבל גם את ראשי-הממשלה הקודמים.

אבל בגידתם של הפוליטיקאים אינה שוללת סולידריות עם הציבור החרדי, השקוע גם הוא תחת מכבש כלכלי המחובר לכלכלה הניאו-ליברלית, ואינה שוללת דיאלוג עם הכוחות בתוך הציבור החרדי המבקשים שינוי. הסולידריות עתה היא אזרחית, ולא קואליציה של מפלגות.

אין זה אומר גם שיש לקבל את מדיניות ההתנחלות, או את הפוליטיקה של מועצת יש"ע (המנסה עתה לטעון כי "השומרון הוא הפתרון" למצוקות הדיור, אולי כיוון שזול יותר להפקיע קרקעות מערבים, או להשתלט על בתיהם כפי שמתרחש בשיח' ג'ראח, מאשר לקנות קרקע ולבנות בית), ואין זה אומר שמרבית הפוליטיקאים הדתיים-לאומיים לא בגדו בציבורם ובשאר הציבור. הם בהחלט בגדו בצמצמם את היהדות לקדושת ארץ-ישראל, כאילו אין היא אומרת דבר על עיכוב שכרו של השכיר, על שמיטת חובות בשביעית וקרקעות ביובלות, על איסור נשך וריבית או על היחס לגר, ליתום ולאלמנה. הם בגדו בברית הלא-קדושה שיצרו בין קדושת ארץ-ישראל לקדושת השוק החופשי בכל מקום בארץ-ישראל מלבד השטחים. אבל דברים אלו אינם שוללים סולידריות עם חלקים בציבור המתנחלים שעברו לשטחים כי שם המשיכה המדינה להיות מדינה, ולדאוג לדיור בר-השגה (השטחים, כמובן שרק בהתנחלויות היהודיות, הם המחוז שבו הבניה הממשלתית המשיכה להוות חלק משמעותי בבניה, יותר מכל מחוז אחר), לחינוך, לרפואה ולרווחה, בניגוד למעשיה בפנים הארץ. גם חלקים נרחבים בתוך ציבור המתנחלים נכבשו תחת מכבשי הכלכלה הניאו-ליברלית, והרווחים של כלכלת הכיבוש וניצול הפלסטינים עברו גם אל מי שאינם מתנחלים, ואל בעלי הון ששולטים בכלכלת הכיבוש.

המאבק הנוכחי יוצר חיבור בין מעמד הביניים לעשירונים התחתונים, אחרי שנים ארוכות שבהן לטש מעמד הביניים את עיניו כלפי מעלה, וחשק בהצטרפות לעשירונים העליונים, והאמין שחבילות נופש זולות לחו"ל או מסכי טלוויזיה ענקיים במחיר מבצע מבטאים שגשוג כלכלי, בזמן שהאפשרויות לקנות דירה, או לממן בריאות וחינוך סבירים, התרחקו; המאבק יוצר חיבור בין שאלת הדיור הציבורי לשאלת הדיור בר-ההשגה ופיקוח על שכירויות, בין נפגעי המשכנתאות ומפוני עמידר וחלמיש לבין הנפגעים מהריסות בתים, בין הסתגרות המנהיגים במגדלי אקירוב ובווילות בקיסריה לבין העדר ההכרה בכפרים הבדווים, בין שטחי השיפוט המצומצמים של עיירות הפיתוח, המפסידים "במקרה" אזורי תעשיה קרובים לטובת מועצות מקומיות עם אוכלוסיה מועטה, לבין העדר תוכניות מתאר לישובים הערביים, בין שאלת ההפרטה והחיבור ההדוק של הון-שלטון-עיתון-צבא לשאלת ההתמוטטות של מערכות החינוך, הבריאות והרווחה, בין הפופוליזם הפוליטי של שיסוי קבוצות אוכלוסיה אלו באלו, יהודים בערבים, חרדים בחילונים, דתיים בתל-אביבים, לבין קריסת הסולידריות החברתית, שהועילה בעיקר לממשלות ולאילי ההון.

ה.      לגור בבית של שיר

ביום שני, ראש חודש אוגוסט וראש חודש אב וראש חודש רמדאן, התכנסנו במאהל בור שיבר (גן הסוס) ברח' קינג ג'ורג' בירושלים, וקיימנו ערב שירת מחאה לאות סולידריות עם מאהלי מאבק הדיור הירושלמי ויושביהם, המאהל בבור שיבר והמאהל בגן העצמאות.

הדבר הראשון שנשאלנו לגבי ערב השירה היה במה יכולה להועיל השירה למאבק? נדמה לי שהחיבור בין המאבק לתרבות בכלל (ולשירה בפרט) הוא משמעותי ראשית כל כי יהיה צורך בשינוי תרבותי במקביל לשינוי הכלכלי והחברתי. והרי גם התרבות הלכה אל המקום המפורט, השקוע באינדיבידואל הלכאורה בלתי תלוי בחברה ובמסורת, וגם היא נכנעה לפני כוחות השוק, קודם כל באמצעי ההפצה שלה (הבנויים קרטלים קרטלים), ואחר כך בשאיפות הפנימיות שלה, אל הרב-מכר, אל הכתיבה המרגיעה את הנפש הבורגנית מפני חרדות השינוי, ואת נפש הלאום אל מול גבולותיו, ומלעיגה כל אפשרות של שינוי וכל אדם זר.

