"אם אקום מיד תעזבני"

"אין שקט בעולם כלל", רות קרא-איוונוב קניאל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, תשע"א, 86 עמ'.

האלוהים יכול להתגלות לאליהו במדבר "לא ברעש" אלא ב"קול דממה דקה"; אבל ביחסים שבין האדם לעולם הרעש ממלא את הכל ואין להכילו, על כן כותבת משוררת לעצמה: "לְכִי לָךְ לַשָּׂדוֹת וּבְכִי… גִּלְגּוּלֵי נִשְׁמָתִי צוֹעֲקִים/ שֶׁרַק בָּרַעַשׁ רוּת // אֵין שֶׁקֶט בָּעוֹלָם כְּלָל/ אֲבָל יֵשׁ הַרְבֵּה בָּשָׂר / וְדָם וְתִינוֹקוֹת" (55). המשוררת מצווה על עצמה "רק ברעש רות", שאין התגלותה בתוך עולם שאין בו שקט אפשרית ללא ויתור על השקט גם מצדה. ומה יש בו בעולם רועש זה שהמשוררת מתארת? "בשר / ודם ותינוקות", זהו עולם חי המצוי כל הזמן על סף הפריון ועל סף האובדן.

ספר ביכוריה המרגש והמרשים של רות קרא-איוונוב קניאל, העשיר בלשונו ובמצע התרבותי היהודי-רוסי, הקבלי-ארוטי, שמתוכו הוא צומח, נפתח בשמחת ובכאב האמהות, ובשמחת ובחרדת הבנות הנולדות: "בִּתִּי מוּנַחַת עַל אֲוִיר, הַטִּי/רֹאשֵׁךְ עָלָיו בִּתִּי // בִּתִּי מֵעַל אִיִּים רַבִּים, תַּחְתֶּיהָ יָם/ תַּחְתֶּיהָ מְדוּרָה / הִזָּהֲרִי שֶׁלֹּא לִמְעֹד בִּתִּי // תַּחְתַּיּךְ כּוֹכָבִים, בִּתִּי / נִשְׁאֶבֶת בָּם כָּעֵת / חַבְּקִינִי קְצָת / אִמְרִי אוֹהֶבֶת רַק / אוֹתָךְ לִפְנֵי הַהַמְרָאָה / וְתִצְנְחִי בִּתִּי בִּתִּי/ אֶל תּוֹךְ תוֹכָהּ שֶׁל כַּף יָדִי" (7). האם מכניסה את בתה אל עולם מסוכן, של סכנת ההישארות באוויר, וסכנת המעידה אל ים, מדורה או כוכבים, ומול אלו היא מעמידה הבטחה חסרת סיכוי, אך הכרחית, שבכף ידה תצליח לאסוף את הבת ולעצור את נפילתה.

כך עומדת שוב ושוב בלב הספר ההתמודדות של המשוררת עם המצב האמהי, עם המצב הזוגי ועם מקומו של אלוהים ביחס לאדם; בכל אחד מן המצבים הללו קיימת היקרעות בין אפשרות ההיות בקשר ואפשרות ניתוק הקשר, ששתיהן אף פעם לא אפשריות לגמרי, בין אפשרויות היצירה והבריאה לבין אפשרויות ההרס והריקון, בכתיבה, ביחסים המשפחתיים ובדרכו של העולם כולו. כך הלידה הראשונה היא רגע כפול שבו נולדות בת ואם, מתוך כאב ובכי, ושבו חיבוק של שתיים בא להחליף תשעה חודשים של שהיית רחם צפופה והיות אחת: "אֵיךְ בָּכִית רִאשׁוֹנָה / עַל פָּנַי… אֵיך כָּאַבְתְּ אוֹתִי חוֹמֶקֶת מִמֵּךְ / וְאַחֲרַי קוֹל הַבְטָחוֹת וְשִׁלְיָה // אֵיךְ חָבַקְנוּ אִמָּא בְּחֶדֶר לָבָן עַל / מִטָּה רִאשׁוֹנָה / כַּמָּה מְחֻסְפָּס הָיָה מַגָּעָהּ" (8).

