"ובכלל, לא היתה פרידה": עם מותו של טאהא מוחמד עלי

טאהא מוחמד עלי נולד בכפר סַפוּרְיֶה בגליל בשנת 1931. ב-1948 נכבש הכפר על-ידי צה"ל, תושביו הפכו פליטים ועל חורבותיו קמה ציפורי. טאהא מוחמד עלי ומשפחתו ברחו בתחילה לדרום לבנון, עם רוב בני הכפר, ולאחר שנה שבו לגליל והתמקמו בנצרת. לימודיו הפורמאליים של טאהא מוחמד עלי הסתיימו בכיתה ד', אך הוא העמיק בלימודיו האוטודידקטיים כל חייו. בנצרת, לא הרחק מכנסית הבשורה, הקים טאהא מוחמד עלי חנות מזכרות עתיקות, הפעילה עד היום. במשך עשורים ארוכים פרסם שירים מועטים, ורק ב-1983 קיבץ את שירתו לספר ראשון, "השיר הרביעי ועוד עשרה שירים". אחר-כך פרסם עוד ספרי שירה וכן קובץ סיפורים: "לרמות את הרוצחים" (1989), "שריפה בבית-הקברות של המנזר" (1992), "אל, ח'ליף, ונער פרפרים צבעוניים" (2002), "לא יותר" (2005). הוא נפטר ב-2.10.2011.

בעברית ראה אור ב-2006 מבחר תרגומים לשירתו במהדורה דו-לשונית ("שירים", הוצאת אנדלוס, מערבית: אנטון שמאס). בשנת 2000 ראה אור תרגום לאנגלית של מבחר משיריו, בהוצאת איביס הירושלמית, בתרגומם של פיטר קול, יחיא חיג'אזי וגבריאל לוין, תחת השם "Never Mind". הספר ראה אור מחדש במהדורה נרחבת ודו-לשונית (ערבית-אנגלית), בהוצאה האמריקאית Copper Canyon Press, בשנת 2006. כמו כן פורסמה באנגלית, בהוצאת אוניברסיטת ייל, ביוגרפיה של טאהא מוחמד עלי שכתבה עדינה הופמן ("My Happiness Bears No Relation to Happiness: A Poet's Life in the Palestinian Century").

            שירתו של טאהא מוחמד עלי התרחקה מן הצורות, המשקלים והכללים של השירה הערבית הקלאסית והניאו-קלאסית, וכן שילבה בתוכה את הערבית הפלסטינית המדוברת, בניגוד להקפדה על הערבית הספרותית הצחה לאורך מרבית ההיסטוריה של השירה הערבית. טאהא מוחמד עלי היה מן המשוררים הפלסטיניים החשובים בדורו, ועד לפני יומיים היה הוא מן המשוררים החיים החשובים בארץ הזאת כולה, בכל לשונותיה. עתה עליו להיאבק על מקומו בין המשוררים המתים בארץ הזאת. בשירתו תופסים זיכרון הנכבה, והניסיון להחיות את הכפר שחרב, על דמויותיו השונות, מקום מרכזי (למשל "עבד אלהאדי האהבל"), ואלו מעוצבים לא פעם עם מידה של הומור ואירוניה.

            בשירו המאוחר "נקמה", שנכתב ב-2006, התחולל פירוק מרתק של מושג יסודי זה, "נקמה", שזכה למקום מרכזי בסכסוך, על כל רבדיו, האישיים, המשפחתיים, הלאומיים והאנושיים. תחילת השיר עוסקת ברצונו הפשוט של האדם מוכה הגורל לנקמה במכהו: "לפעמים / עולה בי הרצון לערוך / דו-קרב / עם האיש / שהרג את אבי / והרס את ביתי / והפך אותי פליט / בארץ האדם הצרה" (מערבית: ששון סומך).

בהתחלה זאת אנו פוגשים אדם שאביו נהרג וביתו נהרס והוא הפך פליט, והוא מסמן את האדם הספציפי שחולל את כל אלו ומבקש לערוך עמו דו-קרב. הנקמה תהיה תלויה בנצחונו של הדובר בשיר בתחרות הדו-קרב, אך גם אם יפסיד ויהרג תהיה בכך משום נחמה במצבו: "אם יהרוג אותי / אזכה במנוחה / ואם אמית אותו / והנה  נקמתי את נקמתי".

