אליענה אלמוג על אביה אהרון אלמוג

מואיז בן-הראש כתב פעם בביקורת על ספר שירה של שלמה אביו שהוא מדור המשוררים הנשכח, הדור המזרחי הפרה-ארז-ביטוני, וזה נכון: שלמה זמיר, אהרון זכאי, אהרן אלמוג, משה סרטל, שלמה אביו, רצון הלוי, יואב חייק ומשוררים אחרים, לא זכו למקום שמגיע להם בדורם מהמרכז הספרותי האשכנזי, למרות שהם בהחלט היו בדיאלוג עם השירה העברית האשכנזית בת זמנם, ולא ביקשו להגדיר את עצמם תחת הגדרה נפרדת כמשוררים מזרחים, ולא היו יותר "עדתיים", לא משנה מה המילה הזאת אומרת, ממשוררים אשכנזים שלא הוגדרו כאשכנזים אלא כישראלים; מצד שני, ובאופן טראגי, כאשר ההדרה שלהם הולידה את המוטיבאציה בקרב דור חדש של משוררים או מבקרים להגדיר את עצמם קולקטיבית כיוצרים מזרחים, השושלת המזרחית שאותה הם הגדירו או תפסו התחילה מספריו של ארז ביטון בשנות ה-70, "מנחה מרוקאית" ו"ספר הנענע", שנתפסה כמרד בזרם השולט בשירה העברית וכהצעת אלטרנטיבה, תוך שהם בוחרים לשים בצד את הדור הפרה ארז ביטוני, אולי מתוך תחושה או חשש שדור זה לא "מרד" מספיק בהגמוניה התרבותית.

אליענה אלמוג כותבת על הדרת אביה עד ימינו, והשכחתו, כשהוא בן שמונים, בהקשר של הדרת התימנים הן בהקשר האשכנזי והן בהקשר המזרחי. דבריה קוראים לחשבון נפש בדרך שבה אנחנו תופסים את השירה האשכנזית והשירה המזרחית (והשירה הישראלית, השירה העברית והשירה היהודית), וגם את שאלת היחס לשירת הדורות הקודמים לעומת ההתרכזות לעיתים בשירת ההווה. אין ספק שבדיעבד חלקים נרחבים בשירתו של אהרן אלמוג חתרניים לא פחות, ולעיתים הרבה יותר, משירתם של משוררים מאוחרים יותר; ואין ספק שחתרנות היא לא הקריטריון היחיד לשירה. אין ספק שהחיבור שרצון הלוי, יליד שרעב שבתימן, עשה בשירתו למסורות הפיוט, חיבור שבזמנו נתפס כשמרני, הופך מהפכני בהקשר של ימינו; כדי להבין מה היא שירה יהודית, מה היא שירה עברית חדשה וישנה, מה היא שירה ישראלית, מה היא שירה מזרחית ומה היא שירה אשכנזית, יש לקרוא אותן מחדש, במקביל לקריאה מחדשה של דור הפייטנים, כותבי הפיוט, בני אותה התקופה בערך או מעט מוקדם יותר: ר' דוד בוזגלו, אשר מזרחי, דוד צמח ואחרים.

לפוסט של אליענה אלמוג בבננות

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת שירה, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על אליענה אלמוג על אביה אהרון אלמוג

  1. Mati Shemoelof הגיב:

    היסטוריה נוטה לקדד את עצמה סביב אובייקט אחד, כמו שכך קרה לברית הישנה שכונסה בתוך דמותו של ישו בברית החדשה …
    ארז ביטון הפך לעוגן שעלי נתלו עבודות החוקרים ואליו התייחסה השירה. בדור הבא של חוקרים ויוצרים תקרא מחדש השירה המזרחית וב"ה ימצאו את אחד מהיהלומים היפים בכתר השירה המזרחית

  2. שוֹעִי הגיב:

    הי אלמוג,
    אני לא יודע האם יש טעם בעיניי לדוש שוב ושוב במעמדם הקנוני של יוצרים/ות מזרחיים, אשכנזיים וכיו"ב.
    הזכרת את שלמה אביו. שלמה אביו ויתר מראש על עמדת "כותב מזרחי" עקב עמדתו העקבית לפיה אין שירה
    מזרחית ו/או שירה אשכנזית, אלא יש שירה טובה (המעוררת אותנו להתהלך בהּ) ויש שירה רדודה (המעודדת אותנו לרשום אותה בין הדברים שעלינו לשכוח. כלומר הקריטריון לדידו הוא טיב ולא איזורי מוצא גיאוגרפיים-תרבותיים. .
    מעולם לא קראתי או ויתרתי על ספרו של משורר (אני מניח שאני בקיא ברוב דור הותיקים שמנית) מפני היותם מזרחיים
    או לחליפין אשכנזיים, קנוניים או לא קנוניים. מה שקבע את חיבתי לשירה היתה טעמי האישי (כלומר, טיב הנקרא בעיניי) באופן המקפיד להתעלם ממעמדות פוליטיים ומקבוצות כּוח. כי הרי מהי בסופו של דבר סוגת "השירה המזרחית"
    אם לא קבוצת כח פוליטית. פּרוקלוס ראש האקדמיה האפלטונית באתונה במאה החמישית לספ' כתב כי פילוסוף חייב
    להיות כהן גדול של האנושות (לא של עם מסויים או דת מסויימת). משורר מעולה לדידי… על אחת כמה וכמה.

    • ברבי דוד הגיב:

      שועי החביב
      עם כל הרצון הטוב
      מה לעשות שחלק גדול מהטעם האישי נקבע על פי תרבות ההורים או התרבות שנחשפת אליה
      במקום שיש בו אזרחים עם שוני תרבותי אל תתפלא לפער בטעמים
      נכון שמהר יותר העדיפו האזרחים את האוכל הים תיכוני או המזרחי או איך שתקרא לזה אך לגבי שירה בהיותם בעלי שליטה על אמצעי התקשורת משרד החינוך וכל מה שמקדם יוצר לעבר ציבור רחב בחרו לשמור על בלעדיות
      ושוב המילה המשוכזרת "איכות" כאילו מדובר במשהו שנמדד באופן מדוייק ויכול להיות מנותק מהמטען התרבותי
      גם היום ממשיכים ואומרים "שופטי בית המשפט העליון נבחרים על פי מדד איכות"
      זה מזכיר לי משפט קדום בערך בסוף שנות השבעים
      אני יושב צעיר בועידה של תנועת המושבים מול שני מזכירי תנועה
      שואל: מדוע אנו צריכים שני מזכירים?
      תשובה מתחמקת מעמוס הדר: יש הרבה עבודה צריך שניים
      אני שואל שוב בעקשנות גם לראש הממשלה יש הרבה עבודה אז מדוע אין שניים
      מאחר והבין שלא יוכל להתחמק ענה לי בחוצפה שזכורה לי עד היום: אנחנו לא ניתן לרוב לשלוט על המיעוט "האיכותי"
      אז הנה אלמוג הביא את אשר מזרחי כדוגמא
      אימי בת 86 העריצה את אשר מזרחי ואני הייתי אמור להעריץ את ביאליק
      זה לא הולך ככה שועי
      על טעם ועל ריח אין מה להתווכח ופה מדובר על טעם ולא על "איכות"

  3. almog behar הגיב:

    תודה מתי ושועי,

    מתי – אכן יש לנו נטיה אנושית מסויימת "לתמצת" תופעה מסויימת לאדם שיסמל אותה, או לפחות יחשב מי שהוליד אותה, וזה קצת מוחק את מה שלפניו ואחריו. זה אולי דבר שצריך להתגבר עליו.