התרבות, והשירה באופן ספציפי (שממילא אינה יכולה לחשוק במיקום של רב-המכר, השמור לפרוזה, ומצויה על כן במקום ניסיוני יותר, גם שולי יותר), יכולים לסייע למאבק בעניין נוסף, וחשוב לא פחות: המאבק מצוי בחיפוש אחר שפה. המאבק מבקש להציע אלטרנטיבה לתרבות הפוליטית, הכלכלית, התקשורתית והתרבותית הקיימת, אך כאשר הוא נשאל על מטרותיו וניסוחן על-ידי התקשורת, הוא עלול להיכשל בדיוק אל תוך אותו המקום, לענות בשפה הישנה של אותה פוליטיקה ואותה כלכלה ואותה תקשורת ותרבות. חלק מהצורך להתעכב בתשובה, לא לענות מיד ברשימת דרישות מסודרת למזכ"ל ההסתדרות או למנכ"ל משרד האוצר, נדרש בדיוק כדי לנסח שפה אלטרנטיבית, ולא להתנסח בשפת המצב הקיים. השירה והמאבק יכולות להזכיר זה לזה כיצד נולדת לשון חדשה, אפשרות חדשה בלשון, וכמה נדרש לשחק בה בכיוונים אינספור, כילד קטן המתנסה בצלילים, לפני שאפשר לעבור מן הגמגום אל הדיבור השוטף, כמה זקוקים אנחנו אולי לשוב דווקא מן הדיבור השוטף אל הגמגום כדי לעצור את הדיבור הפוליטי, הכלכלי, התרבותי, התקשורתי, המנסה להשתלט על לשוננו.

בינתיים המאבק יכול להיכתב כססמא על שלט קצר, "העם דורש צדק חברתי", או במאות ספרים עבי כרס. נדרש לו עוד זמן של לימוד עצמי כדי להתנסח בדיבור או בשיר.

ו.        מחורבן הבית לתחיית הבית?

ערב לפני ערב תשעה באב ישבנו במאהל מפוני הדיור הציבורי בגן העצמאות בירושלים, בחברת פייטנים ואנשי המאהל, לשמוע קינות ולדבר על הדרך מזמן הקינה אל חשבון הנפש היוצא מן הקינה אל העשייה, לקרוא פרקי איכה ולשוחח על חורבן הבית ותחיית הבית, על חורבנה של חברה ותחייתה של חברה, ועל מקומו של צדק חברתי במסורת היהודית, ומקומה של היהדות בתביעה לצדק חברתי.

קטע קריאה מאיכה, הפייטן רוני איש-רן והפייטן יניב עובדיה במאהל מפוני הדיור בגן העצמאות:

קינת בליל זה יבכיון, הפייטן רוני איש-רן במאהל מפוני הדיור בגן העצמאות:

תחילת השיחה עם הרב ח"כ חיים אמסלם, ד"ר מאיר בוזגלו והעיתונאית במבי שלג במאהל מפוני הדיור בגן העצמאות:

המשך השיחה עם הרב ח"כ חיים אמסלם, ד"ר מאיר בוזגלו והעיתונאית במבי שלג במאהל מפוני הדיור בגן העצמאות:

דברי ראובן אברג'יל במאהל מפוני הדיור בגן העצמאות:

            פתחנו בשורות הפותחות של מגילת איכה: "א אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם—הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת—הָיְתָה לָמַס. ב בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ–אֵין-לָהּ מְנַחֵם מִכָּל-אֹהֲבֶיה כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים" (איכה א', א'-ב'), והמשכנו בהפטרה הנוקבת של פרשת דברים, מן השבת שלפני תשעה באב, מדברי הנביא ישעיהו, פרק א:

י שִׁמְעוּ דְבַר-ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה.

יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי.

יב כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי–מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי.

יג לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא–קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.

יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא.

טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ.

טז רַחֲצוּ הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ.

יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.

כך הנביא פונה במילים נוקבות אל העם ואל מושליו (אותם הוא מכנה קציני סדום ועם עמורה), ומבהיר בשם אלוהים כי הוא דורש משפט וצדק ולא מנחות וקטורת. בהמשך הוא אף אומר מילים שנשמעו כאילו נכתבו בעצם הימים האלו ממש במדינת ישראל של ימינו ומול שרי ממשלת ישראל: "כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ–וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כב כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם. כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם".