אבל מרגע שעולה רעיון הנקמה, יישומו מסתבך: "אבל / אם יתברר לי / בעת הדו-קרב / שליריבי  אם

הממתינה לשובו / או אב / המניח את יד ימינו / על חזהו, על מקום הלב, / בכל עת שבנו מאחר להגיע – / אזי לא אהרוג אותו, אם / ידי תהיה / על העליונה". האפשרות לממש את הנקמה, ולהרוג את היריב, מסתבכת כאשר מתגלה אנושיותו של היריב, המוקף בני משפחה הקרובים לו ודואגים לו (טאהא מוחמד עלי לא יכול היה לדמיין, במציאות כמו בשיר, מפגש, אף אם הוא מפגש דו-קרב, שאינו כולל גם שיחה, ואפשר לדמיין כיצד הוא משוחח עם מחריב ביתו ושואלו על אמו ואביו).

            רשימת הקרובים ליריב, המצדיקים את אי-הריגתו, אינה מצטמצמת לאביו או לאמו, אלא מתרחבת לאחיו ואחיותיו, לאשתו ולילדיו ואף מעבר לכך: "אם יש לו / ידידים ורעים / או שכנים ומכרים / חברים שהכיר בבית הסוהר / או היו שכנים למיטתו בבית החולים / או חברים מימי בית הספר / המתענינים במעשיו / ובכל הזדמנות / מוסרים לו ד"ש".

            אבל מה יעשה המשורר אם יגלה שרוצח אביו חסר את כל אלו? "אבל אם יהיה בודד / כענף שנגדע מאילן / לא ידידים, רעים, שכנים / לא מכרים, לא אב, לא אם / ולא שותפים לדרך / אני, הלא, לא אוסיף משלי / למכאובי בדידותו / לסבל גויעתו / לתוגת כליונו. / אסתפק בכך שאתעלם ממנו / אם אתקל בו בדרך, / ואשכנע את עצמי / שעצם ההתעלמות / עצמה / היא סוג של נקמה".

אנושיותו של הרוצח מובלטת דווקא דרך אפשרות עריריותו, אפשרות היותו נתון בעצמו לבדידות, לגוויעה, לתוגה ולכליון. ואז נותרת בידי המשורר אפשרות חדשה המוצגת כ"סוג של נקמה", התעלמות, אפשרות שהיא במובנים רבים למעשה היפוכה של הנקמה, או לפחות ביטול יסוד האלימות המעגלית שבתוכה, אך בשיר, בשל התהליך שאותו עובר הדובר, היא מופיעה כתיקון.

פעמים רבות התחזתה שירתו של טאהא מוחמד עלי לפשוטה, אך היתה זאת על-פי רוב פשטות מטעה, שהסתירה מאחוריה מורכבות רבה, כאבים ומתחים. כך למשל בשירו "איכר" תיאר את עצמו: "איכר / בן-איכר אני / תמימות-אם יש בי / ועורמה / של סוחר דגים" (מערבית: אנטון שמאס). כך ביקש טאהא מוחמד עלי להציג עצמו לפני הקוראים בדמות הפלאח, המשלב את תמימות האם ואת עורמת הסוחר, כדי שיוכל הן לזכור בגעגועים את המציאות, והן להיאבק במציאות שכלל אינה מתגעגעת אליו.

שירתו של טאהא מוחמד עלי הציעה מרשם להשרדותו של המובס, הדבק בחיים ומשלח חצים של הומור וזיכרון מול מביסיו ומול הצופים באדישות בתבוסתו: "ומחר, / מחר, שלא תדע, / אין שיחת טלפון שתתקבל / בארמון כלשהו או בבית-בושת / או באיזו נסיכות כלשהי מנסיכויות המפרץ / שלא תציע מרשם חדש / להשמדתי. / אבל, / כפי שפרח הגרניום מספר / וכפי שהגבולות מצפים, / אני לא אמות / אני לא אמות – // כמו רסיס פלדה / בגודל סכין קפיצית / נעוץ בצוואר / כך אני נשאר – / כתם דם / בגודל ענן / על חולצת העולם" ("טרומבוזה בעורקי הנפט", מערבית: אנטון שמאס). בזמן שכל הטכנולוגיה וכל יושבי הארמונות מגוייסים להביא את מותו, הוא מצווה על עצמו להביס את ציפיות הגבולות החדשים ולהישאר, אומנם קטן כרסיס, אך נעוץ במקום הכואב ביותר, עד שבסופו של דבר יופיע בזיכרון העולם כולו, כאותו כתם שלא נמחק, רסיס פלדה שגדל להיות ענן דם.