    שועי – לא כתבתי ששירה היא טובה כי היא מזרחית, או סינית, או אשכנזית או שוויצרית. זאת בהחלט לא עמדה שקרובה לדעתי.
    מה שכן קרוב לדעתי: ששירה היא פחות טובה כשנסגרות ממנה אופציות מסויימות: כשלא לגיטימי לכתוב שירה פוליטית, או שירה קומית, או בהקשר הקרוב יותר לדיון כאן במציאות הישראלית: כשמודחקים מתוכה הגלות, היהדות, המזרחיות, הערביות, האשכנזיות וכו'.
    אתה כנראה קורא אידיאלי מדי – קורא את כל הספרים שבספריה… במובן הזה קאנוניות מפסיקה להיות רלבנטי לגביך, כי אתה קורא "יותר מדי". דיונים על קאנוניות הם עם קוראים קצת יותר ממוצעים ("נורמטיביים") ממך.
    אבל יש בהחלט הבדלים ברמת ההיכרות עם משוררים שונים, הקשורים גם במבנים חברתיים. כמו שהבורגנות כמעמד כלכלי מצליחה להפוך את המקום שלה למקום האוניברסלי שממנו ראוי לכתוב, ואת האחרים לאנכרוניסטים או שוליים או חתרנים-פוליטיים, גם קבוצה שהיא שילוב של מעמד-תרבות וזהות, בהקשר האשכנזי בארץ, יכולה לחסום את הרלבנטיות של צורות כתיבה אחרות, וזה דבר שהשפיע על כותבים רבים, ועדיין משפיע.
    דבריך על הבחירה של שלמה אביו מדגימים איך הנושא משוקע בתוך פרדוקסים – כיום נוטים "להאשים" שאנשים בוחרים להיות מזרחים ולהתבדל – דורו של שלמה אביו הוא דור שביקש להצטרף לישראליות, במובנים רבים, ואפשר לקרוא אצלו את כשלון ההצטרפות הזאת – את הזיהוי החיצוני המבקש ממנו לחזור למקום שממנו הוא בא – במרחב שבין הזיהוי החיצוני, הזהות, וההזדהות (האישית והקולקטיבית) קורים דברים רבים ומשונים, שהם לא הכרחיים והם גם ברי שינוי, אבל שאי אפשר לבטלם מכיוון אחד.
    למה הכוונה? מול דורו של שלמה אביו, שלא ביקש להזדהות במסגרת אחרת מהישראליות, אבל המשיך להיות מזוהה כאחר וחיצוני, קם דור אחר ואמר שבמצב כזה הוא לא יוותר על חלקים מתרבותו כאשר ממילא אין קבלה, ובחר בהגדרה של מזרחיות כאופציה של מאבק ושל תרבות חדשה/ישנה. שני סוגי הבחירות הם טבעיים, אפשר להבין אותם, והם כוללים בתוכם גם כשלונות.
    אני יודע שאתה היית מוותר על ההגדרה שירה מזרחית ואשכנזית, כמו שהיית מוותר על הגדרות כמו ספרות אמריקאית וישראלית, ומותיר רק שירה שבין אדם לאלוה – זה מקובל עלי. אבל מי שמתלונן על שירה מזרחית, אבל כן חושב שיש שירה ישראלית או אוסטרלית קצת מצחיק אותי.

    אבל עם שקר האוניברסליות, שהפילוסופיה ניסתה לטעון לו, אני לא מסכים – אוניברסליות היא תמיד פרטיקולריות של מקום מסויים, וזה לא המקום שלי… גברים חשבו במשך דורות שהריון זאת חוויה מאוד לא אוניברסלית אלא פרטיקולרית, למרות שהיא מתרחשת כמעט לחצי מהאנושות, וכלל האנושות נוצר ממנה, והניחו לעומת זאת שחוויית היציאה למלחמה היא אוניברסלית, ונדמה לי שמעולם לא יצאה חצי מהאנושות למלחמה…

    קריאת השירה שלנו לא אוניברסלית, היא קשורה למטען התרבותי שלנו ולחוויה שלנו, למקום של היצירה, ולמקום המפגש בינינו.

  4. שוֹעִי הגיב:

    אלמוג, אנו כנראה חלוקי-דעים, אני לא כותב כיהודי, כספרדי או כאשכנזי, כמזרחי או כמערבי. אני חושב כי פעם כבר כתבתי אצלך שמבחינה יבשתית אני רואה בעצמי אסייתי עוד לפני שאני רואה בעצמי ישראלי או איזה נדבך כלשהו
    בתרבות המערבית.
    אני גם רחוק מלקרוא "הכל". אני קורא את מה שמעניין אותי (במגבלת זמן, יכולות וכיו"ב)–ועל כן ודאי מפספס הרבה דברים שיכולים היו להעשיר עליי את עולמי לוּ רק הייתי פחות ממוקד.
    אני חושב כי "מכתיבי טעם-טוב" היא תופעה מעצבנת מאין-כמותה ושאין תופעה שמרנית יותר מאשר
    לפרסם קנון ספרותי חדש. אני גם מתנגד להיררכיות ספרותיות. אני יכול לקרוא בקלות רבה ספר שנדון כקלאסיקה
    ספרותית גדולה ולחשוב שמדובר בשעמום מוחץ, שמלמד מעט מדיי.
    מבחינתי אחד הדברים הנפלאים שמראה לי ההיסטוריה-האינטלקטואלית היא שכותבים מעולים אינם חדלים להיות גם
    מאות שנים או אלפי שנים אחר שכילו את מכסת ימיהם עלי-אדמות. תמיד יהיו אנשים שיימצאו את דרכם אליהם.
    מוטב קורא אחד קשוב-לב מאשר אלף אנשים המשננים את שמו של היוצר הגדול ומצקצקים בלשונם להורות על גודל מעמדו, אבל מעולם לא קראו באמת את ספריו.