היהדות צומצמה בדורות האחרונים ועברה רדוקציות חריפות: החרדיות צמצמה אותה להלכה, החילוניות-הציונית והמדינה צמצמו אותה ללאום (ולסמליו, כגון הצבא והשואה), הדתיים-הלאומיים מאז 67 צמצמו אותה לקרקע, צמצומים שרוקנו אותה מתכניה החשובים ביותר, האמוניים והחברתיים, והשכיחו את עובדת היות היהדות בלתי ניתנת לצמצום לדבר אחד, חשוב ככל שיהיה. ואדם ניצב מול יהדותו, שהוא יודע שהיתה רחבה מכל אלו, ותהיה רחבה מכל אלו, ונבוך מול צמצומה שוב אין הוא יודע אם יכול הוא עדיין לדבר בשמה, אם לא נעלמה לו אותה היהדות שבשמה הוא מבקש לדבר, בעקבות כל הצמצומים.

המפלגות הדתיות והחרדיות הפכו נציגות היהדות בעיני ממשלות חילוניות, ואלו תבעו את חלקן במכסת התלמידים, במכסת השרים, את תקציב בני הישיבות והאולפנות, את עתיד ההתנחלויות או כבוד השבת המחוללת, אך תמיד היתה זאת השבת של פרשת יתרו, הקשורה במעשה בראשית ובמנוחת הקדוש ברוך הוא בה, ולא השבת של פרשת ואתחנן, המנמקת "למען ינוח", המזכירה "כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים ה', ט'), הקשורה בזכויות סוציאליות של מנוחה; תמיד היה זה איזה סימבול של השבת (פתיחת חניון בשבת, העברת משחן של חברת החשמל בשבת, נחיתת מטוסים בשבת) – בלי התמודדות אמיתית עם הסיטואציה המודרנית של צורך בעובדים בשבת – בחברת חשמל, בבתי-החולים – שיש לקבוע עמדה מאין ימצאו במדינה (במיוחד כשלא כל העובדים יכולים להיות "גויים של שבת", ושגם מושג זה – בהקשר של מדינה ולא של פרטים – צריך לעבור בחינה מחודשת).

המפלגות שהגדירו עצמן דתיות לא הציגו אידיאולוגיה כלכלית, אלא הסכינו לאידיאולוגיית מפלגת השלטון תוך הבטחת הדאגה לסקטור שהן התיימרו ליצג, בני ישיבות או מתנחלים, ובעשורים האחרונים כרתו ברית לא קדושה בין קדושת לימוד התורה וקדושת אדמת ארץ-ישראל לקדושת הכלכלה החופשית. יש מה שיכול להיאמר על אידיאל קדושת לימוד התורה מול ביטולה בקרב בני הישיבות (והנתק ממשא-ומתן עם החיים שאידיאל זה תובע, בניגוד להיות היהדות דת חיים), או על אידיאל קדושת ארץ-ישראל (והרי המשפט שהפך שגור "ארץ ישראל לעם ישראל" חוטא לקדוש ברוך הוא שגירש את עמו מארצו, והורישה לאחרים, ועדיין לא הביא את משיחו שיכנס את כל הנידחים, ויש לומר שרק על היפוכו יכולים אנחנו להתחייב כבני אנוש: "ארץ ישראל לקדוש ברוך הוא, עם ישראל לארץ ישראל"), אבל כאן אני מבקש להתמקד בהנחה של מפלגות אלו שליהדות אין בסופו של דבר אמירה מהותית על המצב הכלכלי של המדינה ועל התורה הכלכלית השורה בה.

לתחושתן של מפלגות אלו הן זכו להצלחה לא מבוטלת: ההתנחלויות התרחבו, גדלה תנועת החוזרים בתשובה, ורבו הישיבות החרדיות-אשכנזיות, החרדיות-ספרדיות והדתיות-לאומיות. אבל הן הובילו את ציבורן, ואת כלל הציבור במדינה, יחד עם ממשלות ישראל השונות, לשוקת כלכלית שבורה, ולעיתים דומה שהיה מי שפירש את הפסוק: ‎"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת–כִּי-לִי הָאָרֶץ כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה, כ"ג), כאילו המילה "צמיתות" פירושה אולי גויים, אולי ערבים, ואילו כאשר הארץ נמכרת לטייקונים יהודים אין בכך כל פגם, אף-על-פי שבימינו טייקונים אלו הם למעשה תאגידים, ולתאגידים כידוע אין דת.