בשירו המכונן "לא יוצאים", שביטא את רגעי המצור על כפרו ספוריה, זמן שבו "רחובות שוממים… פנים מתפוצצות בלהבות… והמתים גודשים אופק ומפתנים" (מערבית: אנטון שמאס), תיאר את ההמתנה של האנשים בחוץ ליציאת אנשי הכפר, ותהה: "האם אנחנו בפנים כלשהו על מנת שנצא?". סיומו של השיר בא לפני יציאתם בפועל של יושבי הכפר את מקומם, אך דווקא בשל כך היה פסימי וקודר עוד יותר: "וכולם בחוץ מגיפים את היציאות / מברכים את הרודן / מתפללים ומבקשים מאלוהים הכל-יכול / שנמות". בשיר מאוחר יותר, "לא היה ולא נברא", הסביר: "אנחנו לא בכינו / בשעת הפרידה. / שכן / זמן לא היה לנו / ולא דמעות / ובכלל, לא היתה פרידה. // אנחנו לא תפסנו / ברגע הפרידה / שהיתה זו פרידה / אז מנין יבוא הבכי?" (מערבית: אנטון שמאס).

בסופו של דבר עמד גם טאהא מוחמד עלי מול השכחה, והזכיר לעצמו ולה: "ואני, אני אלמלא קווצה משערך / ערמונית כעין צוף החרובים… שהיתה כאן לפנים… לא הייתי חש שיש דבר כלשהו / שקושר אותי לאדמה הזאת" ("ענבר", מערבית: אנטון שמאס), ועמד בהתרסה מול האדמה שרבים קידשו: "בוגדנית היא האדמה / האדמה לא תשמור אמונים / האדמה חסרת מבטחים / האדמה זונה היא / משדלת את השנים / מנהלת בר-ריקודים / עבור המלחים / צוחקת בכל הלשונות / ומלעיטה את מותניה לכל המזדמן. / האדמה מתכחשת לנו, / בוגדת בנו, מרמה". מול הרומנטיקה של קידוש האדמה העמיד את בוגדנותה, אך גם את ריבוי לשונותיה בשעת הצחוק, וסיים את השיר בפניה אל האהובה: "צמתך היא / הסיבה היחידה / שקושרת אותי בחבל תליה אל הזונה הזאת".

מול דמותו התמימה-שמחה, שקול צחוקה רעם בשירים רבים כמו גם במציאות, פרסם "אזהרה", שאולי ביקש שתגיע אל הציידים מבין קוראיו: "אל חובבי הציד / והמשחרים לטרף – / בבקשה, אל נא תכוונו את רוביכם / אל שמחתי. / היא לא שווה את מחיר הכדור / (שיבוזבז לכיוונה) / הן אשר נראה לכם / חינני וקל תנועה / כצביה, / ונס לכל עבר / כחוגלה – / הוא לא שמחה. / האמינו לי – / לשמחתי / אין שום קשר לשמחה" (מערבית: אנטון שמאס). פרדוקס זה, "לשמחתי / אין שום קשר לשמחה", ליווה את חייו שלא ויתרו לרגע על חיות ההווה, גם כשביקש לנסות ולשחזר פרט אחר פרט את העבר המחוק.

בשירו "אופטימיות" עיצב דיאלוג בינו לבין צועניה המזהירה אותו בשל חובותיו שלא נפרעו לבנק הדמעות: "מעט בכיך, סבא, / בילדותך / ודלות דמעותיך / בילדותך ושחר נעוריך / הם אשר / סיבכו אותך בחוב אדיר / לבנקי הדמע / ולקופות הבכי" (מערבית: ששון סומך). המשורר הזדרז להסביר את סיבת אי-בכיו בעבר: "אבל, עלמתי-תמתי, / בילדותי / כמעט שלא היה / על מה לבכות, / בימי עלומי / ושחר נעורי / וראשית אוני / לא היו סיבות לבכי תמרורים / ולדמעות שליש. / הבית היה ביתם / והם דרו בו / והמון השכונה ישבו גם-יחד".