  5. almog behar הגיב:

    שועי יקר – מה טוב יותר מלהיות חלוקים זה עם זה?
    אנחנו נצר לתרבות המחלוקת, ולא כדאי שנתחיל פתאום להסכים…

    ולעניין עצמו – אתה ודאי מכיר את מושג ה"ככות" הדאואיסטי (שמצוי גם בבודהיזם) – זאת האוניברסליות האמיתית, לדעת שאלו הדברים, שככה הם, ושאין מה לעשות עם זה או לדרג בתוך זה, שאי אפשר להיות מחוץ לככה הזה כדי לתאר אותו בתיאור חיצוני כוללני מלבד ככה, שאי אפשר אפילו לתפוס את היקפו, לראות בו מכלול, בככה המקיף אותנו. הלואי ויכולתי חוץ מלהסכים עם המושג גם לחיות כך – כלומר לחיות באופן טוטאלי מחוץ לכל הגדרה – לא לכתוב כיהודי, לא לכתוב עברית, לא לכתוב שפה, לא לזהות את עצמי כבן-אנוש, ודאי שלא כגבר, וכו' וכו'…
    אבל כשלתי בכך (ואיני בטוח שאתה לא כשלת בכך גם…), ואף על פי שמקובל עלי שכולנו מצויים מעבר להגדרות, ואין אנחנו באמת בני אדם או יהודים או גברים, אני לא יכול לחיות כך, ואז אתה לומד לחיות בגמישות עם ההגדרות: בהחלט שמדי פעם אני כותב כיהודי, ומדי פעם כישראלי, ומדי פעם כמזרחי, ומדי פעם כגבר, ומדי פעם ככותב עברית, ומדי פעם כזוכר גרמנית, ומדי פעם כמגמגם ערבית וכו' וכו' (אבל אף פעם לא כסתם אדם, או כאוניברסלי – זה משעמם, עדיף לכתוב כאין, כריקות)… ההגדרות לפעמים חופפות זו את זו, לפעמים מסתכסכות זו עם זו, ומה רע בכך?

    כדי לסיים בעוד אי הסכמה: אני לא מבין איך זה שאתה למעשה יותר אסייתי מישראלי מסתדר עם זה שאתה לא כותב מתוך הגדרות – גם לכתוב כאסייתי זאת הגדרה, לא יותר או פחות מיהודי, אשכנזי או בולגרי.

    ובכל זאת גם הסכמה אחת, כי למעשה אני אוהב לפעמים גם להסכים סתם כך בהמון: ברור שיש הרבה שנחשב קלאסיקה והוא משעמם, בהחלט עדיף קורא אחד קשוב מאלף מצקצקים.

  6. איריס אליה הגיב:

    רשימה מצויינת כרגיל. וחשובה מאד. ברשותך אעשה קישור אליה בבלוגי. בתור קוראת פרוזה וותיקה וקוראת שירה חדשה יחסית, אבל מדגישה יחסית, (אני אולי מה שכתבת נורמטיבית) השמות המזרחיים שציינת כלל לא היו מוכרים לי, וזה בטח אומר משהו.

    וכמה טוב שיש אותך, פשוט אומר את כל מה שאני חושבת, רק הרבה יותר טוב.

  7. שוֹעִי הגיב:

    אלמוג, התכוונתי שאם כבר להגדיר– אז אסייתי… כברירת מחדל (גיאוגרפית)
    אני כאמור מעדיף בן אנוש או בעל חיים… פעם נדרשתי להציג את עצמי באיזו קבוצת מחקר, והתחלתי את דבריי
    ב" יונק (בן משפחת היונקים), המשתדל להיות תבוני".
    הרעיון לכתוב כריקות הוא מעניין. סמואל בקט כמעט הגיע עדיו "באלושם" ובכל זאת בשלב כלשהו עצר.

