גזרת מלך: ד' אמות של מחאה

א-מיתיות

מלך גוזר גזרתו והיא עתידה להתקיים, ואם ציווה להמית אדם זה או אחר, דרך עולם היא כי הממונים על ההוצאה להורג, המקבלים משכורתם ממנו ומצוּוים על המוות בדרכיו השונות, יקיימו גזרתו בלי מחאה, כי לשם כך נועדו. אבל מה כאשר גוזר המלך דווקא על התינוקות, נמצא הוא חייב את עזרתן של המיילדות, המצוּות על החיים ולא על המוות. עמד פרעה והודיע לשפרה ולפועה: "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה" (שמות א, טז).

על פועה מפרש המדרש "שהופיעה פנים כנגד פרעה וזקפה חוטמה בו" (שמות רבה פרשה א), אבל לא רק בהופעתה התקוממה פועה, אלא גם בדברים מפורשים שאמרה לַמלך: "אוי לו לאותו האיש כשיבוא האלוהים לתבוע ממנו ולִפָרַע ממנו". פועה זוכרת כי יש מלך גדול מן המלך בשר ודם, ומכאן כוחה להחציף פנים ולהשמיע מחאה מול מלך בשר ודם. זכורות לה הבטחותיו של ישעיהו על עליונות הצדק והישועה על פני המציאות: "שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל-הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי-שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ-כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת" (ישעיהו נא: ו).

פועה הרואה מול עיניה את פרעה הבלה כבגד או הנמלח כעשן, החוזה באל ובישועתו העומדים לעד – מתעורר בה כוחה למחות במילים מפורשות. אם בחיי היומיום, ברחוב או בבית, נדרש מן הנפש מאמץ רב כדי להשמיע קול מחאה, על אחת כמה וכמה קשה הדבר בזמן העמידה בלשכתו של מלך. סמכות המלך מוטבעת בנפשות נתיניו כדמותו במטבעותיו ומעניקה לו את הזכות לעשות את מעשיו כטוב בעיניו, בחסות החוק, הכוח, הירושה או הפחד. מי שמורדת במלכות ומערערת על סמכותה היא חצופה ונלעגת במקרה הטוב, בת מוות במקרה הרע.

השלטון מטבעו מבקש תמיד להפוך עצמו לַשפה האחת השולטת בארץ, למערכת הערכים היחידה. שפה אחת ודברים אחדים (אותה התחזות מוכרת בדורותינו ל"אוניברסלי") המכריחה את כולם לדבר בשפתה, כלומר להתמקם בתוכה כדי לדבר, כלומר לקבל את השקפת עולמה האומרת שאין טעם בדיבורם, שאין מקום שבו תעמוד צִדקתם, שטענתם אינה טענה ותביעתם אינה תביעה. כדי לחרוג מכוחה של רשות ולהעמיד מולה שפה אחרת וקול אחר הבאים אליה בטרוניה ואף בתביעות, אישה נדרשת להאמין כי יש סמכות אחרת בעולם, סמכות המסוגלת לסדוק לפחות את כל יכולתה של הרשות. בסדק שייפער בין הסמכויות ימצֵא לה ולקולה מקום לעמוד בו ולמחות. אלוהים העומד מול פרעה מעניק לפועה ד' אמות של מחאה.

אמה של פועה – שפרה, ששמה בא לה מתוקף מעשיה "שהיתה משפרת על דברי בתה ומפייסת עליה" – זוכרת כי מלך המולך בְּעולם בשר ודם מסוגל לְבשר ולדם וממהרת לשים סייג לחוצפת בתה ולמילים המפורשות שהשליכה מול שליט ארץ מצרים. מכירה היא דרך עולם ודרכו של מלך ויודעת כי כבר מבקש הוא להרוג את בתה, ומה תועיל לה מחאתה, ועל כן היא מצמצמת כמיתממת את דברי פועה: "על זו אתה משגיח? תינוקת היא ואינה יודעת כלום". גם שפרה אינה רוצה להרוג את בני העברים, אך היא מחליפה את ההתרסה הגלויה של בתה בתירוץ מתוחכם שאין בו מרידה מפורשת: "כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי-חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ" (שמות א: יט). שפרה מנצלת את חוכמת החלש, את ההתחכמות ואת בורותו של פרעה בדבר דרכי הלידה, שכן היא יודעת שאף סמכות אחרת לא תבוא לעזרתה אל מול כוחו של השליט העומד מולה, או לפחות מעדיפה שלא להעמיד שאלה זאת במבחן.

