החלטנו להתגרש. כבר זמן-מה אני יודע שעלינו לעשות זאת. אשתי מעולם לא אמרה בפירוש "כן," אך כשאמרתי לה "בואי," היתה לבושה וערוכה ללכת.
קשה היה להסביר לרב את הטעם. הולך אדם לרופא עם יבחוש המנקר לו באוזן, בא אל הרופא – נדם היבחוש. דירתנו קטנה, דירת-גג של חדר והול, ואנו נתקלים זה בזה הרבה ונבוכים הרבה. אילו אשתי ככל הנשים, היא יולדת ילדים. אבל אשתי אינה מניחתני לנהוג בה מנהג גבר באשה. אני בנאי סוג א', מבקיע לוח-פיגומים, כשצריך. איני יכול לנגוע ברחל ביד גסה. מי יודע את פרח הכלה הנפלא. תמיד חששתי לנגוע בפרח זה. לבן כשלג, אצילי, אין בו שליטה לשמש ולא לגשם. רחל קומתה נאה, הילוכה רך, שערה החום כרוך על גב ראשה במכבנות וגופה לבן, לבן כבהט. שעות תרבץ בשמש וגוה עומד בלבנוניתו.
על פתיחת "נמלים"
את הנובלה "נמלים" של יצחק אוורבוך אורפז קראתי לראשונה בגיל עשרים. קולו של אורפז הפתיע אותי, ולכד אותי, למן השורות הראשונות. לא חשבתי שאפשר היה לכתוב כך בשנות השישים בתל-אביב, בפשטות כל כך גדולה שכל סוד החיים והאהבה אצול עליה. יכולתו של אורפז להעמיד במילים מעטות איש ואשתו ש"נתקלים זה בזה הרבה ונבוכים הרבה" בתוך דירתם הקטנה, ועתה הם בחדר הרב, שודאי גם הוא קטן וגם בו מקום להיתקלות ולמבוכה, קסמה לי. והדרך שבה הנובלה הזאת, מרגע פתיחתה, החליפה את לשון הפסיכולוגיה, שהפכה שגורה מדי בספרות (ובעיקר כשבמרכזה זוגיות), במיסטיקה של נמלים והתפוררות בתים ובנייתם, נדמתה לי כתיקון ספרותי ממש.
התפרסם בידיעות אחרונות, 7 לילות, מדור ספרות, פרוייקט פתיחות, ערב ראש השנה, 28.9.2011, עמ' 25.
אלמוג בהר 