  8. שוֹעִי הגיב:

    שלום דוד,
    אני כל כך שונה בטעמיי מן התרבות אליה הייתי חשוף בבית הוריי, שזה לעתים מפליא.
    לא יכול לומר שמעודי זכיתי לעידוד ביתי או משפחתי חם לתחומים בהם עסקתי או שבהם אני עוסק כיום, או שמעולם גילו הבנה לתחומי העניין בהם גיליתי עניין כילד או כנער.
    אני גם חייב לומר כי סביבה חברתית השפיעה על טעמי התרבותי מעט מאוד גם כילד וגם כמבוגר.
    היו כמובן אנשים שכיוונו אותי בעצה טובה בשלבים שונים של חיי.
    קשה להגיד כי כולם באו מרקע אחיד ושבכלל אפשר למצוא ביניהם מכנה-משותף.
    גם היום אינני חש צורך להתיישר עם מחנות/קליקות פוליטיות וכיו"ב בכל מערכי חיי.
    חדוות השיוך/התיוג/המיתוג היא לעולם משהו שעבורי נותר בלתי מובן.

    אני למשל יכול להאזין לאהובה עוזרי, חוה אלברשטיין שרה יידיש, רות דולורס וייס, סזריה אבורה, רומנסות לאדינו ואום כולתום והכל באהבה וקשב רב.
    גם שירת הבקשות, טום ווייטס החדש וגם ג'ז אוונגרדי הם חלק מן התפריט שלי החורף.
    ההופעה האחרונה בה נכחתי היתה של טריפונאס, לפני כן בהופעה של יאיר דלאל, ועוד שבוע וחצי אהיה במופע ההשקה של שלום גד.
    אני יכול למצוא את עצמי מפזם בחדווה את 'כל הנשים יפות' של שלומי סרנגה ואח"כ לשרוק לי שיר של סשה ארגוב
    או של פרנק בלאק (בלאק פרנסיס).
    אני לא חש ניגוד עניינים וגם לא רואה צורך לסווג אותם.

    • ברבי דוד הגיב:

      כמה כבר כמוני וכמוך יש שיכולים לשמוע או כלתום לואיז מיגל פול מקארטני מוצרט אריק איינשטיין ועוד
      הרי לא כולם רבי טעמים
      זו זכות להיות כזה
      ולי לשמחתי היו גם את הדברים שאתה אומר שלא היו לך
      אני אדם חופשי ואם זה היה אפשרי הייתי רוצה לחיות בעולם אוניברסאלי בלי שיוך
      אך זאת אומר היום לאחר שרכשתי שפות ותרבויות והרגלים
      אבל בגיל צעיר כשאתה לומד אתה תמיד תאהב יותר את הקרוב אליך
      ואני למרות כל סוגי המוסיקה שאני אוהב וכותב בעצמי תמיד אתרגש ואוהב יותר מכל את מה שעבר בתוכי מגיל צעיר כלומר מוסיקה תוניסאית שבאה ממקום הולדת הורי
      אז כן הידד לאוניברסליות שכן בזכות הפתיחות אני מכיר שפות ותרבויות אך יש העדפות גם בתוך שלל ההרגלים וזה סוג של גרף העדפות שהולך איתי כל הזמן

  9. נחזור להתחלה, לאהרון אלמוג. אני מחזיק בידי את האנציקלופדיה זוטא של אברהם שאנן: מלון הספרות החדשה העברית והכללית.הוצאת יבנה תשי"ט 1959. הספר חולק כמתנה לחותמי העתון "דבר". נזכרים בספר מעט מאד משוררים. אחד מהם הוא אהרון אלמוג., זכרו: 1959. אגב, אלמוג זוכה לאותן מספר שורות (3) כפי שזכו נתן זך ודוד אבידן.

  10. שוֹעִי הגיב:

    בדיעבד אני חוזר הנה לאחר שהתוודעתי לקונטקסט הרחב של המחאה בדבר הדרתו של אהרן אלמוג.
    קראתי רק כעת כי היה נסיון של בתו לארגן אירוע לכבודו בבית ביאליק וכי היא נענתה בשלילה.
    זה מוזר, אבל כבר הגיעוני שמועות גם על יוצרים, משוררים ומחזאים ממוצא אשכנזי שלא אושר ערב לכבודם באותו המתחם.
    לכן איני בטוח האם מדובר בהדרה על רקע עדתי; זה נראה לי סביר יותר כי המארגנים שם החליטו (ביד קלה מדיי)
    שמדובר במשורר לא-מרכזי.
    החלטתם כמובן מצערת יהיו סיבותיה אשר יהיו.

  11. פינגבאק: בשביל זה צריך משוררים | יובל גלעד « המבוקש מס' 2

  12. פינגבאק: בשביל זה צריך משוררים | יובל גלעד « מאבק המשוררים

  13. פינגבאק: על אהרון אלמוג, לקראת ערב מחווה לשירתו מחר | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s