ההורות מביאה עמה פחדים רבים, עד התחושה המסוייטת כי "רחמי הוא קברי" (76), ומתוך הקשר הסימביוטי העז עם הילדים, הבא יחד עם פחד האחריות העזה עליהם, כותבת המשוררת: "הַתַּנִּין שֶׁלִּי יָשֵׁן אִתָּנוּ בַּמִּטָּה / אֲנִי בּוֹ חֲבוּקָה… הוּא מִתְעוֹרֵר לַהֲנָקָה / יוֹתֵר אֵינֶנִּי יְכוֹלָה // יְלָדִים יְלָדִים עָלַי מְטַפְּסִים / מְעַוְּרִים, מְחָרְשִׁים, מְגַדְּפִים / רַק רָעוֹת הֵם זוֹכְרִים "אִמָּא אוֹתִי שָׂרְפָה" הַגַּנֶּנֶת שָׁמְעָה / בְּסַךְ הַכֹּל עוֹד עֶרֶב אָבוּד, עוֹד חֲבִיתָה / אִמָּא אוֹתִי שָׂרְפָה / יַלְדָּה שֶׁלִּי בַּת שָׁלֹשׁ מְכָשֵׁפָה// וְאִם נִפָּרֵד כִּידִידִים / אֵיךְ נְחַלֵּק בֵּינֵינוּ אֶת תַּנִּין הַיְּלָדִים?" (13).

איך אפשר לשמור על הילדים כאשר אדם מתקשה לשמור על עצמו? "המוות רוחש בתוכי עכשיו. / אין לי כוח לשמור / על הגוף שלידי מונח… אין לי כוח – / נופל עלי הבית" (16); "את לא יודעת / עצב פושט בי / חודר אט-אט / אם תשארי איתי / לבד / הוא יטרוף / גם אותך / לאט" (15). חרדות ההורות כמובן שאינם יכולים שלא להיות מורגשים על-ידי הבת, עד הכפלת החרדה: "אַתְּ מְרִיחָה אֶת הַפַּחַד שֶׁלִּי / נִצְמֶדֶת אֵלַי כְּמוֹ חֲתוּלָה / מְלֹא כָּל הָאָרֶץ חֲרָדָה / אֲנִי רְעָדָה / וְאַתְּ יָד קְטַנָּה-אֲחוּזָה… אֲנִי עֵץ וָאֶבֶן – / אֵין בִּי / תִּקְוָה" (10).

               אך האמהות אינה ניצבת בספרה של רות קרא, שגם כתבה דוקטורט על "אמהות ופתיינות במיתוס הולדת משיח מבית דוד" במקרא, בחז"ל ובזוהר, לבדה, אלא במקביל לשאלת האבהות: "אָב שׁוֹמֵט אַבָּהוּתוֹ / וּבֵן מֵרִים וּמִסְתַּכֵּל / כֹּל מָה שֶׁיֵּשׁ, עֲרֵמוֹת הַצֵּל. / בֵּן אוֹחֵז אֶרֶץ בְּרַגְלָיו / שָׁמַיִם בְּשַׂעֲרוֹתָיו / מִתְעַקֵּשׁ לְהַקְסִים… אַבָּא לַבֵּן מֵסֵב פָּנָיו / וְהַיֶּלֶד סוֹבֵב חוֹמָה / וְהַיֶּלֶד לֹא מִתְנַחֵם גַּם / כְּשֶׁנִּתְלָה – – // בְּנִי בְּנִי- / אָבִי אָבִי- / וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר מִלָּה" (63). הדרמה של סירוב האב לאבהותו, של הילד הנתלה ברגלי אביו, רק מחריפה את בדידותה של האמהות.