רבנים דנו בכובד ראש בשאלה אם מותר להשכיר דירות ללא-יהודים, ויצאו על כך למאבקים שביזו שם שמיים, אך הם לא התכבדו להתכנס ולדון בשאלה איך בכלל מותר להשכיר דירות, באילו תנאים. רבנים חתמו על ספר שדן בהלכות הריגת גויים, שביזה את תורת ישראל, ולא התכנסו לדון בשאלה איך ראוי שיחיו אנשים בישראל, האם יש מינימום של מחייה בכבוד, של חינוך, של בריאות, של דיור, של רווחה. מול מגמות אלו היה מי שניסה להרחיב את הדיון הרבני וההלכתי, למשל מכיוונים מסורתיים ומזרחיים, ולהשיבו לשאלות של צדק ויחס בין אדם לרעהו, ולקבוע למוסדות ועסקים כשרות חברתית ולא רק כשרות לאוכל; עסקו בכך בין השאר ארגונים כמו "ממזרח שמש" ו"במעגלי צדק", מתוך ניסיון להבהיר שבלב היהדות נמצא גם עיסוק הלכתי בסוגיות של צדק חברתי וצדק בין אדם לחברו, ואפילו בין אדם לחברה ולמדינה, ולא רק בהלכות כשרות, חמץ ומלאכות אסורות בשבת, ומתוך הבנה כי סוגיות אלו כלולות היו בסדר יומם של חכמי ישראל בעבר, גם על שאלת השכרת דירה: "הסכמנו ותקננו, שמי שישכור דירה מהיום הזה והלאה לא יוכל בעל הדירה לגרשו ממנה עד תום שנה תמימה, המתחילה בראש חדש אייר וגומרת בראש חודש אייר הבא אחריו, ולא יוכל לגרשו כלל במשך הזמן הזה. ולא יעלה לו בדמי השכירות, והעלאת דמי השכירות לא תהיה אלא בראש חודש אייר דווקא. ולמרות שיתנה עמו שאין השכירות חלה רק למשך שישה חדשים אין לו הזכות לגרשו מן הדירה מבלי רצונו רק בראש חודש אייר, ותקנה זו תהיה נוהגת בינינו לדורות עולם" (תקנות חכמי מכנאס, תקנה י"ד, 1797).

            מקורות רבים ביהדות מלמדים אותנו צדק חברתי מהו: מזהירים מפני עיכוב שכרו של שכיר, מצווים את הצדקה, ואת משפט הצדק לגר, ליתום ולאלמנה. אף לגבי הזכות לדיור מוצאים אנו מקורות מפורשים, וכך למשל את הפסוק: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו, פרק נח, פסוק ז), מפרש רבי רפאל בירדוגו: "ועניים מרודים אלו הנודדים באין מקום ולינה – תביא בית, תקבע להם בית דירה. וזה ודאי קודם לכסוּת כי הוא מוטל בחרפה לחורב ביום ולקרח בלילה" (רב פנינים, דרוש למעלת הצדקה), ובגמרא מצאנו: "תנו רבנן: יתום שבא לישא [אישה], שוכרין לו בית ומציעין לו מיטה וכל כלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה, שנאמר: "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו), די  מחסורו – זה הבית, אשר יחסר – זה מיטה ושולחן" (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף סה, עמוד ב). עמנואל לוינאס כתב באופן נוקב: "האם מצב הפרולטריון, הניכור האנושי, אינו מתאפיין בשלילת המגורים? לא להיות בעל בית, להיות ללא מרחב פנימי, פירושו לא להיות מסוגל לקיים קשר אמיתי עם הזולת. להיות זר לעצמך ולזולתך" (עמנואל לוינס, תשע קריאות תלמודיות, הוצאת שוקן 2001, עמ' 131).

מנגד ציוויים רבים שהיו ליהדות כדת מדינה בעידן המקרא, כאמצעים לצדק חברתי וחלוקתי, אין אנו מקיימים: אין אנו שומטים חובות בשביעית ולא קרקעות ביובלות ("וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כ"ה, י') ולכאורה איננו יודעים ממתי להתחיל שמיטת קרקעות זאת), אין אנו אוסרים על הנשך והריבית. ואילו עיקר קיומה של היהדות לאחר עידן המקרא היה כקהילת מיעוט בתוך רוב לא-יהודי, פעמים רבות תוך אוטונומיה קהילתית, אבל ללא שליטה הדומה לזאת של מדינה על המשאבים וחלוקתם, וללא אחריות על לא יהודים; כך היה עיסוק נרחב בקהילות היהודיות בצדקה, ושכנוע העשיר לתרום מכספו (ואף טענות שאין זה כספו: "מן הדין אין לו להעשיר שכר על עצם הצדקה והמתנה שנותן כיוון שהוא אינו אלא כמחזיר הפקדון או הגזל אשר בידו" (רבי יהודה בן מוייאל, "שבט יהודה", מאמר כ"ה)), ובבניית מוסדות של חינוך, בריאות וגמילות חסדים, אך לא במבנים של צדק חלוקתי (אם כי גם כאן ראוי להיזכר בדבריו של נר המערב בן מוייאל באותו המאמר, בו הוא לומד מן הפסוק "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז כ'): "והעניין שכפל צדק צדק תרדוף שהצדקה שתתן תהיה בדרך צדק ולא בתורת חסד"), של מדינה מודרנית, של אזרחות ושל היחס לאזרח הלא-יהודי.