בצר לו פונה פרעה לכל עמו, אשר לא יוכל להושיעו בהחלטתו, ומצווה אותם: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א: כב). כל עמו ספק מקשיב לו ספק אינו מקשיב לו, אך ידוע כי בתו בתיה לא הקשיבה לו, וכשירדה לרחוץ בנילוס ראתה את תיבת הגומא של משה בתוך הסוּף והאריכה ידה כדי להביאה אליה, ואמרו לה נערותיה:

גברתנו, מנהגו של עולם מלך בשר ודם שגוזר גזירה אף על פי שכל העולם כולו אין מקיימין אותה בניו ובני ביתו מקיימין אותה ואת עוברת על גזירת המלך. אביך שגזר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ואת מחיה את זה (שכל טוב, שמות, פרק ב)

לא רק על סמכות המלך בת פרעה מבקשת לעבור, אלא גם על סמכות האב, ורמזו חכמינו מאין בא לה כוחה, שלא ירדה לנהר מצרים הגדול אלא כדי "לרחוץ מגלולי בית אביה", ומכיוון שהעמידה מול אלילי אביה אל אחד, מסוגלת הייתה למעשים מולו.

יצא בית העבדים העברי למדבר, וחוקי פרעה התחלפו בחוקי תורת משה. מספר המדרש על בנות צלופחד אשר שמעו "שהארץ מתחלקת לשבטים לזכרים ולא לנקבות נתקבצו כולן זו אל זו ליטול עצה" (ספרי במדבר, קלג). ומה העצה שנטלו בנות צלופחד? ההבנה כי גם אם חוק אנוש אין בו רחמים, אפשר למצוא תיקונו בידי בורא העולם, שמהותו שונה ממהות אנוש, והסבירו לעצמן:

לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום. בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מהנקבות אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא רחמיו על הזכרים והנקבות. רחמיו על הכל (ספרי במדבר, קלג)

אף על גב שהאב מעדיף את הבנים על הבנות, והמלך את הנתינים על הנתינות, וחוק המדינה את האזרחים על האזרחיות – סמכות אחרת אשר הארץ הדום לרגליה והשמים מושבה אינה מפלה זכרים ונקבות. וכך, משנודע לבנות צלופחד שהמציאות האנושית שבה הרחמים על הגבר גדולים אינה הכרחית, ואין הדבר כך בעולמו של הקדוש ברוך הוא, מוצאות הן טעם למחות ולהפנות מחאתן לפני משה ומשפט השמים ולבקש תיקון.

בנות צלופחד חושפות את מה שלא גילתה פועה, שהשלטון הוא גברי, וכוח השלטון הוא גברי (וגם בזמן ההתחזות המוכרת בדורותינו ל"ניטרלי", הניטרלי הוא עדיין גברי). לכן האישה העומדת אל מול הכוח עומדת בבעיה כפולה מזאת של הגבר העומד מולו, ורק ריבון העולמים שאין בו מין מזכר ועד נקבה מצליח לפותרה לפני בנות צלופחד. יתרה מזאת, גם תחום המחאה עצמו, על אמותיו המצומצמות, מעוצב פעמים הרבה ככוחני, כלומר גם כן כגברי, ובני צלופחד ודאי היו יכולים לעמוד בתחומו ביתר קלות. אמרו בנות צלופחד: אף על פי ששולטים בנו מלכים וכוהנים ונביאים ושופטים ונשיאים ואלופים ופרנסים ואבות, ועתידים לשלוט עוד דורות רבים, הרי שהאל אינו גבר ותורתו אינה תורה לִגברים, אלא שותפות בה הנשים שיתוף שווה, ועל כן גם אם חלקנו בדור זה שלנו באדמות נחלת האל, לא יהיה שווה ויסתייע בתירוצים רבים, הרי זכות שווה לנו להרים קולנו במחאה נושאות את שמו.

העמידה בתחום המחאה מחייבת את העומד בה להציג עמדה מול חוק המלך, האב, המדינה, ההון, הדת (ולעתים גם מול חוק האל, כשהוא נתפס בידי בשר ודם). והאישה, שגם כך חסרה אותה פריבילגיה ידועה של ניטרליות, נדרשת להתמודד עם האפשרויות שמציעה לה החברה, ההדחקה, הכניעה, העורמה המתחכמת, ולהודיע אם היא מוכנה לעמוד מחוץ להן, כלומר מחוץ לחוק. ואם תעמוד מול הכוח, בעמדת המחאה, מחוץ לחוק, היא תצטרך לדבר, ובאיזו לשון תדבר? מי נתן לה שפה ומי לקח לה את שפתה? אם קיימת שפה נשית, היא אינה קיימת על פי רוב כשפה אפשרית למחאה, אשר תיצור מקום מובדל ותהיה מסוגלת להישמע. כך כדי למחות האישה מוכרחה להאמין בקיומה של סמכות אלטרנטיבית למלך, שבשפתה תוכל לדבר ובה תוכל להישמע. כך מחאה מתנסחת בלשונה של הסמכות האחרת, לשון שאולה שגם היא אינה שפת הלב, לשון שכל יתרונה אולי בהיותה מוכרת לעוד אנשים ולעוד נשים, ועל כן הגיונית ומסוגלת לבוא בתביעות.