וכך מערכות היחסים העשויות קרעים קרעים של אמביוולנטיות וחרדה אינן רק קשרי אם ואב עם בנותיהם ובניהם, אלא גם הזוגיות, והדרכים שבהם היא מצליחה להכיל את הקושי להתקיים בעולם: "קָשֶׁה לִי לִחְיוֹת קָשֶׁה לִי לִחְיוֹת / אֲנִי חוֹזָרֶת וְאוֹמָרֶת רֶמֶז לַבָּאוֹת // קָשֶׁה לִי לִחְיוֹת אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ / וְאָתָּה תּוֹקֵף, מִיַּד, מֶה עָשִׁיתִי לָךְ אִשָּׁה מְרִירָה / קְשַת יוֹם אַתְּ לֹא- / עֲנִיָּה אַתְּ לֹא- / אוֹרֶזֶת עוֹפוֹת אַתְּ לֹא- / עֲקָרָה, חוֹלָה, מְכֹעֶרֶת, טִפְּשָׁה אַתְּ לֹא- / וַאֲנִי אוֹמֶרֶת אִמָּא וַאֲנִי אוֹמֶרֶת קָשֶׁה לִי לִחְיוֹת // קָשֶׁה לִי לִחְיוֹת אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ / הוּא מַצִּיעַ בּוֹאִי אֵלַי אָכִין לָךְ סָלָט // קָשֶׁה לִי לִחְיוֹת / אָמַרְתִּי לֶחָלָל / שָׁמַעְתִּי קוֹל מִגָּבוֹהַּ / קוֹל מַעֲנֶה / קָשֶׁה לִחְיוֹת / קָשֶׁה לִחְיוֹת / כָּכָה זֶה. לְכִי תַאֲרְזִי מִזְוָדוֹת" (28).

            באחד משיריה מציירת רות קרא תמונת לידה שקטה, הפוכה מלידות ממש אך אולי גם קולעת למשהו בהן: "אֶשְׁכַּב שָׁם הֲפוּכָה/ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, / לֹא אֶבְעַט. / גַּם כְּשֶׁאֵצֵא אֶהְיֶה שְׁקֵטָה. // וּפִי מוֹכִי / וְרֹק לוֹ אֵינְסוֹפִי / וְיֵשׁ לוֹ זְמַן שְׁתִיקָה, / וְיֵשׁ לוֹ רֵיחַ נִיחוֹחִי / וְיֵשׁ בּוֹ כֹּחַ יְנִיקָה. // יִהְיוּ לִי פָּנִים / שֶׁעִתּוֹתֵיהֶן בְּעֵינָן / וְהַיָּדַיִם לֹא יִהְיוּ יָדַי וְלֹא יָרוּצוּ / לְרַצּוֹת, וְהָרַגְלַיִם לֹא יָנוּעוּ / לִבְרֹחַ וְלִרְאוֹת. // וְאֵיבָרַי הַמְּרֻבִּים יִהְיוּ מְתֵי מְעַט / רַכִּים וּנְמוֹגִים, שׁוֹכְבִים בַּחוֹל / כֻּלִּי אֶהְיֶה פָּנִים בְּרֶחֶם יָם / וְלֹא אֶרְצֶה לִרְצוֹת / וְאֶתְגַּלְגֵּל בְּשֶׁקֶט" (20). היפוכים אלו מתקיימים בכל עת גם בהורות, כאשר זאת מהווה את השיבה לילדות המשוררת מול הוריה: "לְהַרְדִּים אוֹתָךְ בְּכָל הַלֵּילוֹת זֶה לְהַרְדִּים אוֹתִי עַל הַיָּדַיִם שֶׁל אַבָּא" (14), ומנגד תתהה המשוררת: "ואיך אשוב לאמי ואיך אשוב לאבי" (19)).

