נגד כיוון ההיסטוריה

שמעון בלס, בגוף ראשון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, סדרת הכבשה השחורה, 2009, 76 ש"ח.

את ספר זיכרונותיו, "בגוף ראשון", מפרסם שמעון בלס לאחר שנות פעילות ארוכות בספרות העברית והערבית, שכללו למעלה מעשרה רומנים, ועוד קובצי נובלות וסיפורים, ספרי ילדים וספרי מחקר בספרות הערבית. הספר מרבה לחשוף את "מאחורי הקלעים" של ספריו, ובלס מבהיר את הקרבה שהוא חש לחלק גדול מגיבוריו, שרבים מהם היו מעין ואריאציות, גם אם לפעמים רחוקות, לאישיותו: "מורכבותה האקזיסטנציאלית של דמות כזאת, השומרת על זהותה המקורית ככל שהיא מאריכה את מסלול הינתקותה מארץ מוצאה, משכה אותי מתמיד, והיא מופיעה בואריאציות שונות בכתיבתי" (126).

            את זיכרונותיו פותח בלס באופן מפתיע ביום הפיכתו לאזרח ישראלי, בשנת 1951, אחרי שהגיע מעיראק במטוס תובלה עם רבים מבני קהילתו בצפיפות רבה. פתיחה בנקודה זאת מתאימה למי שאמון על התפיסה הציונית הרואה בעליה לידה מחדש, או שיא בסיפור החיים, אך מה לה ולבלס, הסופר החתרני, שהקפיד שלא להכפיף את כתיבתו לנרטיב הציוני, ושהקפיד לציין כי נותר גם בישראל יהודי-ערבי, כפי שהיה בבגדאד?

            דומה כי רגע המעבר הוא מהותי עבור בלס דווקא בשל הכרעתו לא להחליף זהות ישנה בזהות חדשה המוכתבת מבחוץ, בשל נאמנותו לזהות היהודית-ערבית נגד כיוון ההיסטוריה בתוך ההקשר הישראלי-ציוני, אשר תפס את הערבי כזר, כאוייב וכבעל תרבות נחותה. רגע המעבר כונן את מקומו הייחודי היסטורית של בלס בנוף המחשבה בישראל ובנוף הספרות הישראלית. לצד זאת כדאי לזכור כי המעבר, כפי שהדגים בלס ברומן "תל-אביב מזרח", לא הוליד מחדש את הבאים לארץ מארצות האיסלאם רק כ"ישראלים" חדשים, אלא גם כ"מזרחים" חדשים.

            לצד זאת מקפיד בלס לתאר גם את ההמשכיות שבתוך מעבר זה, בתנועה שבין המפלגה הקומוניסטית בעיראק למפלגה בישראל, ובבחירתו להמשיך בכתיבה בערבית לאורך שנים ארוכות, מתוך טענה פשוטה: "אני לא הרחקתי מהעולם שבו גדלתי, אני רק עברתי מארץ לארץ בתוך האזור דובר הערבית. בזה אני גם שונה מסופרים מהגרים אחרים מאירופה ומאמריקה לישראל. אני לא חציתי ים כדי להגיע לכאן. הערבית היא שפת האיזור, היא גם השפה הרשמית השניה בישראל" (65).

            בלס מתאר את המעבר באופן מדוקדק, ללא פאתוס של גאולה או שבר, כי השבר לא התחולל ברגע אחד (ובלס מספר כי קרא בעיתונים צרפתיים בבגדאד על המעברות, וניסה להכין את אמו לעובדה הבלתי-נתפסת כי הם עומדים לעבור מבגדאד לאוהל), והוא מספר על קבלת התה התפל והפושר ופרוסת הלחם, לאחר הריסוס בדי.די.טי, ועל הנסיעה במשאית שהובילה אותו, אז בן 21, עם אמו, אחותו ואחיו, למג'דל שהפכה לאשקלון, ושבה נותר ערבי אחד, שהיה שומר בית הקולנוע, "בחור חרש-אילם, שנהג לעלות אל גג הבניין ולצפות בנעשה בעיר. זה היה הערבי הראשון שפגשתי בישראל, ערבי אילם, אבל גם הוא נעלם באחד הימים" (5).