מאיר בוזגלו דיבר פעמים רבות על כך ש"המדינה תפסה את היהדות לא מוכנה": המעבר ממציאות חיים כקהילת מיעוט במדינות רוב שונות למציאות של קיום כקהילת רוב המעצבת את דמות המדינה מול קהילות מיעוט אחרות אינה פשוטה, ודורשת תעוזה מחשבתית; הדגם שהעדיפו מפלגות דתיות לפעול על-פיו למעשה היה הגדרת עצמן כקהילות מיעוט, בתור קהילות יהודיות דתיות או חרדיות, בתוך מדינת רוב חילונית (אין זה כמובן הדגם של הרב קוק); דגם זה, שמחד יש בו אנטי-משיחיות והבנה שמדינת מודרנית אינה יכולה להיות "יהודית" במובן שבו ממלכת דוד היתה "יהודית" (אף על פי שתואר זה כלל לא היה קיים אז), יש בו מאידך הפקרות הלכתית, הן בשל ביטול מושג "כלל ישראל" שגם ללא-דתיים חלק ונחלה בו (המושג ממילא נדחק על-ידי קהילות חרדיות אשכנזיות באירופה מול הרפורמים), והן בשל כך שאם התורה תורת חיים היא, ויכולה להתייחס לכל חלקי החיים, עליה להתייחס גם למצב של מדינת רוב יהודית.

כך נוצר מצב כלאיים שבו היהדות הוסיפה להתייחס לעצמה כ"קהילת מיעוט", על פי הדגם ששרר בארצות העולם, אך מפלגות שתפסו עצמן כמייצגות יהדות זאת היו חברות קואליציה במדינה בעלת רוב יהודי; כך הקטגוריה של אפיון המדינה כ"יהודית", שנקבעה על-ידי הציונות-החילונית, אומצה על-ידי הציבורים הדתיים, ובהדרגה גם על-ידי ציבורים חרדיים, בדרך כלל כנימוק לקדם תמיכה במוסדות ישיבתיים, כמאבק על אופי המרחב הציבורי בשאלות שבת וכשרות, וכצידוק לשליטה על שטחי יהודה ושומרון ולהרחבת ההתנחלויות; היחס לגויים בקהילות הגולה, שבסיסו היה בהתבוננות חששנית של קהילות מיעוט יהודיות מול רוב שפעמים רבות הפלה והדיר אותן, אם לא פרע בהן, הפך בסיס ליחס כלפיהם בארץ, תוך התעלמות מהיפוך התפקידים שבהפיכת היהודים לרוב והגויים למיעוט מופלה ומודר (ותוך התעלמות מכך שחלק גדול ממה שכתבו יהודים על גויים לאורך הדורות היה מעין נקמה שבכתב, שלא היה לה אופק מימוש בעולם הריאלי; אין דומה יסוד בקשת הנקמה בגויים בפיוטי ר' יהודה הלוי או ר' שלם שבזי, שחזו בדורותיהם בפרעות ביהודים, ולא היתה מדינה שבה היוו רוב, לאימוץ רוח זאת במדינת רוב יהודית).

כך תבעו מפלגות אלו, לכאורה בשם קהליהן, מן המדינה, מעין יהדות "רזה", יהדות של קודש ושל שבת (תלמידי ישיבות, השבת, הנישואין והגירושין), יהדות שלא נדרשה כלל לשאלה מה הדרך שהיא מציעה בארגון המדינה או הכלכלה; תחומים אלו הופקדו (או הופקרו) כמחוזות שעל חילונים לארגנם, תוך שיתוף פעולה, כאמור, עם מפלגות שונות שעמדו בראש הקואליציות, ממפא"י ועד הליכוד וקדימה. ולכאורה ממילא, גם אם אפשר למצוא ביהדות מקורות רבים התומכים בצדק חברתי, באשר לשיטה כלכלית של ממש העולה ממנה הדעות חלוקות: נכתבו כבר ספרים על הנביאים כמבשרי הסוציאליזם, אך נכתב גם לפחות ספר אחד על תורת משה כמבוא לכלכלת שוק.

אפשר אף לומר בחשש כי מבחינה סוציולוגית מפלגה כמו המפד"ל לא ביקשה להתמודד או לאתגר את השיטה הכלכלית, בשל כך שהיא הרגישה שהשיטה הקיימת משרתת אותה, או לפחות את האליטה שלה, ולכן היא לא רצתה ליזום משברים קואליציוניים בשאלות הצדק כאשר העוולות פוגעות באחרים: גרעינה הקשה, הדתי-לאומי, היה בורגני ברובו והשתלב במעמד הביניים, ואילו בתוך מפעל ההתנחלויות דווקא הוסיפה מדינת הרווחה להתקיים; לעומת זאת בעשירונים התחתונים נמצאו בתחילה בעיקר מזרחים וערבים, אחר-כך גם רוסים ואתיופים ומהגרי עבודה, ואלו לא היו רכיב חשוב מספיק בתוך המפלגה כדי שהיא תתהה בשמם על מבנה החברה כולה. עתה, כשהמשבר הכלכלי פוגע גם בגרעינה הקשה, במעמד-הביניים, מתקרבת שעת חשבון הנפש שלה.