רבים משיריה של רות קרא עומדים במתח שבין תחושת האפשרות להסתמך על כוח חיצוני לבין תחושת ההפקר ממנו:  "אִם אֶפֹּל / ודאי / שִׁבְעָתַיִם תָּקִימֵנִי / אִם אָקוּם / מִיָּד תַּעַזְבֵנִי" (22); הבטחון מתעורר דווקא בעת הקריסה, ואילו ברגע הראשון של היציבות הוא מתערער. המשוררת מבקשת "לָשֵׂאת פָּסוּק עַל חֲגוֹרַת מָתְנַי" (54), ונשבעת לפני אלוהים בדרכי שמים בין ארצות: "נִשְׁבַּעַת לְךָ אֱלֹהֵי הָעוֹלָם, / לֹא אֶחֱצֶה גְּבוּלוֹתֶיךָ אַפְפַּעַם… מִיָּמִין אַבָּא מִיכָאֵל, מִשְּׂמֹאל אִמָּאֵל,/ אָנוּ צוֹוְחִים בֵּין לְבֵין – / תּוֹפְסִים אֶת מְקוֹם שְׁכִינָתְךָ אֵל, / מְקִיאָה עָלֶיךָ לְתוֹךְ שַׂקִּית חוּמָה בַּמָּטוֹס / כְּשֶׁכְּנָפֶיךָ בָּאֲדָמָה מַכּוֹת / לֹא לַשָּׁוְא אִוִּינוּ / לְהִכָּנֵס אֶל אַרְצְךָ / לְלַקֵּק אֶת דְּבַשׁ אַדְמָתְךָ, לְהָקִיא עַל כְּתֵפְךָ" (44). מחד האלוהי לא יוכל להחליף את הגשמי: "אין לנו מגע עם האינסוף יש לנו מגע יד" (69), מאידך: "אָנֹכִי חֲלַל אִשָּׁה / וְעוֹדִי לְפָנֶיךָ זְקוּפָה" (82). המתח בין שני אלו מאפשר לא להכחיש את אדישות השמיים, אך להיות בקשר תמידי מולם: "אֵינִי נִשְׂרֶפֶת בַּפֶּה / אֲנִי נִשְׂרֶפֶת בְּלֵב קָשׁוּר / הַשָּׁמַיִם עֲסוּקִים בְּשֶׁלָּהֶם / אִמָּאַבָּא מִי בִּשְׁבִיל מִי / וְאַתְּ אוֹמֶרֶת לַחַשׁ בְּקוֹל / הַכֹּל חֲגִיגָה בְּפָנַיִךְ / רְאִי" (18).

בשיר "ברכת השחר" דוברת המשוררת לפני אנוש ולפני אלוה בהתרסה המכילה דבקות: "לְמִי שֶׁעָשָׂנִי כְּלִי / מָלֵא בּוּשָׁה / וּכְלִי מָה. / שֶׁלֹא נְתָנָנִי לִהְיוֹת יַלְדָה / וְלֹא הִפְקִירָנִי לְזָר, לְזָרָה / שֶׁעָשָׂנִי אִשָּׁה // שֶׁהִתִּיר אֲסוּרַי וְחוֹבוֹתַי, / שֶׁהִתִּיר אֶת דָּמַי, נַפְתּוּלַי, חֶבְלֵי בִּטְנִי, / שֶׁגָּבַר עַל יִצְרִי / שֶׁבָּעַל, שֶׁכָּבַש אֶת יִצְרוֹ / מֵעָלַי, שֶׁאָמַר, / בָּרוּךְ שֶׁאָמַר, / הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי / שֶׁהִתִּיר אֶת דָּמִי. // כְּשֶׁתַּגִּיד הֲרֵי אַתְּ מְשֻׁחְרֶרֶת לִי / כְּשֶׁתַּגִּיד לְכִי וְתַחְזְרִי. / כְּשֶׁתִּקְנֶה אוֹתִי בְּשָׂדֶה, בְּאֵשׁ קוֹצִים / בְּסִחְרוּר צְעִיפִים / בְּלֹא יוֹדְעִין. / כְּשֶׁתַּגִּיד / שֶׁיִּהְיֶה כִּרְצוֹנִי, // שֶׁתַּגִּיד לְכִי" (25).

בשני שירים של רות קרא שלא נכנסו לספרה כותבת המשוררת סיפור חדש מול האלוהים: בראשון, "הבריאה", היא משוחחת עמו ויוצרת אפשרות של בריאה חדשה: "אתה ישן? אתה ישן? אתה ישן? לא! אני לא ישן! אני אתפוס אתכם אטרוף אתכם ואז אברא אתכם, / אברא אתכם בצעקה, בדם, בלחישה, אברא, אקרע, אפריד, אז מה אם אתם לא אוהבים התחלה / הם נעמדים לפניו בשורה, זן זן לזנו, מין מין למינו, אש איש לאישתו (לאישו, לאישה) מחכים לטריפה. / פיו הנפתח ללעיסה, שיניו החדות, חיוכו המפתה והנורא. ואז אני מופיעה / "תברא אותי בבקשה, תברא אותי בבקשה, / השתכללתי כבר מההתחלה, תברא מהאמצע, אני מוכנה שתקרע, לא אירא רע (אני משקרת לך?), / ואיפה אמא שלך? איפה אשתך? ליליתך? / אולי תברא ואהיה רק שלך?" / אתה מתרצה לי, מעבר אותי ברחמך, יולד בשתיקה (לא, לא כמו אישה). / בראת אותי חסרה / בראת עגולה, אפויה, כמו שביקשתי מהאמצע שלי, מהצלע שלך. בראת כדי שאברא. / ואם אמרוד בפיך עתה, אם אסרב להצעתך? / אמרתי לך שאני שונאת התחלה"; בשיר זה יכולה המשוררת לבקש להיברא לאלוהים, מעיבורו הבלבדי; בשיר שני היא מציעה תפילה קצרה, ההופכת את החיים לשירה: "שֶׁתִּהְיֶה לִי / חָרוּז".

