שפת הבית

 הערבית היתה עבורי בילדות שפת בית. סבי וסבתי דיברו בה. זאת היתה השפה שבה הם חיו ומתו, שפת תרבותם ואהבתם. דור ההורים שלנו, ברובו, ביקש להידמות לצברים, שלעגו לשפות הגלות, לערביות, למזרחיות ולמסורות היהדות, וויתר על לשונות הבית, הבין אותן חלקית אך ענה בעברית שהתביישה בעצמה ובגרוניות העי"ן והחי"ת. אנחנו נולדנו עם הנוכחות וההשתקה של הערבית בבית, ועם הידיעה הברורה שהשפה הזאת, הקרובה אלינו באינטימיות משפחתית, דחויה על-ידי הרחוב.

הצבר המיתולוגי כבר שב מזמן אל הים שממנו הוא נולד, וכך יכולנו חלקנו בבגרותנו לעשות את המאמץ, ברגע הטראגי שאחרי מות הסבים והסבתות, לקנות לנו מחדש קשר עם העברית הגלותית, עם הערבית ועם המסורות היהודיות הקהילתיות שלנו, שהיה מי שקיווה שידחקו לגמרי בישראל. כאבנו את כאב ניסיון המחיקה הבוטה של התרבות היהודית-הערבית בת יותר מאלף השנים ברגע היסטורי קצר אחד, ואת המרחק שנפער בינינו לבין תרבותנו, וניסינו לתקן ולו מעט, ראשית בחיינו האישיים ובהדרגה גם במרחב הציבורי, כשהבנו שלא נוכל לשלוח את ילדינו לבתי-ספר ששוב ינסו למחוק את תרבותנו ולהלעיג את עברנו.

והנה באה הצעת החוק החדשה של ח"כ דיכטר, ומזכירה לנו שהלעג הישראלי לערבית ולמזרח לא פסק מעולם, הוא רק משנה צורה מדי פעם, עובר בין פקידי סוכנות המשנים את השמות הערביים של העולים לבין הלעג למזרחיות בתוכניות הטלוויזיה, בין מחיקת תרבותנו מתוכניות הלימוד במשרד החינוך לבין חברי כנסת הבורים בתרבות המזרחית ומנסים למחוק בהדרגה את נוכחותה.

הבקשה לבטל את מעמדה של הערבית כשפה רשמית, שממילא כמעט ואינו מקויים על-ידי מדינת ישראל, שרוב פקידיה ושופטיה חרשים מול הערבית, ואפילו את שלטי הדרכים שלה בערבית, המלאים שגיאות לתפארת, נמצאים אזרחים נמרצים המוחקים אותם, באה בתוך גל המבקש לצמצם את מקומם של הערבים אזרחי ישראל בחברה הישראלית. אבל מאז ומעולם שולב הלעג לערבים בלעג למזרחים, לעיתים באופן נסתר, ופעמים רבות באופן גלוי עד טפשות, כמו אמירתו של טומי לפיד אחרי ששמע שיר של עמיר בניון ברדיו: "לא אנחנו כבשנו את טול-כרם, טול-כרם כבשה אותנו".

האמת הפשוטה היא שאנחנו, היהודים בני העולם הערבי, לא נוכל להכיר את יהדותנו ללא הערבית. מרס"ג, ריה"ל והרמב"ם שיצרו בה כמה מהיצירות החשובות ביותר, ועד הדורות האחרונים, עם רבנו יוסף חיים, הבן איש חי, בבגדאד של המאה ה-19, הפייטן רבי דוד בוזגלו במרוקו של המאה ה-20, והסופר סמיר נקאש שנפטר בישראל לפני מספר שנים, שיצרו בה. הערבית היא השפה היהודית השלישית מבחינת רצף נוכחותה התרבותית, אחרי העברית והארמית, ובשעה זאת, כאשר כנסת ישראל עומדת ללעוג ללשוננו, עלינו לקום מיליון צאצאים לערבית וללמוד אותה מחדש, עד שנוכחותה במרחב המשפחתי, הקהילתי והציבורי, תבהיר ששוב לא ניתן יד למחוק את עצמנו, את סבינו וסבותינו, את עתידנו.

התפרסם במקור בעיתון "מקור ראשון", מדור דעות, 22.11.2011, עמ' 10.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על שפת הבית

  1. naomiupdatesbgnh הגיב:

    "לא נוכל להכיר את יהדותנו ללא הערבית" אתה מתכוין בעיקר לערבית היהודית? שמן הסתם זה מה ששמעת בבית. כמו את הספרדית היהודית, לדינו, שאני שמעתי בביתי – כמוני כמוך..ותמיד שמחה לשמוע ומתגעגעת..
    אם ללמוד ערבית הכוונה לערבית ספרותית, מדוברת או זו היהודית או כולם גם יחד?… אתה בוודאי עושה את האבחנות הקיימות האלה. אז על מה היית ממליץ מהקיים שאתה מכיר?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s