הצועניה מזהה בכל זאת מקום ל"אופטימית" לגבי אפשרות פרעון חובותיו לבנקי הדמע בזקנתו: "אלא שאני, / אני אופטימית / באשר לך. / ברור לי בתכלית  / שעכשיו / כשביתם  / אינו ביתם  / הכפר נקרע לגזרים / והחבל נִקרע / והתפוררה הסבלנות / ונתפזרה התקוה, / מה שברור לי עתה / שאתה, סבא, / פורץ כלך בבכי  / ודמעותיך נגרות. / זהו הדבר שהרגיע אותי / בענינך. / הנה בזקנותך יכולתך אדירה / לקיים את כל התחיבויותיך / יהא זה חוב דמעותיך הישן / ואפלו החדש, סבא. / ולהחזיר עד תום / את מכלול נדריך הישנים / ואלה החדשים".

טאהא מוחמד עלי למד לבכות לעת זקנה, ובשיר "זלזלים נופלים" סיפר על עוד לימוד מאוחר: "וכך שישים השנים חלפו / עד שהבינותי: / אין שתיָה טובה ממַים / ואין מאכל טעים מלחם / ואין ערך ממשי לשום אמנות / אם לא תרבה חדווה / בלב האדם" (מערבית: ששון סומך). את שורות השיר הללו אפשר לקרוא במלוא פשטותן, כמים וכלחם, ולהתמלא חדווה. אפשר גם לתהות מתוכן על שישים השנים, רוב חייו וחיי יצירתו, שבהן לא ידע פשטות זאת של מים ולחם ואמנות שערכה בחדווה שהיא מעניקה.

פורסם בגרסא מקוצרת בוויינט ב-5.10.2011:

 ובגרסא מלאה בהעוקץ ב-6.10.2011:

טאהא מוחמד עלי, שירים, תרגום: ששון סומך:

שיריו של טאהא מוחמד עלי מתוך אנתולוגיה לשירה ערבית מודרנית, "כדים שבורים", העומדת לראות אור בהוצאת עם עובד, בתרגומו של חתן פרס ישראל פרופ' ששון סומך.

זלזלים נופלים

1.

לא המוסיקה

ולא גדלות התואר וההון

אפלו לא השירה בכבודה ובעצמה

לא ינחמו אותי

על מעוט שנות חיו של האדם

ועל כך שב"המלך ליר"

80 עמודים וזהו,

ועל עצם האפשרות

שמישהו יענש

בבן סורר.

2.

שם

מאחורי שדות זרועים פלדה

שם הים

את בנו-בכורו לועס.

כל מולד

חונים, מפקִדה לפקִדה,

צלבנים חסרי-בינה

ההולכים ופוחתים.

3.

אהבָתי אותָך

היא הגדולה

אלא שאני ואת והאחרים

יצורים רגילים.

4.

שירי

מעבר לשירה

כי את מעבר לנשים.

5.

וכך שישים השנים חלפו

עד שהבינותי:

אין שתיָה טובה ממַים

ואין מאכל טעים מלחם

ואין ערך  ממשי לשום אמנות

אם לא תרבה חדוה

בלב האדם.

6.

אחרי שנמות

והלב המיוגע יפשיל

את אחרוני עפעפיו

על כל אשר עשינו

על כל אשר יִחלנו

על כל אשר חלמנו

התגעגענו

חשנו –

השנאה תתנַון אז

ראשונה

בתוכנו.

השיר ה"זלזלים צונחים להם" מופיע בקובץ "תבערה בבית הקברות של המנזר" (1992)

נקמה

לפעמים

עולה בי הרצון לערוך

דו-קרב

עם האיש

שהרג את אבי

והרס את ביתי

והפך אותי פליט

בארץ האדם הצרה:

אם יהרוג אותי

אזכה במנוחה

ואם אמית אותו

והנה  נקמתי את נקמתי.

*

אבל

אם יתברר לי

בעת הדו-קרב

שליריבי  אם

הממתינה לשובו

או אב

המניח את יד ימינו

על חזהו, על מקום הלב,

בכל עת שבנו מאחר להגיע –

אזי לא אהרוג אותו, אם

ידי תהיה

על העליונה.