            במעברת מגדל-ב' מצא בלס את העיתון הקומוניסטי "קול העם" בעברית, מוצג בין כל העיתונים (את האותיות העבריות למד כבר בבגדאד), ואחיו עַבּוּד הודיעו: "הרי בשביל זה רצית לבוא" (6). לאחר מכן פגש עיראקים ותיקים מעט יותר ממנו שמכרו את העיתון הקומוניסטי בערבית, אַלְ-אִיתִיחַאד, ואת מזכיר הסניף הקומוניסטי בעיר, רומני, שלימד אותו "על הסגר שהטיל הצבא על שארית האוכלוסיה הפלסטינית אשר רוכזה בדרום העיר וכן על המאבק שניהלו הקומוניסטים וחברי מפ"ם נגד הגירוש" (7). במועדון המפלגה אליו הגיע, בבית נטוש, היה רוב ליהודים העיראקים.

            הקומוניזם, שהיה הגורם ל"קליטתו" המהירה של בלס בישראל (בלס התנגד תמיד למונח "קליטה" המניח קולטים אקטיביים ונקלטים פאסיביים), היה גם הגורם לעזיבת עיראק שלו, בשל תחושת המצור שהיה נתון בה עם הרדיפות הפוליטיות של חברי המפלגה. אמו, שאילצה אותו להודות כי נרשם בחוק הויתור על האזרחות, שהתיר ליהודי עיראק בזמן קצוב לעזוב את עיראק לישראל, תוך ויתור על רכושם ומעמדם האזרחי, הודיעה לו שכל בני המשפחה ישארו יחדיו או יצאו יחדיו; אבל אביו, שנכנס לשותפות חדשה במסחר הטבק, נותר בבגדאד: "הוא האמין שבעוד שנתיים-שלוש יהיה שלום ונוכל לחזור ולחיות ביחד. האמת, גם אני לא שיערתי שמצב המלחמה יימשך עוד שנים רבות. הוא הגיע לישראל על אלונקה בשנת 1971, חולה סרטן אנוש היה, שהועבר ישר לבית-חולים ומקץ ששה ימים בלבד נפטר. אני הייתי אז בפריס" (15-16).

            בלס מתאר את התבגרותו כנער שהלשון הערבית היא אהבתו, והוא נשבה בקסם הספרות: "מהספרות הערבית המקורית הוקסמתי מכתיבתם של שניים: ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן וטאהא חוסיין… קולו של ג'ובראן היה בעיני קול התבונה, קול התום והיושר שבאדם, והערצתי לא הניעה אותי לחקות את סגנונו המיוחד בכתיבת סיפורים קצרים שנזהרתי מלהראות לחברים" (17). בלס היה יושב לקרוא ולכתוב בבתי-קפה, כיוון ש"בבית בן שני החדרים שבו התגוררנו לא היתה לי פינה שקטה לכתיבה" (20), ובין השאר היה קורא בשם חריצות ובשקדנות בכתבי-העת המצריים, ו"הקריאה בכתבי-העת המצריים מעולם לא היתה פסיבית ולרוב הייתי מגיב על מאמר זה או אחר במדור המכתבים למערכת" (21); את תגובותיו כתב תחת שם בדוי, ובאחד המכתבים "ביקרתי בחריפות את השירים הבכייניים המושמעים ברדיו, שמעוררים סערת אנחות של השלמה פסיבית, בעוד החברה הערבית זקוקה לשירים הקוראים לפעילות ולקידמה. התכוונתי בעיקר לשיריה של אום כולת'ום, בלי להזכיר את שמה" (21). בלס נרשם "ללימודים בהתכתבות במכללה המצרית לעתונאות" (26), למד שנתיים ומאמריו התפרסמו בכתב-עת של המכללה.

            סיפור הצטרפותו של בלס אל הקומוניזם הוא סיפור ספרותי-רומנטי, אשר לא היה קשור בניסיון בפעילות חברתית, או בהכרות קרובה עם מצוקות העניים והפועלים, והוא מתאר כיצד הצטרף למפלגה אחרי קריאה בתרגום לצרפתית של "עקב הברזל" של ג'ק לונדון, שקנה אצל הסופר היהודי נעים קטן. ההצטרפות למפלגה פתחה פרק חדש בחייו: "פרק שהוציא אותי מהעולם המופרש שבו גדלתי, עולמו של תלמיד בית-ספר יהודי, שלא נזדמנו לו ידידות של ממש עם לא יהודים, והושיב אותי לראשונה בחברתם של אנשים שלא היה לי מגע עם שכמותם בעבר" (24-25). את רומן הנעורים ההרפתקני שכתב על גיבור המתחיל דרכו כעבריין, שיכתב בלס אחרי הצטרפותו למפלגה כרומן מרכסיסטי על אדם חדש, שבסופו של דבר מת בהפגנה כגיבור לאומי.