האתגר שמגיע עתה מן הרחוב תובע מתורת החיים שלנו תשובות חדשות, ותובע מרבנים ואנשי הלכה לתקן את תשובותיהם ביחס לזמן ולמקום, והרי ההלכה מתעדכנת בכל דור על פי האתגרים העומדים לפניה, על פי הגילויים החדשים באוקיינוס ההלכה של לומדיה, ועל פי המצבים החדשים שמעמידה המציאות. עתה נדרשים אנו להבין מה יכולה היהדות לומר על מדינה מודרנית ועל כלכלה מודרנית, על עובדי קבלן ועל מי שמתעשרים עושר אגדי, אף למעלה מזה של מלכי קדם, על הפרטת אוצרות המדינה וצמצום מוסדותיה ואחריותה כלפי האזרחים, על סימביוזה בין השלטון וההון. אלו הם גם רגעים של סולידריות מתחדשת, כמעין הזדמנות כמעט אחרונה, בחברה הישראלית שהפכה מנוכרת יותר ויותר; האם הערבות ההדדית היהודית יכולה לבוא כאן לעזרנו? זאת רק אם נצליח לפרש מחדש את משמעות המושג "אזרח" ביהדות, ואם נצליח להבין שערבות הדדית אינה יכולה להצטמצם במסגרת מדינת רוב יהודית רק לגבולות השבט היהודי, וחייבת להיות מסוגלת להכיל גם את האזרחים הלא יהודים (וכאן עלינו להתבונן גם על חיי שותפות קהילתיים בעבר בין יהודים ללא-יהודים, למשל בתוך הסימביוזה התרבותית היהודית-מוסלמית); האם יהיה בנו את העוז והפשטות והיושר לפרש את הציווי "עניי עירך קודמים" ככולל גם את מי שאנו חיים עמו בעירנו ובמדינתנו ואינו יהודי, או שנוסיף להעדיף את הגביר היהודי על העני הלא-יהודי (או להפך, נהיה מוכנים להתייחס רק לגביר הלא-יהודי, אך לא לעני הלא-יהודי)?

היציאה אל הרחוב ואל המחאה, כנגד השליט ולא כבעלי עצה אצל שליט שאנו מבקשים להשביע את רצונו (כפי שהיה אולי מורגל יותר בקרב קהילות ישראל בין העמים), משיבה אותנו אל המודל המקראי של הנביא היוצא מול המלך, תובע ממנו צדק וקיום דבר האלוהים, ומרחיקה אותנו ממודל השילוב החשמונאי של מלכים וכהנים, ממודל השילוב של המנהיגות הפוליטית והדתית אצל ראשי הגלות, וגם ממודל שותפות מפלגות דתיות בקואליציות השולטות בארץ בדורות האחרונים. המלך אינו ראש הדת, אלא להפך, עליו להיות נתבע על-ידי הדת לדין צדק, תוך שתורת אלוהים מעניקה לנו כוח במחאתנו מול עריצות שלטונו – "אִם נִנְעֲלוּ דַּלְתֵי נְדִיבִים [ובימינו עלינו לומר דלתי פוליטיקאים וטייקונים] / דַּלְתֵּי מָרוֹם לֹא נִנְעֲלוּ" (ר' שלום שבזי).

המפלגות הדתיות והחרדיות לא הצליחו, בכל שנות קיומן, לייצג את רוב הציבור, שהוא מסורתי, ולאו דווקא דתי או חרדי, וונתנו יד לצמצום והשחתה של היהדות בידי המדינה; על-כן תפקיד הציבור המסורתי, ומי מבין הדתיים, החרדים והחילונים שיהיו מעוניינים להצטרף אליו, דווקא עכשיו בעצם ימי מחאה, במפגש שנוצר בין שאלות הצדק ליהדות, לנכס מחדש את היהדות, ולנסח את אמירותיה לגבי ההווה מחדש. בחודש אב, שאנו מקווים שיתהפך מחודש חורבן הבית לחודש בנייתו ותחייתו, ראויים להיזכר דברי המחאה של הנביא ישעיה, המבטיחים לנו כי ישועתו קרובה אף-על-גב מראית החוסן של הממשלות ואילי ההון: "קָרוֹב צִדְקִי יָצָא יִשְׁעִי וּזְרֹעַי עַמִּים יִשְׁפֹּטוּ אֵלַי אִיִּים יְקַוּוּ וְאֶל-זְרֹעִי יְיַחֵלוּן. שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל-הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי-שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה–וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ-כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת" (ישעיה נ"א, ה'-ו').

ז.        האופקים של המאבק

כל מאבק תכליתו היא שינוי המציאות, ובמקרה הזה המציאות הכלכלית-חברתית. שינוי תודעת האזרחים, והמשתתפים במאבק (כמו גם תודעת מי שראוי שיחששו מן המאבק), הם חשובים, אבל הם כלי במאבק להצליח לשנות את המציאות וסדריה, ולא התכלית עצמה. ועל כן צריך לשאלות מה הוא האופק של האפשרויות שפתוחות לפני המאבק להמשכו ולהשפעתו.