השירה מלווה את רות קרא בדרך מרוסיה לישראל, כשהיא "מְמַלְמֶלֶת שִׁבְרֵי פְּסוּקִים בְּרוּסִית" (35). על רגע העזיבה היא כותבת: "כְּשֶׁיָּצָאנו … אֲחוֹתִי אָמְרָה / שֶׁיִּשְׂרָאֵל זֶה בֵּית סֵפֶר וְלֹא לוֹקְחִים לְשָׁם קְטַנִּים / רָצִיתִי שֶׁלֹּא יִקְּחוּ אוֹתָהּ" (39). לצד ארץ ישראל כבית-ספר מופיעה גם הארץ כחלום: "נֵצֵא לְרייצ'קה לַחְלֹם עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל / בַּמַּיִם הַחַמִּים שֶׁל סוֹף הַיּוֹם. // בַּלַּיְלָה בַּחֹרֶף הַגַּעְגּוּעִים עַל הַשֻּׁלְחָן מַחֲרִיפִים" (40, רייצ'קה – נהר ברוסית). הסתר העברית ולימוד הקבלה ברוסיה, שהתרחשו בתוך חלל הבית שם, מתחלף בשירים בתרגום מרוסית לעברית של נימה רומנטית-טראגית, הבולטת גם בשירי המעבר בין הארצות, אבל גם בשירי האהבה, הזוגיות והאמהות בקובץ, המצויים כל הזמן על סף ארוס אובדני.

חווית ההגעה לארץ, בטלטלה שבין לשון ללשון ובין מקום למקום, עולה מתוך שיר על תחרות בבית-הספר הדתי: "רוּסִיָּה מוּזָרָה / עָמַדְתִּי שָׁם דִּקְלַמְתִּי מִשְׁנָיוֹת שְׁלֵמוֹת / לֹא הֵבַנְתִּי כִּמְעַט אַף מִלָּה / בַּסּוֹף זָכִיתִי בְּמַצְלֵמָה / פְּרָס רִאשׁוֹן לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי הָעוֹלָה// עַד הַיּוֹם לֹא יוֹדַעַת מַה לַּעֲשׂוֹת בָּה" (42). העברית היא "עֻבָּרִית / שְׁתוּלָה בִּשְׁנֵי / רְחָמִים… אֲבָל אֵין לִי שְׁנֵי חֲבָלִים" (45). אבל תחושת הזרות מתחדדת דווקא לאחר הולדת הבת בארץ, זאת ששפת אמה היא לכאורה עברית: "אֵינִי בִּכְלָל אוֹתָהּ אִשָּׁה. / אֲנִי גְּדוֹלָה וּלְבָנָה, דּוֹבֶרֶת עִם בִּתִּי / שָׂפָה זָרָה אֵינִי בִּכְלָל אוֹתָהּ / אִשָּׁה זָרָה" (41).