            במקביל למתח שמתאר בלס סביב שאלת פלסטין ב-47, הוא מספר כיצד ב-48, עם חתימת חוזה פורטסמות' בין עיראק לבריטניה, הובילה המפלגה הקומוניסטית את ההתקוממות, אל-ות'בה, כנגד הכניעה לאימפריאליזם, והוא עצמו השתתף בהפגנות: "זכרונות יקרים שמורים עמי מאותם ימים. אלה היו ימים שבהם השתתפתי לראשונה בהפגנות, ששילבתי זרועות עם מפגינים שלא הכרתי לפני-כן, שקראתי במלוא קולי להפלת ממשלת הבגידה הלאומית, לשחרור האסירים הפוליטיים, לבחירות חופשיות" (29). לדבריו בהפגנות היו צועקים הקומוניסטים: "אחים ליהודים אנחנו, אויבים לאימפריאליזם ולציונות!" (30), וכשהיו עוברים ברחוב הרון אל-רשיד, "יצאו אל הגזוזטרות סוחרים ופקידי בנקים, רובם ככולם יהודים, ומחאו כפיים בהתלהבות" (30).

            לאחר תקופה תוססת זאת, בה השתלבו יחדיו בראש חוצות המאבק המרכסיסטי, האנטי-קולוניאלי והלאומי, באה תקופה של רדיפה ומצור אחר חברי המפלגה הקומוניסטית, אשר הביאה בסופו של דבר את בלס לעזוב את עיראק. בלס קושר תקופה זאת לסיפורים שכתב על אודותיה, כמו "דרך פרידה", "רוחות שבט", "מול החומה", ובעיקר בנובלה המרגשת "איה", ומסביר: "ניסיתי לתאר את התקופה בת השנתיים-שלוש, תקופת המצור הרוחני שבו נמצאתי כשהייתי מנותק מכל פעילות פוליטית עקב מסע הרדיפות והמעצרים נגד חברי המפלגה. תקופה זאת אשר הוליכה אותי להחלטה להגר מתוארת גם מזווית-ראייה חיצונית, היא זווית-הראייה של העוזרת-האומנת המוסלמית שלנו בסיפור "אייה"… קשה ומכאיבה היתה הפרידה מאייה, פרידה שכמוה כנטישה, ולעולם לא אשכח את המבט החרד שנתנה בי כשרכנתי לנשק את כף ידה. הפרידה מאייה היתה גם פרידה מכל מה שחוויתי משך השנים במחיצתה. זאת היתה פרידה מנוף הילדות והבחרות, מהסימטאות המפותלות שבהן גדלתי, מהחידקל שבו למדתי לשחות, מהדהירה על אופניים ברחובות, מהישיבה בבתי-קפה ומידידים שעמם ארגתי חלומות ושוב לא פגשתי. זאת היתה פרידה מהמולדת" (33).

            המעבר לארץ לא היה פשוט, ולדבריו: "הישיבה במעברה היתה צניחה לעולם חדש, לעולם שבו מאבד האדם את הפרטיות שלו, שבו הוא נחשף לעיני הזולת בכל מעשה שיעשה, בין בתוך האוהל או הצריף, בין מחוצה להם. לדידי זאת היתה ההתנסות הקשה ביותר, כי מטבעי אני נוטה להסתגרות" (40-41). את ההחלטה להצטרף למפלגה הקומוניסטית בארץ הוא ראה כהצטרפות למאבק, כאשר "האפשרות האחרת היתה השלמה ויאוש" (41). מיד עם הצטרפו למפלגה הוא גילה שהבורות לגבי העולם הערבי היא אפילו נחלתם של המנהיגים האשכנזים של המפלגה הקומוניסטית, כגון מאיר וילנר, והבין את מקומו במצב זה: "עוד באותם ימים תפסתי איזה תפקיד יהיה עלי ועל אנשים כמוני למלא כדי לצמצם את חומת הזרות החוצצת בין ישראל והעולם הערבי" (40).

            באותם ימים ראשונים ארגנה המפלגה יום עיון ליוצאי עיראק ברמלה: "זו היתה לי הזדמנות ראשונה לבקר בעיר ערבית, לסייר ברחובותיה ובסימטאותיה אחרי שהתרוקנה ממרבית תושביה המקוריים… את ההרצאות בערבית נשאו בעיקר תופיק טובי ואמיל חביבי. הופעתו של חביבי היתה חוויה מרנינה לכל המשתתפים. הוא גם נשאר לשיחות קלות בהפסקות ועורר את הערצת כולנו בחוש ההומור שלו" (41). אמיל חביבי היה עורך "אל-ג'דיד", הירחון הספרותי של עיתון המפלגה הקומוניסטית שהוקם ב-1953, ושם פירסמו גם עיראקים כדוד צמח, ששון סומך, אברהם ח'יאט וסמיר מראד (סמי מיכאל), וגם בלס שלח מכתיבתו ופירסם, תחת שם העט "אדיב אל-קאץ", ששימש אותו גם בעברית, כ"אדיב קאס", עד הופעת ספרו הראשון, "המעברה".