אפשר להעמיד עדים רבים לקשיי המחאה ולנדירותו של הקול המתקומם. עם זאת, מערכות הסמכות סדוקות תמיד למרות רצונן להציג עצמן כמוחלטות וכמלאות, ועל כן כל הזמן המחאה מזדמנת מולם. וגם אם המחאה הגדולה, זאת שאופייה אופיו של מרד מוחלט, נדירה מאוד, הרי שהמחאה הקטנה קיימת כמעט תמיד. מול המלך קיים מלך המלכים (ולהפך), מול החוק הכתוב קיים גם מושג הצדק (גם כשהוא מעורפל או מהווה זיכרון עמום ותו לא, הבטחה שמעולם לא קוימה), מול ההיסטוריה הגדולה, הלאומית, הצבאית או הגברית, קיימת גם המשפחה וזיכרונה (למשל במקרה של דחיקת ההיסטוריה המזרחית וגם הפלסטינית בישראל של הדורות האחרונים).

הפערים הללו, הקיימים בחיי הכול, מזַמנים כל הזמן את ניסיונות החיפוי, המילוי, הרגעת החשש מן השינוי, ועם זאת מזַמנים גם את הרחבתם לכדי מקום של ממש, גם במחיר מאבק תמידי. נערה העוברת בין שפת בית הספר והטלוויזיה לשפת הוריה ובית הכנסת פוערת סדק, וכך גם מורָה המעמידה מול צווי מניעה שמוציא בית דין לעבודה, המבקשים לכפות על מורים לחדול משביתתם ולשוב לעבודה בכפייה, את שאלת הצדק מרחיבה סדק, וגם פעילה חברתית הנעה מן השפה המשפטית והשפה האקדמית, המיובאות תדיר מאמריקה, אל שפת המקורות היהודיים. המבט המתרכז בסדקים פתאום אינו יכול עוד שלא לראותם, עד שהוא כמעט בטוח כי הנה הסדקים המצויים בכול עתידים לפרק הכול, והמציאות עתידה להשתנות, עוד מעט המלכים בשר ודם ועוולותיהם ואליליהם כעשן נמלחים וכבגד בלים, וישועת הנצח מופיעה. ואחר כך מתחדשת ההמתנה, כי הנה המלך בשר ודם עדיין יושב על כסאו ומשעבד נתיניו.

דבר אחרון: לעתים ההישרדות עצמה, הצוּמוּד והמשכיות החיים בזמנים של רעש וחורבן הם המאבק הגדול ביותר, ולכן גם קול המחאה הרם ביותר מול מי שמבקש לרסקם. ואת זה יודעות לעתים אלו הממונות על החיים, ולא אלו הממונים על המוות. בשיר שכתב אומנם גבר, אך בשם קול אם, אולי אמו, מעלה סמי שלום שטרית שפה של בית, של ויתור על מאבק ומחאה, של בקשת אם מבנה להפסיק לרוץ ברחובות, בקשת ויתור שהיא עצמה מחאה כבירה על דרך העולם. האם אומרת: "לא העולם יָלד אותך ילד" (שירים באשדודית, עמ' 34), והוא גם "לא יכין לך כוס תה בנענע", ומזכירה כי לעתים המאבק במרחב החיצוני, ה"גדול", הוא ויתור על בית, ועל כן הוא מסתכן בכניעה לחוץ, ומולו צריך להזכיר: "אדם צריך בית… הצדק רק לֵאלֹהים, יָא בני… הקדוש ברוך הוא יעשה משפט עם כֻּלם, ותפִלתךָ בְּשקט תֵעָנֶה".

מתוך הספר "א-מיתיות: צדק חברתי, מגדר ומדרש", בעריכת הנרייט דהאן כלב, אביגדור שנאן, דפנה חורב ואלי ברקת, שראה אור לפני מספר שבועות בהוצאת "ידיעות אחרונות", בסדרת "יהדות כאן ועכשיו".

השקת הספר בירושלים תהיה בתמול שלשום, יואל משה סלומון 5, ירושלים, 13.12.2011, בשעה 19:00.

בספר כלול גם "שיר ללאה" מתוך "חוט מושך מן הלשון", ו"מנשים וכשפים ושפחות", גם הוא מתוך "חוט מושך מן הלשון":

מנשים וּכשפים וּשפחות

"בכה ר' שמעון ואמר:

מה שִפחה של בית אבא – נזדמן לה מלאך שלוש פעמים,

ואני – לא פעם אחת.