קודם כל אין ספק שכל האפשרויות לשינוי היכולות לצמוח מן המאבק תלויות בעיקשות של משתתפיו, של יושבי האוהלים ושל המשתתפים בהפגנות, והיכולת להמשיך ולהתרחב. בלי צומוד, בלי הצמדות עיקשת אל המחאה, גם התגובות אליה יתפוגגו. בינתיים חודשיים של מחאה אינטנסיבית, אוהלים והפגנות, "טלטלו" את הבניין בצורה שהורגשה היטב הן על ידי הפוליטיקאים, והן על ידי אילי ההון היושבים בקומתו העליונה, אך הפוליטיקאים גם נרגעו במידת מה בשבוע האחרון מתוך התקווה שהמחאה תגווע מעצמה, כמו שרמזו העיתונים, וכן מכך שלא נשמעו קולות ברורים להדחתם האישית מעל הבימות המרכזיות בשבועות האחרונים.

האופק הראשון הוא השאלה של השפעת המחאה, באופן ישיר ומהיר, על מדיניות ממשלת ישראל. יש לומר בצער כי ביבי לא ישנה את עורו, וכי כל השפעה בתחום הזה הוא ינסה להפוך לחלקית, זמנית, ובעיקר כזאת העושה הפרד ומשול בתוך המחאה. דבר זה בלט כבר ממסיבת העיתונאים הראשונה שכינס, באשר לפתרונות הדיור, ושהופנתה לסטודנטים ולצעירים, כאילו הם קהל היעד היחיד של המחאה.

קשה להאמין שגם הוועדה שהוא מינה תציע הצעות מרחיקות לכת, מעבר לעצירה זמנית של הורדות המס לחברות ואילי הון, אולי הפחתה של המע"מ על חלק מן המוצרים, והמשך תוכניות הקשורות בענף הבניין, שמשמעותן תהיה בעיקר הפרטה של קרקעות, ומכירה של קרקעות בזול ליזמים, שלאו דווקא תוריד את מחירי הדירות. ביבי, שריו ויועציו, ידברו על כלכלה חופשית עם רגישות חברתית, והצד היחיד שיש סיכוי שהם בכל זאת יהיו נועזים בו יכול לבוא בהקשר של הטלת הגבלות על בעלויות צולבות של אילי ההון והקרטלים במשק.

אין לצפות שביבי יקבל החלטות שמשמעותן תהיה גלגול לאחור של תהליכי הפרטה, או הרחבה משמעותית של שירותי החינוך, הבריאות והרווחה, או חידוש הבנייה בדיור הציבורי, שלא לדבר על תהליכים של הכרה בכפרים הלא-מוכרים בנגב (בעניין זה הוא כמובן נע בכיוון ההפוך), תוכניות מתאר אמיתיות למועצות הערביות או חלוקה מחדש של שטחי מועצות מקומיות כדי לכלול אחוז גדול יותר מאזורי התעשייה בשטחן של עיירות פיתוח וערים ערביות, במקום במועצות אזוריות. על כן אין להכיר בהחלטות הוועדה שמינה ראש-הממשלה, או בצעדי הממשלה לאחר מכן, כסוג של הסכם או עסקת חבילה עם המוחים, וכמובן שאין לסיים את המחאה בשל הכרזתם (גם אם גורמים כמו אגודת הסטודנטים או ההסתדרות יהיו מעוניינים לראות בצעדים חלקיים אלו הסדר ופרי של משא-ומתן בין המוחים לממשלה, ויפרשו מן המחאה אחריהם).

האופק השני קשור בהתמדה במחאה עצמה, כיוון שגם אם הממשלה תבצע שינויים, למשל במע"מ או בעצירת הורדות המס לחברות, היא תיסוג מהם ברגע שהציבור ירדם במשמרתו. המשך המחאה מחפש את אפיקיו, אחרי הפגנת ה-450,000, והבחירה של מובילי המאבק לא להמשיך בהפגנות מוצאי-השבת, אולי מחשש שהציבור לא יצליח להתמיד בהן באינטנסיביות; גם ההחלטה של אגודת הסטודנטים לפרק את מאהליה, והישארותם מנגד של מאהלי האין-ברירה של הדיור הציבורי, תחת איום צווי פינוי, מצריכה עכשיו הוכחות לכך שהסולידריות אכן היתה דו-כיוונית, ושמאהלי הסטודנטים יבואו לעזרת מאהלי מפוני הדיור הציבורי.