            יחד עם חבריו דוד צמח וששון סומך הקים את "חוג שוחרי ספרות ערבית בתל-אביב", ושם הם דנו בין השאר בשאלת לשון הכתיבה שלהם, עברית או ערבית: "בשנים הראשונות בארץ לא היה בלבי ולוּ צל של ספק שהערבית תוסיף להיות שפת הכתיבה שלי. את דעתי זאת גם ביטאתי בכתב ובעל-פה. ולא זו בלבד, אלא גם ראיתי שמחובתי כבן התרבות הערבית לעשות כל אשר באפשרותי כדי לבקוע את מסך הזרות החוצץ בין העולם הערבי והחברה הישראלית… הערבית היא מרכיב יסודי בזהותנו כבני-אדם, ובכך אין אנו שונים משאר עמי האזור, ולכן רצוי לשמור על זהות זאת בכתיבתנו" (43-45). אבל בסופו של דבר בלס היה העיראקי הראשון שפירסם רומן בעברית, "המעברה", שראה אור ב-1964 בהוצאת עם עובד.

            לרומן זה קדמה גרסא ערבית, שנקראה "יומנה של עוזרת-בית" (52), ששני קטעים מתוכה פורסמו כסיפורים עצמאיים ב"אל-ג'דיד", אבל לאחר זמן רב בו היא נותרה מיותמת במגירה, כיוון שבדפוס המפלגה הקומוניסטית עוד לא הדפיסו רומנים בערבית, ובדפוס ההסתדרות בערבית, הממסדי, בלס לא רצה לפרסם, הוא החליט לעבד את הספר לרומן עברי. יסורי הפרידה מן הערבית כשפת הכתיבה הספרותית לא היו פשוטים: "העברית אמנם היתה כבר שגורה על פי בחיי יום-יום ובה כתבתי עשרות רבות של מאמרים בעבודתי בעיתון, אבל המעבר לכתיבה יצירתית מחייב נכונות לפתח מערכת אמוציונלית לשפה שרק זה מקרוב נחשפתי לה" (64); לדברי בלס קשה היה המעבר לשפה שלא הכיר מילדות, שלא העריץ את סופריה: "זה דבר שדורש נכונות נפשית, נכונות לוותר על זהות מולדת ולאמץ זהות חדשה" (64).

            במשך כשנתיים בהן כתב את הגרסא העברית לרומן, התמסר לקריאה שיטתית בתנ"ך ובמשנה, ונמנע מקריאה בערבית ומהאזנה לרדיו בערבית. אבל הערבית, ממנה נפרד לזמן כה ארוך, שבה: "והנה לילה אחד, בשובי בשעה מאוחרת מהדפוס [שם עבד] נטלתי לידי לפני העלייה למשכב ספר של טאהא חוסיין כדי לבדוק דבר-מה שלא זכור לי מהו. אבל אחרי שכיביתי את האור נתקפתי בנחשול אדיר של מילים, של משפטים ובתי-שיר בערבית, כמו סכר שנפרץ פתאום, אשר הדביר את השינה מעיני עד אור הבוקר. זאת היתה נקמת הערבית בי, נהגתי לומר לעצמי, העונש שראוי היה לי מן הסתם על שהפניתי את גבי לשפת-האם האהובה והחמימה" (75).

המעבר בין הכתיבה הערבית לעברית, ללא ויתור על המטען שהעניקה לו התרבות הערבית, ועל זהותו הערבית, היה לקו יסודי בכל יצירתו הספרותית הפורה של שמעון בלס, המקבלת בספר הזיכרונות משמעויות נוספות על-ידי שזירתה אל אירועי חייו של בלס עצמו. בין השאר בשל כך לא זכה בלס למקום המרכזי המגיע לו בין בני דורו בספרות העברית, ומבקרי ספרות מרכזיים כגרשון שקד חשו זרים וחסרי כלים מחקריים להתמודד עם עולם התרבות הערבית בספריו, וכן חשו מאויימים מול עיסוקו בזהות היהודית-ערבית והמזרחית, ובחרו להגדיר אותו כסופר שולי. בעשור האחרון תוקן במידת מה מקומו של בלס במחקר האקדמי, בספרו של פרופ' חנן חבר, "הסיפור והלאום", בספרו של ראובן שניר "ערביות, יהדות, ציונות", ובעבודתו המחקרית של יובל עברי. אבל עתה, עם פרסום זיכרונותיו, הגיע הזמן למפגש פורה ומתוקן של הקהל הרחב עם כתיבתו הענפה של בלס.