            אך הלשונות הן גם הביטוי לחוסר הטעם במילים כולן, כפי שהדבר מתבטא במפגש עם ירושלים: "(אַךְ אָנוּ רַק מִלִּים. שְׁכָבוֹת שֶׁל אוֹתִיּוֹת) / וַאֲבָנֶיהָ מִתְרַכְּכוֹת וְהִיא רוֹצָה לִבְכּוֹת –" (43). את המילים והדיבור יכולה להחליף האנחה: "עַל מַה שֶׁלֹּא נוּכַל לְדַבֵּר / נֵאָנַח / הָאֲנָחָה תָּמוּת בְּלִדְתָּה./יָפֶה לָהּ כָּךְ" (57, כפי שכתב ר' נחמן "הנה יקר גנוחי ונה (שקורין קרעכץ) מאיש ישראלי כי הוא שלמות החסרונות כי על ידי בחינת הנשימה שהוא הרוח חיים נברא העולם כמו שכתוב: "וברוח פיו כל צבאם""). המשוררת מבקשת: "אֵינִי רוֹצָה מִלִּים יוֹתֵר / רוֹצָה גּוּפִים / לִכְלוֹת נִשְׁמַת אַפִּי / וּלְמַלֵּא הַיֵּשׁ / אֵינִי רוֹצָה יוֹתֵר / חָצָץ, גָּרַס, פִּלְפֵּל / רוֹצָה לִמְשׁוֹת / אֶתְכֶם לְהִתְבּוֹלֵל / לְהִתְבַּלְבֵּל, לְהִתְבַּטֵּל" (43). ההתבוללות שהיתה במעבר מלשון ללשון הופכת בלבול וביטול, אך הופכת גם לתשוקת הבלבול והביטול: "יֵשׁ צֹרֶךְ לְפַנּוֹת אֶת הַמִּלִּים הַמְּיֻתָּרוֹת / הָרִיס יִפָּקַח / עֵינַיִךְ יוֹנָתִי / מִלְמוּלֵי יוֹנְקִים / רוּחַ שְׂעָרוֹת / עֲדָשִׁים אֲדֻמּוֹת" (18).

ההגעה לירושלים היא קשה: "ירושלים צופפה אותנו / כמעט חנקה" (47), קושי המתחדש בכל יום: "עָלִיה לִירוּשָׁלַיִם בְּכֹל יוֹם תָּמִיד גִּלְגּוּל מְחִילוֹת… הַבַּיִת שֶׁל מַעְלָה מָט לִפֹּל / הַבַּיִת שֶׁל מָטַה לֹא יָכֹל" (47). אך ירושלים זאת היא גם כר נרחב למיתולוגיזציה עצמית שבה למשוררת: "שושלת ביוגרפית של פחדים" (60), שבה "מַתִּי כְּבָר הֲמוֹן מִיתוֹת" (70), שבה היא "דיירת קבע בדירת ארעי" (34), שבה המיתולוגיזציה והשחרור מהמיתולוגיזציה הם שני כוחות מקבילים: "אֲנִי מְנַסָּה לְהַסְבִּיר אֶת זֶה לְעַצְמִי פָּשׁוּט… רְקִיעַ שָׁוְא נִבְרָא כְּשֶׁאֵין מַבִּיטִים בּוֹ /כְּשֶׁהוּא תָּלוּי יָתוֹם בְּעֵירֻמּוֹ… שׁוּב וָשׁוּב אֱמוּנָה נֶהֱדֶפֶת / אֵין תִּקּוּן / אַהֲבָה שֶׁלִּי עֲגוּנָה // וְאַחַר הָיִיתִי מְהַלֶּכֶת בָּרְחוֹבוֹת / מְשַׁנֶּנֶת הָחָשׁ בְּרֹאשׁוֹ יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה / וּפוֹתַחַת סְפָרִים וְקוֹרֶסֶת לְתָגִּין וְסוֹדוֹת דִּלְהוֹן… הַכֹּל הָיָה בִּי שָׁם מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא סְקִילָה וּשְׂרֵפָה וְהֶרֶג / וְחֶנֶק וּתְחִיַּת הַמֵּתִים / נִסְדֶּקֶת בָּרְוָחִים שָאַלְתִּי / הֶחָשָׁה בְּרַחְמָהּ, מַה תַּעֲשֶׂה, / הֶחָשָׁה בְּלִבָּהּ, אָנָה תָּשׁוּב // הַכֶּתֶר הַחֶסֶד הַתְּהוֹם נוֹפְלִים / שְׁכִינָה שֶׁלִּי, אֲחוֹתִי הַחַיִּים – / הוֹשִׁיעִי נָא, רַק אִמְרִי / כֵּיצַד נִצָּלִים" (85).

פורסם בעיתון הארץ, מוסף תרבות וספרות, יום שישי, 9.12.2011, י"ג בכסלו תשע"ב, עמ' 4.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת שירה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s