אחד האפיקים להמשך הוא צעדים קולקטיביים עצמאיים, שחלקם מתארגנים בימים אלו, ויכולים לייצר שינויים משלהם: חרמות צרכנים מאורגנים יוכלו להשפיע על מחירים ברשתות השיווק ובשכירויות, חרמות מאורגנים של לקוחות קטנים מול הבנקים יוכלו להביא לשינוי במדיניות העמלות של הבנקים, ומדיניות האשראי המפלה בין לקוחות קטנים ללקוחות הגדולים, ובהמשך אפשר לתרגם את החרמות גם לשאלות קריטיות בשוק העבודה, כגון חרמות כנגד חברות המעסיקות עובדי קבלן דרך חברות כוח אדם (בשיתוף פעולה עם ההסתדרות או תוך התנגשות איתה), או להתפטרויות קולקטיביות של מאות, כפי שעשו הרופאים המתמחים, של מורים ועובדים סוציאליים, במחאה על המצב. המשכיות המאבק תאפשר גם יציאה אל התחום הציבורי של ארגונים חברתיים שונים, שצמחו בשנים האחרונות, והובילו דה-פוליטיזציה, ועכשיו הגיע הרגע שלהם לפעול. המשכיות המחאה, וסדר היום הציבורי שהיא תיצור, תשפיע כמובן גם על תוצאות הבחירות הבאות. קשה לצפות סיום הדומה לזה שבכיכר א-תחריר, שהעניקה את ההשראה למאבק, סיום שבו סגנו של ביבי מודיע על התפטרות ראש-הממשלה. אבל המאבק הוא על החלפת שיטה כלכלית, חברתית ודמוקרטית באופן מהותי יותר משינוי ראש-הממשלה או הממשלה, ואין ספק שהפתרון לא נמצא בקודמיו של ביבי או במתיימרים כרגע לרשת אותו, ואין הבדל אמיתי בין ביבי, ברק, אולמרט, לבני, ליברמן, ישי וכו'.

האופק השלישי הוא תרגום של המחאה להתארגנות פוליטית חדשה. כלומר הקמה על-ידי ציבור המוחים, הארגונים הלא-מפלגתיים שהצטרפו למחאה וכן ועדת המומחים האלטרנטיבית, של חזית חברתית-דמוקרטית, אשר תהיה מחוייבת הן להסדר כלכלי-חברתי חדש שיתבסס על עקרונות מדינת הרווחה ושבירת הקשר הממוסד של הון-שלטון, והן לסדר יום דמוקרטי בתוך מדינת ישראל; התארגנות שכזאת תוכל לשבור את הדיכוטומיות המוכרות של שמאל-ימין, יהודים-ערבים, חילונים-דתיים, אשכנזים-מזרחים, אך תצטרך "לצאת מהארון" באשר לעמדותיה לגבי הכיבוש והיחסים עם הפלסטינים.

ההבדלים בין האופקים השונים של המאבק קשורים כמובן גם למוטיבאציות השונות של מי שיצאו למאבק, שהגיעו מכמה כיוונים הפוכים: מצד אחד ביטאה היציאה למאבק של חלק מבני מעמד הביניים איתות לרצונם להיות חלק מן התרבות הכלכלית הקיימת, ואכזבה מכך שהם מושלכים מחוץ לתחומי הכלכלה, ומחוץ לתפקיד שאמור להיות למעמד ביניים בכלכלה; מצד שני חלק מהמוטיבאציה של היציאה למאבק קשורה דווקא בתרבות הנגד, המתנגדת בין השאר למהלך הקפיטליסטי בשל היבטים של צרכנות, בזבזנות והרס הסביבה, וכן כתרבות נגד לניכור העירוני, והצעה לשוב אל האוהל, אל מגורים ובישול קואופרטיביים, אל תרבות עצמאית, אל הפחתה בצריכה וחיבור אל הסביבה, ובעיקר שיבה לקולקטיביות וקהילה (מול מהלכי ההפרדות המחריפים בחברה הישראלית, והתבדלות מעמד הביניים והעשירונים העליונים בישובים קהילתיים ובבתי-ספר פרטיים; "כיבוש" שדרות רוטשילד, שהפכו רחוב של בנקים, הוא הצעה להפיכת לב העיר למרחב משותף של מעמדות מגוונים). את שתי המגמות הללו אפשר לנסח גם כתשוקת השתלבות בממסד (למשל של אגודת הסטודנטים וההסתדרות) לעומת תשוקתם של רבים מן הפעילים לחריגה מן הממסד, ובמקביל לטלטול משמעותי שלו.

ביבי, או יותר נכון ביבי וברק וליברמן, הכינו כמובן אופק נוסף למאבק כבר משלביו הראשונים: הם התקרבו לאפשרות של מבצע "קטן" בעזה לפני כחודש, והם מאיימים מזה זמן להעביר את יושבי המאהלים (היהודים) לאוהלי מילואים כדי לדכא צעדות עצמאות פלסטיניות, אם אלו יתרחבו בעקבות ההתרחשויות באו"ם. אם אלו לא יתגשמו יתכן שהמטרה תעבור לאיראן, אולי בסביבות נובמבר-דצמבר, מטרה הנתפסת על-ידי ביבי-ברק-ליברמן כבסיס להישרדותם הפוליטית. דומה שבתכנון הזה אהוד "וילה בג'ונגל, או לפחות דירת יוקרה במגדיל אקירוב" ברק, וכן אביגדור "זאת מחאה של מפונקים, ראיתי את כל מסעדות היוקרה בתל-אביב מלאות ובקושי מצאתי מקום" ליברמן הם הנחושים יותר, ואילו ביבי, שעדיין לא יצא למלחמה בעבר (בניגוד לברק, אולמרט, לבני ופרץ), יש סיכוי שבכל זאת יסוג ברגע האחרון.