            כתיבתו של בלס מרתקת, רבת השראה ומקיפה עולמות רבים: בטרילוגיה התל-אביבית "תל-אביב מזרח", אבן יסוד בספרות המזרחית בארץ, תיאר בלס את גלגוליו של יוסף שאבי, מן המעברה, דרך שכונת התקווה ועד תל-אביב של שנות התשעים, גלגולים שבהם הוא הופך מצעיר עיראקי ואקטיביסט קומוניסטי כנגד הממסד במעברה, למורה וסגן מנהל בבית-ספר בשכונת התקווה אשר מזוהה כמזרחי וכותב באוניברסיטה תזה על בתי-ספר שכונתיים שישלבו בתכניהם מן התרבות המזרחית והערבית, למי שהתפכח ממרחק השנים מהפיכתו למזרחן במוסדות המדינה, שניתבו את הידע שלו בערבית לצרכיהם, וחש כי הוא נותר עומד מן החוץ. בספרים אחרים פנה בלס אל דמויות שנעלמו מן ההיסטוריה ומן התודעה בארץ, בשל ערביותן, והציע לקוראיו היסטוריה אלטרנטיבית, שאפשרה מבט מורכב על יחסי מזרח ומערב, החורג מיחסי אשכנזים-מזרחים בישראל: ב"חורף אחרון" עמדה במרכז דמותו של הנרי קוריאל, יהודי-מצרי, ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית במצרים, אשר גלה לפאריז; "והוא אחר" התבסס על דמותו של נסים סוסה, יהודי-עיראקי שהתאסלם; הנובלה "אותות סתיו" (בתוך הקובץ "אותות סתיו") הציעה קריאה בדמותו המורכבת של הסופר המצרי חוסיין פאוזי; ב"סולו" בנה דמות המקבילה לזאת של יעקב צנוע היהודי-מצרי, אבי התיאטרון הסאטירי במצרים. בסיפורים קצרים ובנובלה המרגשת "אִיָה", אחת מפניני יצירתו של בלס, הוא חזר לבגדאד של ילדותו והתבגרותו. ובכל ספריו בלטו דמויות הנושאות עמן זרות וזהות כפולה, על כל כאבן וחדות מבטן, בין ארצות.

            מאז המעבר לכתיבה ספרותית בעברית, לא שב בלס לכתיבה ספרותית בערבית (למעט תרגום אחד מסיפוריו שלו לערבית), והערבית הפכה שפת מחקר אקדמית, שעל ספרותה כתב דוקטורט בפאריז, ובה כתב מאמרים, ועל לימודה שקד כפרופסור לספרות ערבית באוניברסיטת חיפה. בלס בחר גם בדרך התרגום מן הערבית לעברית: "בחרתי בדרך שבה אוכל לקרב את הקורא העברי אל עולמו של האחר, הערבי באשר הוא והפלסטיני במיוחד, ואין דרך טובה לכך מאשר הצצה לתוך הספרות. וזה מה שעשיתי. כתבתי על זרמים בספרות הערבית, תרגמתי סיפורים של סופרים ממצרים, מעיראק ומארצות אחרות. בעיקר של סופרים פלסטיניים, ששמם כלל וכלל לא היה ידוע אז לקורא העברי" (104). הקובץ "סיפורים פלסטיניים", שתרגם, והיה חלוץ בתחומו, ראה אור בהוצאת עקד ב-1970.

פורסם בגרסא מקוצרת בהארץ

לראיון עם שמעון בלס (פורסם בגרסא מקוצרת במקור ראשון)

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת ספרות, עם התגים , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על נגד כיוון ההיסטוריה

  1. פינגבאק: היהודי-הערבי האחרון « המבוקש מס' 2

  2. פינגבאק: נקמת הערבית: ראיון עם שמעון בלס | אלמוג בהר

  3. פינגבאק: נקמת הערבית: ראיון עם שמעון בלס / אלמוג בהר | عودة الروح: روحٌ جديدة 2011 | רוח ג'דידה | רוח חדשה 2011

  4. פינגבאק: חבר הכנסת איימן עודה על רבי דוד בוזגלו והתרבות הערבית-יהודית | אלמוג בהר

  5. פינגבאק: חבר הכנסת איימן עודה על הערבים-היהודים – בעברית ובערבית | عودة الروح: روحٌ جديدة | רוח ג'דידה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s