*

בה במידה

לא אחסלו

אם יוברר לי

שיש לו אחים ואחיות

האוהבים אותו

והוא חסר להם

בכל-עת-תמיד,

או שיש לו אשה המצפה לבואו

וילדים שהעדרותו קשה עליהם

ומתנותיו משמחות את לבם,

או אם יש לו

ידידים ורעים

או שכנים ומכרים

חברים שהכיר בבית הסוהר

או היו שכנים למטתו בבית החולים

או חברים מימי בית הספר

המתענינים במעשיו

ובכל הזדמנות

מוסרים לו ד"ש.

*

אבל אם יהיה בודד

כענף שנגדע מאילן

לא ידידים, רעים, שכנים

לא מכרים, לא אב, לא אם

ולא שותפים לדרך

אני, הלא, לא אוסיף משלי

למכאובי בדידותו

לסבל גויעתו

לתוגת כליונו.

אסתפק בכך שאתעלם ממנו

אם אתקל בו בדרך,

ואשכנע את עצמי

שעצם ההתעלמות

עצמה

היא סוג של נקמה.

נצרת, 15 אפריל 2006.

איזון עדין

בשנת 48

היה לנו שור

אציל

ולו קרנַיִם

כשאר השְוָרִים.

להם היה טרקטור

רגיל

עם שרשרת

כשאר הטרקטורים.

לפחות כך

 

– מה

מה קרה לחשמל?

– נפסק

– ואצל השכנים?

– יש אור

– אצל כולם יש אור

ואצלנו… אל אלוהים…

מכל האנשים

רק אצלנו חושך?

אוקיי,

והמים?

תבדקי אותם

בחיי הנביא

תבדקי אותם

– נפסקו

– ואצל השכנים?

– נפסקו

– אה,

לפחות כך.

בלי נדר

אַלְבִּירֶה עיירה יפה

ובה מלון יפה.

בחדרי מראה יפה

שהיא – באל נשבעתי – המראה היפה

שראיתי מימי.

באלבירה היפה

במלונה היפה

בחדרי היפה

בבוקר מקסים זה

שלחתי לעבר המראה היפה שלי

מבט של בוקר טוב

והיא הראתה לי, בחדווה, בלי נדר,

בחור עליז

שמניין שנותיו

כששים ושמונה.

אין זה

אין זה קשי אדיר

לגבי גברים

לבגד בנשותיהם

בשכנים

בעצמם

אבל תבוסתם תהיה מרה

אם ינסו לבגד בזקנותם.

סביר בהחלט

סביר בהחלט

שתצפה למעשים טובים

מידיד חכם

אבל ידיד אוויל

חסד יעשה עמך

אם יחסֹך ממך

את נזקו.

בַקרו אותי פעם בשנה

נביל התימני העובד

י"ג שעות ביום

בבית הקפה "מנהטן"

אשר בניו-יורק

הגיש לי קפה עדני

ועיניו מלאו שמחה.

לאחר שיחה ערבה

על כאן ועל שם

גִלה לי נביל

שלא יהיה כשאר רעיו

החוזרים לבקר את נשותיהם

בתימן

פעם בשנתים

או בשלוש.

לא, אמר נביל, צוחק-בוכה:

אסע לצנעא

ואתחתן עם ארוסתי אַמַאנִי

ובטרם אשוב לעבודה

באמריקה

אבטיח לה

את אשר נדרתי לעצמי:

לבקר אותה

שנה אחר שנה.

מישל

במרסי

האישה הנפלאה

שבביתה גרתי

שבוע שלם

נקראת: מישל

בעלה הטוב

נקרא מישל

וכלבה הלבן היפה

נקרא מישל

אפילו אנרי

העוזר הזקן שלה

שאמה מצאה אותו

משוטט

בגני "אִקְס"

לאחר שהוחזר מויטנאם

אין היא קוראת לו אלא בשם:

מישל

אשמור בזכרוני הרבה

ממה שראיתי

בדרום צרפת

אולם לבטח אתמוגג

מדי אזכור

את מתק לשונה

בעת שנפרדה ממני:

"אוֹרבְוַר מישל".

אופטימיות

צועניה

מהמזרח הקדמון

ענתה לי:

-התשובה לשאלתך, סבא,

נהירה לי

ונראה

שגם לך התשובה

ידועה.