יבוא הנס מכל מקום"

(תלמוד בבלי, מסכת מעילה, דף י"ז, עמוד ב')

אל תבכה רבי שמעון

ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל

ואתה בר-יוחאי מה לךָ כי תבכה

מה שלא בכו ישעיה ויחזקאל.

יבוא הנס מכל מקום.

רבי צדוק היה גדול הדור כשנשבה לרומי

ונטלתוֹ מַטְרוֹנִיתַא אחת ושִגרה לו שפחה אחת יפה.

כיוון שראה אותה נתן עיניו בכותל

שלא יראנה ולא יבוא עליה

והיה יושב ושונה כל הלילה.

יבוא הנס מכל מקום.

בתו של רבן גמליאל הִתְנַאתָה במעשה בראשית

והשיבה לאחד ממלכי הגויים:

ולא יפה היה לו לאדם הראשון

שנטלוּ ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו?

יבוא הנס מכל מקום.

רבי אליעזר מתה שפחתו ונכנסו תלמידיו לנחמו.

כיון שראה אותם עלה לעלייה – ועלו אחריו

נכנס לטרקלין – נכנסו אחריו.

אמר להם לא כך שניתי לכם:

עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשורה

ואין אומרים עליהם ברכת אבלים

ולא תנחומי אבלים? אלא מה אומרים עליהם

כשם שאומרים לו לאדם על שורו ועל חמורו שמתו:

המקום ימלא לךָ חסרונךָ.

יבוא הנס מכל מקום.

רבן גמליאל בא אליו אחד מתלמידיו

ואמר לו: רבי, בעלתי ולא מצאתי דם.

אמרה לו אשתו: רבי, עדיין בתולה אני.

אמר להן רבן גמליאל: הביאו לי שתי שפחות,

אחת בתולה ואחת בעולה. הביאו לו

והושיבן על פי חבית של יין.

בעולה ריחה נודף, בתולה אין ריחה נודף.

הושיב אשת תלמידו ולא היה ריחה נודף.

אמר לתלמידו: לך זכה במִקְחַךָ.

יבוא הנס מכל מקום.

שפחתו של רבי יהודה הנשיא

סיפרה באחד שבא להיזקק עמה.

אמרה לו: אם אין גבירתי טובלת

איני טובלת. אמר לה: ולא כבהמה את?

אמרה לו: ולא שמעת בְּבא על הבהמה

שהוא נסקל, שנאמר כל שוכב עם בהמה

מות יומת?

יבוא הנס מכל מקום.

רבן גמליאל היה אומר:

איני כשאר בני אדם, אִסְטֵנִיס אני.

וכשמת טָבִי עבדו קיבל עליו תנחומין.

אמרו לו תלמידיו: לימדתנו רבינו

שאין מקבלין תנחומין על העבדים.

אמר להם: אין טבי עבדי

כשאר כל העבדים, כשר היה.

יבוא הנס מכל מקום.

חם הוא אבי כנען הוא אבי של שפחות, ונאמר:

וכל ולד במעי שפחה כנענית, כולד במעי בהמה דָמִי.

אבל אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל

מובטח לה שהיא בת העולם הבא.

יבוא הנס מכל מקום.

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא

היה אומר: מרבה בשר מרבה רִימה,

מרבה נכסים מרבה דאגה, מרבה נשים

מרבה כשפים, מרבה שפחות מרבה זִימה,

מרבה עבדים מרבה גזל.

יבוא הנס מכל מקום.

איזהו בושת? הכל לפי המבייש והמתבייש.

הכל לפי מי שאינם מתביישים: רואין אותה

כאילו היא שפחה נמכרת בשוק, ושואלין

מפני מה לא עשיתָ עם אישה זאת

כדרך שיעשו בני אדם.

יבוא הנס מכל מקום.

אין משיאין את האישה על פי עד אחד.

רבי עקיבא אומר: לא על-פי אישה,

ולא על-פי עבד, ולא על-פי שפחה,

ולא על-פי קטן, ולא על-פי גוי,

ולא על-פי שוטה, ולא על-פי חרש,

ולא על-פי אילם, ולא על-פי טוּמְטוּם,

ולא על-פי קרובים.

יבוא הנס מכל מקום.

רבי שמעון הצדיק היה אומר:

מנשים וכשפים ושפחות יצילךָ רק

הבכי. אל תבכה רבי שמעון

ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל

ואתה בר-יוחאי מה לךָ כי תבכה

מה שלא בכו ישעיה ויחזקאל

שרצה האל לפניה מה שלא רצה לפניהם.

יבוא הנס מכל מקום.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מדרשים, עם התגים , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על גזרת מלך: ד' אמות של מחאה

  1. פינגבאק: הקרקע בוערת • מחאת הדיור

  2. פינגבאק: המעברה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s