מעט בכיך, סבא,

בילדותך

ודלות דמעותיך

בילדותך ושחר נעוריך

הם אשר

סבכו אותך בחוב אדיר

לבנקי הדמע

ולקופות הבכי.

החובות הישנים

הבלתי מסלקים

לקופות הדמע

במועדי סלוקם

בילדותך ועלומיך

והמצטבר מחובות דמעותיך

שלא סלקו

לבנקי הבכי

במועדי סלוקם

בשחר עלומיך

וראשית אונך

השליכו אותך, סבא,

אל פנת החובות הצטברות.

– אבל

האם נכון הוא, עלמתי-תמתי,

שלדמעות יש בנק

וגם קֻפה

יש, באמת,לבכי?

– יש, אכן, סבא,

יש בהחלט.

וכי אין בנק לחקלאות

ובנק לדם ובנק למידע?

וכי אין בנק לסחר

ובנק לתעשיה?

אפילו לאברי הגוף

יש בנקים וקופות

ומדוע לא יהיה

בנק לדמעות?

ומדוע לא יהיו

קופות לבכי?

והבעיה היא, סבא,

שהתרשלת לשלם

במועדי הפרעון

ושכחת את ענין חובות הדמע

שצריך היית להזיל

אז.

– אבל, עלמתי-תמתי,

בילדותי

כמעט שלא היה

על מה לבכת,

בימי עלומי

ושחר נעורי

וראשית אוני

לא היו סבות לבכי תמרורים

ולדמעות שליש.

הבית היה ביתם

והם דרו בו

והמון השכונה ישבו גם-יחד

וחבל הקלוע באותה עת

לא מרפט, לא מהוה.

– נכון, סבא, נכון.

ואני יודעת גם

שרסיסי בכיך

בילדותך

וטפות דמעך

בעלומיך ובשחר נעוריך

וגם מעוט בכיותך

בימים ההם

לא צמקו אלא במעט-קט

את אשר התחייבת

אז.

אלא ש…

מה אומר אני

ומה ערך לתלונותינו

לנכח מצדות הרבית?

ומה יועיל זימון הבנקים לדין

ומה פרי יתן נגוח הקופות?

כי המעט המעט  הזה

התרבה עם הימים, סבא,

גדל והתעצם

לארך השנים

בשל הרביות

שעליהן הם מכריזים

ורביות-דרביות

ומעליה פתאומית

ביקר המחיה

ועלית משכרות הפקידים

והיועצים והגמלאים

וכל השאר –

ודמי תווך

ובונוסים

וביול

ומתן תשר

ומשכרות שומרים ושוד השודדים.

*

צוענית המזרח הקדמון

הניחה את אצבעה

על החיוך המסתורי שעל שפתותיה:

שפתה העליונה, הבולטת,

ושפתה התחתונה, המקעקעת,

והוסיפה, ופניה אורו:

אלא שאני,

אני אופטימית

באשר לך.

ברור לי בתכלית

שעכשיו

כשביתם

אינו ביתם

הכפר נקרע לגזרים

והחבל נִקרע

והתפוררה הסבלנות

ונתפזרה התקוה,

מה שברור לי עתה

שאתה, סבא,

פורץ כלך בבכי

ודמעותיך נגרות.

זהו הדבר שהרגיע אותי

בענינך.

הנה בזקנותך יכולתך אדירה

לקיים את כל התחיבויותיך

יהא זה חוב דמעותיך הישן

ואפלו החדש, סבא.

ולהחזיר עד תם

את מכלול נדריך הישנים

ואלה החדשים- כחמר שנוגע לעבר

וגם להווה

ומה שיגע בעתיד לבוא

בסל בכיך, סבא יקר,

וזהב פַּרְוַיִם.

קטע מתוך "היכן"

השירה אפשרית

במקום כלשהו

מאחורי ליל המלים

מאחורי ענני השמע

מעבר לחשכת הראיה

מאחורי דמדומי המוסיקה

מה שגלוי

ומה שאינו נראה.

חלק מן השירים פורסמו בוויינט ב-3.10.2011.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת שירה, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על "ובכלל, לא היתה פרידה": עם מותו של טאהא מוחמד עלי

  1. פינגבאק: הערות על השטרות | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s